תהליכים ומצבים בהקשר התשובה שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] מושגים דינמיים ותשובה
- [3:06] מהירות כפוטנציאל לשינוי
- [5:53] הרב קוק על שלמות והשתלמות
- [13:55] הצמצום של הקב"ה והבראה
- [22:00] קו הצמצום והספירות בקבלה
- [23:46] אנקסימנדרוס ותיאור הפוטנציאל של היקום
- [25:11] הוונטילציה של הוואקום וחומר היולי
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג תפיסה של מושגים דינמיים כערך עצמי, ומסביר שחז״ל אומרים שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור רק אם התשובה מובנת כתהליך ולא כאמצעי להגיע למצב סטטי של שלמות. הוא משתמש בפרדוקס החץ של זנון כדי לחדד את ההבחנה בין תיאור סטטי לתיאור דינמי, וטוען שמהירות היא פוטנציאל לשינוי מקום שיכול להתקיים גם בנקודת זמן. בהמשך הוא מביא את הרב קוק באורות הקודש על השלמות וההשתלמות, מחבר זאת לאריז״ל, לרעיון של צורך גבוה ולמדרש שמביא בעל הלשם על חטא אדם הראשון, ומציע שמבנה הבריאה כולל חסרון כדי לאפשר השתלמות ותיקון. הוא מרחיב לשאלות פילוסופיות על פוטנציאל ויציאה מן הכוח אל הפועל, לדיונים על קבלה, פיזיקה מודרנית, תורת הקוונטים ועקרון אי-הוודאות, ולביטויים הלכתיים של בלבול בין תהליך דינמי למצבי קצה, ומסיים באנקדוטה על חצות ועל רגע המיתה כמושגי מעבר.
תשובה כתהליך ובעל תשובה מול צדיק גמור
חז״ל אומרים שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור, והמשפט הזה מובן רק אם התשובה נתפסת כתהליך בעל ערך עצמי ולא רק כאמצעי להגיע למצב של צדיק גמור. אם מטרת התשובה היא רק להגיע למצב סטטי, אז בעל תשובה שלם לכל היותר שווה לצדיק גמור, ולא עדיף עליו. ההעדפה של בעל תשובה מצביעה על כך שעצם ההשתנות וההתקדמות הם מעלה נוספת מעבר למצב הסופי.
פרדוקס החץ של זנון ומהירות כפוטנציאל
זנון טוען שכאשר מסתכלים על חץ במעופו בכל רגע רואים אותו במקום אחר, ואז נשאלת השאלה מתי הוא זז, והטקסט משיב שהחץ אינו “עומד” בכל רגע אלא “נמצא” בכל רגע במקום אחר. “עומד” פירושו שהגוף נמצא במקום ומהירותו אפס כך שגם ברגע הבא יהיה שם, בעוד “נמצא” מתאר רק את הקואורדינטה ברגע נתון. הוא טוען שהבלבול נובע מהנחה שמושגים דינמיים כמו מהירות קיימים רק על פני קטע זמן, בעוד שאפשר להבין מהירות כמושג שמתקיים גם בנקודת זמן.
הגדרה אופרציונלית מול מהות המושג ומהירות מדידה
הטקסט מבחין בין ההגדרה האופרציונלית של מהירות כהפרש מקום חלקי הפרש זמן לבין השאלה מהי מהירות כמושג. הוא מביא דוגמה של רדאר ואפקט דופלר כדי להמחיש שלכאורה אפשר למדוד מהירות בנקודה בלי להסתמך על הפרשים, גם אם הדוגמה לא מדויקת. הוא טוען שהחישוב אמנם משתמש בקטע זמן קטן סביב הנקודה, אך התוצאה היא מהירות המוגדרת בכל נקודת זמן.
התנגשות בקיר והבחנה בין מהירות לשינוי מקום
הטקסט מציג מצב שבו גוף נע ופוגע בקיר, וברגע המגע הקיר מונע ממנו להמשיך כך שהמהירות אינה מתבטאת בשינוי מקום. הוא טוען שבמצבים כאלה המהירות קיימת כפוטנציאל לשינוי מקום, אך הפוטנציאל אינו יוצא מן הכוח אל הפועל בגלל מגבלה חיצונית, ולכן הוא עשוי להתבטא כחום או בצורה אחרת בהתאם לאופי ההתנגשות. ההבחנה הזו משמשת כדי לחדד שמהירות אינה שינוי המקום עצמו אלא הכוח שממנו שינוי המקום נובע.
הרב קוק: שלמות והשתלמות, צורך גבוה והוספת הקוטן
הרב קוק באורות הקודש (חלק שני, בכרך שני) מתאר את מגמת ההוויה כהצגה גדולה של התעלות והוספה נצחית, וטוען שללא מציאות של קוטן וחיסרון אין התגדלות אלא רק גודל ומילוי. הוא אומר שאף על פי שאין קץ לעילוי של השלמות המלאה, כלול בה כוח נשגב של התעלות תדירית, ונחשב כאילו השלמות המוחלטת משתלמת על ידי ההשתלמות הבאה על ידי הוספת הקוטן הבא אל הגודל, ו“עבודה זו היא צורך גבוה.” הטקסט מפרש שהקדוש ברוך הוא שלם ולכן אינו יכול להפוך לשלם יותר, אך “היכולת להשתלם” נתפסת כשלמות, ולכן הופעת יצורים חסרים שיכולים להשתלם מאפשרת הופעה של שלמות ההשתלמות.
שאלת הקשר בין השתלמות האדם לשלמות הקדוש ברוך הוא וביקורת על פנתאיזם
הטקסט מעלה קושי: אם האדם משתלם, באיזה מובן זה “משלים” את הקדוש ברוך הוא, ומה הקשר בין השתלמות של יצורים אחרים לבין שלמותו. הוא דוחה צורך להגיע לפנתאיזם ומציג את שפת החסידים כמו “צמצום לא כפשוטו” כתחום שמתחבר לעניין התיקון. הוא מציע שהמפתח הוא הבחנה בין פוטנציאל לשינוי לבין שינוי בפועל, כך שלקדוש ברוך הוא יש פוטנציאל של השתלמות שאינו יוצא אל הפועל מצד שלמותו, והבריאה מאפשרת הופעה של היציאה מן הכוח אל הפועל.
האריז״ל, עץ חיים, צמצום והוצאת שלמותיו מן הכוח אל הפועל
האריז״ל בתחילת ספר עץ חיים כותב שהקדוש ברוך הוא רצה להוציא לפועל את שלמותיו ולכן צמצם את עצמו וברא את העולם. הטקסט מפרש זאת דרך המודל של מהירות כפוטנציאל: הפוטנציאל קיים, אך הוצאה לפועל של שינוי בפועל אינה יכולה להתייחס לקדוש ברוך הוא במובן של מעבר מחוסר שלמות לשלמות. הוא מבדיל בין שלמות סטטית של “להיות שלם יותר” לבין שלמות דינמית של “להיות משתלם,” וטוען שהפוטנציאל להשתלמות הוא עצמו שלמות.
משך חכמה: אי-חטא אינו תשובה וערך הדינמיקה הרוחנית
הטקסט מזכיר את משך חכמה וטוען שלהיות במצב של אי-חטא אין בו מעלה מעבר לכך שהתורה אוסרת לחטוא, ולכן זה אינו תהליך התשובה. פעולת התשובה היא החלק הדינמי של התהליך, ההתקדמות וההשתנות, ולא עצם ההגעה למצב “רגיל” של שמירת מצוות. בעל תשובה שמגיע למדרגת צדיק גמור מחזיק גם במעלה הסטטית של המצב וגם במעלה הדינמית של התהליך שעבר.
צורך גבוה, אין מלך בלא עם, וערך הפוטנציאל שאינו מתממש
הטקסט אומר שאין לו תשובה למה היה לקדוש ברוך הוא עניין להפוך את הפוטנציאל ליציאה מן הכוח אל הפועל, ומקשר זאת לביטוי “אין מלך בלא עם.” הוא מעלה שאלה עד כמה פוטנציאל שאינו יכול לצאת לפועל הוא פוטנציאל “אמיתי,” ומציע שביחס לקדוש ברוך הוא עצם היותו בעל פוטנציאל להשתלמות הוא השלמות, לא ההתממשות בפועל.
שיקול מטאפיזי: מה שמופיע בעולם חייב להיות אצל הקדוש ברוך הוא בפוטנציה
הטקסט מציע נימוק פילוסופי שאינו תלוי בהעדפת דינמיות או סטטיות: אם בעולם יש יכולת להשתנות, יסודה במשהו שנמצא אצל הקדוש ברוך הוא, כי ממנו קיבלנו את היכולת. הוא מסביר שהפוטנציאל לשינוי חייב להיות אצלו גם אם אינו יוצא מן הכוח אל הפועל, אחרת לא היה יכול להופיע בעולם. הוא מחבר זאת לדיונים קבליים על השתלשלות העולמות כהתממשות הדרגתית של פוטנציאל למוחשיות.
הלשם: קו, צמצום, מעלה ומטה וספירות כמוסות באור אינסוף
הטקסט מתאר את מודל הקבלה של אור אינסוף, חלל עגול שנוצר בצמצום, וקו של אור שנכנס לחלל ואינו נוגע בחלק התחתון כדי ליצור מושגים של מעלה ומטה. הלשם מסביר שהאסימטריה הזו מאפשרת היררכיות של “יותר ופחות” ועל פיה ממוקמות הספירות לאורך הקו. הלשם שואל כיצד מושגים אלה יכולים להיווצר יש מאין, ומסיק שבאור אינסוף היו “ספירות כמוסות” כלומר פוטנציאל למעלה ומטה, כי כל מה שמתגלה בעולם תחתון צריך להיות בפוטנציה בעולם שמעליו.
אנקסימנדרוס, “ואקום” בפיזיקה, חוקי שימור ופוטנציאל תכונות
הטקסט משווה לאנקסימנדרוס שמדבר על חומר היולי שממנו נפרדים ניגודים, ומסביר שיצירת זוגות חלקיק–אנטי-חלקיק מתוך “ואקום” בפיזיקה אינה הסבר שלם משום שה“ואקום” אינו באמת כלום. הוא טוען שפיזיקה עוסקת בתכונות ולא בישות הנושאת תכונות, ולכן גם אם חוקי השימור של תכונות נשמרים עדיין נשאלת השאלה הפילוסופית של “חוק שימור הישות.” הוא מסיק שהמצב שמכונה ואקום כולל פוטנציאל למושגים כמו מטען חשמלי, כי בלי קיום פוטנציאלי של מושגים אלה לא היו יכולים להופיע בפועל.
