אפלטוניזם – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] מבוא לפלטוניות: אפלטון מול אריסטו
- [1:18] קיום מושגים מופשטים: פוטון כדוגמה
- [4:35] למה לאמץ תפיסה אפלטונית?
- [6:05] האריסטו והסיווג האקראי
- [7:35] האפלטון והאידיאות המוחשיות
- [9:46] הקלאסיפיקציה המדעית: אריסטו או אפלטון?
- [17:30] ניוטון ואיחוד תופעות בחוק גרביטציה
- [23:53] תלות תיאור במערכת הצירים
- [25:52] פרדוקס זנון והקונספט של תנועה
- [27:43] הגדרת מהירות: קטעים ולא נקודות
- [29:49] הגדרת רצף וקו באמצעות קטעים קטנים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את המחלוקת בין אפלטון לאריסטו על מעמדן של הכללות ומושגים מופשטים, ומדגיש שהמחלוקת היא גם על אופן הידיעה שלהם: אצל אפלטון ההכללות נתפסות כתוצאה של התבוננות “בעיני השכל”, ואצל אריסטו הן תוצר של הפשטה מחשבתית. הוא טוען שהאינטואיציות הראשוניות של בני אדם נוטות להיות אפלטוניות משום שהן חוות חלוקות מסוימות כטבעיות ומהותיות ולא כשרירותיות, ומקשר זאת גם לפילוסופיה של המדע הרואה תיאוריות כמערכות תיאור אפשריות ולא בהכרח כחשיפת מבנה העולם. בהמשך הוא משתמש בפרדוקס החץ של זנון כדי להראות כיצד שינוי לשוני-מושגי משנה את הבנת הבעיה, ומפתח את הרעיון של “תמונת המקום” מול “תמונת התנע” בתורת הקוונטים כתמונות עולם שקולות שאינן יכולות להתמזג. לבסוף הוא מביא את בורחס (“טלן אוקבר טרציוס”) כדי להמחיש את האבסורד של אידיאליזם ביחס לעצמים, ומשווה זאת ישירות למחלוקת אפלטון–אריסטו ביחס למושגים כמו “סוסיות” ו“דמוקרטיה”.
הגדרת פלטוניות מול אריסטוטליות במושגים מופשטים
הטקסט מגדיר פלטוניות כשאלה כיצד מתייחסים להכללות, למושגים מופשטים, לתכונות ולאובייקטים מופשטים. אפלטון טוען שההכללות הן ישים קיימים, כמו אידיאת “סוסיות” שקיימת “בעולם האידיאות”, והסוסים המוחשיים הם מימושים שלה. אריסטו טוען שאין “סוסיות” קיימת, אלא שהאדם מפשיט מתוך הסוסים הקונקרטיים מושג כללי שימושי, וההכללה היא תהליך אינטלקטואלי ולא ישות חיצונית.
ידיעה כהתבוננות מול ידיעה כהפשטה
הטקסט מציג שההבדל אינו רק מה הם הדברים המופשטים אלא גם כיצד יודעים עליהם. לפי אריסטו הידיעה על הכללות נובעת מתהליך מחשבתי שיוצר את המושג. לפי אפלטון תפיסת ההכללות היא תוצאה של תצפית בעזרת “עיני השכל”, כפי שהרמב״ם קורא לכך בתחילת המורה הנבוכים, והאידיאה “כפויה” במובן שהיא נתפסת ולא מומצאת.
אינטואיציה של חלוקות טבעיות וספקנות אריסטוטלית
הטקסט טוען שאפשר עקרונית לאגד עצמים בכל דרך, למשל לקבץ חמור, כבשה וסוס לפי “בעלי ארבע רגליים”, אך קיימת תחושה שהחלוקה לסוסים, חמורים, ברווזים וכבשים היא חלוקה טבעית שהמדע עוסק בה. במסגרת אריסטוטלית קשה להסביר מדוע חלוקה אחת “מהותית” יותר מאחרות, משום שכל תכונה יכולה לשמש בסיס לקיבוץ ואין “יותר נכון ופחות נכון” אלא “מה שנראה לי מהותי”. אפלטון מסביר זאת בכך שבעולם האידיאות יש אידיאת סוסיות ואין אידיאה של “בעלי חיים שנמצאים בניו זילנד”, ולכן חלק מהחלוקות נתפסות כטבעיות ואחרות כפיקטיביות. הטקסט מתאר את האריסטוטליות כמעוררת תחושת ספקנות, ואילו התשובה האפלטונית מוצגת כהיצמדות לתפיסה הבלתי-אמצעית שהחלוקה הטבעית היא תפיסה של המציאות ולא רק תוצר מבנה התודעה.
קלסיפיקציה במדע, קריטריונים אמפיריים, וקאנט
הטקסט טוען שלכל קלסיפיקציה יש קריטריונים אמפיריים לבדיקה, אך עצם האפשרות לבדוק אינה מוכיחה שהחלוקה “קיימת” או “אמתית” יותר. הוא מציג עמדה שלפיה גם תיאוריות אבולוציה ותיאור היסטורי של התפצלות מינים יכולות להיתפס כדרך אנושית לסדר את המציאות ולא כהצהרה על “העולם עצמו”. הוא מייחס את המסגרת הזו לפילוסופיה של המדע “בעקבות קאנט”, שמעמידה במרכז את הפנומנון, העולם כפי שנתפס, ולא את העולם כשהוא לעצמו, ומדגיש שאין ניסוי מדעי שיכריע בין אפלטון לאריסטו משום שזו שאלה פילוסופית.
