תורה ומדע שיעור 1

[הרב מיכאל אברהם] בדרך לקראת הדיון בתורה ומדע, בפעם הקודמת עסקנו במעמדה של הסברא, וניסיתי להראות שאי אפשר יהיה להוריד את הבעיה מעל השולחן בטענה שבסדר, לסברא אין מעמד, האמונה היא מעל הלא יודע מה, מעל השכל, וכיוון שכך אז אנחנו לא אמורים להיות מוטרדים מבעיות מול תחומים חיצוניים, מול סברא. קראתי לזה באופן כללי, אבל לא משנה, כל מיני תחומים חיצוניים. זה דרך מאוד קלה לפתור את כל הבעיות או לא להתייחס לכל הבעיות, כי פוטרת אותנו מלהיזקק אליהם. אבל נדמה לי שזאת לא אופציה רצינית. אז זאת הייתה המטרה של הפעם הקודמת. עכשיו, תוך כדי, זה היה במסגרת לשים את הכלים על הלוח. זאת אומרת, יש את המצד אחד את הסברא, המדע, עוד רגע נתקדם לקראת המדע, ומהצד השני יש את התורה. אז אמרתי שבמסגרת שימת הכלים על הלוח, אז אני מתחיל עם הסברא ועם המדע, אחר כך נגיד כמה מילים על התורה למרות שאני חושב שפה הדברים קצת יותר ברורים, ואחר כך ניכנס לתוך השאלות או הקונפליקטים. טוב, אם אנחנו רוצים להתקדם עכשיו מסברא למדע, הייתה פה איזושהי הערה נדמה לי שלך בפעם הקודמת, שמדע זה איזשהו סוג של מתודה או דיסציפלינה מאוד מאוד מסוימת, אי אפשר לזהות אותה באופן פשוט עם סברא, ולכן השאלה אם באמת שמתי את הכלים על הלוח, זאת אומרת, האם באמת כשאני מדבר על סברא, אז הנחתי על הלוח את המושג מדע. היום אני רוצה לטעון שכן, ובשביל לטעון את זה אני רוצה להקדים קצת איזשהו מבוא כללי קצת על המושג הזה מדע, כי אני חושב שבסופו של דבר, למרות שזה קצת יעסוק בהיסטוריה, בסופו של דבר ההיסטוריה והצדדים שעולים בהיסטוריה מלווים את המדע ואת ההתייחסות למדע עד היום, ויש כאלה אפילו שמשתמשים בזה כדי לפתור את הקונפליקטים. אני חושב לא בצדק, אבל בשביל להסביר את זה אני צריך הקדמות. טוב, אז בתקופה העתיקה, ועוד פעם אני כמובן זה הכל הכללות, תמיד יש חריגים ויוצאי דופן, הכל נכון, זה תיאור במשיכות מכחול רחבות, אוקיי? אז בתקופה העתיקה, המדע והפילוסופיה היו בעצם תחום אחד. אריסטו לא הבדיל ביניהם, פילוסופיה בתרגום מילולי זה אהבת חכמה, וחכמה כוללת הרבה מאוד תחומים. לא הייתה אבחנה חדה בין מדע לבין פילוסופיה, כפי שאני אדבר בהמשך, האבחנה הזאת חייבת, אם עושים אבחנה כזאת, היא חייבת להיזקק למושג התצפית שיותר מאפיין את המדע ופחות מופיע בפילוסופיה. כיוון שמושג התצפית לא היה משמעותי כל כך בתקופה העתיקה, אז בעצם גם המדע היה ענף של הפילוסופיה. זאת אומרת, לא הייתה דיסציפלינה מובחנת כזאת, כיוון שבעצם באמת לא היה הבדל במתודה. זאת אומרת, בסופו של דבר, הדוגמה המפורסמת שנראית היום כל כך טיפשית, הטענה של ניוטון, של אריסטו, לא של ניוטון, של אריסטו, שגופים נופלים לכדור הארץ במהירות או בתאוצה שהיא פרופורציונית למסה שלהם. זאת אומרת, גוף כבד נופל מהר יותר, גוף קל נופל לאט יותר. בשביל לבדוק שזה לא נכון לא היה צריך מאיץ חלקיקים. בשביל לבדוק שזה לא נכון צריך לעלות על ראש של בית או לא יודע מה מקום גבוה, לקחת אבן כבדה ואבן קלה, לזרוק אותן ולראות שהן נופלות באותה מהירות. אז בשביל זה לא צריך מאיץ חלקיקים. אז איך אריסטו נפל? איך אריסטו לא הבין שאין הבדל בעצם בין אבנים כבדות וקלות או בין גופים כבדים וקלים? התשובה היא שכנראה הוא לא טרח לעשות את הניסוי. הוא לא טרח לעשות את הניסוי כי היה נראה לו ברור שזה נכון בגלל סברתו, אז למה לי קרא סברא היא? יש לי סברא טובה, למה אני צריך לעשות ניסויים? וזו אינדיקציה לזה שבאותה תקופה החשיבות של הניסוי לא הייתה מאוד משמעותית, זה בטח לא היה אבן בוחן לקביעה מדעית, האם היא עומדת ב… מבחן תצפיתי במבחן ניסיוני או לא. להגיד כהכללה שבכלל לא עשו ניסויים זה לא נכון. גם אריסטו עשה פה ושם ניסויים, הוא גם ניזון מתצפיות. זאת אומרת אפילו המיונים שהוא עשה לבעלי חיים וכולי הם תוצאה של תצפית, אי אפשר לעשות מיון של בעלי חיים בלי תצפיות. זה לא, אי אפשר להציג את זה בצורה גרוטסקית מדי. אז לכן צריך להיזהר קצת מהאנכרוניזם הזה. אבל אני חושב שכן נכון לומר שהתצפית לא הייתה מגדיר של העיסוק במדע. המדע לא היה מחויב לבדוק כל דבר בכלים תצפיתיים קשיחים או מדויקים עד כמה שאפשר או חד משמעיים עד כמה שאפשר, הסברה התערבבה בתוך העולם המדעי בצורה מאוד מאוד חופשית ולכן באמת התחומים האלה לא היו לגמרי מובחנים, התחום הזה של מדע ושל פילוסופיה. עכשיו ההסתכלות האריסטוטלית כידוע שלטה בכיפה במחשבה, נדבר כרגע רק על המערב, כי המדע בסופו של דבר אפשר לומר משויך למערב, לחשיבה המערבית. ההסתכלות הזו הייתה דומיננטית עד סוף ימי הביניים, כן, עד המאה השש עשרה נגיד, משהו כזה. עד שמה אריסטו היה כן דרגה אחת פחות מנבואה כידוע וכל מה שהוא אמר היה קדוש בכנסייה. מי שיצא נגד אריסטו נחשב לפחות במקרים מסוימים כופר. זאת אומרת אריסטו נתפס כאיזושהי אמת אלוקית, כן, הוא חשף את האמת המוחלטת. מי שלא מאמין בזה זה פגיעה בעקרונות הדתיים. נכון שהנוצרים לקחו את זה רחוק יותר, אבל הסכולסטיקה היהודית גם התייחסה בצורה בסך הכל די דומה. גם הרמב"ם רואה אמירות של אריסטו כאיזשהן אמיתות שאי אפשר להתווכח עליהן, זאת אומרת זה לא מייחד רק את החשיבה הנוצרית. הם גם שרפו על זה. זאת אומרת מי שלא קיבל את אריסטו אז זה לא רק שהוא לא למד כמה פרקים מהלכות יסודי התורה אלא הוא גם לא למד יותר שום דבר אחרי זה, זאת אומרת הרגו אותו פשוט. אז במובן הזה יש אולי הבדל, אבל ההתייחסות ברמה העקרונית היא התייחסות כאילו שמדובר פה בדברים שהם אמיתות מוחלטות וזה מחייב. וזה למרות או אולי בגלל, בהמשך אני אעיר על זה, שזה לא תוצאה של תצפית. זאת אומרת זה לא היה לפחות חלק מהדברים, הם לא תוצאה של תצפית, הם תוצאה של שיקולים פילוסופיים ולכן בעצם התמונה הזאת ממשיכה מהתקופה היוונית עד סוף ימי הביניים.

[Speaker B] מצד שני הרמב"ם הרי התווכח איתו קשות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, היו דברים שהתווכחו. אני חושב שגם אני עוד פעם, אני לא מספיק בקיא בפילוסופיה עתיקה, אני בטוח שהיו גם אחרים שהתווכחו עם אריסטו פה ושם.