הרמב״ן והרמב״ם: יש מאין, חומר היולי, ומדרש “שלג שתחת כיסא כבודו”
הטקסט אומר שהרמב״ן בפירוש שיר השירים מקבל שהעולם לא נברא יש מאין אלא מחומר היולי, ומקשר זאת לשיטת אפלטון. הוא מצטט מדרש בפרקי דרבי אליעזר על “שמים מאין נבראו? משלג שתחת כיסא כבודו,” ומביא שהרמב״ם במורה נבוכים מתייחס למדרש כמעורר תמיהה, תוך שמסופר שהרמב״ם מאמין ביש מאין אך גם דן בעמדות אחרות. הטקסט משתמש בכך כדי לחזק את העיקרון שפוטנציאל קודם נחוץ כדי להבין יציאה מן הכוח אל הפועל.
שאלת ערך ההשתלמות ותפיסה של תהליך כבעל משמעות
הטקסט אומר שקשה להסביר למה לתהליך של השתפרות יש ערך בלי להיתקע בשרשרת “מה הערך בזה,” ומציע שזו אינטואיציה שלפיה כשאדם משתפר קורה משהו חיובי לא רק בגלל המצב הסופי. הוא מביא דוגמה רעיונית מניהול מערכות, שלפיה עצם הדינמיות והמעבר בין מצבים הוא יתרון של המערכת ולא רק תוצאה שמביאה אותה למצב טוב יותר. הוא מחזק את הטענה בעולם הרוחני שעצם הימצאות בתהליך של השתלמות היא מעלה עצמית.
שתי טעויות אצל הרב קוק: רק דינמיקה או רק סטטיקה
הרב קוק כותב שיש “חשכה” באי-הכרה של “המגמה התכליתית” של שלמות אלוהית ההולכת ומתעלה על ידי היצירה כולה, ומצד שני “אפלה מנודה” היא הדעה שחושבת שאין כאן אלא שלמות ההתעלות ואין שלמות מוחלטת שאין שייך עמה הוספה. הטקסט מפרש זאת כטענה ששני הממדים חיוניים: גם מצב שלמות סטטי וגם התקדמות דינמית, ושכל תפיסה שמוחקת אחד מהם היא אפלה. הוא מדגים זאת בחינוך, שבו לא נכון להסתפק רק בדרישה להתקדמות בלי יעד, ולא נכון להסתפק רק ביעד בלי ערך לתהליך.
איינשטיין וברגסון: זמן סטטי מול זמן זורם וקו העולם
הטקסט מציג “ויכוח” ידוע בין איינשטיין לברגסון על טבע הזמן, ומתאר שבתורת היחסות קו העולם מתאר את התנועה כמכלול במרחב-זמן כך שהזמן נתפס סטטי כחלק ממבנה שלם. הוא מביא מכתב תנחומים של איינשטיין למשפחת בסו שבו הוא מציג את הפטירה כעובדה שכבר “הייתה שם” במרחב-זמן עוד לפני שחוו אותה. הוא מציב את ברגסון כמי שמדגיש אסימטריה בין חלל סטטי לזמן דינמי, וטוען שהטעות של איינשטיין מקבילה ל“טעות השנייה” אצל הרב קוק, שבה הסטטיות נתפסת כעיקר והדינמיקה כפיקציה.
תורת הקוונטים: עקרון אי-הוודאות כמגבלה על תפיסת מקום ומהירות יחד
הטקסט טוען שעקרון אי-הוודאות נובע מכך שאין אפשרות לראות בו-זמנית את שני הממדים, מקום ומהירות, משום שכאשר “חובשים משקפיים דינמיות” אין מקום, וכאשר “חובשים משקפיים סטטיות” אין מהירות. הוא מדגיש שהמגבלה היא תודעתית/שיטתית ביחס לאופן התפיסה והמדידה, ולא הוכחה שרק אחד מן הממדים קיים. הוא מסיק שיש להעריך תהליכים ובני אדם בשני פרמטרים יחד, גם “איפה הם נמצאים” וגם “הנגזרת,” כלומר האם הם משתפרים.
בחירה, פוטנציאל לרע, ושאלת הרוע בעולם
הטקסט אומר שהיכולת לשנות היא טובה מוחלטת כי הקדוש ברוך הוא רוצה אפשרות להשלים, אך בחירה מחייבת אפשרות לבחור גם רע ולא רק טוב. הוא טוען שכך נוצר הרוע בעולם: לא כרע שיורד מלמעלה אלא כתוצר של שימוש האדם בבחירה, בעוד עצם מתן הבחירה הוא טוב. הוא קושר זאת לכך שללא פוטנציאל לרע לא הייתה משמעות לעשיית הטוב.
“במקום שבעלי תשובה עומדים”: צבירת מעלה דינמית על גבי מעלה סטטית
הטקסט אומר שהבעל תשובה, כאשר הוא מגיע למדרגת צדיק גמור, מחזיק בשתי מעלות: המעלה הסטטית של היותו צדיק גמור והמעלה הדינמית של התהליך שעבר. הוא מסביר שהצדיק הגמור בדוגמה תיאורטית יכול להיתפס כמי “נולד” במצבו בלי תהליך, ולכן חסרה לו המעלה הדינמית במובן הזה. הוא מציג זאת כיישום של הצורך בשני הממדים ולא כהכרעה שרק הדינמיקה עדיפה לבדה.
דוגמאות הלכתיות: שחרור עבד, “לא תחנם,” זכייה ושליחות בתהליך שינוי סטטוס
בקובץ שיעורים בגיטין סימן כ״ב מובאת בשם הרמב״ן הטענה שאיסור שחרור עבד קשור ל*lo techanem*, והטקסט מעיר שהרמב״ן מדבר על דמיון בגדרים ולא על זהות בדין. רב אלחנן מקשה כיצד יש כאן *lo techanem* אם לאחר השחרור העבד נעשה יהודי, וממילא “המקבל” אינו עכו״ם, והטקסט משיב שהנתינה כאן היא תהליך דינמי שמייצר מעבר סטטוס ולא מתייחסת למצב “לפני” או “אחרי” בלבד.
בכתובות י״א תוספות מקשים כיצד מטבילין גר קטן על דעת בית דין מדין זכין, אם זכייה היא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ואין שליחות לעכו״ם, ומתרצים: “אי נמי, כיוון דבהא זכייה נעשה ישראל, הוה ליה כישראל גמור לעניין זכייה.” הקובץ שיעורים מפרש שאין זכייה לעכו״ם רק כאשר גם אחרי חלות הזכייה הוא עדיין עכו״ם, ומקשר זאת מחדש לקושיה על שחרור עבד אם הוא היה נובע מ*lo techanem*. הטקסט מסביר שההסתבכות נובעת מניסיון להצמיד דין דינמי למצב קצה אחד, ומציע הבחנה שלפעמים בדיני שליחות הקובע הוא מצב המשלח “לפני,” בעוד בדיני מתנה הקובע הוא מצב המקבל “אחרי,” וששני סוגי הדינים מתייחסים למעבר באופן שונה.
חצות ורגע המיתה: מעבר בין מצבים ושאלת נקודת הזמן
הטקסט מביא אנקדוטה על בלעם שידע לכוון לרגע שהקדוש ברוך הוא כועס, ועל הגמרא על דוד שהתעורר בחצות, מול השאלה כיצד משה אמר “וכחצות הלילה.” רב שמעון משה דיסקין, בעל אהל יהושע, מעיר שאין “זמן” של חצות כמציאות עצמאית אלא רק מעבר בין לפני חצות לאחרי חצות, ולכן קשה להבין איך משהו מתרחש “בחצות.” הוא מתרץ דרך אנלוגיה למיתה: גם “שעת מיתה” אינה זמן קיים אלא מעבר בין מצב חי למצב מת, ולכן אפשר לתאר את האירוע על קו התפר בין שני המצבים. הטקסט משאיר פתוחה את השאלה האם יש דבר כזה נקודת זמן או שהרצף מורכב רק מקטעים, ומציג זאת כהמשך ישיר לדיון על דינמיקה מול סטטיקה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] דיברנו על מושגים דינמיים, התחלתי מזה שחז"ל אומרים שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור, ואמרתי שנראה שאפשר להבין את המשפט הזה רק אם תופסים את הערך של התשובה כתהליך ולא כאמצעי להגיע למצב טוב יותר. זאת אומרת, אם המטרה של התשובה הייתה להגיע להיות למצב, להגיע למצב של צדיק גמור, אז לכל היותר בעל תשובה שלם יכול להיות כמו צדיק גמור. אבל אם אני מבין שכתוב שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור, פירוש הדבר שהתהליך מצד עצמו יש לו ערך, וזה לא רק אמצעי כדי להגיע למצב השלם שבא בעקבותיו. ואז הבאתי דוגמה לדבר מפרדוקס החץ במעופו של זנון, ושמה הטענה הייתה שזנון טען שכיוון שהחץ, כשמסתכלים על חץ שעף, בכל רגע רואים אותו עומד במקום אחר, ואז השאלה היא מתי הוא זז? זאת אומרת, מתי הוא עובר ממקום למקום? וטענתי שהחץ לא עומד בכל רגע במקום אחר, אלא נמצא בכל רגע במקום אחר. זאת אומרת, עומד ונמצא זה לא אותו דבר. כשאני אומר שהחץ נמצא במקום מסוים, פירוש שזה המקום שלו, זאת הקואורדינטה שלו. כשאני אומר שהוא עומד באותו מקום, הפירוש הוא שהוא נמצא שם ומהירותו אפס. זאת אומרת, הוא עומד, כלומר ברגע הבא הוא יהיה שם עדיין. ומה שנכון יותר לתאר כשמתארים חץ זה שהחץ בכל רגע נמצא במקום אחר, לא עומד במקום אחר. מתי הוא זז? באותו רגע שבו הוא נמצא הוא גם זז. שבעצם מה שעומד מאחורי הבלבול הזה זאת התפיסה של מושג המהירות ומושגים דינמיים בכלל, או מושג התשובה שממנו יצאתי, כמושגים שיכולים לחיות רק על פני קטע של זמן. זאת אומרת, מהירות יכולה להיות לגוף רק אם אני מסתכל עליו לאורך קטע, קצר מאוד אם אתם רוצים, אבל עדיין חייב להיות קטע של זמן ולא בנקודת זמן. ואז כמובן מתעורר הפרדוקס הזה של זנון, אבל אם אני מבין שמהירות יכולה להתקיים גם בנקודת זמן, אז אין בעיה, באותה נקודה שבה הוא נמצא במקום מסוים יש לו גם מהירות. אמרתי שמהירות זה פוטנציאל לשינוי מקום, זה לא שינוי המקום. שינוי המקום זה תוצאה של העובדה מהירות, ולכן אין מניעה לומר שהגוף נמצא במקום מסוים ויש