RMA1

[הרב מיכאל אברהם] נשתמש בסוגיה במסכת קידושין כדי להגביר אותו ואחר כך סוגיה במסכת שבועות שדורשת טיפה יותר כניסה לפרטים, אז שמה אני אדגים קצת את המשמעות שלו. אז נתחיל אולי בתזכורת או היכרות למי שלא מכיר עם הצד השווה. תסתכלו בעמוד השלישי למטה, מקור תשע עשרה עשרים. במשנה הראשונה בבבא קמא במקור תשע עשרה מופיע כך: ארבעה אבות נזיקין השור, הבור, המבעה וההבער. יש מחלוקת מה זה בדיוק מבעה והבער, לא חשוב כרגע לענייננו, אבל יש ארבעה אבות נזק שמופיעים בתורה, שהתורה כותבת שאם הם מזיקים אני חייב לשלם. לא הרי השור כהרי המבעה, לא הרי המבעה כהרי השור, לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים. זאת אומרת כל המהלך של המשנה בא להסביר למה התורה צריכה לכתוב את ארבעת האבות האלה. למה בעצם אף אחד מהם לא מיותר? אם אפשר היה ללמוד מישהו מהם מתוך אחד מהאחרים אז הוא היה מיותר. השאלה למה התורה או המשנה, התורה בעצם צריכה לכתוב את ארבעת האבות האלה. אז לכן היה צריך להביא תכונה מיוחדת נגיד שיש בכל אב שלא מאפשרת ללמוד ממנו אב אחר או ללמוד אותו מאב אחר. בסדר? אז זה עניינה של המשנה למרות שהיא לא לגמרי מפרטת את כל התהליך, הגמרא קצת משלימה את זה, אבל אני לא אכנס פה לכל הפרטים האלה כי זה לא חשוב לענייננו. אני אקח רק את הדוגמה שבה אני רוצה להתמקד. רק נגמור את המשנה, אחרי שמסבירים למה כל אחד מהם הוא עצמאי ואי אפשר ללמוד אותו מן האחרים, אז המשנה מסיימת: הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. זאת אומרת יש לנו בוא נדבר כרגע על ארבעה אבות לפי פרשנות אחת. אז יש לנו אני יודע מה אש, בור, קרן ושן. בסדר? עכשיו מה זה האבות האלה? בהגדרות שמופיעות בגמרא, הגמרא פשוט מפרטת את זה יותר. אש, מישהו מדליק אש והאש רצה ושורפת רכוש של מישהו אחר. יש באש צד שהוא חמור, זאת אומרת צד שבגללו קל יותר לחייב על נזקי אש, וזה שהאש מועדת ללכת ולהזיק. מי שמדליק אש צריך לצפות שהאש תלך להזיק ולכן כדאי לשמור עליה. אם לא שמרת זאת רשלנות משמעותית. מצד שני יש צד קל באש כיוון שכוח אחר מעורב בה. זאת אומרת מי שלוקח את האש זה הרוח. לא אני אשם בעצם במה שהאש עושה וגם לא האש עצמה אלא הרוח עוזרת לה להתפשט. אז יש לה צד חמור וצד קל. לגבי בור, אז בור דרכו למשל לא ללכת ולהזיק. בור הוא סטטי. במובן הזה הוא פחות מסוכן מאש. בבור בשביל להינזק צריך להגיע אליו, האש יכולה להגיע אליך. אז לכן בור הוא פחות מסוכן ולכן זה פחות רשלנות אם מישהו לא שמר עליו. מצד שני תחילת עשייתו לנזק. זאת אומרת הוא משהו שבעצם מועד להזיק. בטח בור ברשות הרבים הוא מעיקרו מועד להזיק ולכן למעשה מוטלת איזושהי אחריות דווקא כבדה יותר על מי שבעל בור. וכך לגבי כל אחד מאבות הנזיקין יש תכונה שהיא תכונה שמקלה יותר ותכונה שמחמירה יותר. זאת אומרת תכונה שמקלה יותר לחייב עליו ותכונה שמכבידה יותר או פחות מאפשרת לחייב בו. ולכן ההתפלגות הזאת של התכונות היא זו שמונעת את האפשרות ללמוד כל אחד מאבות הנזיקין מאב אחר או משני אבות אחרים או מה שלא יהיה. כי לכל אחד יש צד לקולא וצד לחומרא ואי אפשר ללמוד אותו מהאחרים. עכשיו המשנה מסיימת בזה שיש בכל זאת לכולם אבל צד שווה. לכן זה נקרא הצד השווה או הבמה הצד קוראים לזה לפעמים. צד שווה פירושו שיש איזושהי תכונה שהיא משותפת לכולם. וזה שהם כולם ממונך ושמירתן עליך. כן דרכן להזיק ממונך אפילו לא זה תלוי בגרסאות פה אבל דרכן להזיק ממונך ושמירתן עליך. כן זאת אומרת זה כל אבות הנזק זה בעצם דברים שהם מועדים להזיק. זה משותף לכולם. מעבר לזה עכשיו יש כבר כל מיני תכונות מיוחדות. אבל כיוון שהתכונות, כיוון שיש לנו ארבעה אבות נזק בתורה, זאת אומרת ארבעתם חייבים, אז די ברור שהתכונות המיוחדות לא כל כך חשובות. מה שחשוב זה הצד השווה. זה בעצם סוג של הכללה. נכון? אם אנחנו עושים, דיברנו לפני שנתיים, מי שהיה, אז קצת פירטתי יותר בעניין הזה. אם למשל, אני יודע מה, אני מסתכל על הספר הזה, אני עוזב אותו, אני רואה שהוא נופל לכדור הארץ. בסדר? אני אומר טוב, אז כנראה גם הסטנדר אם אני אעזוב אותו הוא ייפול לכדור הארץ. מה פתאום? מה לספר שכמו עשוי מנייר? בסדר? יש לו תכונה מיוחדת. הוא עשוי מנייר. אולי דברים שעשויים מעץ לא ייפלו לכדור הארץ? אז אני לוקח את הרהיט הזה, מעמיד אותו באוויר, הוא גם נופל לכדור הארץ. הנה אתה רואה שגם דבר שעשוי מעץ נופל לכדור הארץ. אומר כן, אבל מה לסטנדר לשולחן הזה, לא יודע בדיוק מה לקרוא לזה, שכן הוא מחולק לחמישה. והסטנדר לא מחולק לחמישה. אז אולי בגלל זה הוא נופל לכדור הארץ? אז אני אומר לא, הנה תראה הספר לא מחולק לחמישה וגם הוא נופל. בסדר? אז מה אנחנו רואים פה? שבעצם התכונה של להיות מחולק לחמישה והתכונה של להיות עשוי מנייר הן לא תכונות חשובות, כי עובדה שגם מי שאין לו את התכונות האלה נופל לכדור הארץ. ככה גם בהכללה מדעית. ואז מה אנחנו אומרים? אז כנראה מה שגורם לנפילה לכדור הארץ זה הצד השווה שיש לשני הצדדים האלה. שמהו? לשניהם יש מסה. נכון? וכל דבר שיש לו מסה נופל לכדור הארץ. לכן למעשה לימוד של הצד השווה הוא לימוד הכללה כזאת. זה בדיוק מה שאנחנו עושים גם בתחומים אחרים של החיים. אנחנו מנטרלים תכונות לא רלוונטיות על ידי דוגמאות מגוונות. אני לוקח דוגמה שאין לה את התכונה הזאת. אם ההתנהגות מופיעה גם אצלה, הלכתית או הפיזיקלית, מופיעה גם אצלה, זה אומר שהפרמטר הזה שלא מופיע אצלה כנראה לא חשוב. זאת אומרת הוא לא משפיע על ההתנהגות הנדונה. אז במקרה שלנו ההתנהגות הנדונה זה להיות חייב בתשלומים על ממונו שמזיק. אז אם אני רואה שגם שור, גם אש, אש, סליחה, שן, קרן, אש, בור, כולם חייבים, אז זה אומר למשל שזה שהוא מועד ללכת ולהזיק, אש, התכונה הזאת שהיא מועדת ללכת ולהזיק, היא לא תכונה חשובה. לא בגלל זה אנחנו מחייבים את בעל האש. למה? כי לבור הרי אין את התכונה הזאת ובכל זאת מחייבים את בעל הבור על נזקיו. בסדר? אותו דבר, אומר טוב, אבל בור תחילת עשייתו לנזק. בסדר? אבל אש או שן או קרן אין תחילת עשייתם לנזק, ובכל זאת חייבים. שור משמש למלאכה, לא רק בשביל להזיק. מי שעושה בור ברשות הרבים אין בזה שום שימוש חוץ מאשר להזיק. זאת אומרת אז אם מישהו חופר בור ברשות הרבים זה משהו שנחשב בעייתי ביותר. קל מאוד לחייב על זה. מה אתה עושה את זה? אבל אש או שור או כל מיני דברים מן הסוג הזה אלה דברים שאני משתמש בהם. בן אדם צריך להדליק אש, צריך להשתמש בשור. רק צריך לשים לב שזה לא מזיק. אבל זה לא תחילת עשייתו לנזק. זה לא משהו שכל עניינו זה להיות מזיק. אז אנחנו רואים שהתכונות המיוחדות שיש בכל אחד מאבות הנזק הן לא חשובות לעניין החיוב בתשלומים. כל אב מלמד או שולל את הרלוונטיות של תכונה מיוחדת אחרת.