[Speaker B] אמרתי אני מדבר על דברים שהם מהותיים כמו קדמות העולם.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, קדמות העולם זה לא מדע, קדמות העולם אפילו היום אני לא יודע אם זה מדע. הכוונה יסודות פילוסופיים, בסדר גמור. גם האלוקות של אריסטו לא הייתה מקובלת על הרמב"ם. ברור, אני לא מתכוון שהרמב"ם היה אריסטו. אני מתכוון לומר שהקביעות המדעיות של אריסטו נתפסו הרבה פעמים כמשהו שהוא מחייב. עכשיו אתה יכול להגיד שיש חריגים ויש יוצאי דופן, הכל נכון, לא חושב שרק אצל היהודים, גם במקומות אחרים היו חריגים. זה תיאור בקווים עבים. מה קורה לקראת סוף ימי הביניים? לקראת סוף ימי הביניים מתחילים לעלות כל מיני הרהורים על ההגמוניה האריסטוטלית, אבל לא רק במובן של התכנים של התפיסה האריסטוטלית אלא גם במובן של המתודה. זאת אומרת התחילו הרהורים ששמו אל השולחן את הוויכוח לא במישור של האם אריסטו צדק או לא צדק, במישור המדעי האם אריסטו צדק או לא, וכן גלילאו זה היה אולי דוגמה בולטת שהוא בעצם היה זה שמצא שהגופים כן נופלים בלי קשר למסה שלהם, פשוט עשה את הניסוי. אלא בדיוק זה, שהוא עשה את הניסוי. זאת אומרת לא רק הקביעה התוכנית שלו שהייתה לא אריסטוטלית, אלא המתודה שאיתה הוא ניגש אל הדברים האלה היא בעצם הייתה אפילו הוויכוח היותר עמוק מאשר הוויכוח התוכני. עכשיו גלילאו לא התחיל את זה, זאת תופעה שהתחילה כבר במאה החמש עשרה, בשלהי המאה החמש עשרה, שהתחילו להתעורר ניצנים של מצד אחד אולי ספקנות ומצד שני ראיית התצפית. ואז ברגע שמתערער הבסיס לתפיסה המדעית, אז מחפשים אלטרנטיבה. מה יכול להיות האלטרנטיבה לסברה, לחשיבה האפריורית, חשיבה שקודמת לתצפית? והמועמד הטבעי היה התצפית. זאת אומרת, אנשים אמרו, טוב, בואו נבדוק את הדברים, ננסה לבנות משהו על בסיס תצפיות. זה מתחיל בסוף המאה ה-15, זה נמשך עד עמוק לתוך המאה ה-17 ואפילו אחריו. במאה ה-17 כבר מתחיל השלב הבא, אבל עוד רגע אני מגיע אליו. בעצם כשאנחנו מציגים את הדברים כך, אז זה לא ויכוח בשאלה מה אומר המדע, אלא זה ויכוח בשאלה מה זה מדע. ובשפה של היום, או בשפה המאוחרת יותר, אפשר לקרוא לזה עימות בין רציונליזם לאמפיריציזם. זאת אומרת, רציונליזם, בניגוד לרציונליות. רציונליות זה להיות הגיוני, בסדר? רציונליזם זו תפיסה שדוגלת בהיגיון, זה לא אותו דבר. אולי אני אביא דוגמה שלא לגמרי קשורה לעניין, אלא רק לשלבים מאוחרים יותר שלו. כשהייתי בישיבה, אז היה מישהו שנה-שנתיים מעליי אני חושב, הוא היה חולה בצהבת הרבה מאוד זמן. בגוש הייתי. והוא היה חולה בצהבת הרבה מאוד זמן ולא עזב אותו. הוא אושפז, יצא וחזר, איזה חצי שנה הוא אני חושב, המון זמן הוא לא היה בישיבה, אני כבר לא זוכר כמה זמן. באיזשהו שלב מגיע אליי איזה חבר שגם כן היה שמה, והוא אומר תשמע, הגיע שמה איזה מכשף, מין מאמינים כאלה, שם לו יונים על הבטן ותוך כמה ימים הוא חזר לישיבה. טוב, זה היה ממש מדהים, הבן אדם ראה את זה, זאת אומרת הוא היה שם, זו עדות ראייה, אני לא יכול להתכחש לה. חזרתי הביתה, סיפרתי להורים שלי את הסיפור הזה. תראו, היה דבר מדהים עם יונים וזה, והוא חזר חזרה לישיבה. ההורים שלי ספקו כפיים. מה עושים לי בישיבה שמה? איזה מקום חשוך, דופקים לי את המוח עם כל מיני מחשבות איזוטריות ומיסטיות ולא מבוססות וכדומה, וקראו לי לחזור קצת לחשיבה רציונלית. ואז ככה הייתי קצת נבוך, אז שאלתי אותם מה לדעתם זאת חשיבה רציונלית. אם בא מישהו ואומר לי תשמע, ראיתי בעיניים ששמו יונים על הבטן של הבן אדם ואחרי כמה ימים הוא חזר לישיבה, חצי שנה הוא חולה, אז בתור רציונלי אני אמור כן לקבל את זה או לא לקבל את זה? ואני חושב שהתשובה היא שבתור אדם רציונלי אני צריך לקבל את זה בחשדנות, זאת אומרת לבדוק, אבל בסך הכל אם יש עדויות, אוקיי. אם לא היינו מקבלים שום דבר שהוא לא מתאים לתפיסות הנוכחיות שלנו, איך היינו מתקדמים? אנחנו מתקדמים תמיד כאשר אנחנו פוגשים במשהו שלא מתאים לתפיסות הנוכחיות שלנו ואז מנסים בכל זאת להכניס אותו, זאת אומרת להטמיע אותו בתוך התפיסות שלנו ובעצם להשתפר, כן, לתפוס טוב יותר. מה הייתה התפיסה שייצגה האמירה שלהם? זה לא היה רציונליות, זה היה רציונליזם, ולכן אני מביא את הסיפור הזה. רציונליזם פירושו הצמדות לשכל, לא להשתמש בשכל. להשתמש בשכל זה רציונליות, זאת אומרת צריך להשתמש בשכל, אבל לראות בשכל איזהו מדד יחיד, זה רציונליזם, זה לא רציונליות. זה הכוונה, אני נדבק למה שנראה לי הגיוני ולא מעניין אותי עובדות, זה ממש אריסטו, נכון? זאת אומרת לכן אריסטו היה רציונליסט. הוא היה גם רציונלי ביחס לתקופתו, אבל הוא היה גם רציונליסט, והוויכוח שהתעורר מול האריסטוטליות היה ויכוח לא על הרציונליות, אלא על הרציונליזם. זאת אומרת הטענה הייתה שאנחנו לא אמורים להיצמד לסברות שלנו, לחשיבה שלנו בכל מקרה, צריך להעמיד את זה במבחן של ניסיון. אנחנו בעצם אמורים ללמוד מהתצפית, וככה בעצם מתחיל לעלות האמפיריציזם. האמפיריציזם זאת עוד פעם לא תפיסה שיש אמפיריות ויש אמפיריציזם. אמפיריציזם בדיוק כמו רציונליזם זאת תפיסה שהיא במהותה קיצונית. זאת אומרת אמפיריציזם פירושו שאנחנו נצמדים רק לתצפית, כמו שרציונליזם פירושו שאנחנו נצמדים רק לחשיבה, לרציו, אמפיריציזם זה להיצמד רק לתצפית, כשגם פה יש איזה סוג של קיצוניות, כי אנחנו לא מוכנים לדבר על שום דבר שלא עולה מתצפית. הגישה הזאת, אני כבר קופץ הרבה קדימה, הגישה הזאת הגיעה להקצנה בתחילת אמצע המאה ה-20 בפוזיטיביזם הלוגי. פוזיטיביזם הלוגי זאת איזושהי תפיסה שאומרת שאנחנו לא מוכנים לדבר על משהו שהוא לא תוצאה של תצפית או שמוכח על בסיס תצפיות, או תצפית ישירה או משהו שמוכח על בסיס תצפיות, ידוע כוויטגנשטיין. המוקדם מסיים את הספר שלו "על מה שאין לדבר עליו על אודותיו יש לשתוק". אז כל דבר שהוא אין לדבר כמובן במונחים שלו דאז של המוקדם, והוא התאושש קצת אחר כך, במונחים של אז הכוונה משהו שהוא לא תוצאה של תצפית ישירה או לא מוכח באיזשהו אופן לוגי מאוד ברור מוגדר עד הסוף, כן, מטאפיזיקה בקיצור. עכשיו ויטגנשטיין עוד היה רך, כי הוא אמר שעל זה צריך לשתוק, הוא לא אמר שזה לא קיים. הפוזיטיביסטים האמיתיים אמרו צריך לשתוק כי אין על מה לדבר, לא סתם שצריך לשתוק. ויטגנשטיין לא היה שם במובן הזה, זו גישה קצת יותר רכה, אבל עדיין זה ביטוי של פוזיטיביזם ואני חושב שפה זה באמת איזושהי הבשלה של הרציונליזם שהתחיל במאה ה-14-15 כי בעצם אנחנו נצמדים אך ורק לדברים שאנחנו רואים מול העיניים, שמוגדרים עד הסוף על בסיס דברים שאנחנו רואים מול העיניים ולכן זה למעשה אפשר לומר אולי פסגת האמפיריציזם במובן מסוים. אז האמפיריציזם הזה מתחיל לתקוף את הרציונליזם ששלט בכיפה ולאט לאט דוחק אותו הצידה. אחד המאמצים ההרואיים ביותר ככה להציל את הרציונליזם בסוף המאה ה-16 תחילת המאה ה-17 היה המאמץ של דקארט. הפרויקט של דקארט היה לנסות ולהעמיד את כל האמיתות שאנחנו יודעים על העולם ועל עצמנו בכלל, על יסוד שהוא לא תצפיתי. זאת אומרת דקארט היה רציונליסט מובהק. הוא בעצם היה האחרון. אתם מכירים את ר' אלחנן אומר בשם רב חיים שבשם חפץ חיים סליחה, שבמהלך של ירידת הדורות יש תמיד פיקים, שיש ירידת הדורות ובסוף יש איזה פיק, ואז יש ירידת הדורות ועוד פעם פיק. רבי יהודה הנשיא זה הפיק של סוף תקופת התנאים, רב אשי זה הפיק של סוף תקופת האמוראים, אחרי זה יש נדמה לי רמב"ם, אולי שולחן ערוך, הוא לא זוכר כבר את ההמשך, הוא טען שהחפץ חיים זה גם איזשהו פיק, זה ר' אלחנן כתב. בכל אופן אז דקארט היה הפיק בסוף הירידת הדורות של הרציונליזם. זאת אומרת הוא בעצם ניסה בשרידי הכוח שלו לנסות ולהציל את הרציונליזם מכל המתקפות. המתקפות ביסודן היו תראו חברים, הרציונליזם לא יכול ללמד אותנו על העולם, זה סוג של ספקנות מסוימת בגלל שרציונליזם הוא תוצר של מה שאנחנו חושבים. עכשיו למה העולם חייב לנו משהו? זה שאנחנו חושבים באופן מסוים האם זה אומר שגם העולם צריך להתנהג כך? למה? מאיפה ההנחה הזאת שיש איזשהו מתאם בין איך שאנחנו חושבים לבין איך שהעולם מתנהג? אם אנחנו רוצים ללמוד על העולם איך זה ייתכן שאנחנו עושים את זה עם עיניים עצומות? זאת אומרת אנחנו פשוט חושבים והתוצאה הזאת זה מה שאנחנו יודעים על העולם. ואם אנחנו בנויים לא נכון? אם צורת החשיבה שלנו לא מתאימה לאיך שהעולם מתנהג? איך אנחנו יודעים? איך מוודאים את זה? על ידי תצפית, נכון? צריך לבדוק מה קורה בעולם, לראות פשוט. אוקיי, אז לכן בעצם הספקנות שהיא