לו מהירות. זאת אומרת, המהירות היא פוטנציאל, זה לא נכון לומר שהוא נמצא במקום מסוים וגם משנה מקום. אי אפשר לשנות מקום בנקודת זמן, אבל אפשר להימצא בנקודה מסוימת ולהיות בעל מהירות, שהמהירות הזאת תצא לפועל בשינוי מקום אם נחכה. זאת אומרת, עוד רגע נחכה אז נראה שהמקום משתנה. דיברתי על העובדה שהטעות הזאת נובעת מזה שאנחנו מגדירים מהירות כהפרשים, הפרש מקום חלקי הפרש זמן, אבל בעצם, ואז כמובן זה צריך להיות על קטע ולא בנקודה. אבל נדמה לי שההגדרה הזאת של מהירות היא הגדרה אופרציונלית, זאת אומרת הגדרה איך מחשבים אותה. אבל השאלה מה זאת מהירות, זאת אומרת ההגדרה של המושג מהירות עצמו, לא איך מחשבים אותו, היא לא זקוקה לקטע של זמן. הבאתי דוגמה מהרדאר, כן, אפקט דופלר, שלכאורה אפשר למדוד מהירות של גוף בנקודה, לא צריך לעשות את זה דרך הפרשים. אבל זה רק בא להמחיש, זאת דוגמה לא מדויקת, אבל זה בא להמחיש את העובדה שמהירות של גוף מוגדרת על נקודת זמן אחת. זאת אומרת, אחרי שאנחנו גוזרים את פונקציית המקום או עושים חישוב של מהירות מתוך הידע על איפה הוא נמצא בכל רגע, התוצאה היא מהירות בכל נקודת זמן. זאת אומרת, בכל נקודה יש לגוף מהירות. אז מתמטיקאים או פיזיקאים בדרך כלל מתייחסים לזה כאיזשהו סוג של פיקציה. לגוף אין מהירות בנקודת זמן, זה רק תיאור של זה שבקטע הקטן מאוד סביב נקודת הזמן הזאת יש לגוף מהירות. ואני טוען שזה לא נכון, אלא יש לו מהירות בנקודת זמן, שזה פוטנציאל לשינוי מקום. החישוב של המהירות דורש מאיתנו ללכת לקטע קטן סביב הנקודה הזאת, אבל יש לגוף מהירות בנקודה בודדת. דוגמה שהבאתי לעניין זה גוף שנע ביחס לקיר מסוים, הוא פוגע בקיר, יש לו איזושהי מהירות שבה הוא פוגע בקיר. ברגע שהוא נוגע בקיר הקיר לא נותן לו להתקדם, זאת אומרת שיש לו. אבל יש לו מהירות, ויש משהו שמונע ממנו להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. היא לא תצליח לבוא לידי ביטוי בצורה של שינוי מקום, אז זה יצא בצורה של חום, או פוחורה, או תלוי באופי של ההתנגשות, אבל יש לפעמים מצבים שבהם יש לגוף פוטנציאל לשינוי מקום, יש לו מהירות, אבל שינוי המקום עצמו לא יופיע. יש משהו שלא נותן לו להופיע. וזה המשמעות של ההבחנה שאני עושה בין המהירות לבין שינוי מקום, כשאני אומר שמהירות היא לא שינוי מקום, אלא היא הפוטנציאל שבעקבותיו או ממנו יוצא שינוי המקום. זה אומר שלפעמים יכול להיות לגוף פוטנציאל לשנות את המקום, אבל הפוטנציאל הזה לא יוכל לצאת מן הכוח אל הפועל. אני לא זוכר אם הזכרתי את זה, נדמה לי שכן אבל אני לא בטוח, על השלמות וההשתלמות של הקדוש ברוך הוא. דיברנו על זה? הרב קוק באורות הקודש בחלק שני, בכרך שני, הוא מדבר על השלמות וההשתלמות. אז הוא אומר: מגמת ההוויה כולה מצד החפץ הכמוס האינסופי, היא כפי היגלותה לנו, הצגה גדולה של התעלות והוספה נצחית. להתעלות כל הזמן, זה מגמת ההוויה. שאם אין מציאות של קוטן וחיסרון, זאת אומרת אם לא יהיה חיסרון בהוויה, לא יוכל להיות רק גודל ומילוי, אבל לא התגדלות. אם אין חיסרון בהוויה, אז היא לא תוכל להשתפר. היא יכולה להיות שלמה, להיות במצב שהיא שלמה, אבל היא לא תוכל להשתפר. ודריכה תדירית לתוספת ברכה, אבל לא התגדלות ודריכה תדירית לתוספת ברכה. אף על פי שאין קץ לעילוי של השלמות המלאה שאין בה עילוי מצד אינסופיותה, מכל מקום כלול בה גם כן זה הכוח הנשגב של התעלות תדירית. וזה נחשב כאילו השלמות המוחלטת משתלמת על ידי ההשתלמות הבאה על ידי הוספת הקוטן הבא אל הגודל. ועבודה זו היא צורך גבוה. זה קצת נשמע כמו כתב חידה. הכוונה בהמשך הוא מפרט את זה קצת, אבל פה באמת הוא אומר בתמצית, הוא אומר ככה. בעצם נגיד נדבר על הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא הוא שלם. עכשיו אם הוא שלם, אז הוא לא יכול להפוך להיות שלם יותר. הוא מושלם לגמרי. אז הוא לא יכול להפוך להיות שלם יותר. הבעיה שאחת השלמויות, אחד הדברים שאנחנו מגדירים כשלמות, זה היכולת להשתלם, ההשתלמות. אז ההשתלמות היא שלמות כזאת שלא יכולה להופיע אצל הקדוש ברוך הוא. כיוון שהוא לא יכול להפוך להיות שלם יותר, הוא כבר שלם. אז הוא אומר כשהשלמות המוחלטת משתלמת על ידי ההשתלמות הבאה על ידי הופעת הקוטן הבא אל הגודל. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כיצורים חסרים, או את העולם, כי אנחנו כן יכולים להשתלם, ואז בעצם דרך זה הוא בעצמו מצליח להשיג את אותה שלמות שלבדו הוא לא היה יכול להשיג אותה. וזה מה שהוא אומר ועבודה זו היא צורך גבוה. עבודת צורך גבוה זה ידוע ביטוי של הראשונים, נקרא סוד העבודה צורך גבוה. שמה שאנחנו עושים בעצם הקדוש ברוך הוא צריך אותנו, הוא לא יכול בלעדינו. בדרך כלל כן, הפילוסופים היהודים לא מוכנים להגיד סוג דברים כזה. שהקדוש ברוך הוא וודאי לא צריך שום דבר, זאת אומרת הוא שלם, הוא לא צריך אותנו, אנחנו צריכים אותו. אבל יש מה שנקרא גם הרשב"א כותב את זה בתשובה באיזשהו מקום, שיש מה שנקרא סוד העבודה צורך גבוה. זאת אומרת זה לא נכון. באמת הקדוש ברוך הוא כן צריך אותנו והרב קוק טוען שלפחות אחד האספקטים שהוא צריך אותנו זה זה. כי הוא לא יכול להשתלם, הוא כבר שלם. אז איך הוא בכל זאת יצליח לרכוש גם את השלמות הזאת? הוא יברא יצורים חסרים, יטיל עליהם את המשימה להשתלם, ודרך זה בעצם הוא עצמו משתלם. זה מה שהוא אומר בהמשך: באור אינסוף אין שייך הוספה והתעלות מצד עצמו. אבל באמת אי אפשר שהיתרון של ההתעלות הנצחית תחסר מהשלמות המוחלטת. לא יכול להיות לו השתלמות, מצד שני לא יכול להיות שזה חסר אצלו. זאת אומרת אחת השלמויות חסרה אז הוא לא מושלם. וזה אולי העניין של ברא לו דירה
[Speaker D] בתחתונים כאילו, כאילו יוצר
[הרב מיכאל אברהם] חיסרון בשביל השאלה למה אנחנו נמצאים, לא השאלה למה הוא שוכן פה. זאת היא תורת ההוויה, הופעות אורות חיות הווייתיות על ידי רושם של ירידה במידה כזאת, שלעולם תהיה אפשרות לתוספת ועלייה שהיא בעצמותה סילוק מכל ירידה ושפלות. זאת אומרת העלייה היא בעצמה שלמות. לא בגלל שאני מגיע למצב השלם, אלא זה שאני מתעלה זה מעצמו השלמות, כאילו ככה הקדוש ברוך הוא משתלם. ככה מסביר הרב קוק. בעצם מה שהדבר הזה אומר עדיין טעון, זאת אומרת זה עדיין טעון הסבר מה שהוא כותב כאן. בגלל שיש בסופו של דבר, אז מה זאת אומרת, באיזה מובן ההשתלמות שלנו משלימה את הקדוש ברוך הוא? הוא עצמו שלם, אז הוא ברא יצורים אחרים שמשלימים את עצמם, מה זה קשור אליו? אז למה זה משלים אותו? אז יש יצורים אחרים שמשתלמים, מה יש איזושהי זהות, מין פנתאיזם כזה שמזהים את הקדוש ברוך הוא איתנו או עם העולם? נדמה לי שלא צריך להגיע לזה כי זה נונסנס, אין סיבה להגיע לזה.
[Speaker B] פנתאיזם זה סתם עניין של הכדור השלם שזה הקדוש ברוך הוא ואנחנו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל
[Speaker B] אז אתה רואה את זה לכן שהאדם מתעלה, כן, אז הוא יותר
[הרב מיכאל אברהם] מזהה בעצם את האדם עם הקדוש ברוך הוא. אבל אני אומר זה פנתאיזם, אני חושב שהדברים האלה זה ממש לא ניתנים להיאמר, זאת אומרת זה סתם מילים, הם לא אומרים כלום. חסידים מדברים בשפה כזאת, כמו צמצום לא כפשוטו, צמצום לא כפשוטו וכל מיני עניינים מהסוג הזה, אבל זה ממש כבר עניין של תיקון שדיברנו עליו קודם לגמרי. כן, אז זה מה שהוא מדבר פה. התיקון הזה בעצם זה כאילו להשלים את הקדוש ברוך הוא. למה הוא ברא אותנו חסרים? יש מדרש מעניין שבעל הלשם מביא אותו. מדרש כתוב שאחרי שאדם הראשון חטא והקדוש ברוך הוא גזר עליו מיתה, אז אדם הראשון אומר לקדוש ברוך הוא בעלילה אתה בא עליי. עשית עליי עלילה. למה? משל לאדם שאשתו הקדיחה את תבשילו, אז הוא מוציא מהכיס גט
[Speaker D] ונותן לה את הגט.