[Speaker B] הרב, זה בעצם מניח שיש סיבה אחת? כן. יש הנחה, אחרת יכולות להיות ארבע סיבות שונות לכל אחד.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון. יש הנחה, על זה דיברתי באריכות לפני שנתיים, שבעצם יש פה איזושהי הנחה. אגב זאת גם ההנחה במדע, כך שזה גם לא חריג. ההנחה היא שאנחנו מעדיפים את התיאוריה הפשוטה ביותר. אפשר היה להגיד שרק דברים שמחולקים לחמישה או עשויים מנייר נופלים לכדור הארץ, ולא להניח שהחלוקה לחמישה או הנייר זה לא פרמטרים רלוונטיים כי עובדה ששניהם נופלים. אפשר היה, זאת גם תיאוריה אפשרית. אבל זאת תיאוריה שמציעה אחת משתי סיבות אפשריות, והיא תיאוריה יותר מורכבת מאשר להגיד למה, יש משהו משותף לשניהם, ולמה לא להניח שהוא זה שיוצר את הנפילה לכדור הארץ? כמו שרב חיים הרי בתחילת חגיגה, זה הסיפור הידוע, אמרתי זה כבר גמרות, אבל תמיד מביאים את זה בשם רב חיים, בתחילת מסכת חגיגה מופיעים סימני שוטה. היוצא לבית הקברות בלילה, קורע את בגדיו, שלושה סימני שוטה. אז הגמרא אומרת רגע, אבל אם הוא יוצא לבית הקברות בלילה אולי הוא איבד שם משהו היום? אז הוא הולך לחפש אותו. איך אתה יודע שהוא שוטה בגלל זה? כן, אבל הוא גם קורע את בגדיו. קורע את בגדיו? בסדר, יכול להיות שהוא שמע שמועה רחוקה אז הוא קורע את בגדיו עכשיו בתור אבל. אומר כן, אבל יש גם אני לא זוכר אפילו מה היה הסימן השלישי שם, הסימן השלישי, ושמה זה נעצר. אז אומר רב חיים רגע, אבל גם בסימן השלישי יש הסברים אפשריים. למה שמה הגמרא נעצרת? אז הוא אומר, כשיש לך שלושה סימנים שלכל אחד אתה מציע הסבר אחר זה כבר לא הסבר. זאת אומרת שני הסברים יכול להיות אולי במקרה שתי סיבות שונות שגורמות את אותה תוצאה, אבל שלושה דברים שונים שגורמים לאותה תוצאה זה אומר שיש להם משהו משותף. אז הבחור שוטה. הוא לא שכח שמשהו בבית הקברות ביום ולא שום דבר כזה. הוא פשוט שוטה. אנחנו לא מאמצים הסברים מורכבים במקום שבו ישנו הסבר פשוט. זה כנראה היסוד גם אגב לחזקת שלוש פעמים. בהלכה בכל מיני הקשרים, אחרי שלוש פעמים אנחנו מניחים שיש חזקה. שור נגח שלוש פעמים, אז ההנחה היא שהוא נגחן, שור מועד. למה? אולי שלוש פעמים הוא נתקע באיזה התקף, לא יודע מישהו הרגיז אותו. כן, אבל בשוורים אחרים זה לא קורה אף פעם, וקרה לו שלוש פעמים. אז להניח ששלוש פעמים כל פעם היה איזשהו הסבר מיוחד זו תיאוריה פחות טובה מאשר התיאוריה שאומרת הבחור הזה עצבני, ככה הוא כנראה זה טיבו. אז צריך לשים לב טוב, זה שור מועד ומי שלא שומר עליו כמו שצריך ישלם נזק שלם.

[Speaker C] הרב נתן דוגמה עם אותה אישה ששני ילדים שלה מתו מחמת מילה ואז אמרו…

[הרב מיכאל אברהם] כן, אוקיי, כן. זה בדיוק, זו דוגמה יפה אגב לקשר השני. זאת אומרת השאלה היא בעולם המשפטי צריך להיזהר מהסקים מהסוג הזה. כי בעולם המשפטי לפעמים ההסבר הפשוט יותר הוא לא נכון. זאת אומרת טוב, לא, בעצם שמה לא, שמה אפשר למצוא הסבר פשוט שכן יהיה נכון. טוב, אתה צודק. אוקיי. אז זה המהלך של המשנה, אבל מה שמעניין זה שהיא מסיימת, היא כמובן מניחה שיש איזושהי תשתית משותפת לכל ארבעת אבות הנזק. היא שוללת את התכונות המיוחדות של כל אחד מהם כתכונות רלוונטיות, זה לא רלוונטי כי עובדה שגם מזיקים שאין להם את התכונות המיוחדות גם הם חייבים בתשלום. אז כיוון שכך כנראה שמה שגורם זה המסה, כן, או בהקשר שלנו זה שממונו ושמירתו עליך ודרכו לילך ולהזיק. זה בעצם הצד השווה. אוקיי. עכשיו הגמרא עושה את זה בצורה דרך דוגמאות. בדף ו', זה המקור עשרים, בדף ו' מובאות שמה ארבע דוגמאות למה אני צריך בכלל את כל המהלך של המשנה שהצד השווה שממונך שדרכן להזיק ושמירתן עליך, למה צריך את כל המהלך הזה של לעשות את הצריכותא ולהגיע בסוף לקביעה כזאת של צד שווה. ההנחה של הגמרא היא שאם המשנה עושה דבר כזה, כנראה שישנם איזשהם מזיקים שצריכים את ההגדרה הזאת כדי לחייב עליהם. זאת אומרת שאין להם אף אחד מהתכונות המיוחדות של האבות אלא רק זה שהם ממוני ושמירתם עליי ודרכם להזיק ולכן מחייבים עליהם. ואז הגמרא מחפשת מי אלה המזיקים האלה. כן, אני אתן לכם דוגמה רק בשביל לחדד את העניין, דוגמה מעניינת שחשבתי עליה פעם ועד היום אין לי תשובה טובה לזה. פה במסכת בבא קמא יש ארבעה אבות נזיקין. קצת יותר לא משנה, המשנה מונה ארבעה. הגמרא פה בדף ו' מביאה ארבע דוגמאות של מזיקים חדשים, שהם לא המזיקים מהארבעה האלה, שאפשר ללמוד אותם על ידי סינתזה של שניים או מתוך שניים מתוך אבות הנזיקין. שניים ביחד יצליחו ללמד עוד מעט נראה איך, זה נקרא הצד השווה. בסדר? בהלכות שבת יש שלושים ותשעה אבות מלאכה, ל"ט אבות מלאכה. אין בכל הש"ס, בכל ספרות חז"ל מה שאני מכיר וחיפשתי ושאלתי נדמה לי שאין תולדה שהיא תולדה של שני אבות בשבת. אין צד שווה בהלכות שבת. באבות נזק יש צד שווה, זאת אומרת אנחנו מוצאים תולדה שאי אפשר ללמוד אותה רק מבור או רק מאש או רק מקרן אלא יש תולדות שאני צריך שני אבות כדי להוכיח שחייבים עליהם, חייבים תשלום. עוד מעט נראה דוגמה אחת. בשבת אין. אין תולדה שהיא תולדה של שני אבות. אז לכן אולי גם בשבת יש איזשהו צד שווה, אבל המשנה לא מסיימת. המשנה בפרק כלל גדול במסכת שבת מונה את כל אבות המלאכה בשבת, היא לא מסיימת הצד השווה לכולם שכולם יצירה משמעותית בשבת ולכן חייבים. למה היא לא מסיימת, למרות שזה אולי כן הצד השווה לכולם? זה מחלוקת ראשונים כנראה, רש"י ותוספות ריד, אבל לפי חלק מהראשונים ודאי שיש צד שווה כזה ובכל זאת המשנה לא מסיימת. למה היא לא מסיימת בזה? כי אין לה בשביל מה. זאת אומרת אין שום תולדה שצריכה את ההכללה הזאת, כולם יוצאות מאחד מהאבות. זאת אומרת כל התולדות…