[Speaker B] מאיפה באה לנו צורת החשיבה הזאת?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע. אז לא ידעו על אבולוציה. אולי כן, אולי לא, אבל אני לא יודע. צריך לבדוק אם זה באמת ככה.

[Speaker B] זה לא יכול להיות שבאה לנו צורת רציו מסוימת?

[הרב מיכאל אברהם] למה, יכול להיות, מה, סתם, משהו אקראי, אני יודע מה, למה לא יכול להיות? צורת חשיבה? כן, למה לא?

[Speaker B] לא, על התנהגות העולם, לא על מה שאני עושה בה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, גם על התנהגות העולם. הנה מאיפה באה לאריסטו החשיבה הזאת של שני גופים במאסות שונות נופלים במהירויות שונות? מאיפה זה בא לו? לא מהסתכלות על העולם, כי אם מסתכלים על העולם זה לא נכון. יש זה בא, יש לנו איזשהו מבנה מוחי מסוים, מחשבתי מסוים. מה ערבו לכך שזה מתאים למה שקורה בעולם? אולי אתה צודק, אבל צריך לבדוק את זה. זאת אומרת זה לא משהו שאנחנו יכולים להניח אותו בלי בדיקה. ולכן זה בעצם היה הבסיס העיקרי להתערערות של הרציונליזם בסוף ימי הביניים תחילת העת החדשה. ואז עוד פעם היה איזה מאמץ של דקארט והמאמץ הזה בעצם מתואר בצורה מאוד מפורטת בספרים שלו. הספרים שלו כתובים בצורה מאוד בהירה וקל מאוד לראות מה המוטיבציות מאין הוא הולך ולאן הוא רוצה להגיע. הוא רוצה להעמיד את הכל על מחשבה ללא תצפית. ודקארט היה גם איש מדע, לוגיקן, מתמטיקאי, אז זה מעניין שדווקא הוא עושה את המאמץ הזה. בכל אופן אז פסגת המאמץ של דקארט היה מה שנקרא עיקרון הקוגיטו. קוגיטו ארגו סום, הכוונה אני חושב משמע אני קיים. שבעצם הטענה הייתה שנגיד שאני באופן מתודי אני אטיל ספק בכל דבר, רק ספק מתודי. הוא לא באמת הטיל ספק, אבל בוא נניח שאני מטיל ספק בהכול ונראה מה יישאר. מה שיישאר זה בעצם משהו שהוא מבוסס שכל בלבד, בלי תצפיות בכלל. עכשיו מה שנשאר לו בסוף זה עצם קיומו. אני יכול להטיל ספק בכול, אני לא יכול להטיל ספק בעצם קיומי, בגלל שאם אני מטיל ספק אז מי זה אותו אחד שמטיל את הספק? אני. זאת אומרת אני ממה נפשך קיים. אם אני לא מטיל ספק אז אני קיים, אם אני כן מטיל ספק אז מי מטיל את הספק? גם כן אני. אז לכן ממה נפשך אני קיים. הסברתי את זה בצורה מסוימת, יש בזה קצת ניואנסים, אבל בגדול אני מנסה רק להדגים את המטרה של דקארט. המטרה שלו הייתה להעמיד את כל הידע שלנו על שיקול שהוא מחשבתי, לא תצפיתי. למה? למה לעשות דבר כזה? כיוון שהוא מצד אחד הוא כבר הרגיש, ובמובן הזה הוא קצת הקדים את זמנו, ואני עוד אדבר יותר מאוחר, שאם אנחנו נלך על תצפית, זה אף פעם לא יהיה ודאי. דבר שיוצא מתצפית הוא אף פעם לא ודאי. ועל זה אני עוד אדבר בהמשך. זאת אומרת האלטרנטיבה שהתחילה להסתמן בזמנו, האלטרנטיבה האמפיריציסטית, הוא כבר שם הבין שהיא לא תיתן אלטרנטיבה אמיתית. הרי התפיסה של אז הייתה שידע פירושו ודאות. אין ידע מסופק. זאת אומרת אריסטו זה ודאי, מה שהשכל אומר זה ודאי. אז דקארט ניסה להציל את זה. זאת אומרת הוא בעצם אומר, אתם האמפיריציסטים שמנסים להציע אלטרנטיבה של תצפית לא מבינים, אתם בסוף תישברו. כי אני כבר עכשיו רואה שכשאתם תעמידו הכול על תצפית תתעורר ספקנות הפוכה. כרגע הספקנות תוקפת את הרציונליזם, אבל תתעורר ספקנות שתתקוף את האמפיריציזם. זאת אומרת שהניסיון בעצם פתאום יעבור מתקפה, מה שבאמת קרה מאה שנה או מאה ומשהו שנה אחר כך על ידי דייוויד יום. אז לכן הוא ניסה איכשהו למצוא איזשהו עוגן, איזשהו סלע שעליו הוא יכול לעמוד, שהוא לא נמצא בספק, שאי אפשר להטיל בו ספק, שהוא מעל לכל, מעל לכל ספק. וגם אם מסכימים שהצליח למצוא את הסלע הזה, וגם על זה קצת ויכוחים כי זאת שאלה לא פשוטה, האם אני יכול לטעון טענה, טענה על העולם? זאת אומרת טענה ודאית על העולם רק מכוח מחשבה בלבד. זאת התפיסה הרציונליסטית. קשה לקבל דבר כזה אפריורית. אני מוכן לקבל אולי טענות כאלה שהן לא ודאיות, אבל טענות ודאיות מעבר לטאוטולוגיות כמובן. טאוטולוגיה תמיד אפשר להגיד, שכל דבר הוא או כן או לא, אוקיי, כי זאת לא טענה על העולם. אבל כשאני טוען טענה על העולם, טענה שאומרת משהו על העולם, שיש לה גם הפוך, בשביל להגיד אותה אני לא מבין איך יכול להיות שמספיקה מחשבה בלבד. אז הרבה ספרות נכתבה סביב הקוגיטו של דקארט כדי לראות אם הוא הצליח או לא. אבל נדמה לי שדבר אחד מאוד ברור, הוא לא הצליח להמשיך. זאת אומרת גם אם הוא מצא את הסלע הוא לא הצליח לבנות עליו את הבית. את מי שבודק את ההמשך שלו, הרי הוא מנסה ללכת עכשיו מהסלע הזה לאלוקים ואל המדע ואל תפיסת המציאות שלנו ואל כל המיונים שאנחנו עושים בטבע וכולי, שמה כבר יש צעדים שהם ממש לא יכולים להיות מבוססים רק על חשיבה בלבד, ולכן נדמה לי שבגדול הפרויקט שלו נכשל. זאת אומרת גם אם אנחנו לא מתווכחים עם הקוגיטו, שזה שאלה אני עוד לא לגמרי סגור לגביה, אבל אפילו אם כן ברור שזה נעצר שם. זאת אומרת משם והלאה אי אפשר להתקדם בצורה רציונליסטית בלבד, בצורה של מחשבה ללא תצפית. טוב, ואז אחרי פלפול הגסיסה האחרון הזה, ההיגיון לא מחייב תצפית?