[הרב מיכאל אברהם] אז היא אומרת לו בעלילה אתה בא עליי, הרי היה לך גט חתום עם שני עדים בכיס עוד לפני שטעמת את התבשיל. אז אתה בעצם הכנת את הגט הזה, לא הלכת לכתוב גט אחרי שטעמת את התבשיל. זה כבר היה מוכן מראש, אז אתה רק מעליל עליי את נושא התבשיל בשביל לגרש אותי. אותו דבר אומר אדם הראשון לקדוש ברוך הוא, כתוב בתורה אדם כי ימות באוהל, והתורה קדמה לעולם, זאת אומרת המיתה הייתה מתוכננת מראש. אז מה אתה מספר לי שאתה גוזר עליי מיתה אחרי שאני חטאתי? התנאי שבאמת כל העסק הזה היה מה שנקרא, בעל הלשם קורא לזה הנהגת נורא עלילה. זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא באמת, זה לא חטא שקרה במקרה ולכן נגזרה מיתה, אלא התוכנית מראש הייתה כזאת שהאדם ייפול ויצטרך לתקן. זאת אומרת החיסרון היה חיסרון שטבוע בבריאה, לא תוצאה של בחירה מקרית של אדם הראשון. והסיבה לזה יכולה להיות מה שהרב קוק כותב כאן. זאת אומרת כי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי שהוא יהיה חסר ויוכל לעשות תיקון. אבל אני רוצה רק לחדד את הדברים, למה זה קשור למה שדיברתי קודם, כי נדמה לי שבלי האבחנה שעשינו בפעמים הקודמות קשה מאוד להבין את זה. זאת אומרת הטענה שלי הבאה, לקדוש ברוך הוא יש גם את השלמות של ההשתלמות. הוא עצמו, לא אצלנו. זאת אומרת כי אחרת מה שזה נמצא אצלנו זה לא עוזר שום דבר. אלא מה? יש לו את הפוטנציאל להשתלם, את המהירות. אבל הפוטנציאל הזה לא יכול לצאת מן הכוח אל הפועל כי הוא מושלם. אז איך הדבר הזה? האריז"ל כותב בתחילת ספר עץ חיים שהקדוש ברוך הוא רצה להוציא לפועל את שלמותיו ולכן הוא צמצם את עצמו וברא את העולם. זה ממש ההתחלה של הספר שמדבר על הצמצום. מה הכוונה? הפוטנציאל של ההשתלמות, את המהירות יש לו. את שינוי, את השינוי שיוצא אל הפועל מתוך הפוטנציאל הזה לא יכול להיות לו כי הוא מושלם, כמו הכדור שפוגש קיר מצליח להוציא אל הפועל את המהירות שלו בצורה של שינוי מקום. אבל לכדור הזה יש מהירות, זה רק לא יכול לצאת אל הפועל. עכשיו השלמות של ההשתלמות היא לא זה שאני משנה מצב, שהייתי פחות שלם ונהייתי יותר שלם. זאת השלמות הסטטית, זאת שלמות שאומרת שעכשיו אני נהיה שלם יותר. השלמות הדינמית זאת שלמות שאני משתלם, לא שאני הופך להיות שלם יותר. אז יש לה לקדוש ברוך הוא עצמו. זאת אומרת את הפוטנציאל להשתלם, אלא מה, היה לו עניין שהפוטנציאל הזה ייצא מן הכוח אל הפועל, ובגלל זה הוא ברא אותנו. זאת אומרת הוא ברא אותנו כדי שהפוטנציאל של ההשתלמות שלו יוכל גם לבוא לידי. בצורה של משהו שהיה חסר ונהיה שלם יותר. את הדבר הזה הקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות. אבל זה לא חיסרון בו, כי אין היציאה מן הכוח אל הפועל היא בעצמה השלמות. בעצם זה שיש לך את היכולת להשתלם או להיות שלם יותר. כמו שדיברנו על הבעל תשובה, שהערך של תשובה הוא לא רק בזה שאני הופך להיות במצב רוחני טוב יותר, אלא עצם זה שאני נמצא בתהליך של השתלמות. הפוטנציאל של ההתקדמות הוא בעצם המהות של תהליך התשובה. להיות במצב שאני לא חוטא, זה משך חכמה שהזכרתי, להיות במצב שאני לא חוטא, אז אין בזה שום מעלה מעבר לזה שכתוב בתורה שאסור לחטוא. זאת אומרת, זה לא תהליך התשובה. זאת אומרת, זה שאני לא מחלל שבת, כתוב בתורה אסור לחלל שבת, זה לא אומר שעשיתי תשובה. זה רק אומר שאני שומר מה שכתוב בתורה. פעולת התשובה זה החלק הדינמי של העניין. זאת אומרת, זה שאני עושה תהליך, לא זה שאני לא חוטא. זה שאני לא חוטא, בסדר, זה המצב הרגיל.
[Speaker E] אם יש גם צדיק גמור, יכול להיות שיש לו את הפוטנציאל.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, שלא יכול לצאת מן הכוח אל הפועל. אצל החסידים אפשר לראות גם כן התבטאויות כאלה, שבשביל זה הצדיק צריך את החסידים. שהוא מושלם לעומתם, אז דרכם הוא בעצם משפיע עליהם טוב ומעלה אותם, ודרך זה בעצם גם הוא יכול להשתלם.
[Speaker B] אבל למה לקדוש ברוך הוא היה עניין להפוך את הפוטנציאל? לא יודע.
[הרב מיכאל אברהם] אין לי מושג. אבל אני חושב שהשלמות היא בעצם היותך בעל פוטנציאל להשתלמות, לא זה שאתה משתלם באמת, כי אחרת אני לא חושב שהוא פתר את הבעיה ברגע שהוא אומר ככה. ואת הפוטנציאל היה לו. רק יש, אני חושב שזה כמו שחז"ל אומרים, אין מלך בלא עם. פוטנציאל שלא יכול לצאת מן הכוח אל הפועל, השאלה היא עד כמה הפוטנציאל הזה
[Speaker D] הוא באמת פוטנציאל.
[Speaker F] יכול להיות שלא יודע, זה כבר באמת אני… אז אם ככה הקדוש ברוך הוא יהיה חסר? לא, זה לפני זה. ההנחה הזאת שלגבי הקדוש ברוך הוא, לא לגבי בעל תשובה, שאם הוא לא יכול להשתלם זה חיסרון. יש פה הנחה שהוא תופס ועליה הוא מתרץ, אבל למה להניח אותה בכלל?
[הרב מיכאל אברהם] כאילו הקדוש
[Speaker F] ברוך הוא מושלם ולכן הוא מושלם, הוא לא צריך…
[הרב מיכאל אברהם] הוא טוען שבעולם שלנו יש שתי שלמויות.
[Speaker F] בעולם שלנו אין מושלם כמו…
[הרב מיכאל אברהם] לא, ה'כי' הזה הוא בדיוק ההנחה הסמויה שלך. כי אתה בעצם אומר שכל מה שצריך השתלמות בעולם שלנו זה בגלל שאנחנו לא שלמים. והוא אומר הפוך. הוא אומר ההשתלמות היא ערך לעצמו, היא לא רק אמצעי כדי להפוך לשלם יותר.
[Speaker F] מאיפה ההנחה הזאת שהשתלמות היא ערך?
[הרב מיכאל אברהם] מאיפה ההנחה שלו? זה מה שהוא חושב. מה זאת אומרת?
[Speaker F] לא, זה מה שהוא חושב.
[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול להניח את זה, אתה לא חייב.
[Speaker F] אבל אם אתה תופס את המשל של בעל תשובה, אתה
[Speaker D] אומר שמכיוון שהשינוי הוא יותר חשוב מהמקום האבסולוטי,
[Speaker F] אז זה באמת יותר חשוב.
[Speaker D] אז יכול לבוא מישהו ויגיד לא, המקום האבסולוטי יותר חשוב. נכון. אבל כשחז"ל אומרים שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור, נדמה לי, לא אומרים עדיף, אומרים במקום ש… לא, לא, עדיף, עדיף. יש מחלוקת אמוראים מי עדיף, בעל תשובה או צדיק גמור.
[הרב מיכאל אברהם] וכשאומרים שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור, בעצם מה שמונח בדבריהם זה שיש ערך לתהליך. אתה יכול להגיד אני לא מקבל, אני מניח אחרת. בסדר. אנחנו רק מסבירים מה עומד מאחורי האמירות האלה, או מה עומד מאחורי ההנחה של הרב קוק. מאיפה הוא הוציא אותה? בסדר, כל אחד ומה שהוא חושב. אז זה לגבי ההשלכה של האבחנה הזאת בין הפוטנציאל לשינוי לבין השינוי בפועל.
[Speaker D] עצם ההנחה שהעולם הוא משתנה, כמו שאנחנו רואים שהוא משתנה, הוא יוצא מתוך הנחה שהשלמות לא קיימת בתוכו.
[Speaker F] עצם ההנחה שהקדוש ברוך הוא לא משתנה, זה הנחה שאצל הקדוש ברוך הוא לא שייך שינוי.
[Speaker D] נכון. לא, לא שייך שינוי זה ברור.
[Speaker F] הוא לא משתנה, אבל הקדוש ברוך הוא לא משתנה.
[Speaker D] נכון, ברור שלא שייך בו שינוי. אבל אם יש לו את תכונת ההשתלמות, למרות זאת שהוא לא משתנה. למה זה יותר טוב? אם יש תכונה קיימת מושלמת, למה שהתכונה הזאת תהיה חשובה?
[הרב מיכאל אברהם] יש שיקולים פילוסופיים שיכולים בלי קשר להנחות האלה של מה יותר טוב. אם אצלו לא היה הפוטנציאל של ההשתנות, הוא כנראה לא היה יכול גם להופיע בעולם. כי דברים שאין אצלו, איך יהיו בעולם? היכולת שלנו לעשות דברים דינמיים, זאת אומרת לשנות דברים, כמו כל דבר שקורה פה בעולם, בעצם יסודו במשהו שנמצא אצל הקדוש ברוך הוא, כי ממנו קיבלנו את היכולת לעשות את זה, הרי הוא ברא את העולם הזה. אז יש שיקול פילוסופי בלי קשר לשאלה של מה שלם יותר, כדי להגיד שאצל הקדוש ברוך הוא יש… וזה כמו השאלות של אם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים. לא, למה? כאילו אתה מנסה לייחס לו משהו שמעלה חיסרון. לא, למה חיסרון? אין חיסרון. לא מייחס לו שום חיסרון. אני טוען שהיכולת, הפוטנציאל להשתנות, צריך. אז פה זה שיקול בלי להניח מה יותר שלם, אלא סתם ההנחה המטאפיזית שאומרת שכל מה שקורה פה יסודו אצלו. זה אומר שאצלו יש פוטנציאל לשינוי. נכון שזה לא יכול לצאת מן הכוח אל הפועל, אבל הפוטנציאל, המושג הדינמי, המושגים הדינמיים נמצאים גם אצלו. אחרת הם לא היו יכולים להופיע כאן.