דוגמאות לסיווגים ותיאורים חלופיים: ניוטון, הטבלה המחזורית, קופרניקוס
הטקסט מסביר שלפני ניוטון תופעות כמו גאות ושפל, מסלולי כוכבים ונפילת גופים היו מוכרות אך לא שויכו לחוק אחד, וניוטון איחד אותן תחת חוק הגרביטציה באופן לא טריוויאלי. הוא טוען שגם איחוד כזה אינו מכריח שיש “חלוקה אחת נכונה” אלא מראה פוריות תיאורית שמאפשרת פתרון בעיות. הוא משווה בין הטבלה המחזורית של מנדלייב לבין חלוקת “אש, מים, רוח ועפר” ומדגיש שהחלוקה המודרנית אינה “יותר נכונה” אלא “יותר פורה מדעית”, ואף ייתכן יצור שמבנה מחשבתו מאפשר להגיע לאותן תוצאות עם החלוקה האריסטוטלית. הוא טוען שקופרניקוס לא “גילה” אמת חדשה אלא הציע מערכת תיאור פשוטה יותר בדומה לבחירת מערכת צירים פולרית לעומת קרטזית, ומוסיף הסתייגות שהפיזיקה עוסקת גם בכוחות מדומים ובדיונים כמו “עקרון מאך”, אך ברמה הקינמטית מדובר בבחירת ראשית צירים.
זנון, מהירות בנקודה, והבחנה בין “נמצא” ל“עומד”
הטקסט מציג את פרדוקס החץ של זנון כטענה שתנועה היא פיקציה משום שבכל רגע החץ “עומד” במקום אחר, ושואל מתי הוא זז. הוא טוען שהפתרון אינו החשבון הדיפרנציאלי-אינטגרלי כשפה עוקפת אלא הבחנה לשונית בין “נמצא” לבין “עומד”, משום שעמידה פירושה הימצאות יחד עם מהירות אפס, בעוד הימצאות במקום אינה שוללת תנועה. הוא טוען שיש מהירות בנקודת זמן, וש”שינוי מקום” אינו זהה ל”מהירות”, כך שהנוסחה של הפרש מקומות חלקי הפרש זמנים היא דרך חישוב ולא הגדרת המושג, והמהירות היא תכונה בסיסית שממנה נגזר שינוי מקום לאורך זמן.
תפיסה סטטית מול תפיסה דינמית ותורת הקוונטים
הטקסט טוען שבני אדם בנויים לתפיסה סטטית ולכן סרט נבנה מפריימים, והתנועה נתפסת דרך רצף מצבים סטטיים ולא כתנועה “עצמה”. הוא מתאר אפשרות של יצור שתופס ישירות מהירויות ולא מיקומים, כך שהמקום יהיה אצלו אינטגרל על המהירות ולא להפך. הוא מקשר זאת ל”תמונת המקום” מול “תמונת התנע” בתורת הקוונטים וטוען שעקרון אי הוודאות אומר ששתי התמונות אינן יכולות להתמזג בו זמנית, כך שתמונת עולם אחת שוללת את השנייה כהתמזגות תפיסתית. הוא מביא כהמחשה מק״ם ואפקט דופלר כמדידה רגעית של מהירות בלי דגימה של שתי נקודות מקום, כדי להראות שמהירות אינה בהכרח נגזרת תפיסתית של מקום.
ביקורת פמיניסטית על פיזיקה וגדי טאוב
הטקסט מספר על גדי טאוב בספר שלו המרד השפוף שמביא ביקורת פמיניסטית הטוענת שהפיזיקה “גברית”, ומצטט את תגובתו שטען שלא היה רוצה לנסוע במטוס המבוסס על “חוקי הפיזיקה הנשיים”. הוא טוען שטאוב טועה משום שהביקורת יכולה להתפרש לא כהצעת פיזיקה אחרת אלא כתיאור אחר של אותה פיזיקה, בדומה למערכות צירים שונות. הוא טוען שאפשר עקרונית לפתח תיאור אחר ושקול של אותם קשרים פיזיקליים, גם אם שפת המושגים תהיה שונה לחלוטין, ולכן ניתן “לבנות מטוסים” גם מתוך תיאור אחר אם הוא שקול ופורה.
בורחס: טלן אוקבר טרציוס ואידיאליזם לשוני
הטקסט מציג את בורחס כסופר ארגנטינאי “גאון מטורף” ומזכיר את הקובץ בעברית בדיונות ואת הסיפור טלן אוקבר טרציוס, וכן ספר של ליאו קורי מאוניברסיטת תל אביב עם פרק על הקשר בין בורחס לבין שם הוורד של אומברטו אקו. הוא מתאר שכוכב טלן מיושב באידיאליסטים שאינם מאמינים בעולם אובייקטיבי של עצמים, ולכן בחצי הכדור הדרומי אין שימוש בשמות עצם ובמקום “הירח עלה מעל הנהר” נאמר “התירחח מעל הזרימה המתמדת”. הוא מתאר שבחצי הכדור הצפוני יש שמות עצם אך כל אוסף תכונות שרירותי יכול להפוך ל”עצם”, כמו “צריחת הציפור במרחק ביחד עם צבע הענן שעבר לי מעל הראש בשבע בבוקר” שנקרא “צריחנן”, וכך נוצרת המחשה ספרותית לכך שאם עצם הוא רק אוסף תכונות אז אין הבדל מהותי בין “טלפון” לבין כל צירוף תכונות אקראי.