[Speaker D] שלכל אב יש תכונה שונה מאחרים? או שבכלל שונה?

[הרב מיכאל אברהם] זה לא רק תכונה, זה בכלל משהו אחר. טוב, זה ברור שזה דבר…

[Speaker E] אולי בגלל שיש כל כך הרבה אבות זה אומר שאני רוצה דווקא את הספציפיים האלה ולא את ה…

[הרב מיכאל אברהם] רישא אני מסכים. אני לא חושב, כי איפה עובר הקו? איך אנחנו יודעים? אני חושב שהפוך, אולי בזה חשבתי, שכיוון שיש כל כך הרבה אבות, אז לא נשאר מרווחים באמצע. אז אם יש ארבעה אבות נזיקין כל אחד מכסה שטח רחב. אז בהחלט ייתכן שיהיה איזושהי תולדה שהיא לא תתאים בדיוק לאחד האבות אלא היא תשב איפשהו באמצע בין שניהם. אז צריך שני אבות כדי ללמד עליה. אבל בשבת אנחנו מחלקים את הספקטרום לרזולוציה מאוד מאוד דקה כי יש שלושים ותשעה אבות.

[Speaker B] אולי בגלל זה חלק מהם מיותרים? מה? אולי בגלל זה חלק מהל"ט היו מיותרים? לא, כי היית לומד אותם מה…

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אי אפשר, כנראה שאי אפשר ללמוד אותם.

[Speaker B] אז זה לא מספיק דומה.