[Speaker C] מה? ההיגיון לא מחייב תצפית?

[הרב מיכאל אברהם] אפשר לומר שכן, כן. זאת אומרת בשביל לדעת משהו על העולם צריך להסתכל עליו.

[Speaker C] ואני אומר שחלק מהמחשבה זה תצפית.

[הרב מיכאל אברהם] לא, חלק מהזה שזה מחייב את התצפית, זאת אמירה אחרת מאשר להיות ודאי בתוכן התצפית שקיבלת. זאת אומרת זה שני מישורים שונים.

[Speaker D] נכון, אבל התצפית אחרי המחשבה, המחשבה ואחר כך התצפית, מקבלת תמונה אחרת אם אתה מחליט.

[הרב מיכאל אברהם] לנו היום זה מאוד ברור, אבל זה כנראה פעם לא היה ברור ונדמה לי שמי שחושב גם היום זה לא כל כך פשוט. אני עוד אגיע לזה עוד מעט, אבל בואו אני אמשיך את התיאור ההיסטורי הזה. עכשיו האמפיריציזם הולך ומשתלט, בעיקר כן האמפיריציזם הבריטי, לוק, ברקלי, יום וכל הפילוסופים של המאה מאתיים שנה שאחריו, שאחרי דקארט, בעצם מבססים איכשהו את התצפית כבסיס לאלטרנטיבה, לאלטרנטיבה לרציונליות או לרציונליזם, סליחה. זאת אומרת במקום המחשבה מגיעה התצפית. במקביל לזה, זה המהלך הפילוסופי התשתיתי, אבל במקביל לזה וכמובן נולד המדע החדש, שזה מהלך מקביל, לא אותו מהלך בדיוק, אבל כמובן הפילוסופיה נותנת פה איזשהו גיבוי להתפתחות בתחום המדעי, כן, גליליאו ואחריו מתחילים ניסויים, נוצרת המכניקה, מודל קופרניקוס, אחר כך כמובן ניוטון כבר יותר מאוחר וכן הלאה. זאת אומרת המכניקה והפיזיקה המודרנית והמדע המודרני נולדים בעצם אז והם כמובן תוצאה של תצפית. והגיבוי הפילוסופי לעניין הזה זאת אותה מהפכה שהעבירה את המחשבה האנושית מהאמפיריציזם אל הרציונליזם. למרות שהיא מתרחשת בעולם הפילוסופי, לא בעולם המדעי הפרקטי. מה? נראה לי

[Speaker B] הפוך.

[הרב מיכאל אברהם] החלפתי מושגים. טוב, מהרציונליזם לאמפיריציזם, כן. עכשיו מה קורה אצל דייוויד יום? דייוויד יום, כן, אנחנו נמצאים במאה ה-18, דייוויד יום מחולל את המשבר הבא והוא מעלה כמה שאלות שטורדות מאוד את מנוחתם של האמפיריציסטים. זאת אומרת הוא בעצם מערער את האלטרנטיבה האמפיריציסטית כי הוא מעלה כמה שאלות, אבל אפשר לסכם חלק ניכר מהן, לא יודע אם את כולן, אבל חלק ניכר מהן בשני מושגים של סיבתיות ואינדוקציה. זאת אומרת הוא מערער את מושג הסיבתיות שהוא מאוד מהותי לתפיסה המדעית המודרנית ואת מושג האינדוקציה, ההכללה. והוא בעצם אומר שהעובדה שאנחנו מגיעים לחוק מדעי כללי היא עובדה שמעמידה בספק רב את תוקפו של החוק. כי הרי מה שראינו, ראינו רק דוגמאות ספציפיות. אנחנו צפינו בעצם אחד, בעשרה עצמים, לא משנה בכמה תופעות, ומתוך זה אנחנו מסיקים מסקנה שהיא חוק כללי. והשאלה מה ההצדקה לעשות את זה? זאת שאלת האינדוקציה. או לחלופין, אם השמש זרחה עד היום כל בוקר, מי אמר שגם מחר בבוקר היא תזרח? כן, זה אינדוקציה על ציר הזמן, זה לא חשוב, אבל זה אותו עיקרון. בעצם השאלה איך אתה יודע שיש חוק כללי שכל בוקר השמש זורחת? אלא אם כן תגדירו בוקר כזריחת השמש ואז כמובן זאת טאוטולוגיה. אם השמש לא תזרח לא יהיה בוקר. אבל אם נניח שיש דבר כזה ויהי ערב ויהי בוקר עוד לפני שנתלו המאורות כידוע, אז אנחנו יכולים לדבר על זה בכל זאת. עשרים וארבע שעות? כן. בכל אופן אז אפשר להגדיר את השעות לפי מהלך השמש ואפשר ללכת אחורה. השעון ימשיך לרוץ, אבל אולי השעון ישתבש? אנחנו רואים שהשעות בשמיים לא ממשיכות. טוב, בכל אופן, אז זאת בעיית האינדוקציה, כן? איך אנחנו יכולים לסמוך על הכללות שאנחנו עושים על בסיס כמה מקרים ומוציאים מזה חוק כללי? וצריך לזכור שמדע תמיד עוסק בחוקים כלליים. זאת אומרת מדע עוסק בחוקים כלליים, לכן זאת מתקפה מהותית על המדע. אם המדע שלנו יעסוק אך ורק בדברים שבהם צפינו באופן ישיר, אז כל מה שאנחנו נדע, כן, אתם יודעים זה כמו כל הגנרלים שמתכוננים למלחמה של אתמול. זאת אומרת כל מה שנדע זה רק את מה שקרה. אנחנו לעולם לא נוכל להגיד משהו על מה שיקרה. אנחנו יודעים את מה שקרה, אנחנו יודעים, זה לא מדע. תלוי,

[Speaker F] נגיד למשל יש חוק של ניוטון ובשלב איינשטיין בא ואמר כל מה שהיה זה לא בדיוק נכון, אולי איינשטיין לא נכון. אוקיי, כל החוקים.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא מדבר על השאלה האם ההכללות שבידינו הן נכונות, אלא מה הבסיס בכלל לאמונה הראשונית שלנו בהכללות. אף אחד לא טוען שהכללות שלנו הן וודאיות. אמרנו כבר ירדנו מזה. זאת אומרת אנחנו בעצם ירדנו מהדרישה לוודאות ברגע שעברנו מהרציונליזם לאמפיריציזם. האמפיריציסטים מפוכחים יודעים שהמידע שבידיהם הוא לא וודאי. אבל מה שיום שאל, למה בכלל יש לך אמון במדע הזה, בתוצאה הזאת? זאת אומרת למה אתה חושב שמה שקרה עד עכשיו זה גם יקרה הלאה? זאת אומרת זה לא וודאות, אבל יש סיכוי.

[Speaker B] איך אתה מוצא את הסיכויים האלה? סטטיסטיקה. מה? אז מה? זאת אומרת אתה יודע את ההתפלגות.

[הרב מיכאל אברהם] בשביל לנבא משהו אתה צריך לדעת את ההתפלגות. אתה יודע את ההתפלגות, אולי החוק הוא שזה קרה עד

[Speaker B] עכשיו ועכשיו זה לא יקרה. נניח אדם שיושב על ההר, הוא חושב על המוני אנשים שקפצו מההר ומתו. אוקיי, אני יודע שזה יקרה לכולם. כמה אנשים, כמה אנשים ייקח את… אף אחד.