מקבילת בורחס למחלוקת אפלטון–אריסטו: עצמים ומושגים
הטקסט טוען שהריאליסט יאמר שטלפון הוא משהו קיים בעל תכונות, ולכן התכונות מתאגדות באופן מובחן מפני שהן שייכות לאותו עצם, בעוד “צריחנן” מאגד תכונות של עצמים שונים ולכן אינו עצם. הוא מציג שתי תשובות אפשריות לאבסורד האידיאליסטי: תשובה אריסטוטלית שלפיה ההבחנה היא עניין של נוחות ופירות שימושיים בלי הבדל עקרוני, ותשובה אפלטונית שלפיה יש אובייקט או אידיאה שמכוננים את האחדות ולכן לא כל אוסף תכונות הוא יחידה טבעית. הוא מחדד שהמחלוקת האפלטונית-אריסטוטלית היא אותה מחלוקת של ריאליזם–אידיאליזם אך ביחס למושגים כמו “סוסיות” ו“דמוקרטיה”, ולא ביחס לסוס הבודד. הוא טוען שאפלטון גוזר את התכונות מן המושג הקיים, כך ש”הדרך היא מהמושג אל התכונות”, ואילו אצל אריסטו “אוסף התכונות” הוא המקור למושג וההבחנה נמדדת במועילות ובפוריות ולא בקיום מהותי; הוא מסיים בכך שהאפלטוניות נתפסת כנטייה בסיסית חזקה שאינה “מיסטיקה מוזרה” אלא דרך טבעית שבה בני אדם חווים חלוקות מסוימות כטבעיות.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב. פעם קודמת התחלנו את הסדרה של הפלטוניות, הפשטות, הכללות הפלטוניות בהלכה ובכלל ואני כרגע נמצא במבוא המושגי. התחלתי עם מה שנחשב כמחלוקת בין אפלטון לבין אריסטו. הגדרת המושג פלטוניות בהקשר שלנו נוגעת לשאלה איך אנחנו מתייחסים להכללות שיש לנו, למושגים מופשטים, תכונות, אובייקטים מופשטים וכדומה. אפלטון טוען שזה סוג של ישים קיימים. כשאנחנו מסתכלים על אוסף הסוסים שאנחנו פוגשים בחיים, אנחנו מזהים בהם הופעה או מימוש של אידיאה משותפת. לאידיאה הזאת הוא קורא סוסיות והאידיאה הזאת לטענתו זה משהו שקיים בעולם האידיאות. אבל לא משנה, קיים. עולם האידיאות לא ממוקם באיזשהו מקום, לכן זה ביטוי עולם האידיאות. זה קיים באיזשהו מובן. דיברתי על זה שמה שמציק הרבה פעמים זה באיזה מובן זה קיים אם זה לא נמצא בשום מקום, אם זה לא שוקל כלום, כן? זה לא עצם מוחשי אבל זה אנחנו יודעים, יש עוד דברים לא מוחשיים שבדרך כלל אנחנו תופסים אותם כקיימים. בעולם הדתי כמובן זה הקדוש ברוך הוא, אבל בעולמות, גם בעולמות אחרים אם אנחנו מדברים על פוטון, על אור באיזשהו מובן או דברים מהסוג הזה, זה גם כן דברים מופשטים. אין לפוטון טהור, כן, אין אפילו מיקום במרחב כך שזה לא ואנחנו עדיין יכולים לדבר עליו כמשהו קיים. העובדה שזה דבר מופשט והוא לא אין לו את התכונות של עצמים מוחשיים לא חייבת להפריע לנו. אז זאת התפיסה האפלטונית. כנגדה עומדת התפיסה האריסטוטלית שרואה בהכללות האלה איזושהי הפשטה, אבסטרקציה או תהליך אינטלקטואלי שהבן אדם עושה. זאת אומרת אין דבר כזה סוסיות באמת. אנחנו רואים סוסים, אנחנו מפשיטים מתוך הסוסים הקונקרטיים שאותם אנחנו רואים איזשהו מושג מופשט כללי שנקרא סוסיות ואנחנו משתמשים במושג סוסיות לא בגלל שסוסיות באמת קיימת באיזשהו מובן אלא כי נוח לנו לראות את הקבוצה הזאת כקבוצה שיש לה מכנים משותפים. אז ההבדל היסודי בין אפלטון לבין אריסטו הוא בשאלה האם ההפשטות האלה, הדברים המופשטים האלה, הם קיימים או שהם אבסטרקציות שלנו? אבל כנגזרת של העניין הזה צריך לזכור שההבדל הוא גם בשאלה לא רק מה הם הדברים האלה עצמם אלא איך אנחנו יודעים עליהם? כי לפי אריסטו אנחנו יודעים עליהם כתוצאה של תהליך מחשבתי. אנחנו חושבים על הסוסים שפגשנו, עושים איזשהו תהליך מחשבתי ומתוך זה הפוך ככה עם הפינה,
[Speaker B] סגרתי את הפינה.