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, אבל עדיין אתה רואה שזה יותר קרוב. ככה יוצא, לא יודע באמת למה. ככה יוצא. ברגע שזה יותר קרוב פה הסיכוי ודאי יורד. הסיכוי לתולדה כזו שתצטרך שני מלמדים ולא תהיה שייכת לסקטור אחד ברור. בסדר? כי הרזולוציה גדולה. טוב. אז אולי זה הסבר, אני לא יודע. בכל אופן אז אני רק מביא את זה כדוגמה למה באמת בשבת אנחנו לא מוצאים במשנה אחרי שהיא מונה את שלושים ותשעה האבות אנחנו לא מוצאים הצד השווה לכולם שכך וכך, לעשות איזושהי הכללה גורפת. מה שכמו שאמרתי קודם מביא למחלוקת ראשונים, האם באמת יש צד שווה. מחלוקת רש"י ותוספות בשאלה אם יש איזשהו עיקרון שמחבר את כל המלאכות האלה, נגיד יצירתיות בשבת, יצירת משהו חדש בשבת, משהו כזה שדי מקובל לחשוב, אבל לא כל הראשונים מסכימים עם זה. אז אם המשנה הייתה עושה את המהלך הזה היינו אולי צריכים לחלוק, זה היה ברור. בסדר? אבל המשנה לא עושה את זה. היא לא עושה את זה כי היא לא מכירה דוגמה לתולדה שצריך את ההכללה הזאת, אז היא לא עושה. בבבא קמא המשנה כן עושה את זה. היא מסיימת אחרי שהיא אומרת ארבעה אבות נזיקין כמו אבות מלאכה היא מסיימת בהצד השווה. זה מטריד את הגמרא. הגמרא קוראת את שתי המשניות האלה היא אומרת רגע, למה פה סיימו בהצד השווה ושם לא? ואז הגמרא אומרת, הצד השווה שבהן, אומרת הגמרא במקור עשרים 'לאתויי מאי'. מה זה בא ללמד אותנו? זאת אומרת הגמרא מניחה שישנה איזושהי תולדה שהיא צריכה את הצד השווה כדי לחייב עליה. אי אפשר ללמוד אותה מאף אחד מארבעת האבות. בנזיקין יש ארבעה אבות, לא שלושה. אמר אביי, לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו. כן, מדובר בבן אדם שהניח חפצים בראש הגג, אבן או סכין או משהו כזה או משא כלשהו, באה רוח מצויה הפילה אותם למטה והם הזיקו. את זה אי אפשר ללמוד מאף אחד מאבות הנזיקין לבד. צריך פה איזושהי הכללה שמכילה לפחות שני אבות נזיקין. זאת הדוגמה הראשונה, יש עוד שלוש דוגמאות שם בגמרא. ואז הגמרא מתחילה לדון למה. זאת אומרת למה זה לא מספיק ואיך בכל זאת לומדים את זה. אז אומרת הגמרא היכי דמי, איך מדובר? אי בהדי דקאזלי קמזקי, זאת אומרת אם אנחנו אומרים שתוך כדי שהם עפים הם הזיקו, זאת אומרת תוך כדי הנפילה מישהו עמד בדרך והוא ניזוק, אומרת הגמרא היינו אש. מה ישנא אש דכוח אחר מעורב בו וממונך ושמירתו עליך, פה זה ממונך. במשנה לא מופיע ממונך, אמרתי שבזה יש גרסאות. הני נמי כוח אחר מעורב בהן וממונך ושמירתו עליך. בעצם אם זה מזיק תוך כדי שהוא עף זה ממש כמו אש. אין הבדל מהותי ביניהם. בסדר? מה שאש מחייבת גם זה מחייב. הרוח לקחה משהו תוך כדי מעופו הוא מזיק אז זה בעצם דומה לאש. אז מה? מה הבעיה שזה דומה לאש? הבעיה היא שאז זה לא הסבר טוב למה צריך במשנה את הצד השווה, בגלל שאז אש לבדה הייתה מספיקה כדי ללמד את זה. אני לא צריך סינתזה של שני אבות כדי ללמוד את זה. זה דומה לגמרי לאש, אין שום בעיה. לא צריך עזרה של אף אב אחר כדי ללמד על התולדה הזאת. אז לכן אומרת הגמרא ואלא בתר דנייחי. מדובר שלא הזיקו תוך כדי שהם עפים למטה אלא הם עפים למטה הם נחו למטה ואז מישהו כנראה נתקל בהם והם הזיקו. אחרי שהם כבר נחו למטה. עכשיו מתחיל דיון עם רב ושמואל, אני לא אכנס לדיון, תסתכלו עכשיו שורה לפני הסוף 'לעולם דאפקרינהו', אז מדובר שהפקיר אותם, לא חשוב, ולא דמו לבור. אז אנחנו רוצים ללמוד את זה מבור. זה הרצון הראשון. כן, מדובר עוד פעם אחרי שהם נחו. זאת אומרת אני שם חפצים שלי על הגג, רוח מצויה מעיפה אותם למטה, הם נחים למטה ברשות הרבים, עכשיו מישהו עובר על זה וניזוק. זה הציור. אומרת הגמרא מבט ראשון זה דומה לבור. בור חפרתי ברשות הרבים ומישהו נתקל בו וניזק, אז יש סכין או אבן שמונחת ברשות הרבים או קליפת בננה ומישהו נתקל בה וניזק, זה בור. נכון? אז זה דומה לבור, שוב פעם אין בעיה. שוב פעם יש בעיה, כי אז אני לא צריך צד שווה. אם זה דומה לגמרי לבור. אחד מן האבות, אז עוד פעם השאלה היא למה המשנה עשתה פה צד שווה? אז אומרת הגמרא: ולא דמו לבור, מה לבור שכן אין כוח אחר מעורב בו, תאמר בהני שכן כוח אחר מעורב בהן. זאת אומרת בור הוא יושב שם, אני חפרתי אותו והוא נשאר שם. אף כוח אחר לא היה מעורב בו. החפצים האלה, זאת לא אשמתי היחידה בלעדית, לא רק אני אשם בזה שהם מונחים שם והזיקו, כי אני לא שמתי אותם ברשות הרבים, אני שמתי אותם על הגג. הרוח לקחה אותם למטה. מה שאמרתי קודם על אש, נכון? אז בעצם מי ששותף פה בנזק זה גם הרוח, לא אני לבד. כן, יש איזה שיר כזה, הרוח, לא היה זה הרוח. אז אני לא לבד אשם בזה, אלא הרוח לקחה חלק בעניין, אז לכן אי אפשר ללמוד את זה מבור. זאת אומרת אם התורה הייתה כותבת רק בור, את המזיק הזה לא יכולנו לדעת. למה? כי אם מישהו היה רוצה ללמוד את המזיק הזה מבור, אז היו אומרים לו רגע רגע, בור הוא סטטי, אתה אשם, אתה חפרת אותו, אתה אשם הבלעדי. אבל פה גם הרוח לקחה חלק, אולי לא יכולתי לחשוב על זה שתבוא רוח? אמרת זו רוח מצויה, בסדר, אבל הרוח גם היא לקחה איזשהו חלק בעניין. אז אם היה כתוב רק בור לבד לא הייתי יכול לחייב על מצב כזה כי יש הבדל. אז לכן אומרת הגמרא הכי תוכיח. עכשיו אנחנו חוזרים למבנה שאמרתי קודם. הרי בסדר, אבל הרי במשנה מופיע, בגמרא, בתורה מופיע לא רק בור, אלא גם אש. מה התכונה של אש? שכוח אחר מעורב בה. אנחנו גם את האש הרוח לוקחת ובכל זאת חייבים. אז מה אני רואה? שהעובדה שהרוח מעורבת ביצירת הנזק היא לא פוטרת. אז אש מלמדת אותי גם. רק אז כמובן תמיד עולה השאלה, בסדר, אז נלמד את זה רק מאש, למה בכלל צריך את בור? אני הרי צריך שניים בשביל להסביר את המשנה. אז אולי זה רק כמו אש? אז אומרת הגמרא: מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק. אש דרכה לילך ולהזיק, החברה האלה בדרך כלל לא הולכים ומזיקים. אבן זה לא משהו שדרכו לילך ולהזיק. ואז אומרים בור תוכיח וחזר הדין. זאת אומרת, אז בעצם זאת הדוגמה הראשונה שהגמרא מביאה לזה שצריך גם את בור וגם את אש כדי לחייב. זאת אומרת, אם הייתי לומד את זה רק מבור או רק מאש, אי אפשר היה לחייב. אני צריך את שני הדברים. למה? כי יש תכונות מסוימות מיוחדות בבור ובאש שאם כל אחד מהם היה כתוב לחוד, לא הייתי מצליח ללמוד את הדבר הזה. בואו תסתכלו רגע בעמוד הבא, יש סרטוטים כאלה בסרטוט הימני העליון, כן, הטבלה העליונה בצד הימני. זה לימוד של הצד השווה, וכל צד שווה בש"ס בנוי בצורה כזאת. כמו הדוגמה שראינו עכשיו, אבל זה מופיע הרבה בש"ס. אז תסתכלו, יש שני מלמדים שאיכשהו מתחברים ביחד ומלמדים על משהו שלישי. אתם זוכרים את השולחן הזה ואת הספר הזה? שניהם נופלים לכדור הארץ. אני רוצה ללמוד מזה שגם העט, אם אני אעזוב אותו הוא ייפול לכדור הארץ. כן, אז השולחן והספר זה שני המלמדים, והעט זה הלמד. כן, זה הדבר שאותו אני לומד משני המלמדים. עכשיו איך בנוי היקש כזה? אז בשני המלמדים שימו לב, יש להם תכונה משותפת זד לשניהם, והיא קיימת גם בלמד. מה זה במקרה של העט והספר, התכונה המשותפת? נפילה… המסה. נכון? לכולם יש מסה. גם לעט, גם לשולחן, גם לספר יש מסה. אוקיי, אבל מצד שני לספר יש תכונה מיוחדת שהוא עשוי מנייר. מצד אחד, מצד שני הוא לא מחולק לחמישה. אז תשימו לב, יש לו את התכונה וואי ואת התכונה איקס אין לו, קו למטה זה אומר שאין לו את התכונה איקס. בסדר? והיפוכן בשולחן: השולחן כן מחולק לחמישה אז יש לו איקס והוא לא עשוי מנייר, אז אין לו את וואי. בסדר? עכשיו מה אני עושה בהיקש כזה של צד שווה? אני בעצם אומר ככה, עכשיו אני אנסח את זה בשפה של איקסים ווואיים, ואז תראו את המבנה הכללי, שזה בדיוק אותו דבר מה שראינו גם בגמרא בבבא קמא. אני מתחיל ללמוד מהעליון, נגיד נקרא לו איי ובי וללמד נקרא סי, לא סימנתי פה. אז אני מתחיל ללמוד מאיי לסי. אני רוצה ללמוד את סי רק מאיי לבדו. בסדר? בלי צד שווה. אני אומר אי אפשר, כי יכול להיות שבסי חייבים לשלם או הוא נופל לכדור הארץ, תלוי בהקשר של הלימוד, זה בגלל התכונה המיוחדת וואי. ובסי הרי אין את התכונה המיוחדת וואי אז אולי זה לא יקרה אצלו. אומר בסדר, אז בוא נראה את המלמד בי, המלמד התחתון. שם אין את התכונה וואי ובכל זאת הוא נופל לכדור הארץ או הוא חייב בתשלום או מה שלא יהיה. אז רואים שהתכונה וואי לא רלוונטית. אומר רגע, אבל לבי יש כן תכונה איקס שגם אותה אין ללמד. אתם רואים, בלמד אין את איקס, נכון? אז אולי התכונה איקס גרמה לזה שהוא ייפול או שהוא יתחייב בתשלום או משהו כזה? בוא נחזור חזרה למלמד הראשון. במלמד הראשון הרי אין את איקס ובכל זאת זה קורה. אז רואים שלא וואי הוא רלוונטי, את זה אנחנו לומדים מהתחתון, ומהעליון אנחנו לומדים שאיקס הוא לא רלוונטי. אז מה נשאר? נשאר כנראה שהצד השווה שלהם הוא זה שקובע בעצם את הדין או את התופעה הפיזיקלית, במקרה של פיזיקה, שזה הצד זד. והצד זד כן מופיע בלמד. בניגוד לאיקס וואי שהם לא מאפיינים את הלמד, אתם רואים יש קווים למטה, זד כן מאפיין את הלמד. אז אם זד הוא התכונה הרלוונטית לנפילה לכדור הארץ או לחיוב בתשלום, אז אם ככה אז הלמד גם הוא חייב בתשלום או גם הוא ייפול לכדור הארץ, בסדר? זה המבנה של צד שווה. אפשר אני, אתם רואים אני מסמן את זה, תשוו את זה לסרטוט משמאל, אני מסמן את זה במכפלה, את מה שאנחנו עושים בין שני המלמדים. מכפלה הכוונה חיתוך, כן, זאת אומרת לקחת את המשותף לשני המלמדים. לעומת זאת בצד השמאלי אם תסתכלו, תעקבו אחרי האותיות, אני מציג את זה כרגע רק סכמטית כדי לחדד את ההבדל, אז יש פה שני מלמדים שלכל אחד יש תכונות הפוכות אבל אין צד שווה. אין זד. לעליון יש וואי ואין איקס, לתחתון אין וואי ויש איקס, אין צד שווה. לכן פה אי אפשר לעשות היסק של צד שווה. אבל בכל זאת אנחנו מוצאים בכמה מקומות, וזה מה שאני אנסה להראות היום, אנחנו מוצאים היסק שלוקח שני מלמדים מהסוג הזה ומסיק מהם למד שאין לו לא את איקס ולא את וואי או שיש לו גם את איקס וגם את וואי, זה תלוי מה אנחנו מסמנים בתור אין או יש, את התכונה שגורמת או התכונה שלא גורמת, בסדר?