[הרב מיכאל אברהם] והשאלה למה? השאלה היא לא אם תיקח את הסיכון. אף אחד לא המליץ לא לעשות הכללות. זאת שאלה פילוסופית, מה הבסיס לאמון שלנו בהכללות. למה אתה חושב באמת שאם אתה תקפוץ גם לך יקרה מה שקרה להם? למה? סטטיסטיקה היא לא הסבר. אין. סטטיסטיקה לא יכולה להסביר דבר כזה. אין שום קשר בין האירועים שהיו לאירועים שיהיו. אלא אם כן אתה רוצה לטעון טענה אחרת. וזאת הטענה שהאירועים, וזה עוד פעם חלק מהתפיסה המדעית, שהאירועים שקרו לא קרו סתם ככה. היה מנגנון שבגללו הם קרו. זאת אומרת השמש זורחת כל בוקר כי אנחנו יודעים שכדור הארץ מסתובב. בסדר, אז לכן השמש זורחת כל בוקר. או אנחנו נופלים מההר למטה ומתרסקים כי יש כוח גרביטציה. לכן אנחנו מתרסקים. ועכשיו אולי אפשר להתחיל לדבר ככה. זאת אומרת עכשיו אפשר להגיד, טוב, אם יש כוח גרביטציה, אז למה שזה לא יקרה מחר? כמובן שאפשר לשאול מי אמר שכוח גרביטציה לא ייגמר היום. בסדר, אבל אולי אפשר להתחיל לדבר במושגים האלה כשאתה עובר מהאינדוקציה לסיבתיות. וזה הקשר בין שתי השאלות. אבל כשאתה מדבר על הסיבתיות, אז אתה בעצם אומר, מה שחולל את האירועים האלה הייתה איזה שהיא סיבה. ואם הסיבה הזאת קיימת, למה שמחר לא יקרה אותו דבר? או בפעם הבאה שאני אבדוק לא יקרה אותו דבר? אז הסיבתיות יכולה כמובן לבסס את האמון שלנו באינדוקציה. אבל אז אנחנו שואלים, מאיפה אנחנו יודעים את עיקרון הסיבתיות? כספקנים טובים, הרי אנחנו לא יכולים לעצור באיזשהו מקום וזהו. זאת אומרת, מאיפה אנחנו יודעים את עיקרון הסיבתיות? וכאן מגיע ערעור נוסף של דייוויד יום, שהוא בעצם אומר שאם אתה רואה אירוע ואחריו עוד אירוע ואתה קושר אותם באיזשהו קשר סיבתי, אתה עושה את זה על חשבונך בלבד. אין שום אינדיקציה לזה שיש באמת קשר סיבתי בין שני האירועים האלה. נגיד אני בועט בכדור והכדור עף. בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב שהבעיטה היא הסיבה לכך שהכדור עף. נכון? מי אמר? נכון שאנחנו בעטנו ואחר כך הכדור עף. מאיפה אתה יודע שיש יחס של גרימה? עכשיו אני יכול להציע כמה וכמה אלטרנטיבות, גם לא רק, זאת אומרת אני יכול גם סתם להישאר באולי אין כלום וזהו. אבל אני יכול גם להציע אלטרנטיבות שאומרות משהו, שהן אלטרנטיבה ליחס הסיבתי. דוגמה, יש ספר של לוגיקן יהודי אמריקאי בשם ריימונד סמוליאן. הוא היה עושה סטנדאפ קומדי לוגי. הוא כבר בן מאה אני חושב, אולי נפטר כבר, הוא מאוד מבוגר. בכל אופן, אז הוא כותב באחד הספרים שלו שהוא רוצה להגן על האסטרולוגיה. הוא אומר שמה שקורה בכוכבים נותן לנו אינדיקציות למה שקורה כאן. עכשיו פיזיקאים הרבה פעמים מתקיפים את האסטרולוגיה על בסיס פיזיקלי. הם אומרים המידע מהכוכבים לפה צריך לקחת, לא יכול לעבור יותר מהר ממהירות האור, וכיוון שכך לא ייתכן שאתה יכול איכשהו באופן בו זמני לחולל השפעה מהמרחק ההוא לכדור הארץ. אני חושב שהטענה הזאת לא נכונה, אבל לא משנה, כי אם אנחנו רואים את הכוכבים זה אומר שהמידע כבר עבר, הרי אנחנו עושים את זה על בסיס מה שאנחנו רואים, לא על בסיס מה שקורה עכשיו. מה שאנחנו רואים זה מה שהיה מזמן. אבל לא חשוב, נגיד שהשאלה הזאת היא נכונה. אז אם השאלה הזאת היא נכונה, אומר ריימונד סמוליאן, זה עוד לא אומר שהאסטרולוגיה לא נכונה. למה? כי יכול להיות שיש גורם שלישי שתכנת את שני התהליכים האלה, על הארץ ובשמיים, שהם יהיו באיזשהו אופן מקבילים. ואם אני מסתכל על השמיים, זה נותן לי אינדיקציה מה יקרה פה למטה, לא בגלל שהשמיים משפיעים על מה שקורה פה למטה. אלא שיש סנכרון. ברגע שיש סנכרון, זה המשל של לייבניץ על השעונים. שאתה רואה שני שעונים שרצים בבת אחת, אז האם זה אומר שאחד גורר את השני? לא. זה אומר שיש להם אותו מנגנון, יש איזה שהיא התאמה בין המנגנונים, וכל פעם שזה יראה שעה מסוימת זה יראה אותה שעה, נכון? אז העובדה שאנחנו רואים מתאם בין שני דברים לא אומרת בהכרח שיש קשר סיבתי ביניהם. אותו דבר כשאני רואה שכל פעם שאני בועט בכדור הכדור עף. לא יודע, אולי הוא נורא מפחד מהבעיטה הזאת ולכן הוא מחליט לרוץ מהר, אני יודע מה? מאיפה אתה יודע שתמיד הבעיטה הזאת היא סיבה ומעופו של הכדור הוא מסובב? זאת אומרת, הקשר הסיבתי, אומר דייוויד יום, הוא לא מושא של תצפית. אתה לא יכול לראות בעיניים שאירוע א' הוא סיבתו של אירוע ב'. אתה יכול לראות שאירוע א' מגיע לפני אירוע ב', את זה אתה רואה. אבל אתה לא יכול לראות שזאת הסיבה, שזה הגורם לאירוע ב'. זאת המסקנה שלך, אבל אם זה כך, אז אי אפשר להציל את העיקרון של האינדוקציה באמצעות העיקרון של הסיבתיות, כי גם העיקרון של הסיבתיות זקוק להסבר או נימוק. אוקיי? אז יש פה משהו שהוא פלונטר לא ניתן לפתרון, ולמרבה האירוניה עוד פעם יש לפנינו שתי דרכים לטפל בו. דרך אחת היא דרך רציונליסטית, ודרך אחת היא דרך אמפיריציסטית. אין לנו עוד ארגזי כלים נוספים, נכון? או לחשוב או להסתכל. זאת אומרת או תצפית או חשיבה. עכשיו ממה נפשך? זאת אומרת אם נעשה חשיבה, אז תתעורר השאלה איך יכול להיות שחשיבה אומרת לי משהו על העולם. הרי כל האמפיריציזם בנוי על זה שאתה לא יכול להסיק מסקנות על העולם מתוך… אז מה נעשה? נסיק מסקנות באמצעים אמפיריציסטיים? אבל אז האמצעים האמפיריציסטיים בעצמם יהיו חשופים לאותן בעיות שאנחנו באים לפתור. כי הרי מה אנחנו נעשה? למשל, היו היו הצעות כאלה, זה נראה נורא מצחיק, אבל היו הצעות כאלה. אנחנו לומדים באינדוקציה על זה שהאינדוקציה עובדת. כי הנה, בפעמים הקודמות שעשינו הכללה זה עבד, נו אז גם עכשיו זה עובד. עכשיו אתם מבינים שכששאני מציג את זה ככה זה באמת מוזר, וזה לא יכול להיות שהאינדוקציה מבססת את עצמה. אבל אבל תבינו שאין מוצא אחר. אין מוצא אחר. כי איך אפשר להצדיק את הבעיות שיש לך בתפיסה האמפיריציסטית בלי להיחשף לאותן בעיות? או במילים אחרות, לא אמפיריציזם ולא רציונליזם נותנים לנו תשובה. הרציונליזם לא נותן לנו תשובה כי מה פתאום להניח שהעולם מתאים לאיך שאני חושב. והאמפיריציזם לא נותן לנו תשובה כי אין לו בסיס. אז אז אם אני רואה משהו, אז בגלל זה גם המסקנות שאני מסיק הן נכונות? אני שוב פעם בעצם חושב. אם תסתכלו על זה כך, הכללה מה היא? מה היא ההכללה? הכללה זה תהליך חשיבתי. זה לא תהליך תצפיתי. אז אם אני רואה כמה עצמים שנפלו לכדור הארץ, אני עושה הכללה, אני אומר כל גוף בעל מסה נופל לכדור הארץ. התהליך הזה של ההכללה הוא הליך חשיבתי, לא הליך תצפיתי. נכון? זאת מחשבה. התצפית זה רק הגופים שראיתי. איך אני יודע שכל הגופים נופלים? אני עושה הכללה. אבל ההכללה זה הליך של חשיבה. אז זה אומר שהאמפיריציסט חוזר ונזקק עוד פעם לחשיבה. זה עוד פעם כמו עוד טקטיקה.