[הרב מיכאל אברהם] רעשים. לעומת זאת לפי אפלטון התפיסה שלנו את ההכללות, את ההפשטות היא תוצאה של תצפית. אנחנו פשוט מתבוננים בעולם, כמובן לא בעיניים, אבל מתבוננים בעולם במה שהרמב"ם קרא בתחילת המורה הנבוכים בעיני השכל. יש לשכל איזשהו סוג של יכולת להתבונן ועם עיני השכל אנחנו מבינים את אידיאת הסוסיות. אז אידיאת הסוסיות היא כפויה עלינו, היא תוצאה של תפיסה. אנחנו מבינים, אנחנו רואים אותה או מבחינים בה באיזשהו מובן. אצל אריסטו זאת יצירה שלנו. זה לא קיים בחוץ. אנחנו עושים תהליך מחשבתי שבאמצעותו אנחנו יוצרים את המושג סוסיות, לא תופסים את המושג סוסיות. כן? השאלה אם זאת חשיבה או הכרה. עכשיו בסוף הפעם הקודמת דיברתי על השאלה כן למה בעצם לאמץ איזה תפיסה מיסטית כזאת כמו של אפלטון? למה אנשים נעשים אפלטוניים? אז אמרתי שיש אני חושב שיש איזה סיבה טובה מאוד והיא נעוצה באינטואיציות הכי בסיסיות שלנו. כשאנחנו מסתכלים על עצמים בעולם, באופן עקרוני, אם היינו טבולה ראסה, דף חלק, יכולנו לאגד כל קבוצה של עצמים בתוך מסגרת משותפת. נגיד יכולתי לקחת את הלא יודע מה, את החמור הזה ואת הכבשה היא ואת הסוס ההוא ולאגד אותם בקבוצת בעלי ארבע רגליים. נכון? זה בסך הכל גם כן קבוצה ויש להם את המאפיין המשותף הזה לכולם ולכן גם זה בעצם איזשהו סוג של חיתוך או חלוקה, קלסיפיקציה, של העצמים במציאות לקבוצות או לתת קבוצות. אבל יש לנו איזושהי תחושה שהחלוקה לסוסים, חמורים, ברווזים, כבשים היא חלוקה טבעית. לא בכדי המדע עוסק בה. זה לא הספרות עוסקת בה, כן? זה המדע. זה אומר שאנחנו תופסים את זה כאיזושהי תפיסה נכונה של העולם. זה עובדה שיש דבר כזה סוסים או חמורים או ברווזים. עכשיו, במסגרת המחשבתית של אריסטו זה מאוד לא ברור למה. בפשטות זה נראה כמו תכונה של צורת החשיבה שלנו. זה לא באמת סטייטמנט על העולם. אנחנו בנויים כך שמשום מה יש לנו תחושה שהחלוקה לסוסים וחמורים היא יותר מהותית, יותר אמיתית נקרא לזה, מאשר החלוקה של סוסים במטר שמונים מול סוסים בשני מטר ועשרה. או לא יודע מה, בעלי חיים שנמצאים באגן הים התיכון מול בעלי חיים בניו זילנד. לא יודע מה, יכולתי לחלק כל מיני קבוצות, אבל יש לנו תחושה מאוד ברורה שמדע לא יעסוק בדברים כאלה, זה עניין סובייקטיבי. אתה יכול לכתוב כמובן על בעלי החיים בניו זילנד אבל אם אתה תהיה איש מדע שכותב על בעלי החיים בניו זילנד, אתה תכתוב על איזושהי תכונה שמאפיינת אותם, התכונה האמיתית, לא על המצאותם בניו זילנד, אלא יש להם לא יודע מה, כולם כהים, סתם אני אומר, אוקיי? אז תכתוב למה הם כהים. אבל אתה תתפוס תמיד איזושהי קלסיפיקציה מהותית של הדברים האלה. עכשיו מה זה נקרא קלסיפיקציה מהותית? מבחינת אריסטו אין דבר כזה מהותי ולא מהותי. מה שנראה לי מהותי זה מהותי ומה שלא לא. כל הדברים האלה הם כולם תכונות של העצמים. אני יכול לאגד קבוצות עצמים דרך כל תכונה שאני אבחר או כל אוסף תכונות שאני אבחר. אין משהו יותר נכון ופחות נכון. לעומת זאת אצל אפלטון אני פשוט מסתכל בעולם האידיאות ואני רואה סוסים יש שם, המצאות בניו זילנד אין שם. אין אידיאה כזאת. עכשיו אני יכול להגדיר אותה כמובן באופן פיקטיבי אבל יהיה ברור לי שזאת פיקציה. זאת הגדרה פיקטיבית. לעומת זאת סוסים זה נראה לי מן משהו טבעי, כן? זה ברור, יש סוסים בעולם. מי יתווכח על זה? מה זה אומר בעצם? שאני תופס את המושג סוסיות וכתוצאה ממנו את הסוסים, כן? אני לוקח את כל הסוסים, למה הם שייכים לאותה קבוצה? כי כולם גילומים או מימושים של אידיאת הסוסיות וזה נכון, כן? להבדיל מחלוקות אחרות שהן טכניות או פיקטיביות, החלוקה לסוסים, חמורים, ברווזים וכדומה, בני אדם, כסאות, לא יודע מה, היא נראית לנו חלוקה נכונה, טבעית, לא יודע איך לקרוא לזה. עכשיו אריסטו יגיד כן, ככה זה נראה לך כי ככה אתה בנוי אבל עדיין זה דבר שרירותי. במובן מסוים זה איזה סוג של ספקנות. ואפלטון אומר לא, זה לא נראה לי כי ככה אני בנוי אלא כך באמת אני תופס את