[Speaker B] תמיד תמיד יש צד שווה. מה? תמיד יש צד שווה.

[הרב מיכאל אברהם] לפעמים זה פורמלי לגמרי.

[Speaker B] אתה צודק שתאורטית אתה יכול למצוא פה בנזיקין עוד צדדים שווים חוץ מה לא יודע מה מה שהמשנה הביאה. יש אינסוף צדדים.

[הרב מיכאל אברהם] ברור. אנחנו מחפשים צדדים רלוונטיים, על זה דיברנו לפני שנתיים. ברור שיש פה איזשהו, זה לא מתמטיקה פורמלית לגמרי. אנחנו נכנסים גם עם ההיגיון ואנחנו אומרים השאלה מה רלוונטי, אם זה רלוונטי או לא.

[Speaker B] אתה לא יכול לומר מראש ועכשיו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בטוח שאני יודע את התשובה מראש, אבל אני כן יכול כמו במדע, איך אתה מסיק, יש המון דברים משותפים בין העץ לנייר. הנייר הזה הוא לא נטול עץ אז גם בו מעורב עץ, אז אולי רק דברים עם עץ נופלים לכדור הארץ? ההנחה שלנו שזה כנראה לא תכונה רלוונטית לנפילה לכדור הארץ, ומסה איכשהו נראה לנו שכן, למרות שאנחנו עוד לפני ניוטון, זאת אומרת אנחנו עוד לא יודעים את התאוריה, אנחנו עכשיו בונים אותה, בסדר? יש לנו איזושהי אינטואיציה ראשונית שיודעת למיין איזה תכונות הן רלוונטיות ואיזה לא. זאת עובדה, גם במדע גם בהלכה ככה זה עובד. עכשיו ההבניה המושגית, בעצם מה שהיא עושה היא לוקחת שני מלמדים שאין להם למעשה דברים משותפים, אבל אני יכול לחבר את שניהם ביחד וליצור מהם מנגנון שלישי שיהיה אותו דבר. יש בו מרכיב מסוים מהעליון, מרכיב מסוים מהתחתון, אני מחבר את שניהם ואני יוצר פה משהו שלישי שגם עליו חייבים או תלוי באיזה הקשר אני מדבר. בואו ניקח דוגמה פשוטה לעניין, תסתכלו בעמוד השלישי שוב במקור שש עשרה. קודם כל רקע, בירושלמי מופיע שהרוקק בשבת חייב. זאת אומרת אם מישהו יורק בשבת חייב. יש שם גרסאות, רוקק, זורק, יורק, כל מיני, אבל רוקק זה אחת הגרסאות, חייב. ודנים שם הראשונים והאחרונים, לא כל כך מבינים מה למה, למה אסור לרוקק בשבת? מה העניין פה? והרי מה מביא את זה להלכה את הירושלמי הזה? אז יש בזה ויכוחים גדולים. בביאור הלכה, כן, של המשנה ברורה, מביא בשם ספר אלפי מנשה, שזה רבי מנשה מאיליה, תלמיד הגר"א, יהודי מאוד מעניין, ובספר אלפי מנשה פירש דכוונת הירושלמי דהוא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים על ידי הרוח. והוא על דרך דוגמה, פירוש דכמו בזורק, אף דהרוח הוא מסייעתו, אפילו הכי חייב, כן ברוקק דהעברתו על ידי הרוח גם כן חייב. והוא נכון. מה הוא מתכוון לומר? זה הדוגמה היחידה שמצאתי למשהו שדומה לצד השווה בהלכות שבת. אז בואו ניתן קצת רקע. יש ל"ט אבות מלאכה בשבת. אחד מהם זה זורה. זורה פירושו אני לוקח גרגירים מעורבים במוץ, גרגרי חיטה מעורבים עם מוץ, אני זורק אותם לאוויר, הרוח מעיפה את המוץ כי הוא קל, הגרגירים יורדים למטה, וכך בררתי את הגרגירים מתוך המוץ, בסדר? הברירה הזאת כמובן נעשית בעזרתה האדיבה של הרוח, נכון? אז היה מקום להגיד שזאת לא מלאכה שאפשר לחייב אותי עליה. זוכרים את הגמרא ב… הגמרא בבבא קמא אותו דבר. לא אני עשיתי את זה אלא הרוח איידתי, כן? זאת אומרת, אז למה מחייבים אותי על העניין הזה? אבל כתוב שחייב. זורה זה אחד מאבות המלאכה. אז חייבים. יש עוד אב מלאכה או תולדה, תולדה נגיד, בהבנה הפשוטה, שזה זורק. מה זה זורק? במלאכת מוציא יש הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והעברה ד' אמות ברשות הרבים. זאת אומרת אם אני לוקח חפץ והולך איתו ארבע אמות ברשות הרבים אני חייב. בסדר? זה נקרא מוציא. נגיד, חלק מהראשונים זה מחלוקת בעל המאור ורמב"ן, חלק מהראשונים מסבירים כי ארבע אמות שלי הן רשות. ברגע שאני הולך ארבע אמות ברשות הרבים בעצם יצאתי מהרשות שלי לרשות אחרת. זה כמו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. בסדר? בכל אופן גם זה חייב. זה ברור. עכשיו אומרת הגמרא יש גם הרחבה של מעביר ד' אמות ברשות הרבים שהוא בעצמו הרחבה של מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים וזה אם אני זורק. אני לא לוקח את החפץ והולך איתו ארבע אמות ברשות הרבים אלא אני לוקח חפץ וזורק אותו ארבע אמות אבל כמובן צריך להיות להיזרק למרחק של ארבע אמות. גם שם אני חייב. אז זה כתוב בגמרא. בסדר? עכשיו אומר הירושלמי מה קורה לפי ההסבר של רבי מנשה מאיליה מה קורה אם אני לוקח חפץ זורק אותו לאוויר אם לא הייתה רוח הוא היה נופל פה לא היה ארבע אמות אז לא הייתי חייב. בסדר? אבל זרקתי אותו לאוויר באה הרוח ולקחה אותו ארבע אמות קדימה האם אני חייב או לא? אז אומר רבי מנשה מאיליה אני חייב. למה? אני לומד את זה מזורה וזורק ביחד. נכון? בעצם זה מלאכת זורה ביסודה אני מעביר ד' אמות ברשות הרבים על ידי זריקה אבל לא זרקתי זה לא רק מכוחי אני זרקתי למעלה לא אני זרקתי את הארבע אמות מי שעשה את זה זה הרוח. בסדר? את זה אני לומד מזורה למרות שמלאכת זורה במהותה לא קשורה בכלל למה שקרה פה אבל את היסוד הזה שאם הרוח מעורבת זה לא מפריע לחיוב את זה אני לומד מזורה. בסדר? החיבור של זורה עם זורק ביחד נותן לי את מלאכת רוקק ואז הטענה שממש חייב דאורייתא. יש ראשונים שרוצים לומר זה לא ממש חייב זה רק אסור פה כתוב דאורייתא זה חייב. עכשיו על פניו היה מקום להגיד שיש פה לימוד של צד שווה אני יכול אפילו להציב את זה באופן פורמלי כסוג של צד שווה. בוא נלמד את זה מזורה מה לזורה שכן הוא מפריד אוכל מפסולת ורוקק לא מפריד שום דבר אומר זורק יוכיח שזורק לא מפריד אוכל מפסולת אומר כן אבל בזורק אין כוח אחר מעורב בו אומר זורה יוכיח ששמה הרוח מעורבת וחזר הדין ואפשר ללמוד משניהם על רוקק. אבל זה פורמלי בלבד. למה? כי אף אחד לא היה מעלה בדעתו ללמוד את זה מזורה. מה ללמוד את זה מזורה? מה דומה בין זה לבין זורה? רק התכונה המפרידה דומה? אין זה. יש רק תסתכלו בשרטוט רואים את השרטוט של צד שווה בין הלמד לבין המלמד העליון יש משהו דומה גם ב-X. לשניהם אין את X נכון? ויש גם משהו דומה שבשניהם יש Z. במקרה שלנו הדמיון הוא מהסוג של X זאת אומרת שאין X בזה הרוח מפריעה לחייב ובזה הרוח מפריעה לחייב. אני שואל אבל מה הוא ה-Z? זאת אומרת מה היא הסיבה שבגללה כן מחייבים לא מה הסיבה שבגללה לא מחייבים? אין שום דבר דומה בין זורה לבין רוקק נכון? לכן הדמיון הזה לא נכון זה לא צד שווה. אין פה שום דבר. מה משותף לזורק ולזורה? האם אני יכול לראות אותם בשרטוט הימני? הייתי צריך לראות אותם למפות אותם על X Y ו-Z. בשניהם יש Z באחד יש Y בשני אין באחד יש X בשני אין.

