ערך סגולי בלימוד התנ"ך/מעשה בראשית ומרכבה

1. ערך סגולי בלימוד תנ"ך: בספרך "אין אדם שליט ברוח" הזכרת מספר פעמים שייתכן שיש ערך סגולי בלימוד חלקים בתנ"ך שאינם הלכתיים (כגון סיפורי המקרא). מהו אותו ערך סגולי שאתה מדבר עליו?
2. איסור לימוד ספרי מינות והרמב"ם: האם לדעתך יש איסור ללמוד "ספרי מינות"? אם כן, מה נכלל באיסור זה? בנוסף, כיצד מסבירים את שיטת הרמב"ם שאוסר זאת, ועם זאת ניכר שרכש ידע רב בדתות אחרות, מדע ופילוסופיה? נהוג לתרץ שהוא עשה זאת לצורך "דע מה שתשיב" או כיוון שהיה כבר "גדול בתורה". לטעמי זהו תירוץ בעייתי: הרי אם האדם משתכנע לוגית שאין אלוהים, ממילא אין אלוהים שאוסר עליו את הקריאה. הטענה שניתן לגשת למידע רק אחרי "שכבר למדת את האמת" (שכביכול אינה צריכה הוכחה) נראית לי כחלק מתבנית של שטיפת מוח.
3. "אין דורשין" (חגיגה י"א:): לגבי המגבלות במשנה:

• א. מהם "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" לפי שיטתך? (ההסבר בגמרא נראה מיסטי ולא ברור).
• ב. מה ההיגיון בחילוק הכמותי – מדוע בראשית אסור לשניים ומרכבה אסור אפילו לאחד?
• ג. רש"י מסביר שהסיבה למגבלה היא ש"אין זה דרך ארץ לפרש דברים אלו". מדוע אין זו דרך ארץ?
• ד. כיצד ייתכן שיש הגבלה כזו על לימוד? אני מאמין ב"חופש הקריאה" – בכך שכל אדם יכול לקרוא כל דבר ולהשתמש בשכלו כדי לברור את האמת.

סיפור קצר לסיום המדגים את נושא חופש הקריאה: אני תלמיד בכיתה י' בישיבה תיכונית, ולומד את ספריך (שעליי לציין שהם מעולים לטעמי ונהניתי מהם מאוד). גם הר"מ וגם ראש הישיבה העירו לי על כך. אחד מהם אפילו הגדיל ואמר שאדם צריך קודם ללכת לישיבה גבוהה/הסדר, "למלא כרסו" בש"ס ופוסקים במשך כמה שנים ואולי אף עשור או יותר ורק אז לגשת לספרים כאלו, כדי שאמונתי לא תתערער. אני לא מסכים עם הגישה הזו. הטענה שספר יכול "לקלקל" את האמונה ושיש ללמוד שנים רבות רק שיטה אחת לפני שנחשפים לאחרות, היא לדעתי תבנית של שטיפת מוח שנועדה למנוע חופש מחשבתי, ולא חינוך לאמת.