[Speaker D] גם הופעות פיזיות אצלו? עוד פעם? גם הופעות פיזיות שנמצאות בעולם שלנו, גם יש שם?
[הרב מיכאל אברהם] בפוטנציה, בפוטנציה. הדברים האלה, כל מה שהקבלה מדברת על ההשתלשלות של העולמות, בעצם אומרת שאנחנו רואים את העולמות העליונים כאיזשהו סוג של פוטנציאל של העולם שלנו. והיציאה מן הכוח אל הפועל זה בעצם להפוך להיות יותר גשמי, יותר מוחשי. כן, אבל באופן פוטנציאלי זה נמצא שם. יש הלשם כותב בספר הכללים ובאור… בדרך כלל את הקבלה מתארים כמערכת של עולמות אחד מעל השני. אז יש אור אינסוף, ואחרי זה יש עולם של קו וצמצום. זאת אומרת, נוצר איזשהו חלל עגול באמצע האור אינסוף ונכנס לתוכו פס של אור. ואז בתוך החלל הזה נוצר העולם. עכשיו, הקו הזה שנכנס לתוך החלל לא נוגע בחלק התחתון. סוגריים. לא נוגע בחלק התחתון. הוא מגיע, הוא חודר את החלל ונעצר קצת מלמטה. אז הלשם מסביר… ככה האר"י כותב. אז הלשם, כי אחרת העולם היה חוזר חזרה להיות אור אינסוף. אם זה היה נוגע למטה, זה היה חוזר. אז הלשם מסביר שהוא לא נוגע למטה כדי ליצור את המושגים של מעלה ומטה. זאת אומרת, אם הקו היה נוגע למטה, אז לא היה מעלה ולא היה מטה, הוא היה נוגע בשני הצדדים. כדי ליצור היררכיות, אז אנחנו חייבים ליצור איזושהי אסימטריה שלמעלה הקו נוגע באור המקיף, ולמטה הוא מגיע אבל נשאר. ואז על פני הקו הזה נוצרות הספירות. עכשיו הספירות, כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, הם בעצם ממוקמות אחת מתחת לשנייה לאורך הקו הזה. שמידת המופשטות, הזכות, הרוחניות נקבעת לפי השאלה כמה אתה יותר גבוה. כי עכשיו כשיש מעלה מטה, אז אפשר להגדיר מושגים של יותר ופחות, בכל מיני מובנים, יותר ופחות. אוקיי, אבל בלי שהיה מעלה ומטה בסיסי, לא היה אפשר לדבר על מושגים של יותר ופחות. ואז בדרך כלל מקובל בעולם הקבלי לחשוב שהמושגים האלה באמת נוצרו עם היווצרות הקו. אבל הלשם שואל, עכשיו נזכרתי בכל העניין הזה, הלשם שואל איך זה יכול להיות שזה נוצר יש מאין, הרי כל דבר שנוצר בעולם אחד, צריך להימצא בפוטנציאל בעולם שמעליו. אז בפוטנציה, הוא יוצא מן הכוח אל הפועל דרך העולם שמתחת. אז איפה היו הספירות באור אינסוף? לפני שהוא התפנה, לפני שנוצר פה הקו הזה, כשהוא מילא את כל החלל? אז הלשם אומר שבאור אינסוף היו ספירות כמוסות. זאת אומרת, היה לו פוטנציאל של מעלה מטה, כי בלי שהיה לו את הפוטנציאל של המעלה מטה, את המושגים של המעלה מטה, אז זה לא היה יכול להיווצר גם בפועל. שפעם דיברנו על זה כשדיברתי על התיאוריה הקוסמולוגית של אנקסימנדרוס. אני חושב שדיברתי על זה פעם.
[Speaker B] אם דיברת על זה, לא הבנתי.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אלו לא דברים מסובכים מדי. פוטנציאל. אנקסימנדרוס מנסה להסביר למה העולם, איך העולם נברא, והוא אומר שהעולם נברא על ידי פיצול בין ניגודים. בעצם מאוד מקדים את זמנו, כמו שאנחנו חושבים היום שבעצם מתוך ואקום מושלם, כדי לשמר את חוקי השימור, אז מתוך ואקום מושלם אתה יכול לייצר חלקיק ואנטי חלקיק. זה לא שובר שום חוק שימור בגלל שכל המטענים סך הכל נשמרים. החלקיק והאנטי חלקיק, יש להם מטענים הפוכים. מסה הפוכה, מטען חשמלי הפוך, וכל המטענים הפוכים, ככה שסך הכל חוקי השימור נשמרים. זאת אומרת, היה אפס ונשאר אפס, אז אתה יכול לברוא עולם בלי לשבור את חוקי השימור. במובן מסוים זה תפיסות מודרניות, כן, של תורת שדות קוונטית, ככה בדרך כלל תופסים שמה. אבל אנקסימנדרוס מוסיף עוד נקודה. אנקסימנדרוס אומר שהיה החומר ההיולי, ומתוך החומר ההיולי הזה נפרדו ניגודים, חום וקור, כן, אור וחושך וכל מיני דברים מהסוג הזה, וכך נוצר העולם. אז ראיתי פעם מישהו שתוהה למה צריך את החומר ההיולי, כמו בפיזיקה המודרנית, תייצר. לטובתו אני אומר, לא לרעתו. זאת אומרת, הפיזיקאים לא מבינים שפיזיקה זה רק חלק מהעניין. זאת אומרת, בשביל לתת תמונה שלמה, צריך גם לחשוב על קשיים פילוסופיים, לא רק על קשיים פיזיקליים. והיווצרות של זוגות מתוך ואקום זה לא באמת הסבר, שיש ואקום כזה שמתוכו יכולים להיווצר זוגות שמקזזים אחד את השני, הוא לא ואקום. יש בתוכו משהו מופשט שמאפשר את היווצרות של הזוגות האלה. אם זה היה פשוט ואקום בלי כלום ובלי שום דבר, לא היה נוצר שם כלום. זאת אומרת, שמה שהפיזיקאים קוראים ואקום הוא לא ואקום. הוא מה שאנכסימנדרוס קורא חומר היולי. זה בעצם חומר בלי תכונות, שעכשיו את החומר הזה אתה יכול לצבוע בצבעים מנוגדים ואז זה יתקזז. אבל אם לא היה את מה לצבוע, אז איך הוא ייווצר? זאת אומרת, חוקי השימור בפיזיקה מתארים תכונות.
[Speaker D] הוואקום הוא פוטנציאל. כן.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, זה מתאר את התכונות. וצריך שסך התכונות יישמר, אבל תכונות של מה? זאת אומרת, אחרי שנגיד העולם נוצר ונגיד שהכל קרה בעקבות ניגודים וסך הכל המטען בעולם הוא אפס והמסה בעולם היא אפס והכל בסדר. כל חוקי השימור נשמרו. עכשיו הכל בסדר? זאת אומרת, ברור למה העולם נוצר? זה לא סותר שום דבר, נורא הגיוני, הכל בסדר. מה פתאום? כל הטירוף הזה שנוצר פה מאין, זה מוסבר רק בגלל שחוקי השימור התקיימו? ברור שלא. אלא מה? יש פה איזשהו חוק שימור מסוים שהוא ודאי נשבר. קודם לא היה כלום ועכשיו יש משהו. אז נכון, המשהו הזה הוא עם מטען אפס ומסה אפס וכל המטען, הכל אפס. אין בעיה, שום חוק שימור מבחינה פיזיקלית לא נשבר. אבל משהו כן נשבר. חוק שימור הישות, נקרא לזה. קודם לא היה כלום ועכשיו יש משהו. אז זה חוק שימור פילוסופי, לא פיזיקלי. כי פילוסופיה עוסקת בדברים ופיזיקה עוסקת בתכונות של הדברים. אוקיי? אז אני אומר, גם פה, מה שהפיזיקאים קוראים ואקום זה לא באמת ואקום. זה השיקול הפילוסופי מה שאמרתי לך קודם. השיקול הזה בעצם אומר שמה שפיזיקאי קורא ואקום זה בגלל שמסתכלים רק על חלק מהתמונה. הם מסתכלים רק על התכונות. אז מבחינת התכונות היה פה ואקום. אבל היה פה משהו שנושא את התכונות, פוטנציאל חשמלי היה עוד לפני שזה נוצר. כי אם לא היה קיים המושג הזה, אז איך היו נוצרים מטענים חשמליים פתאום ככה סתם? בסדר, הם מקזזים אחד את השני, סך הכל המטען הוא אפס. אבל לפני כן לא היה בכלל מטען חשמלי ועכשיו יש מטענים חשמליים. איך זה קרה? זה אומר שהמושגים, הפוטנציאל לקיומו של מטען חשמלי היה קיים גם במצב הוואקום, כי אחרת זה לא היה יכול להיווצר. אז זה מעין השיקול הזה.
[Speaker F] הקדוש ברוך הוא לא ברא את העולם יש מאין?
[הרב מיכאל אברהם] לא. זה הרמב"ן כותב את זה בשיר השירים.
[Speaker F] הרמב"ם אמר שלא חייב. מה? הרמב"ם אומר שגם אם מישהו היה מוכיח שהעולם לא קדמון זה היה בסדר.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה הרמב"ם, במורה נבוכים, כן. אבל הרמב"ן. הרמב"ן בפירוש שיר השירים, הרמב"ן מביא שמה מדרש בפרקי דרבי אליעזר שכתוב שמה שמים מאין נבראו? משלג שתחת כיסא כבודו. ארץ מהיכן נבראה? מלא זוכר כבר בדיוק מה. והרמב"ם במורה כותב שהוא מעודו לא ראה מדרש כל כך תמוה ומוזר, כדי לומר שהעולם לא נברא יש מאין. והרמב"ן בפירוש שיר השירים אומר נכון, העולם לא נברא יש מאין, הוא נברא מחומר היולי. שיטת אפלטון.
[Speaker F] שיש חומר היולי שיכול להיות שקדם, קדמון.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אתה יכול להגיד שזה אולי בקדוש ברוך הוא באיזשהו מושג פוטנציאלי, לא חשוב. אבל יש משהו בפוטנציה לפני שהדבר יוצא מן הכוח אל הפועל, כי אחרת אין לו איך לצאת. אז זאת הטענה הפילוסופית שיש פה. הרמב"ן? הרמב"ן. במורה נבוכים, בפרק כ"ו, תחפש שמים מאין נבראו בחיפוש חופשי, משהו כזה.