[Speaker B] זה היצירה שהרב הסביר. כן נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אז אם אני הולך לכיוון של היצירה אולי אבל בפשטות זה לא זה. זה לא היצירה זה משהו הרבה יותר קונקרטי. אז אין פה באמת מרכיב משותף אלא מה פה? אני לוקח יסוד מסוים שאני לומד אותו מזורה אני לוקח יסוד מסוים שאני לומד אותו מזורק אני מחבר את שניהם ביחד ומייצר מלאכה חדשה ועל המלאכה הזאת חייבים. אז זה לא צד שווה. זה בעצם דומה לצד השמאלי. תסתכלו בטבלה העליונה באגף השמאלי. זה בעצם המצב פה נכון? זורק הוא מעביר ד'… נגיד העליון הוא זורק והתחתון הוא זורה. הזורק הוא מעביר ארבע אמות ברשות הרבים. אוקיי אז בלמד תסתכלו כאילו שזה X ו-Y לא X ולא Y בסדר? אז העליון זה מעביר ד' אמות ברשות הרבים וזה קיים גם בלמד גם הרוקק הוא מעביר ד' אמות ברשות הרבים. אבל מצד שני בזורק אין את X זאת אומרת הכוח אחר לא מעורב בו אני עושה את זה בכוחי לעומת זאת פה יש את X נכון? עוד פעם ה-X פה הוא בלי… בלי קו למטה. בסדר? פה יש את X אומר זה אני אוכיח מהשני. נכון? אנחנו רואים שיש את… את האיקס מהתחתון, את הוואי מהעליון, מחבר אותם ביחד ואני אומר מלאכה שמורכבת מאיקס ועוד וואי זאת גם מלאכה שחייבים עליה בשבת.

[Speaker B] אפשר להרכיב ככה את כל המלאכות שבעולם. אה? באופן עקרוני, אפשר להרכיב ככה את כל ההלכה הזאת.

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, אם תצליח להגדיר את זה בצורה

[Speaker B] מספיק

[הרב מיכאל אברהם] משכנעת, אז בסדר גמור.

[Speaker B] זה פשוט ה…

[הרב מיכאל אברהם] תעשה ניסיון, אני לא חושב שזה כל כך טריוויאלי.

[Speaker B] אני לא אומר שזה טריוויאלי, אבל אלו הערכים העצמיים של כל… זאת אומרת, זה כמו מודים בפיזיקה. אני יכול להרכיב איתם הכל.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי למה זה קשור.

[Speaker B] כי כי זה בעצם, למה הגמרא הביאה דווקא את השתיים האלה? בגלל שהם היסודות הכי…

[הרב מיכאל אברהם] אולי. על זה דיברנו לפני שנתיים, אני לא בטוח בזה, אבל אולי. נניח.

[Speaker B] ואיתם, בגלל שהם המכנה משותף המצומצם ביותר, אתה יכול להרכיב את כל האפשרויות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל מי אמר… אבל בדיוק זו הנקודה, אנחנו לא מוצאים צד שווה במלאכות שבת.

[Speaker B] אז מי אמר שאלה המודים?

[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק הנקודה, מי אמר שכל קומבינציה שלהם באמת תפרוס לך את כל מה שאתה עושה בעולם? לא, רק אם תראה לי את זה קונקרטית על כל מיני מלאכות חדשות, אז צריך לדון. אבל אני לא חושב שזה כל כך פשוט לעשות את זה.

[Speaker B] זה לא פשוט, אבל בתחושה שאני יכול להרכיב.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, קח אתגר, קח רשימה של דברים שעושים שהם לא אסורים בשבת, ותנסה לבנות אותם באותו אופן ממלאכות שבת אחרות. אם תצליח, יכול להיות שיש פה טיעון שבאמת יבוא לאסור, ואנשים ישמחו. אפשר יהיה לאסור עוד דברים בשבת.

[Speaker B] נכון, ותמיד תוכל לדחות ולהגיד שזו תכונה לא כל כך חשובה.