המציאות. כמו שלא היינו אומרים, אני אומר לי נראה שהדלת שאני רואה פה מולי באמת קיימת, זה לא סתם איזה דמיון בראש שלי. מישהו יגיד מה פתאום? אתה פשוט בנוי כך שמשום מה במקומות מסוימים אתה רואה דלתות. אני לא אתייחס ברצינות לטענה כזאת. למה לא? כי ברור לי באופן בלתי אמצעי יש פה דלת. מה אל תבלבל לי את המוח. יש פה דלת, אני יודע שיש פה דלת, אני תופס אותה באופן בלתי אמצעי. במובן מסוים גם התפיסה שלי של אידיאת הסוסיות היא כזאת. מישהו אומר לי לא לא, אריסטו אומר לי, לא לא, זה פיקציה, זאת אבסטרקציה שאתה עושה בעצמך, אין דבר כזה באמת סוסים. זאת חלוקה, יכולת לעשות כל חלוקה אחרת. התחושה היא לא כזאת. זאת איזושהי טענה ספקנית שאומרת תזרוק את מה שאתה מרגיש כי זה פיקציה. זה כפוי עליך, זה נובע מהטבע שלך. זאת הטענה של ספקנים לגבי כל דבר ואפלטון יענה את מה שעונים לספקן בכל מקום, אל תבלבל ת'מוח. אני מרגיש שזה ככה. מה?
[Speaker D] הקלסיפיקציה של היום של המדע זה יותר קרוב לאריסטו או אפלטון?
[הרב מיכאל אברהם] זו שאלה פילוסופית, אתה יודע, שאלה איך אתה מתייחס לזה. אם אתה מתייחס לקלסיפיקציה.
[Speaker D] היום יש משהו מוגדר. איך אני יודע מה זה סוס, חמור וכן הלאה.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא אומר כלום. אני יכול גם להגיד לך איך אני יודע שבעל החיים הזה נמצא בניו זילנד, פשוט מסתכל, אם הוא נמצא בניו זילנד אז הוא שם. לכל קלאסיפיקציה יש קריטריונים או אינדיקציות שאפשר לבדוק אותם אמפירית. זה לא אומר שהיא קיימת. כל קלאסיפיקציה היא כזאת. ההבדל בין סוסים של מטר שמונים לסוסים של שתיים ועשרה, אין שום בעיה, קח מטר תמדוד. זה ייתן לך את הקביעה המדעית האם זה סוס מסוג אחד או סוס מסוג שתיים, אפילו לא להגיד סוס, בעל חיים מסוג אחד בעל חיים מסוג שתיים. זה רק שאלה של הגדרה. עכשיו יבוא… עכשיו אתה מסתכל…
[Speaker D] המדע של היום אומר שזה היסטוריה או משהו, שהיה פעם איזה סוס מקורי וזה התפצל לכמה סוגים וכן הלאה. זה לא שרירותי.
[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלה מעניינת, אבל עדיין העובדה שזה קרה באיזשהו אופן, אני יכול להסביר את זה גם על בעלי חיים שנמצאים בניו זילנד. המדע יסביר לי שהם הגיעו לניו זילנד על גבי רפסודה מדרום אמריקה לפני שהתנתקו היבשות ואז זה התנתק, לא יודע מה, כל מיני… גם לזה יש הסבר מדעי. לכל דבר שקורה בעולם אמור להיות וכנראה יש הסבר מדעי. אבל זה שיש למשהו הסבר מדעי לא אומר שהתכונה או החלוקה הזאת היא אמת יותר מאשר הסבר מדעי אחר או חלוקה מדעית אחרת. לכן זה… אני לא חושב שאלה קריטריונים. יותר מזה, התפיסות הקיצוניות יותר יאמרו לך שהתיאוריה המדעית הזאת של איך זה היה ואיך זה התחלק ואבולוציה וכדומה, גם זה סטייטמנט עלינו. אנחנו לא באמת טוענים שכך קרה היסטורית, כך אנחנו מסדרים לעצמנו את המציאות באופן שיהיה לנו קל לטפל בה. כן, דתיים נורא יאהבו את זה כי זה אומר שהאבולוציה לא באמת הייתה, זה רק צורה שלנו להסתכל על העולם. אבל יש גם פילוסופים של המדע שמבינים כך את התיאוריות המדעיות או את חוקי המדע. הטענה שלהם היא שזה טענות עלינו, לא על העולם. אנחנו נוהגים לסדר את התופעות באופן שיהיה נוח לנו כי כך אנחנו חושבים. וגם התיאוריה המדעית בעקבות קאנט בעיקר, כן, עוסקת בפנומנון, בעולם כפי שאני תופס אותו, לא בעולם עצמו. כך שזה בעצם פונקציה של איך אני חושב ולא פונקציה של איך העולם בנוי. אז זה ויכוח פילוסופי שיהיה קשה להכריע אותו בכלים מדעיים. אני לא יכול להגיד אוקיי מה איזה ניסוי מדעי נעשה כדי לדעת אם אריסטו צדק או אפלטון צדק. זו שאלה פילוסופית. אבל אני חושב שהתפיסה האפלטונית בניגוד להתרשמות הראשונית שהתפיסה האפלטונית נראית איזה מיסטיקה מוזרה, לדעתי התפיסה האפלטונית יותר קרובה לשכל הישר, יותר קרובה לאינטואיציות הראשוניות שלנו. אלא שאנחנו רגילים אחרי זה יש לנו אינטואיציות ראשוניות כאלה שסוסים זו חלוקה טבעית, כן זה ברור, אבל