[Speaker F] והרמב"ם במורה נבוכים אומר שהוא מאמין שזה יש מאין. כן, זה משהו אחר. שאם הם היו מוכיחים לו שזה קדמון
[הרב מיכאל אברהם] זה
[Speaker F] לא היה משנה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל הוא עושה פרשנות יצירתית לפסוקים. כן.
[Speaker C] רציתי שתדבר על העקביות, כל העניין הזה של השיפור והתשובה, איזשהו רעיונות. הסברת איך זה עובד כאילו באיזו רמה של פוטנציאל, אבל זה כל כך חשוב.
[הרב מיכאל אברהם] מה הערך שיש בזה? קשה לי לענות לזה, כי אם אני אגיד לך מה הערך שיש בזה, נגיד כי זה תורם לאיקס, אז תשאל אותי ומה הערך באיקס. תמיד בסוף אתה נשאר עם משהו שהוא איכשהו אמור להיות מובן מאליו שיש לו ערך. עכשיו, אני לא יודע להעמיד את זה על משהו קודם. אני חושב, לא יודע, יש לי אינטואיציה כזאת, וכל אחד צריך להחליט, שכשבן אדם משתפר אז קורה משהו חיובי לא רק בגלל שהוא מגיע למצב שלם יותר. חשבתי לנסות להביא דוגמאות ממה שאומרים נגיד בניהול של מפעלים או של מערכות, אז יש כאלה שטוענים שזה שהמערכות עוברות שינוי זה טוב להן. אבל לא בגלל שהשינוי הביא אותן למצב טוב יותר, כי אז זה טריוויאלי. ברור שלהשתפר זה משפר, אבל זה ברור. אלא הנקודה היא שעצם הדינמיות שלהם, עצם זה שהם עוברות ממצב למצב, זה בעצמו איכשהו יתרון של המערכת, משפר איכשהו את המערכת. עכשיו זה בעצם אומר שלתהליך יש איזושהי משמעות לא רק במובן שהוא מוביל אותי למצב שלם יותר, אלא זה שאני נמצא בתהליך זה בעצמו עושה משהו. אז אני אומר גם בעולם הרוחני, זה שאני נמצא במצב של השתפרות זה בעצמו איזשהו יתרון, לא רק שזה מביא אותי למצב שלם יותר. אני לא יודע להסביר את זה יותר טוב מזה.
[Speaker C] אולי יש רעיון שאנחנו שותפים עם הקדוש ברוך הוא בקידוש. נכון, נכון. הרב קוק אומר. אז בגלל זה זה כאילו הדבר הזה. אז זה לא קוונטיטייטיב, זה קווליטטייטיב, זאת אומרת אני שותף יותר חזק עם הקדוש ברוך הוא להביא את שלמות העולם אם אני באתי ממקום נמוך יותר.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אתה יכול גם את
[Speaker C] זה
[הרב מיכאל אברהם] להסביר שאם אני משתתף עם הקדוש ברוך הוא בהבאת העולם למצב שלם יותר, אז עדיין היה פה תוצאתי,
[Speaker C] שהעולם
[הרב מיכאל אברהם] הוא שלם יותר, רק אני והקדוש ברוך הוא יש לכל אחד מאיתנו איזשהו מניה במצב השלם הזה. אני רוצה לטעון יותר מזה.
[Speaker C] אבל
[Speaker B] הקדוש ברוך הוא כולו הוויה, אוקיי.
[הרב מיכאל אברהם] אני רוצה לטעון שעצם ההליכה לכיוון היא בעצמה יתרון, לא שהמצב השלם יש לי מניות עליו.
[Speaker B] אבל אם אתה מסתכל על העולם, אז המצב של השלם הוא חייב להשתנות. כי השלמות בעולם שהולך ומתפתח, הולך וגדל, הוא לא סטטי.
[הרב מיכאל אברהם] האנטרופיה גדלה, זה נעשה פחות שלם. האנטרופיה קטנה, זה מצב יותר שלם.
[Speaker B] כן, אבל אז זה שהאנטרופי אינקרסיז, אז השלמות הופכת להיות לא שלמה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אתה כבר מניח חוקי טבע.
[Speaker B] אני שואל למה הם כאלה.
[הרב מיכאל אברהם] החוק השני. אוקיי. הרב קוק מזכיר תוך כדי הדברים שלו כאן: וכשם שהחשכה גדולה היא זו ההכרה שאינה יודעת רז עליון זה של המגמה התכליתית, של השלמות האלוהית ההולכת ומתעלה על ידי היצירה כולה לאין סוף ותכלית, כן יותר מזה אפלה מנודה היא הדעה החושבת שאין כאן כי אם זאת השלמות של ההתעלות, ולא שלמות מוחלטת, שאין שייך עמה ומצידה שום הוספה והתעלות מפני שהכל כבר מעולה וגמור. הערה מאוד מעניינת. שהיא האפלה השרויה בשיטתם של הפילוסופים המאפילים המודרניים. מדבר על ברגסון. מה הוא בעצם אומר? הוא אומר יכולות להיות שתי טעויות. יש טעות אחת של אלה שלא מכירים בזה שההשתלמות היא בעצמה שלמות, ולכן הם חושבים שהקדוש ברוך הוא לא שלם. כי חסר רגע. והפוך, מה שאין לקדוש ברוך הוא את ההשתלמות כי ההשתלמות היא לא אחת השלמויות. אבל הוא אומר שלא פחות אפלה זאת התפיסה שאומרת שאין שלמות מוחלטת, אלא שהשלמות היא רק ההתקדמות. ושני הדברים האלה הם טעות. זאת אומרת מה שצריך זה בעצם תפיסה שגם הדינמיקה וגם הסטטיקה יש להם ערך. גם מדדים דינמיים וגם מדדים סטטיים.
[Speaker F] או גם וקטור וגם…
[הרב מיכאל אברהם] גם התנועה וגם הגובה. גם התנועה וגם המקום.
[Speaker F] לא כיוון, וקטור.
[הרב מיכאל אברהם] כן, או בעצם המקום שאליו אני מגיע, לא כיוון הווקטור, אלא לאן אני מגיע, כן. אז הוויכוח, ההערה הזאת מזכירה משהו שאני אקדיש לזה כמה משפטים. יש ויכוח ידוע שלא התנהל אף פעם אבל העולם ככה ידוע בעולם שהיה ויכוח בין איינשטיין לברגסון. איינשטיין בתורת היחסות מציג את הזמן כמשהו סטטי. בגלל שהמושג הבסיסי בתורת היחסות הפרטית זה קו עולם. אז אתה מצייר איקס כפונקציה של טי, נגיד גוף מסוים זז. נגיד במהירות קבועה. בתורת היחסות הפרטית זה רק מהירויות קבועות. אז יש לך איקס כפונקציה של טי ויש לך קו ישר של התקדמות הגוף. האיקס עולה ליניארית עם הזמן. אוקיי, זה קו ישר זה מהירות קבועה. עכשיו איינשטיין הסתכל על הקו הזה לא כמרכב מנקודות שבכל נקודת זמן אני נמצא במקום אחר, אלא יש מציאות של חלל וזמן ביחד, מבחינתו החלל והזמן היו מכלול אחד וכל הקו השלם הזה הוא בעצם היצור הבסיסי. אתן לכם רק דוגמה למשמעות תודעתית של העניין הזה. היה לו חבר טוב בשם בסו. ובסו… בסו הזה נפטר, אז הוא שלח מכתב תנחומים למשפחה שלו. איינשטיין שלח מכתב תנחומים למשפחה של בסו, והוא אומר, תראו, האמת שלא קרה שום דבר עכשיו. זאת אומרת, אין על מה, אנחנו הפיזיקאים יודעים שאין על מה להצטער בגלל שזה שבסו נפטר בשנת 1951 נגיד, היה נכון גם ב-1920 שבסו נפטר ב-51, רק אנחנו פשוט עוד לא חווינו את זה. אז מה? אבל זה כבר היה שם. זאת אומרת, 1951 עם פטירתו של בסו זה כבר היה, רק אנחנו עוברים מפה, מגיעים לשם, אנחנו נוסעים על פני החלל-זמן, אבל החלל והזמן הם שם כל הזמן. זאת אומרת, זו איזושהי תמונה סטטית. וברגסון מציג, יש לו ספר 'התפתחות היוצרת' ועוד כל מיני ספרים, שהוא מציג תפיסה שהזמן הוא לא סטטי בניגוד לחלל. זאת אומרת שיש הבדל בין, כן, יש לנו איזושהי תחושה כזאת, נכון? שהזמן מתקדם כל הזמן והחלל הוא סטטי. אנחנו יכולים לזוז בחלל, אבל החלל מצד עצמו הוא משהו סטטי והזמן איכשהו זורם, הזמן הוא משהו דינמי. אז ברגסון מפתח הרבה מאוד את האסימטריה הזאת בין חלל וזמן, וזה קיבל מכה גדולה כשנוצרה תורת היחסות. ולכן בעצם זה נתפס כמו איזשהו ויכוח בין איינשטיין לברגסון, שאיינשטיין ניצח בגדול כמובן, בגלל שלברגסון לא היו הכלים המתמטיים להתמודד עם זה, אבל כמובן שברגסון הוא זה שצודק בויכוח שניצח. בגלל שאיינשטיין בעצם טועה בטעות השנייה של הרב קוק. זאת אומרת, הוא חושב שהסטטיות זה הכל והדינמיקה זו פיקציה. בעצם זה מה שעומד מאחורי הקושיה של החץ במעופו. אתה מסתכל על החץ, אתה אומר בעצם מהירות זה שום דבר, זה רק צורה שלנו לתאר איזשהו משנה מקום. יש רק שינוי מקום, המהירות היא פיקציה. ואז אתה נקלע לפרדוקסים האלה של החץ במעופו ולכל הבעיות האלה, ואתה לא מבין למה באה התשובה הדינמית מצדי גמור וכל הדברים שדיברנו עליהם. ואומר הרב קוק, זאת צרה לא פחות גדולה מאשר החשיכה ההפוכה, שרואה את הכל בהתקדמות ולא אכפת לה מהמצב שבו אתה נמצא. כי אפשר היה להגיע למצב שבו אני רוצה רק התקדמות. לפעמים אומרים לתלמידים, אני לא מציב בפניהם יעדים, אני רק רוצה שהם יתקדמו. זה גם לא נכון. זאת אומרת, צריך לבקש מהם להתקדם, אבל אני רוצה שגם יהיה יעד. אנחנו לא משחקים משחקים, זזים במעגל. המטרה שלנו כן להגיע לאיזושהו מקום. אז ההערכה היא הערכה מורכבת. אני מעריך אותו גם על לאן הוא הגיע, אבל גם על זה שהוא נמצא בתהליך. זאת אומרת, שני הדברים האלה הם, זאת אומרת, לתפוס כל אחד מהם לחוד ולא להכיר בקיומו של השני, זה תפיסות שמה שהרב קוק קורא להם אפלה. ובאמת התמונה השלמה היא איזשהו סוג של תפיסה כפולה, שאני חושב שאחד הוא פוטנציאל של השני. ולכן אמרתי שבתורת הקוונטים עקרון אי-הוודאות הוא תוצאה של זה שאנחנו לא יכולים לראות את שני הדברים האלה בו-זמנית: מהירות ומקום. הנה עקרון אי-הוודאות. למה? כי כשאני חובש את המשקפיים הדינמיות אז אין מקום, כשאני חובש את המשקפיים הסטטיות אז אין מהירות, כמו כשאני מסתכל על החץ. אי אפשר לחבוש את שני המשקפיים ביחד, אז יש עקרון אי-הוודאות בין מהירות והמקום. אבל זה לא אומר שהם לא נמצאים. הם נמצאים, אין לנו דרך לעבוד איתם או לתפוס אותם ביחד. זאת אומרת, אני צריך לבחור או להסתכל כך או להסתכל כך. אבל לא נכון להגיד שרק זה קיים או רק ההוא קיים. צריך להבין ששני הדברים גם יחד קיימים. ואם אני חוזר אלינו, בעצם הטענה היא שאתה אמור להעריך בן אדם או תהליכים או מצבים בשני הפרמטרים. גם בפרמטר של איפה הם נמצאים, עד כמה שלם המצב שלהם, וגם בנגזרת. זאת אומרת, גם בשאלה האם הם משתפרים, האם העסק הזה מתקדם.