[הרב מיכאל אברהם] להיות יכול לדחות זה לא חוכמה. השאלה היא האם באמת אתה רואה פה דחייה משמעותית. פה אני חושב שזו באמת בנייה משכנעת. כשאתה באמת רואה בזורה שהרוח לא מפריעה לחייב. וזורק ורוקק הם באמת אותו דבר. אני מעביר את זה לאוויר וזה עף ארבע מאות, כל הבעיה היא רק שהרוח מעורבת. את זה אני רואה מזורה, שהרוח מעורבת זה לא מפריע. אגב, זה כנראה תלוי במחלוקת רש"י ורא"ש בבבא קמא בדף ס', יש שם כמה הסברים למה זורה בשבת חייב ולעומת זאת כשעושה את זה בהיזק, כן, רק כשזורק את זה ואז הרוח לוקחת את זה וזה מזיק, שם אני פטור, אני נקרא גרמא. הגמרא שואלת למה בשבת חייבים ובנזק פטורים? התירוץ הרביעי שם, רב אשי אומר שמלאכת מחשבת אסרה תורה. אז רש"י שם מסביר מה פירוש מלאכת מחשבת אסרה תורה. רש"י אומר שאם בסופו של דבר התקיימה מחשבתו לא אכפת לי שזה נעשה באמצעות הרוח. זאת אומרת יש עיקרון כללי במלאכות שבת, ולפי הרש"י הזה זו תוצאה שיוצאת מיד ממה שכתוב פה. זה בכלל לא חידוש. רש"י אומר בעצם שיש פה עיקרון כללי, שכל דבר שנעשה בעזרת הרוח, אם אני תכננתי את זה מראש, זאת אומרת אם אני משתמש ברוח בתוכנית מכוונת, אין שום בעיה, אני עדיין אהיה חייב, או יש בעיה, כן, אני עדיין אהיה חייב. בסדר? לעומת זאת הרא"ש שם חולק עליו. הרא"ש טוען שזה מיוחד לזורה. בזורה התחדש, זה היסוד של מלאכת זורה, שדווקא שם, כיוון שדרכה להיעשות באופן הזה ובדרך כלל לא עושים את זה ככה, ומלאכות אחרות בדרך כלל לא עושים בעזרת הרוח, אז במלאכות אחרות שייעשו בעזרת הרוח אתה לא תהיה חייב. אבל לפי רש"י זו תוצאה מתבקשת. מה הוא יגיד על רוקק? אז הוא יסביר אחרת, כמו שהמנחת שלמה מסביר ככה. רוקק זה סתם, נתתי אנקדוטה, זה לא ההסבר המקובל. רוב ההסברים בכלל לא נזקקים לזה, אבל המנחת שלמה הולך בכיוון הזה. זה מתאים לכיוון העקרוני של רש"י. בסדר? אז פה יש הרכבה, אני חושב הרכבה בסך הכל מתבקשת של זורה וזורק. זה מה שזורה וזורק. עכשיו פה זו דוגמה להסק הזה או המידת דרש הזאת שאמרתי שאני רוצה להציג אותה כאן, שנקראת הבנייה מושגית. זה לא צד שווה. אין פה משהו משותף לשני המלמדים. מה דומה בין זורה לבין זורק? אין שום דבר דומה. אלא מה כן? אני לוקח יסוד מזורה, יסוד מזורק, מחבר אותם ביחד, יוצר מזה… דווקא אני לוקח את הדברים השונים של זורה ושל זורק, כן? לכן אני קורא לזה פלוס. זאת אומרת, הצד הימני זה כפל. למה זה כפל? אני עושה את החיתוך. מה משותף לשני המלמדים? המשותף לשני המלמדים זה זה, זה הצד השווה. בלימוד השמאלי אני לוקח דווקא את השונה משני המלמדים, לא את השווה. אין שווה. אני לוקח יסוד מפה, יסוד מפה שלא קיים בכל אחד… כל אחד לא קיים בשני, מחבר אותם ביחד ויוצר משהו שלישי.

[Speaker D] פה זה כפל ופה זה חיבור.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אז לכן עשיתי פה פלוס ופה מכפלה. אוקיי? אז זאת דוגמה אחת. דוגמה אחרת שגם אפשר לעמוד עליה בקצרה במקור 17. זה אור שמח בהלכות עבודת יום הכיפורים. הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים בהתחלה כותב, הרי יש דין שאת כל עבודת יום הכיפורים צריך לעשות כהן גדול, בניגוד לעבודות של ימים רגילים שזה כשר גם בכהן הדיוט. עכשיו, מה קורה אם יום הכיפורים חל בשבת? אז צריך להביא שם לא רק את הקורבנות של יום הכיפורים, אלא גם את מוספי השבת. ואת מוספי השבת לכאורה יכול לעשות גם כהן הדיוט, כי זה לא חלק מעבודת יום הכיפורים, ואם זה לא היה נופל בשבת לא היו מביאים את זה בכלל. זאת עבודת השבת שבזה, זה לא עבודת יום הכיפורים. הרמב"ם אומר לא, גם מוספי השבת נעשים בכהן גדול. אז האור שמח בפרק ד', שם זה תחילת פרק א', בפרק ד' הוא אומר, והנה דעת רבנו, אנחנו במקור שבע עשרה, לעיל פרק א', דאף מוסף שבת בכהן גדול, אף דהוא על ידי מקרה, זה במקרה נפל על שבת, אין זה באמת חלק מיום כיפור, ואינו מקורבנות היום. משמע לרבנו לשון הגמרא, מוספים בהדי תמיד של שחר וכולי על כל המוספים, אף של שבת. הגמרא אומרת שם על מוספים, הכוונה בפשטות זה המוספים של יום כיפור, אבל כנראה מוספים הכוונה כל המוספים, כך הרמב"ם למד. ואולי היה לרבנו מפורש באיזה מקום, והוא לא יודע, הוא לא יודע את המקור מאיפה הרמב"ם לקח את הדין הזה. ומסתבר כן, אבל הוא מוצא ראיה לזה במקום אחר. דאמרו בפרק כל התדיר בזבחים, אטו ראש חודש למוספין דידי אהני, למוספי שבת לא אהני? זאת אומרת שמה מדובר על תדיר ומקודש, כן? יש דילמה איזה קורבנות להקריב קודם. קורבן אחד יותר תדיר וקורבן אחד יותר קדוש. עכשיו תדיר, אם יש תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. מקודש ושאינו מקודש, מקודש קודם. מה קורה אם אחד מקודש ואחד תדיר? דוגמה שהגמרא מביאה, דוגמה אגב מאוד מעניינת, מוספי ראש חודש ומוספי שבת. התדיר זה שבת, נכון? זה כל שבוע. אז יוצא שהמקודש זה מוספי ראש חודש. המוספי ראש חודש יותר מקודשים ממוספי שבת. כך הגמרא אומרת שם. רש"י מסביר כי הוא נקרא מועד, כמו שקרא עלי, איפה הוא נקרא מועד? באיכה. קרא עלי מועד לשבור בחוריי. וזה בעצם הגמרא מסבירה שזה ראש חודש. אז כיוון שכך, יש פה דילמה האם את מי להקדים. הגמרא מביאה שאת מוספי שבת מביאים קודם, אז רואים שהתדיר קודם למקודש. אומרת הגמרא מה פתאום? מוספי השבת, כמו שמה זה הלשון פה, אטו ראש חודש למוספין דידי אהני, למוספי שבת לא אהני? מוספי השבת גם הם קורבנות של ראש חודש. אז הם גם של ראש חודש וגם של שבת. אז כיוון שכך, זה גם תדיר וגם מקודש, אז אי אפשר להביא מפה ראיה שהתדיר קודם למקודש. זאת אומרת רואים פה שהמוספי שבת שקרבים בראש חודש הם נחשבים כקורבנות של ראש חודש ולא כקורבנות של שבת. השאלה המעניינת היא למה לא קרה הפוך? המוספי ראש חודש שקרבים, הם קרבים בשבת, אז יש גם בהם גם קדושה וגם תדירות, אז למה הם שניים? זה שאלה אחרת, אבל הגמרא אומרת לנו כמעט במפורש את מה שהרמב"ם אומר כאן, שזאת ראיה נפלאה שהאור שמח מביא. ואז הוא אומר, הרי דמיקדשי בקדושת ראש חודש, רואים שהם מקודשים גם בקדושת ראש חודש, למרות שמדובר בקורבנות שהם קורבנות מחמת השבת, לא קורבנות של ראש חודש. כן הכא, מוספי שבת בקדושת יום הכיפורים מיקדשי, ומצוותם בכהן גדול כמו תמידים. למה הוא אומר כמו תמידים? כי גם התמיד, קורבן התמיד מוקרב כל יום. התמיד של יום כיפור, קורבן תמיד זה בבוקר ובין הערביים, כן? הם מתחילים וסוגרים את יום העבודה בבית המקדש. עכשיו גם ביום כיפור יש תמידים, תמיד, כל הימים יש תמידים. בסדר? מי מקריב את התמיד של יום כיפור? זה ברור, זה מפורש בגמרא, זה כהן גדול. כיוון שהתמיד של יום כיפור הוא וודאי קורבן של יום כיפור.