[Speaker B] איך לעשות? זה אני חושב פה פה בנוי על הסיכוי. אני עושה תיאוריה על גרביטציה. ויכול להיות שזה לא נכון, אבל עכשיו נלך למעבדה ואני עושה עוד היפותזה, כן, ואני מוודא את ההיפותזה. מי אומר שזה חייב להיות בלבנה או באיזה מקום אחר או בשני גופים? אני אעשה כל מיני ניסויים ואני רואה שכל פעם זה נותן לי ודאות גבוהה יותר. זה מקרה וזה מקרה וזה מקרה. אבל אני חושב שבפרקטיקה זה איך שאנחנו עובדים. ובפרקטיקה זה לא מעניין את הפילוסופים.

[הרב מיכאל אברהם] איך שאנחנו עובדים זה ברור. אני שואל מה ההצדקה לאיך שאנחנו עובדים. הרי זו שאלה של פילוסוף. מה ההצדקה למה שכל בן אדם עושה וגם הוא עושה את מה שכל בן אדם עושה. מה ההצדקה לזה? בסופו של דבר אני יכול להציע לך עבור כל סט של תצפיות שתביא לי, אני יכול להציע לך אינסוף הסברים. למה להניח דווקא ההסבר הזה נכון? כן, תחשוב על גרף, נדבר על זה באיזשהו שלב בהמשך, תחשוב על איזה שהוא גרף עם כמה נקודות שמדדת. אפשר לתפור אותו בהמון צורות. לא רק בקו ישר, נכון? למה להניח שהקו הישר הוא הנכון? כי ככה אנחנו עובדים. אוקיי, אבל מה ההצדקה לזה שככה אנחנו עובדים? ולכן יש פה איזשהו פלונטר שבתקופתו של יום בעצם המחשבה המדעית והפילוסופית נקלעה לתוכו. וזה כבר ממש פלונטר ללא מוצא. זה פלונטר ללא מוצא בגלל שיום שם על השולחן את הבעייתיות המובנית בהסקת מסקנות שלנו על העולם. על העולם לא רק העולם המדעי אלא על העולם בכלל. מצד אחד תצפית לבד לא תיתן לנו מסקנות כלליות כי צריך הכללות, צריך להניח קשרים סיבתיים, וזה הכל הליכים מחשבתיים, לא הליכים של תצפית. מצד שני החשיבה, מה פתאום להניח שהחשיבה מתאימה למה שקורה בעולם? כנגד המתקפה הבסיסית שכך נוצר האמפיריציזם. אז יש פה בעצם צומת שהיא ללא מוצא. ועכשיו השאלה היא מה עושים? היה משבר, אצל הפילוסופים היה משבר. המדענים עובדים כמוך, הם ממשיכים לעבוד כי כך נראה להם וזהו, שהפילוסופים ישברו את הראש.

[Speaker B] כן, יש פה אם התצפית עוברת מלהיות השערה תצפיתית לתצפית מוחלטת, זאת אומרת, היד תחת המיקרוסקופ. אז אתה רואה כבר את הדברים מתרחשים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא לא, אתה רואה אבל אתה רואה מקרה מסוים. אני מדבר תמיד על החוקים הכלליים. הרי אתה אחרי התצפית בדבר מסוים יוצר הכללה. את ההכללה אף פעם לא רואים. אתה רואה את המקרים. אתה יכול לבדוק עוד מקרה אם אתה רוצה, עוד שניים. אבל אתה לא רואה את החוק הכללי. איך אתה יודע שזה חוק כללי?

[Speaker B] בחוק הכללי אי אפשר לצפות.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אתה רואה תאים נניח. אוקיי. עכשיו שהגוף מורכב מתאים. לא, אתה יודע שפה יש תאים. שבכל מקום שאתה רואה יש תאים. תמיד אנחנו עושים הכללה כי עוד פעם, אם המדע היה רק אוסף העובדות שבהן נכחנו באופן ישיר, זה לא היה מדע. זאת אומרת, מדע תמיד לוקח עובדות מסוימות ומעמיד אותן או דרכן היפותזה לאיזושהי תיאוריה כללית יותר. המטרה היא הרי התיאוריה הכללית. אתם מכירים את הטענה של פופר, אולי לזה אני אגיע בהמשך, פופר אומר שאי אפשר להוכיח תיאוריה מדעית אפשר רק להפריך אותה. בעצם זאת ההגדרה שלו למדעיות של תיאוריה. מה שתיאוריה יכולה להיחשב מדעית אם היא ניתנת להפרכה. זאת אומרת אם אפשר להעמיד אותה למבחן אמפירי והיא עלולה להיכשל בו. בסדר? לא אם היא נכשלת כמובן. אם היא נכשלת זה גם מדע, רק זה מדע שגוי. אבל אם היא לא נכשלת אז תלוי, אם היא לא יכלה להיכשל זה לא מדע, ואם היא לא נכשלת למרות שהיא יכלה להיכשל אז זו תיאוריה קבילה, נקרא לזה ככה. רציונלית.

[Speaker B] למה הדבר הזה, למה המושג הזה בפיזיקה לא נחשב סיינס? ערבון מוגבל? אנחנו מגיעים לערבון מוגבל. מה זה? אנחנו עוד במאה השמונה עשרה. ערבון מוגבל, יש שם בעיה עם הערבון מוגבל הזה. זאת אומרת עכשיו במציאות שאני חי היום יכול להיות שיש חוקים, בעוד מאה שנה אז הנסיבות משתנות או יש איזה וריאציה שלא הכרנו.

[הרב מיכאל אברהם] ואם אתה תלך בסיסטם כזה אז לא היית עולה ככה על מטוס. לך תדע אם הערבון לא פג תוקפו. לא הייתי לוקח סיכונים כאלה. אוקיי? לכן יש לנו איזושהי הנחה שהערבון לא כל כך מוגבל.

[Speaker B] אז השאלה היא על מה זה מבוסס. אוקיי? פעם בשעה פעם בשנה מטוס נופל.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל עדיין אנחנו עולים על מטוסים. לא, במידה מסוימת. אבל בדיוק. ברגע שהוא נופל מיד מוקמת ועדת חקירה שבודקת מה הייתה הבעיה. בדרך כלל היא גם מוצאת בעיה. זאת אומרת זה לא שהחוקי הטבע הסתיימו, פשוט עכשיו עברנו לחוקים אחרים זה הכל, המטוס התעייף וירד למטה. זה לא קורה. אנחנו לא לפחות חושבים שזה קורה.

[Speaker B] זאת תפיסה שיוצאת מתוך המונח שדיברנו עליו קודם, אפריורי סיינס. אוקיי, טוב. בכל אופן, עוד דבר קטן. היום מקובל לחשוב היום, אולי זה התפתחות, אבל ככל שההסבר הפשוט יותר להסביר תופעה הוא אמיתי יותר.

[הרב מיכאל אברהם] כן, התער של אוקאם, אני אגיע אליו. זה כבר מקובל כבר מזמן מזמן, אבל היום באמת זה קיבל איזה צביון יותר מדויק ויותר רחב. בכל אופן זה במסגרת הסינתזות, אני אגיע לזה. בכל אופן, אתן דוגמה ליתרון של פופר רק כדי להבהיר את מה שאני מתכוון כשאני אומר שמדע הוא חוקים כלליים. תראו, הפופר בעצם טוען כך: נגיד שיש לנו תיאוריה שכל העורבים הם שחורים. בסדר? התיאוריה הזאת אי אפשר להוכיח. נכון? איך מוכיחים את זה? ראיתי, כל העורבים שראיתי היו שחורים. אני לא יודע אבל אולי יש עוד עורב שלא ראיתי שהוא לא שחור. יכול להיות שאני אשים לא יודע איזה רשת מסביב לכל היקום, אאסוף את כל העורבים אחד אחד, ובהנחה שאין עורבים על הירח, בוא נדבר רק על העורבים על כדור הארץ שהם כולם שחורים, אז אני מוכן לאשש את זה. אבל כל עוד לא עשיתי את זה, אין דרך באמת להוכיח את התיאוריה הזאת. מה אפשר כן לעשות? אפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה. זאת אומרת אם יהיה עורב אחד שהוא לא שחור התיאוריה נפלה. נכון? זאת אומרת להפריך את התיאוריה הזאת אפשר, להוכיח את התיאוריה הזאת אי אפשר. עכשיו ופופר בעצם מציע, וזה אני קצת קופץ אבל רק כדי לסגור את הסוגריים, פופר בעצם מציע להגדיר תיאוריה כמדעית אם היא יכולה לעמוד למבחן הפרכה. להבדיל למשל מהתיאוריה שלכל הפיות יש שלוש כנפיים, שאולי היא נכונה אבל אני לא יודע איך בודקים אותה אמפירית, איך מפריכים אותה או מוכיחים או מאששים אותה אמפירית. אוקיי? אז אנחנו צריכים בעצם ופופר גם הוא היה שייך קצת לפוזיטיביזם של המאה העשרים בגוונים שונים, ובאמת הוא ניסה להסב את השיח שלנו, לצמצם את השיח שלנו רק לאותם דברים שאנחנו באמת יכולים להגיד עליהם משהו חד משמעי. ולכן הוא לא הסכים לדבר על שום דבר חוץ מאשר על ההפרכה של התיאוריה. להבדיל מכאלה שבאו בעקבותיו, כולל אנשי החוג הווינאי, הפוזיטיביסטים, שחלקם כן דיברו על אישוש של תיאוריה. אישוש של תיאוריה פירושו אם ראיתי עורב אחד והוא היה שחור ועוד אחד והוא שחור ועוד אחד והוא שחור התיאוריה מתחזקת. פופר לא הסכים להגיד דבר כזה. פופר רק אומר היא בינתיים בסדר עד שנמצא את הלבן ואז היא תיפול. זאת אומרת הוא לא מוכן היה לקבל שתיאוריה אין דבר כזה מתחזקת. או שהיא נכונה או שהיא לא נכונה. הוא לא מוכן לראות את האפור. זאת אומרת זה או שחור או לבן. במובן הזה הוא היה חלק מהפוזיטיביזם.