אז יבוא הפילוסוף, כן הפילוסוף האריסטוטלי ויגיד רגע בעצם למה? למה לא תעשה חלוקה אחרת של כל הבעלי חיים או כל האובייקטים, למה בעלי חיים, כל האובייקטים בעולם. תעשה איזה חלוקה לגמרי אחרת וזה לא פחות אמיתי, זאת חלוקה וזאת חלוקה, השאלה איזה מאפיינים אתה בוחר. ואז בעצם יכול לבוא בן אדם ולהגיד נכון יש לי איזה אינטואיציה ראשונית אפלטונית אבל הפילוסוף שכנע אותי, אז למרות שיש לי אינטואיציה כזאת אני מוותר עליה. ואני אומר אל תוותר עליה כי זה לא נכון, אם אתה מרגיש שזה טבעי וזה לא טבעי, כנראה שזה לא סתם אבסטרקציות שאנחנו עושים אלא אנחנו באמת רואים את הסוסיות, אנחנו רואים את המימד הסוסי שיש באובייקטים האלה מול המימד החמורי, והוא נראה לנו יותר מהותי מאשר אם הוא נמצא בניו זילנד או באוסטרליה. אבל רגע עוד שאלה.
[Speaker C] אם אנחנו או המדע אם הוא סבור שבאמת החלוקות האלה הן נכונות ואמיתיות, זה מחייב גם לסבור שהן קיימות במובן שאפלטון דיבר עליהן?
[הרב מיכאל אברהם] אחרת קשה לראות באיזה מובן הן נכונות. מה זה נכונות? כמו שאמרתי קודם לפרופסור טורקל, יש בסופו של דבר יש כל חלוקה שתעשה היא נכונה. גם החלוקה בין בעלי חיים בניו זילנד ובעלי חיים באוסטרליה היא נכונה, יש בעלי חיים בניו זילנד ויש לנו גם כלי מדעי כדי לבדוק את זה, פשוט תסתכל איפה הם נמצאים. אז מה למה החלוקה לסוסים ולחמורים נראית לנו יותר מהותית? לא יותר נכונה, אלא יותר מהותית, כולם נכונות. כי מה ההבדל? זה מאפיין וזה מאפיין, למה החלטת שהמאפיין הזה חשוב והמאפיין הזה לא חשוב? אז אפלטון מציע הסבר. מאפיין זה חשוב כי פשוט הוא קיים בעולם האידיאות, יש אידיאת סוסיות. אין אידיאת בעלי חיים שנמצאים בניו זילנד. אבל ברור שהימצאות בניו זילנד זאת תכונה מדעית, אפשר לבדוק אותה בכלים מדעיים ויש קריטריונים והכל בסדר. לכן אני לא חושב שנכון וקיים זה אותו דבר. אולי השתמשתי במונח נכון קודם, אז אם כן אז אני מסייג את זה קצת. אבל אני חושב שזה לא לא מדויק המושג נכון כמו טבעי. בוא נקרא לזה כך. אוקיי? הכל נכון. אז אני חושב שהשיקול הזה הוא בהחלט שיקול שעומד בבסיס האינטואיציה האפלטונית ואם לא מוותרים עליו כל כך מהר כי יש משהו באריסטוטליות שנורא משכנע אנשים והוא משכנע אותם עד כדי כך שהם מוותרים על האינטואיציות הראשוניות שלהם. אבל שימו לב, האינטואיציות הראשוניות שלנו הן אפלטוניות. לא אריסטוטליות. יש לנו איזושהי נטייה שזה דברים טבעיים, זה דברים קיימים, זה לא מין משהו שהחלוקה הזאת היא חלוקה אמיתית, ברורה, נכונה, זאת אומרת, לא יודע איך לקרוא לזה אפילו. אחרת מאשר ניו זילנד ואוסטרליה. אז אני טוען שלא אם יש לי אינטואיציה כזאת, לא בהכרח אני צריך לוותר עליה. אריסטו טוען שאפשר להגדיר גם כך, נכון, אפשר להגדיר אבל אי אפשר לצפות. זאת אומרת, את זה לא תוכל לצפות ובזה כן תוכל לצפות. נדמה לי שדיברתי באחת הסדנאות, אני לא זוכר אם זה ביום חמישי כנראה זה היה, דיברתי על החלוקה של תחומי המדע לקטגוריות שונות. נגיד למה מחלקים בין פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, לא יודע מה, פסיכולוגיה. למה לא מחלקים בין תופעות שקורות באסיה לתופעות שקורות באפריקה? כי החלוקה של התחומים המדעיים הזאת נראית לנו נכונה באיזשהו מובן. מה זאת אומרת נכונה? טבעי. או דיברתי שמה על ניוטון. כן, ניוטון, לפני שהכרנו את חוק הגרביטציה, כולם הכירו את התופעות. יש תופעה של גאות ושפל, כולם הכירו את מסלולי הכוכבים, כולם הכירו את הנפילה של עצמים בעלי מסה לכדור הארץ. כל התופעות האלה היו מוכרות לכל אדם ברחוב. אף אחד לא העלה בדעתו שכל התופעות האלה משקפות חוק אחד. חוק המשיכה, גרביטציה. גם הגאות ושפל, גם מסלולי הכוכבים האליפטיים וגם הנפילה של עצמים לכדור הארץ. פתאום בא ניוטון ואומר רגע רגע, כל התופעות האלה הם בעצם מקרים פרטיים של חוק הגרביטציה. יש משיכה בין כל שתי מסות וזה מסביר את כל התופעות האלה ועוד הרבה אחרות. עכשיו לפני שניוטון