[Speaker B] ויש פה את הפוטנציאל והסוף. התורה כל הזמן מדברת על שניהם. לא, נכון, זה עוד חלק מהיופי. בגלל זה אני פוטנציאל להיות רשע.
[הרב מיכאל אברהם] העובדה שאני יכול לשנות משהו היא אחת. היכולת לשנות לטוב או לרע היא תלויה בבחירה שלי. אבל זה שקיבלתי את היכולת לשנות זה בעצמו טוב מוחלט, כי זה הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה פה אפשרות להשלים. הוא נתן לנו את הבחירה, אחרת לא היה לזה ערך להתקדמות שלנו. ובחירה משמעותה שאני יכול גם לבחור לעשות רע. כי אם כל פעם לא יכולתי לעשות רע אלא רק טוב, אז לא הייתה בחירה. והבחירה בהגדרה צריכה להציב אותנו בשתי אפשרויות, שבשתיהן אני יכול לעשות. לכן, כן, זה נוגע לשאלת הרוע בעולם, איך נוצר רוע אם הקדוש ברוך הוא כולו טוב. ושוב אני חוזר לשאלות של מקובלים. הטענה שהרוע לא נוצר על ידי הקדוש ברוך הוא, מה שנוצר על ידי הקדוש ברוך הוא זו הבחירה שלנו. ורק מתוך בחירה פירושה שאתה יכול לעשות טוב ואתה יכול לעשות רע. אבל זה שנתן לנו בחירה זה לגמרי טוב. מה אנחנו עושים עם הבחירה הזאת כבר אנחנו מחליטים. וכאן נוצר הרוע. זאת אומרת אין רע יורד מלמעלה חז"ל אומרים. הרע נוצר פה. או לבחור. וזה קיבלנו מלמעלה אבל הוא טוב. כי אם לא היה פוטנציאל לרע, גם לא היה משמעות לעשיית הטוב.
[Speaker F] ולמה אם דיברת על שני המשקפיים, למה אם ככה המשקפיים האלה עדיפות של אמרת הדינמי והסטטי.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה אף אחד לא אומר.
[Speaker F] לפי חז"ל הדינמי עדיף על הסטטי.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא עדיף. אלא מצטבר. הבעל תשובה כשהוא יגיע לצדיק גמור, יש לו שתי מעלות. א' הוא צדיק גמור וב' הוא גם… כן, א' זה המצב הסטטי.
[Speaker F] לא, אבל במקום ש… אני לא יודע מה המימרא, במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שהם מגיעים לאותה מדרגה.
[Speaker D] זה אותו תהליך. הבעל תשובה גם מגיע למדרגה של הצדיק גמור והוא גם עשה את התהליך.
[הרב מיכאל אברהם] והתהליך מאוד טוב. גם התהליך חשוב, לא רק, זה מה שהרב קוק אומר, אבל גם המצב הסטטי. זאת אומרת אתה צריך את שני הדברים.
[Speaker F] הוא גם אומר שמה על תורת היחסות, תורת הקוונטים?
[הרב מיכאל אברהם] ההתפתחות, בהמשך, על אבולוציה הוא מדבר.
[Speaker F] אבל לא נראה לי יחסות.
[Speaker D] אבולוציה, זה פרק ה'
[הרב מיכאל אברהם] או ו'.
[Speaker C] אז מעניין דווקא שיש פה ערך של לא רק בפועל אלא גם ה… זאת אומרת אם אני מסתכל על מישהו שהוא גם כן באיזשהו מהלך וגם כן הוא מתקדם, אז יש לו את שתי המעלות כשהוא מתקדם עכשיו. אנחנו מדברים על צדיק גמור. הבעל תשובה כבר הגיע ועכשיו יש לו ערך גם כן שהוא עבר את התהליך, לא רק שהוא…
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. וזה לכן בעל תשובה עדיף מצדיק גמור, כי יש לו גם את היתרון של זה שהוא זז, לא רק איפה שהוא עומד.
[Speaker C] אבל הוא עדיין זז עכשיו? לא עכשיו, הוא היה זז. מי רגע, אני במהלך ואני זז זה הכי טוב. עכשיו אני כבר לא זז, אני כבר שם. נכון, אבל זזתי. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] למה
[Speaker B] הצדיק גמור לא עבר תהליך? מה? הצדיק גמור גם כן כשהוא הגיע…
[הרב מיכאל אברהם] ברמה תיאורטית יכול להיות שהוא נולד צדיק גמור, רק בשביל הדיון. אם הוא הגיע לשם, אז הנה חינמי, אז הוא בעל תשובה.
[Speaker C] יש חלוקה, אנחנו צריכים להגיע לראש השנה ויש חלוקה לצדיקים גמורים.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אוקיי. אני אגמור את זה. יש את הדילמה הזאת של תהליך דינמי מול סטטי מופיעה גם בהלכה. והבלבול שנוצר סביב שני המישורים האלה יש לו כמה ביטויים מאוד מעניינים. אני אביא דוגמאות. בקובץ שיעורים בגיטין סימן כ"ב הוא כותב כך: הרשב"א פרק השולח הביא בשם הרמב"ן דהא דאסור לשחרר עבד הוא משום לא תחנם. מי שאסור לשחרר עבד כנעני לעולם בהם תעבודו. אז אומר הרמב"ן שזה משום לא תחנם. עכשיו זה לא נכון, הוא לא אומר שזה משום לא תחנם. הוא אומר שזה דומה לגדרי לא תחנם, זה משום לעולם בהם תעבודו, יש פסוק אחר על זה. אני לא יודע למה הקובץ שיעורים אומר את זה משום לא תחנם. בכל מקרה אומר וקשיא לי: הא ודאי דליכא לא תחנם אלא בעכו"ם ועבד, אבל לא בגר ומשוחרר. זאת אומרת הלא תחנם שייך בעבד או בגוי, אבל הרי כשאני משחרר את העבד, אז הוא הופך להיות יהודי. נכון? עבד כנעני שמשחררים אותו הופך להיות יהודי. אז למי נתתי את המתנת חינם הזאת של הלא תחנם? כי לא תתן להם מתנת חינם. למי נתתי את המתנה הזאת? ליהודי שנוצר אחרי השחרור. אז מה הבעיה בזה? למה שיהיה בזה לא תחנם? נתתי מתנה ליהודי. אתם מבינים? הוא בעצם יצא לדרך כשהוא היה גוי, בתהליך הזה שחררתי אותו הוא הפך ליהודי, ורב אלחנן מניח שקיבל את המתנה יהודי, לא גוי. אז הוא אומר אז מה הבעיה בנתינת מתנה? הוא היה גוי והפך ליהודי. אז כשאני נותן לו את המתנה זה הופך אותו מגוי ליהודי. עכשיו השאלה מי קיבל את המתנה? הגוי או היהודי? התשובה היא אף אחד כמובן. נתינת המתנה זה התהליך הדינמי שיצר את המעבר ממצב של גוי למצב של יהודי. וזה לא נכון להסתכל על זה כקיבל את המתנה גוי או קיבל את המתנה יהודי. לא זה קיבל ולא זה קיבל. יש פשוט תהליך דינמי שיצר מעבר בין מצבים. המתנה מדברת על הדינמיקה, לא על המצבים הסטטיים.
[Speaker F] מטובו ידו?