[Speaker F] הבעיה שהפיזיקה המודרנית לא מקיימת את זה. יש תורת המיתרים, יש שלושה עשר ממדים בעולם. אף אחד לא יכול להפריך שזה נכון, אין ניסויים.

[הרב מיכאל אברהם] אם אין ניסויים זה לא פיזיקה, זה רק אמירות של פיזיקאים.

[Speaker F] פיזיקה מודרנית?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אמירות של פיזיקאי מודרני. תורת המיתרים אין שום ניסוי.

[Speaker F] אם אין שום ניסוי,

[הרב מיכאל אברהם] אם פיזיקאי מודרני כותב ספר זה לא הופך לפיזיקה מודרנית, זה יכול להיות ספרות. נכון? עכשיו אם הדבר הזה לא עומד למבחן אמפירי אז זה לא פיזיקה מודרנית, זה ספרות שכתבו פיזיקאים מודרניים. זה הכל. עכשיו אם זה עומד למבחן אמפירי אז זו פיזיקה מודרנית.

[Speaker F] וזה פשוט מאוד, ואז זה הופך למסחר עם המון כסף. אוקיי, בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] ויש מחלקות לספרות שמשוכנות בתוך המחלקות לפיזיקה. בסדר? זה קורה. בסדר גמור. אבל עדיין זאת ספרות. היום העולם הוא הרבה יותר פתוח, אתה יודע, אתה יכול לחקור משפט עברי במחלקה לתלמוד, אתה יכול לחקור ספרות בעולם הפיזיקה, הרבה משפט וספרות מאוד פופולרי היום. אז לכן היום הכל אפשרי. משרות באקדמיה הן לא בדיוק אינדיקציה, אתה יכול גם להיות חוקר מגדר ולקבל פרופסורה באוניברסיטה, אין בעיה. טוב. בכל אופן, אז המה קורה אם אני עכשיו אשים את הרשת הגדולה הזאת סביב היקום ואסוף את כל העורבים? אז אני כן יכול להוכיח את הטענה נגיד בתיאוריה על העורבים של הכדור הארץ, בסדר, בלי להיכנס להסתבכויות נוספות. זה נכון. אבל אז זה כבר לא מדע. כיוון שפשוט תיעדת את כל העורבים. כל הרעיון של תיאוריה מדעית או של חוק מדעי זה שהוא מדבר גם על מצבים שאותם לא ראית. אם הוא רק אוסף את המידע שבו צפית באופן ישיר, אז זה בסך הכל מאגר מידע. זה לא חוק טבע. צריך להבין את זה. זאת אומרת במהותו המדע עוסק בספקולציה, במהותו. זאת אומרת הוא לא אם זאת לא ספקולציה, אם זה רק דברים שראינו, זה לא מדע. זה מאגר מידע. כן.

[Speaker B] אבל החוק של הארבעה צבעים על המפה… זה מתמטיקה, זה לא מדע. זה מתמטיקה. אבל אם זו תיאוריה… ובסוף הוכיחו את זה במחשב. במחשב, שזה מאגר מידע. אז זה תיאוריה?

[הרב מיכאל אברהם] לא. זה הוויכוח הגדול עם האינטואיציוניסטים במתמטיקה, שלא מקבלים הוכחה של מחשב במתמטיקה. ויש הרבה שלא מקבלים אותה. בסדר. שאלה גדולה, זאת אומרת אתה אתה מוצא מודל של התיאוריה המתמטית בעולם, ובעולם אתה יכול לבדוק שהוא עובד. בסדר? עכשיו השאלה היא אם זה נקרא הוכחה לתורה או לתיאוריה המתמטית המודל. בכל אופן, אוקיי, אז מה שרציתי להגיד מהעניין הזה של פופר והעורבים זה שכאשר אני יודע את כל המידע, זה לא חוק מדעי. חוק מדעי בהגדרתו זה חוק שעוסק גם בסיטואציות שבהן לא צפיתי. זה הרעיון. ולכן חוק מדעי במהותו חשוף למתקפות של יום, תמיד. כיוון שתמיד הוא ישאל אותך רגע, מה שלא ראית איך אתה יודע שזה כך? כל מה שראית זה דבר אחד, אבל אתה רוצה להסיק מסקנות על מה שלא ראית. איך זה יכול להיות? יש פה איזושהי בעיה מהותית. עכשיו, אני אני אגיד עכשיו באופן סכמטי קצת את המשך התהליך, רק כדי לגמור את התיאור הזה. מכאן אפשר להתקדם לשני כיוונים, ונדמה לי שעד היום בפילוסופיה של המדע שני הכיוונים האלה מתגוששים ביניהם בשמות משתנים, אבל בעצם זה זה הוויכוח. טענה אחת שאני אקרא לזה בעקבות זאב בכלר מאוניברסיטת תל אביב, הוא קורא לזה אקטואליזם ואינפורמטיביזם. טענה אחת זה האקטואליזם. זאת אומרת האקטואליזם בעצם אומר שבאמת התוכן של המדע זה רק העובדות אותן אנחנו יודעים. כל ההכללות והישים התיאורטיים שאנחנו יוצרים כמסגרת ההכללות, כן, כמו כוחות, שדות, חלקיקים שבהם אף אחד לא צפה, ממדים בתורת המיתרים, כל מיני הכללות שמכניסות לשפה שלנו מושגים שהם לא תוצאה של תצפית, אף אחד לא ראה אותם אף פעם, הם פשוט חלק מהשפה שאנחנו מפתחים כדי להסביר את התופעות שלנו. כל הדברים האלה זה בסך הכל קונבנציה. זה בסך הכל אנחנו מסכימים בינינו, נוח לנו לדבר בשפה הזאת, כך אנחנו יכולים לנסות ולארגן את המידע באופן באופן יעיל והגיוני ונוח לשימוש לפחות מבחינתנו, ולכן אנחנו עושים את זה. אבל באמת ההכללה המדעית היא לא טענה על העולם. לא, הכללה מדעית היא לא טענה על העולם. זה רק אופן סובייקטיבי שלנו שמאפשר לנו לסדר את הנתונים שכבר יש. זה הכל. לא שום דבר מעבר לזה. זה מה שנקרא אקטואליזם. למה זה נקרא אקטואליזם? כי הוא מדבר רק על הדברים שנוכחים באופן אקטואלי מול העיניים שלנו. כל מה שמעבר לזה זאת ספקולציה. מותר, אין בעיה, מותר לעשות ספקולציות. אם זה נוח לך גם תשתמש בהן, אבל אל תניח שהן נכונות. זאת אומרת אנחנו לא טוענים טענה על העולם כשאנחנו אומרים שיש שדה אלקטרומגנטי או שיש שדה גרביטציוני. אנחנו טוענים טענה על העולם כשאנחנו אומרים שהגופים זזים. זה אנחנו יודעים. כמו בביהביוריזם בפסיכולוגיה, כן, גם בפסיכולוגיה יש את הוויכוח. יש כאלה שמדברים, מוכנים לדבר רק בשפה הפנומנולוגית, רק במונחים של מה שקורה. זאת אומרת בנאדם מתנהג ככה כשקורה ככה, מתנהג ככה כשקורה ככה, בלי להיכנס לפסיכואנליזה ולכל מה שיש מעבר, מאחורי ההתנהגות של האדם. זה לא חוקי בעולם הביהביוריסטי. אז בדיוק אותו דבר יש גם ביחס למדעי הטבע ומדעים אחרים, כשהטענה האקטואליסטית… שהטענה האקטואליסטית בעצם אומרת שאנחנו מדברים רק על האקטואלי, רק על מה שנוכח מול העיניים. כל מה שמעבר לזה זו ספקולציה, שהיא הרבה פעמים נורא מועילה. זה מסדר את ה… תגיד זה, הספקולציה הזאת שכל שתי מסות מושכות אחת את השנייה היא ספקולציה מאוד מועילה. זה מסדר לנו המון המון תצפיות שאנחנו מכירים, אמרת קודם, הגאות והשפל, מסלולי הכוכבים, נפילה של גופים אל כדור הארץ, הכל גמור. ואני לא באמת טוען שיש כוח גרביטציה. אני רק אומר הצורה הזאת לארגן את התופעות נורא יעילה ולכן אני משתמש בה.