[Speaker B] הוא לא מספיק ללמד, לא?

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא מספיק? זה כנראה לא מספיק, וזה גם שאלה מעניינת למה לא. זה כנראה לא מספיק, כי כנראה שאם זה כל יום, אז זה אומר שזה נצבע כל יום בצבע של אותו יום, וזה לא איזה קורבן קבוע שבמקרה נקלע ליום כיפור. ככה זאת כנראה ההבנה פה, אבל זה מה שהוא כותב. עכשיו הוא מסיק מזה מסקנה מאוד מעניינת, הוא אומר, וכן נראה לי דקדושת יום הכיפורים חלה על שבת גם כן. אז אם לומדים מדברי הרמבואם, עכשיו הוא עובר הלכה למעשה, זה בקורבנות. עכשיו הוא אומר הלכה למעשה, קדושת יום הכיפורים חלה על שבת גם כן, להקדישו בשבות מכל אכילה. ביום כיפור בהתחלה כתוב שצריך לשבות בו מאכילה ושתייה. לא רק לשבות ממלאכה, אלא לשבות מאכילה ושתייה. זאת אומרת המהות של יום כיפור, לפחות לפי הרמב"ם, ואפשר להביא לזה ראיה גם מהגמרא, זאת שהיא שביתה יותר רחבה. לא שיש איסור חובת שביתה ממלאכה כמו בכל השבתות, וחוץ מזה יש איסור אכילה, לא, זאת חובת שביתה, רק שביתה יותר גדולה, לא רק ממלאכה אלא גם מאכילה ושתייה. בסדר? אז הוא אומר: צריך להקדישו בשבות מכל אכילה, וקדושת יום הכיפורים גם לשבת עניי שיקדש בעינוי נפש, כשמענים את הנפש. ולכן ביום הכיפורים שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול, מורה אני דלא מקדש גם על שבת, וזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו. ופשוט. כן, זה אפילו נראה לו פשוט החידוש הגדול הזה, זה מחלוקת בין האחרונים בעצם מה הדין. מה קורה עם מישהו חולה, כן? ביום כיפור צריך לאכול. סיפור מפורסם על האבני נזר. האבני נזר כשהיה ילד, אבא שלו שלח אותו לאכול בבוקר בתפילה, אחרי שחרית. הוא חזר, אבא שלו אמר לו: תגיד, עשית קידוש? יום כיפור. תגיד, עשית קידוש? לא, מה פתאום? אמר: מה זאת אומרת? חג היום, זה מועד. אנחנו לא אוכלים, לא עושים קידוש, אבל אתה, אם אתה אוכל, אתה חייב לעשות קידוש. אמר לאבא שלו: מה פתאום? אני לא חייב לעשות קידוש. למה לא חייב לעשות קידוש? לפי שכל החובה של קטן לעשות קידוש, למה? זה כדי לדעת מה לעשות כשהוא יהיה גדול, מדין חינוך. אבל כשהוא יהיה גדול הרי הוא לא יאכל. אז ממילא ברור שאין חובת חינוך לעשות קידוש על קטן. כן, זה היה יהודי חריף היה האבני נזר. בכל אופן, אז האור שמח, האור שמח מדבר על מצב, זה כנראה די ברור. אגב, זה כנראה די ברור ומוסכם שמי שחולה שאוכל ביום כיפור לא עושה קידוש, למרות שראיתי פעם על זה גם כן איזה שהוא דיון. אבל יום כיפור שחל בשבת, על זה יש ויכוח. אם יום כיפור חל בשבת וחולה מסוים צריך לאכול בו, אז מצד היום כיפור אין קידוש כי סך הכל זה לא יום שמיועד לאכילה, אבל בשבת, מצד השבת היית צריך לקדש. אז זה אומר האור שמח פה: לא. חולה שאוכל ביום כיפור שחל בשבת לא צריך לקדש. למה? אז בשפה שדיברתי קודם, בעצם מה שהוא אומר זה שהיום הזה הוא לא יום כיפור ושבת. ולכן בעצם יש פה את צירוף הדינים של יום כיפור ושל הדינים של שבת, זה יום מסוג שלישי שיש בו מרכיב מסוים של יום כיפור, מרכיב מסוים של שבת. אני לוקח את שניהם ביחד, מחבר אותם ויוצר יום מסוג שלישי, יום כיפור שחל בשבת. ביום הזה אין קידוש במהותו, כיוון שכולם צריכים לצום. אז ביום כזה אין קידוש. זה לא יום שיש בו אספקט של שבת ואספקט של יום כיפור. זה כבר נמחק. זה לא שבת ולא יום כיפור, זה יום מסוג שלישי שהורכב על ידי מימד מסוים שהוא שבת ומימד אחר שהוא מימד של יום כיפור. ובמהותו יום כזה לא מיועד לאכילה, כיוון שלא מיועד לאכילה אז אין בו קידוש. יש תשובה מעניינת של הרוגאצ'ובר בשו"ת צפנת פענח. ראיתי באוצר החכמה יש שמה שו"ת צפנת פענח בהוצאת מכון צפנת פענח שזה אחר. אז שמה זה לא מופיע. אבל הוצאת בני תורה, יש את השו"ת של צפנת פענח בסימן ב', שמה הוא דן מה קורה ביום טוב מותר לבשל, נכון? בשבת אסור. מה קורה ביום טוב שחל בשבת? אסור, נכון? עכשיו הוא דן הרוגאצ'ובר מה קורה אם מישהו בישל ביום טוב שחל בשבת? האם הוא עובר גם על איסור יום טוב, לא רק על איסור שבת? על איסור שבת הוא ודאי עובר, מצד השבת אסור לבשל. הוא אומר: יכול להיות שברגע שאין היתר לבשל, אז גם את איסור היום טוב אתה עובר. זאת אומרת למה? זה לא איזה שהוא חיבור הדבקה כזאת של יום טוב ושבת. השבת כבר צובעת גם את היום טוב. זאת אומרת שאתה לא יכול לעבור רק על השבת ולא לעבור על, או שאתה עובר או שאתה לא עובר. אין פה, אתה לא יכול לחלק את זה לאספקטים. אין פה, זה לא שני דינים כרב חיים שיש אספקט כזה ויש אספקט, לא, שני האספקטים התחברו והותכו כן לאיזשהו ישות שלישית. בראנו עכשיו ישות שלישית. עכשיו צריך להחליט אם זה אסור אז זה אסור מכל הזוויות, אם זה מותר אז מותר, אבל אם לא אז לא. זה לא.