העלה את זה, לא הייתה סיבה בכלל לשייך את כל התופעות האלה לתחום מדעי אחד. למה להניח שזה שייך לאותו תחום מדעי? הגאות והשפל, הנפילה לכדור הארץ ומסלולי הכוכבים. אני הייתי אומר זה שייך לאסטרונומיה, זה שייך למדעי כדור הארץ וזה שייך אני לא יודע מה למשהו אחר, לתכונות של הים, הגאות ושפל, אוקיינוגרפיה. בסדר? אז הטענה שכל הדברים האלה שייכים לתחום מדעי אחד היא טענה לא טריוויאלית. זאת אומרת באופן עקרוני יכולתי לסווג את זה בצורה אחרת לחלוטין. אנחנו מסווגים את זה כך כי מצאנו חוק משותף שמסביר את כל התופעות האלה. אבל גם זה לא אומר הרבה. מצאתי חוק כזה, יכול להיות שאני אמצא חוק אחר שיסביר גם אוסף אחר לגמרי של תופעות, בטח אם החוק הוא חוק תיאורי, אז לתאר את התופעות אני יכול בהרבה צורות. נתתי אני חושב שנתתי אולי את הדוגמה הזאת, הטבלה המחזורית בכימיה. אנחנו מחלקים היום את החומרים כאילו שהם בנויים מיסודות בטבלה של מנדלייב, וכל חומר בנוי מתמהיל שונה של אותם יסודות שמופיעים בטבלה המחזורית. אבל בפיזיקה העתיקה חילקו את העצמים אחרת. לארבעה יסודות, אדמה, רוח, מים ואש, אש, מים, רוח ועפר. אוקיי? וגם שמה אמרו שכל אובייקט יש לו תמהיל שונה של עפר, עפריות, אשיות, רוחניות וכולי, וגם זה צורה לתאר את העצמים. אגב, לא צורה פחות נכונה. זה רק צורה אחרת. זה בעצם אפשר לדמות את זה לבחירה של מערכות צירים. אני יכול לבחור מערכת צירים כזאת, אני יכול לבחור מערכת צירים אחרת. אין מערכת צירים נכונה ולא נכונה. אני יכול לתאר את המציאות על פני מערכת צירים כזאת או מערכת צירים כזאת, מה שנוח לי. ולכן זה לא נכון שהתיאור הכימי של הטבלה המחזורית הוא יותר נכון מאשר התיאור האריסטוטלי. הוא יותר פורה מדעי, עובדה שמצליחים לעשות איתו. לפתור איתו בעיות, זה מועיל לנו יותר. אבל באופן תאורטי יכול היה להיות יצור שהמחשבה שלו בנויה אחרת מזאת שלנו, ואולי הוא היה מצליח לעשות אותו דבר עם החלוקה של אריסטו. הוא היה מגיע לנפקא מינות ומשלח טילים לירח. עם החלוקה של אריסטו, לא עם החלוקה של מנדלייב. ויכול להיות שהחלוקה של מנדלייב היא בסך הכל פונקציה של צורת החשיבה האנושית. זה נוח לנו. אז לכן אנחנו מחלקים את המציאות כך. או אותו דבר לגבי כן קופרניקוס, יש איזה אמירה מאוד רווחת על זה שקופרניקוס גילה שכדור הארץ מסתובב סביב השמש ולא השמש סביב כדור הארץ כמו שחשבו עד אליו. אבל זה שטויות. קופרניקוס לא גילה כלום. קופרניקוס בסך הכל הציע צורת תיאור פשוטה יותר לאסטרונומיה שלנו. זה הכל. זה לא צורת תיאור נכונה יותר. זו צורת תיאור פשוטה יותר. ובצורת התיאור הקודמת, אז אני אומר כדור הארץ מסתובב סביב השמש והמסלולים הם מאוד מאוד מסובכים. אומר קופרניקוס עזבו, בוא נשים את מרכז מערכת הצירים בשמש, לא בכדור הארץ. ופתאום תראו שזאת מערכת צירים הרבה יותר טבעית. מבינים שיש לכם עיגול, אז אם אתם מתארים אותו במערכת צירים קרטזית זה מסובך, כן? איקס בריבוע ועוד וואי בריבוע שווה לאר בריבוע. זה בעצם התיאור של עיגול במערכת צירים קרטזית. לעומת זאת במערכת צירים פולרית התיאור אר, אר שווה קבוע. זהו. הרבה יותר פשוט. אוקיי? אז מה זה אומר שהתיאור הקרטזי של עיגול יותר נכון, התיאור הפולרי של עיגול יותר נכון מהקרטזי? לא. הוא יותר פשוט. הוא לא יותר נכון. גם אצל קופרניקוס זה כך. עכשיו מבחינת פיזיקה מה שאני אומר עכשיו הוא לא כל כך פשוט. יש את עקרון מאך למי שמכיר, זאת אומרת יכול להיות שכן אפשר להבחין בין השאלה האם גוף א' מסתובב סביב ב' או גוף ב' מסתובב סביב א'. השאלה אם מופיעים כוחות מדומים או לא מופיעים כוחות מדומים. אני לא נכנס כרגע להגדרות הפיזיקליות, אבל ברמה הקינמטית, כשאני מתעלם מכוחות ומהכל, פשוט מסתכל על התנועה, על התיאור של התנועה. אז כשאני מסתכל על גוף אחד שמסתובב סביב גוף אחר, אין שום עדיפות לתיאור הזה מול התיאור שעכשיו אני לוקח את זה בתור ראשית הצירים והדבר הזה שעמד, בעצם תסתכלו עליו, הוא בעצם מסתובב סביב זה.