[Speaker B] זה בשביל לסדר ולהסיק מסקנה שאם תהיה סיטואציה כזאת וכזאת יקרה כך וכך. אני מגיע לזה, למשל להטיס את המטוס. כן.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני מגיע לזה, בכל אופן זה, זה אקטואליזם. כנגד זה עומד אינפורמטיביזם. אינפורמטיביזם פירושו שהדברים ההכללות והמושגים הישים התיאורטיים קוראים לזה, הם כן טענות על העולם. אנחנו טוענים שזה קיים בעולם. ככה העולם מתנהג. ההכללה הזאת היא נכונה. לא רק כלי יעיל מבחינתי לסדר את העובדות שבהן צפיתי, זאת הכללה נכונה. אוקיי? טענה שכמובן חשופה לכל המתקפות של דייוויד יום. עכשיו אנחנו מבינים למה יש את הוויכוח הזה או למה יש את הפיצול הזה בין אקטואליזם לאינפורמטיביזם. האקטואליזם מנסה להישמר מהבעיות של דייוויד יום ולכאורה הוא מצליח. הוא אומר חברים כל הדברים שהם באמת ספקולטיביים, שהם לא בטוחים, שלא ראינו אותם, הם לא בתחום, לא במשחק. אנחנו יכולים להרבות השערות כאלה ואחרות אבל אנחנו לא טוענים את הטענה הזאת על העולם. בסדר? בדיוק בגלל כל הקשיים האלו שלאורך ההיסטוריה בסך הכל אסף אותם דייוויד יום, אבל הם התעוררו לאורך כל ההיסטוריה הבעיות האלה באמפיריציזם. לעומת זאת אינפורמטיביזם מתעקש להמשיך ולדגול גם בזה שההכללות והישים התיאורטיים הם טענות על העולם. זאת אומרת אני אומר יש כוח גרביטציה. אף אחד לא ראה אותו בינתיים. עוד לא ראו גרביטונים, אז עוד לא אין שום אינדיקציה לזה שיש כוח גרביטציה. מה שאנחנו יודעים זה שיש חוק גרביטציה. זאת אומרת שכשיש שני גופים בעלי מסה אז הם מושכים אחד את השני. לפחות עד היום הם משכו אחד את השני. אבל להניח שיש גם כוח גרביטציה, את זה האקטואליסט יגיד בסדר, זה נוח לחשוב ככה אבל אבל למה להגיד את זה, זה לא טענה על העולם. האינפורמטיביסט אומר לא, זאת אינפורמציה על העולם. אנחנו טוענים טענה כזאת יש בעולם חוק כוח גרביטציה, לא רק חוק גרביטציה אלא גם כוח גרביטציה. אז זה בעצם התפצלות שעכשיו אנחנו מבינים את שורשיה. שורשיה הם בדיוק בעימות הזה בין הרציונליזם לאמפיריציזם. זאת אומרת השאלה אם אתה נכנע למתקפות של יום ואז אתה אקטואליסט, או שאתה לא נכנע אלא ממשיך ברמה הפרקטית בלי לפתור את הבעיות באמת. אבל ממשיך ברמה הפרקטית ואתה אומר טוב אבל אני עדיין יש לי אמונה בזה ואני גם ממשיך לעלות על מטוסים. כן, כמובן, כמו ששמואל העיר קודם, לפי האקטואליסט מאוד לא ברור איך מותר לעלות על מטוס. איך הגיוני? מותר הכל מותר, אבל איך הגיוני לעלות על מטוס? אם הוא באמת אומר שההכללה לא אומרת כלום על העולם, אין לי שום, אני לא אומר כלום לגבי היא אפילו לא יותר סבירה. אני לא אומר עליה כלום. ההכללה היא רק צורה שלי לסדר את מה שראיתי עד היום. אז אם זה כך איך אתה יכול לבנות על זה? לבנות בניינים, לעלות על מטוסים? זה משהו שלא באמת מתאר איך שאתה מתנהג. אתה יכול להגיד שאתה אקטואליסט, אבל להתנהג כמו אקטואליסט אי אפשר.

[Speaker B] אז אם דייוויד יום אומר שחוק גרביטציה לא קיים. לא, כוח גרביטציה.

[הרב מיכאל אברהם] כוח גרביטציה. הוא אומר שהוא לא קיים או שאנחנו לא יכולים להוכיח? בסדר, זאת הכוונה. מה ההבדל? אז יכול להיות שאם אתה יכול להגיד שהוא

[Speaker B] גם אתה יכול לקבל שהוא אפשר שהוא קיים. אז מה? על האפשר הזה היית עולה על מטוס? אני יכול להגיד מאיזו סיבה שאני רוצה, אני יכול להאמין בכל מיני דברים. אני מאמין בכוח גרביטציה. אם אתה מאמין אז גמרנו את הדיון, אז אין בעיה. אתה יכול להגיד אני מאמין בזה וגמרנו, נשיר אני מאמין אחרי התפילה כל פעם, אני מאמין בכוח הגרביטציה וזהו. אנחנו מנסים להבין אם יש לזה הצדקה. אולי זה שהוודאות היא לא אפס או אחד אלא היא מתחזקת עם ה…

[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע לזה, אבל למרות שגם זה לא באמת פותר את הבעיה, אנחנו נדבר על זה עוד.

[Speaker F] מה באקטואליזם יש את השיטה של הבעל שם טוב שהקדוש ברוך הוא בכל רגע מסדר משהו. מי שמאמין בזה הוא עדיין עולה…

[הרב מיכאל אברהם] בוא נראה שהבעל שם טוב יבנה מזה מטוס ואז אני ואז אני אעלה על המטוס. אז אני אומר, אם הבעל שם טוב יבנה מטוס על בסיס התיאוריה שלו אז אני אשקול אם לעלות עליו או לא. זה בשיטה המטאפיזית יש הרבה, אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, זה לא עומד למבחן אמפירי. אז הבעל שם טוב אומר ככה, ומישהו אחר אומר אחרת, זה מה שאתה רוצה. זאת אומרת אין בעיה, אני יכול להגיד שיש גם שד בעל שלוש קרניים שבכל שנייה מפעיל את כוח הגרביטציה ומכבה אותה. בסדר? המטוס לא מספיק ליפול כי זה הולך מהר מדי. אולי אני לא יודע, יכול להיות שזה נכון. אני יכול לכתוב ספר באותיות רש"י ואז יהיה גם שיטה כזאת במחשבה. של ישראל. אני לא יודע מה לעשות עם דברים כאלה.

[Speaker B] זה נראה שומר פתאים השם.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, גם זאת תיאוריה מעניינת שומר פתאים השם. טוב, למרות שיש לה אישושים אני חושב אמפיריים לא רעים. בכל אופן, טוב, בכל אופן אז לענייננו, אנחנו בעצם נמצאים בצומת, אני רואה שאנחנו נעצור בצומת הזאת, שבה אנחנו אמורים להחליט מה אנחנו חושבים על מדע. האם, ולכן זה מאוד חשוב לענייננו, האם המדע או התיאוריה המדעית, לא העובדות שבהן צפינו, צפינו, אין ויכוחים על עובדות שבהן צפינו. אבל שום ויכוח הוא לא מול עובדה שבה צפינו. כמעט, אני לא יודע אולי יש בודדים. ואם כן, אז זה ויכוח לא מול מדע אלא מול עובדה. וזה סתם, זה לא שייך למדע בכלל, זה סתם עובדה. עובדתית התברר שמשהו נכון או לא נכון. אוקיי? זה לא מה שאנחנו קוראים בדרך כלל עימות בין תורה למדע. עימות בין תורה למדע הכוונה תפיסה תיאורטית של המדע מול איזושהי אמירה או תפיסה שיש לתורה. ולכן מאוד חשוב להבין מה זה אומר תפיסה של המדע. עכשיו רק משפט אחד שאני חייב לסיים בו. זה לא יסתיים כמו שאתם חושבים, או לפחות חלק מכם אולי חושבים. זאת אומרת אני לא מתכוון להכין את הקרקע לזה שהמדע הוא לא בטוח לכן אל תתרגשו גם אם הוא סותר את התורה. למרות שהמסקנה שעד עכשיו הגעתי אליה היא זו, שבעצם ההכללה המדעית היא סך הכל ספקולציה. מצוין, זה חלום חייו של כל מרצה ערכים. כי עכשיו אין בעיה, הרי הכל ספקולציה, אז ברגע שיש סתירה בין זה לבין התורה, אז בסדר, אז יתברר שהספקולציה הזאת לא נכונה. מה הבעיה? אז לא צריך לריב עם אף אחד. אז אני לא מתכוון ללכת לשם. בסדר?