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שזה גם הסבר אפשרי למטובו ידו בהקשר הזה. כן. וגבה עצמך, אם יתן מתנה לעכו"ם שיקנה לאחר שיתגייר, כן, גוי שהולך להתגייר, ואני נותן לו מתנה שיקנה אותה אחרי שהוא יתגייר, מה יש עם זה בעיה? זה שהוא גוי עכשיו, אז מה? והוא אומר שגט שחרור זה בדיוק אותו דבר, נותן לו מתנה שהוא קונה אותה כשהוא מתגייר. ואז בעצם לא צריכה להיות בעיה, הוא מקשה את זה על הרמב"ן. בכתובות בדף י"א הגמרא דנה שמה על גר קטן. גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. איך מגיירים ילד קטן, גוי קטן? מטבילים אותו על דעת בית דין, והגמרא מסבירה שמה שזה מדין זכין. זכין לאדם שלא בפניו, כן? בית דין הם סוג של שלוחים שלו ממשהו כזה, למרות שלא ברור שזה דין זכין הרגיל שם, אבל כך פשט הגמרא. תוספות שם במקום אומר: ותימא, דהא זכייה הוי מטעם שליחות. זה מחלוקת ראשונים, אבל תוספות מניח שזכייה היא מטעם שליחות. אז זכין לאדם שלא בפניו, אני בעצם פועל כשליח שלו. אוקיי, עכשיו השאלה היא איך אתה יכול להיות שליח שלו? דבר ראשון הוא קטן, ולקטן אין שליחות. ודבר שני הוא גוי, ומגוי אין שליחות, כן? תרימו גם אתם לרבות שלוחכם, אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. אז איך… אז הוא אומר כן, איך זכין לקטן? הרי אין שליחות לקטן, כדאמרינן באיזהו נשך. ועוד דאכתי עובד כוכבים הוא? ואמרינן התם דקטן דאתי לכלל שליחות. אתם רואים את הדמיון? כן? הרי השליחות הזאת מה היא עושה, הדין זכין? היא הופכת אותו מגוי ליהודי. למה מפריע לתוספות שאני נעשה שליח של גוי? אני לא נעשה שליח של גוי, אני נעשה שליח של יהודי. עובדה שכשאי פועל עבורו, אני מסתכל אחורה, אני רואה שעומד מאחוריי יהודי. לא גוי. נכון? זאת אומרת הפעולה הזאת עצמה הופכת אותו מגוי ליהודי. אז הוא אומר, התוספות עצמו אומר: אי נמי, כיוון דבהא זכייה נעשה ישראל, הוה ליה כישראל גמור לעניין זכייה. בגלל שהוא נעשה ישראל בזכייה הזאת, אז זה נקרא שליחות של יהודי. על זה מאיר הקובץ שיעורים בכתובות, ההוא היה בגיטין, אז מאיר הקובץ שיעורים בכתובות: ובמה שכתב תוספות דזכייתו בידו בכהאי גוונא, נראה פירושו דהא דאין זכייה לעכו"ם הוא רק היכא דגם אחר חלות הזכייה עודנו עכו"ם. רק אם אחרי שהוא זכה הוא עדיין נשאר עכו"ם, אז אין זכייה לעכו"ם. אבל אם הוא הופך ליהודי, אז כן. ועל זה הוא אומר: והר"ן פרק השולח כתב בשם הרמב"ן דלעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם דאסור לתת לו מתנת חינם, כשהוא משחררו אין לך מתנה גדולה מזו. ולפי הנ"ל יש לעיין דכיוון דאחר חלות המתנה הוא משוחרר, נמצא שמשוחרר קיבל המתנה ולא עבד, ואם כן על כורחך אין האיסור משום לא תחנם אלא מצווה בפני עצמה לעולם בהם תעבודו. עוד פעם, הרמב"ן גם אומר את זה, זה לא קושיה, הרמב"ן גם אומר את זה דלעולם בהם תעבודו, אך מה זה בגדרי לא תחנם? הרמב"ן שם מדבר על מצב שאדם שחרר את עבדו כדי שישלים למניין. אז הוא אומר איך זה יכול להיות? יש איסור לעולם בהם תעבודו. אז אומר הרמב"ן: זה בגדרי לא תחנם. מה זאת אומרת? אסור לך לתת להם מתנת חינם. אבל כאן שחררתי את העבד בשבילי, לא בשבילו. אני הייתי צריך אותו כדי שישלים לי למניין, זה לא לתת לו מתנת חינם, זה להשתמש בו. זה היה השימוש שעשיתי בעבד, רציתי שהוא ישלים לי מניין, זה מותר. כל מה שאסור זה לתת לו מתנת חינם. זה לא אומר ששחרור הש… שהאיסור לשחרר עבד הוא בגדרי לא תחנם, הוא מדין לא תחנם, הוא מדין לעולם בהם תעבודו. אך הרמב"ן אומר זה כמו לא תחנם. זאת אומרת אם אתה משחרר אותו על חינם זה האיסור, אבל אם אתה לא משחרר אותו על חינם אלא כדי לעבוד בו, כדי להשתמש בו, אז זה בסדר. אז בעצם פה ההסתכלות הזאת זה מבטא את הבלבול הזה שקיים כשאני מסתכל על תהליך דינמי ואני מנסה להבין לאיזה צד של ה… איזה שלב של התהליך האמירה מתייחסת. לשלב שלפני או לשלב שלאחרי? זה לא ללפני ולא לאחר, זה למעבר ביניהם, כמו החץ במעופו של זינון. למה באמת יש סתירה ביניהם? אז קודם כל כי זה תוספות וזה הרמב"ן, אז מה… למה אנחנו חייבים להתאים? יכול להיות שיש מחלוקת ביניהם. זה לא כל כך קושיה. אבל באופן כללי צריך לדעת שבאמת אנחנו בסך הכל מנתחים את הדברים האלה בחשיבה סטטית למרות שהם דברים דינמיים. ומה שאנחנו אומרים, ומה שאנחנו צריכים להגיד בעצם, זה ככה: יכול להיות שדין זכין, זאת אומרת מה שאסור לי, מה שאני לא יכול להיות שליח של גוי, זה כשהגוי הוא זה שמשלח אותי. נכון? אני לא יכול להיות לו שליח כשהגוי הוא זה שמשלח אותי. שמי שילח אותי? מי ששילח אותי זה מי שהיה קודם. נכון? כשהוא היה קודם הוא שילח אותי, עשיתי את הפעולה ואז הפכתי אותו ליהודי. הבעיה בשליחות זה שאני לא יכול להיות משולח של גוי. לכן שם באמת הזמן הקובע זה הזמן שלפני. וזה מה ששואל תוספות, הרי בעצם המשלח שלי היה גוי. לעומת זאת במתנת חינם הבעיה היא מי הוא המקבל. אני נותן את המתנה לגוי, עכשיו אסור לתת מתנה לגוי, אמרנו: תסתכל למי נתת. כשנתת את המתנה מי שקיבל את זה זה יהודי. אז לכן שם השלב הקובע הוא השלב של אחרי ולא השלב של לפני. אבל תוספות בכתובות אומר בתירוץ שלו, אז למה בכל זאת השליחות לגוי… כן, זה באמת חידוש שתוספות מגיע אליו בגלל הקושיה. אז תוספות בעצם אומר שברגע שהוא יהפוך להיות יהודי, אז אם הוא משלח אותי מראש כדי להפוך להיות יהודי, אז למרות כששילח אותי הוא היה גוי, זה בסדר. שליחות מהסוג הזה זה כן בסדר. זה חידוש, לכן תוספות מקשה את הקושיה הזאת ומכוח הקושיה הזאת הוא מחדש. ברמה העקרונית אבל זה כן נכון, שכשאני דן בדיני שליחות אני צריך להסתכל על המצב שלפני. וכשאני דן בדיני מתנה, מתנת חינם, אני צריך להסתכל על מי מקבל, על המצב של אחרי. ולכן אין סתירה מהותית בין שתי הסוגיות האלה, אבל ההסתבכות הזאת נובעת מזה שכשאני מסתכל על דבר דינמי ואני מנסה לנתח אותו דרך המצב שלפני והמצב שאחרי, אז אני אגיע תמיד לבעיות, כי בעצם זה לא מתייחס למצבים, זה מתייחס למעבר ביניהם, כמו המהירות של הזבוב והפיל, מה שדיברנו פעם על הנתינת גט עם הקהילות יעקב, הזכרתי את זה בהקשר של הלמדנות, שדיברתי על הלמדנות הישיבתית, אז דיברנו,
[Speaker C] לפני פסח נדמה לי.
[הרב מיכאל אברהם] אה, כן? אוקיי. ושמה בעצם גם בנתינת גט הניסיונות לאפיין נתינת גט מסתבכים בגלל שאנחנו מנסים לאפיין תהליך דינמי דרך מצבי קצה, מה היה לפני ומה יהיה אחרי, בעוד שבעצם מה שאנחנו רוצים פה זה איזשהו סוג של דינמיקה ולא סטטיקה. עוד הערה אחת אם תרשו לי, יש סתם אנקדוטה מעניינת, אפשר להרחיב בזה גם, זה קשור לשאלה אם יש דבר כזה נקודת זמן, כל מה שדיברנו פה. האם זמן מורכב מקטעים או שיש גם נקודה? שאלה של רצף בכלל, לא רק של זמן, אבל בזמן זה מופיע בכמה מקומות דיון על העניין הזה. יש רק אנקדוטה, יש קושיה מאוד מעניינת, כתוב שבלעם ידע לכוון לרגע שהקדוש ברוך הוא כועס, ואז הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל תראו איזה חסד עשיתי איתכם שלא כעסתי באותם הימים של בלעם. ואז הגמרא גם אומרת על דוד שהיה מתעורר בחצות הלילה, כינור היה מתחיל, הרוח הייתה מנשבת על הכינור והוא היה יודע בחצות הלילה, והגמרא שואלת איך זה יכול להיות? הרי אפילו משה רבנו לא ידע לכוון מתי זה חצות, כי כתוב "וכחצות הלילה" ולא "בחצות הלילה", בערך בחצות, כי לא ידע לכוון את החצות. אז הגמרא דנה שמה. אז יש יהודי בשם רב שמעון משה דיסקין, בעל אהל יהושע, והוא מביא שם, יש להעיר דלא משכחת לה זמן זה של חצות, הוא לא מבין בכלל את הגמרא, מה הגמרא רוצה? מה לכוון את הזמן של חצות? אין רגע כזה של חצות, יש את לפני חצות זה הערב, יש את אחרי חצות זה הבוקר, חצות עצמו לא באמת קיים, זה רק התפר. אז מה יש לכוון את החצות? איך יכול משהו להתרחש בחצות? חצות הוא לא מציאות קיימת, חצות הוא המעבר בין היום הקודם ליום, המעבר זה מה שנקרא חצות. האם יכול משהו להתרחש במעבר? איך יכול להיות שהקדוש ברוך הוא הרג את הבכורים כחצות הלילה, מה שמשה רבנו אמר, בחצות. שום דבר לא יכול לקרות בחצות, חצות זה רק מעבר, זה לא זמן מצד עצמו. אז מה התירוץ שהוא אמר? תראו דבר יפה, יהודי מפולפל. הוא אומר, ונראה פשוט, דהנה כמו כן יש להעיר דמיתה אינה גם כן עניין של זמן, דמקודם הוא חי ועתה הוא מת, הרי נמצא דאין שעת מיתה כלל, דכל זמן שעדיין לא מת הוא חי, וכשהפסיק לחיות הרי הוא מת. נמצא שאין זמן מיתה כלל, המיתה היא לא אירוע, המיתה גם היא מעבר. היית חי, רגע מסוים אתה מת. מה זה נקרא אתה מת? אתה לא מת, אתה הופך להיות במצב של מת. המעבר ממצב החי למצב המת זה נקרא רגע המיתה. אז הוא אומר אז מה הבעיה? אז אם ככה אז כן יכול להיות, זה כן יכול להתרחש בחצות. הוא יהיה חי בכל הזמן של עד החצות, ומהאחרי החצות הוא יהיה מת, נכון? אז הוא אומר שהמיתה קרתה בחצות. אבל היא לא באמת קרתה בחצות, כי לא המיתה קורית ולא החצות קורה, זה רק המעבר בין שני מצבים, לכן יכולים להתלכד. זאת שאלה מעניינת דרך אגב, האם יש דבר כזה נקודה של זמן או אין דבר כזה נקודה של זמן? אבל זה כבר נשאיר לפעם אחרת.