[Speaker C] הרי התחלת לדבר על עקרון מאך.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, סליחה, התנתק לי איכשהו האינטרנט לרגע. הטענה היא שקופרניקוס, אני כבר לא יודע עד איפה שמעתם אותי, קופרניקוס לא גילה ממצא נכון יותר ממה שחשבו לפניו אלא ממצא נוח יותר ממה שחשבו לפניו. ברמה הפיזיקלית יש לפיזיקאים הגדרה מי מסתובב, זאת אומרת שמעדיפה תיאור אחד על פני תיאור אחר, שגוף א' מסתובב סביב ב' או ב' מסתובב סביב א', דרך כוחות מדומים, דרך כל מיני דברים מהסוג הזה. אבל זה הגדרה של פיזיקאים, זה לא ממש מעניין. ברמה הקינמטית, כשאתה מסתכל על התנועה כשלעצמה, אז אין שום עדיפות לטענה שזה מסתובב סביב זה או שזה מסתובב סביב זה. זה רק השאלה איפה אתה שם את ראשית הצירים. אם אתה שם את ראשית הצירים על זה אז זה עומד, ואז אתה תראה את זה מסתובב. אם אתה שם את ראשית הצירים פה אז זה יעמוד ואתה תראה את זה מסתובב. לכן כל זה רק שאלה של הגדרה של מערכת הצירים. אין פה יותר נכון ופחות נכון. אז לכן יש פילוסופים של המדע שטוענים שבעצם חוקי הטבע זה איזשהו סוג של מערכת צירים. יכולנו למצוא מערכת צירים אחרת ולתאר את הטבע בצורה לגמרי שונה שהיא לא פחות נכונה. נגיד יצור שחושב באופן אחר מאיתנו, אז הוא לא ישתמש במערכת המושגים שלנו. נגיד הוא לא יבין בכלל מה זה מהירות, מה זה תאוצה, המושגים האלה לא יהיו מובנים לו, אין לו כלי תפיסה של המושגים האלה. זה לא אומר שהוא יתפוס את המציאות פחות טוב מאיתנו. הוא יתפוס אותה אחרת. כן, כמו מי שרואה את הכל בירוק או הכל באדום, אין פה נכון ולא נכון. השאלה מה יש לך על העיניים, צלופן כזה או צלופן כזה. זאת אומרת זה רק, פעם כתבתי על גדי טאוב בספר שלו המרד השפוף, אז הוא מביא כל מיני פמיניסטיות כאלה שמבקרות את הפיזיקה, הן אומרות הפיזיקה היא פיזיקה גברית. היא בנויה באופן גברי ולכן גברים מצליחים יותר מן הנשים בתחום הזה. אוקיי? ואז הוא אומר שהוא לא היה רוצה לנסוע על מטוס שבנוי על חוקי הפיזיקה הנשיים. זאת אומרת כן כדאי להשתמש במטוס שבנוי על פיזיקה, זה עובד יותר טוב בדרך כלל, למרות שלפעמים הקסם של התקינות הפוליטית גדול יותר מאשר הקסם של הפיזיקה. עכשיו, אני חושב שהוא טועה. הוא טועה בגלל שהוא מבין שהביקורת הנשית הזאת, כן, הביקורת החדשה מה שנקרא, מציעה פיזיקה שונה. אבל זה לא נכון. לא בהכרח נכון. היא מציעה את אותה פיזיקה, תיאור אחר של אותה פיזיקה. מישהו שבנוי אחרת יראה את אותה פיזיקה באופן לגמרי שונה. פעם אולי אני אשתמש פה בדוגמה שכתבתי פעם במאמר. יש פרדוקס של זנון, כמה פרדוקסים של זנון, שבאים להוכיח שהמושג תנועה הוא פיקציה. מה שאנחנו רואים בעולם כתנועה זה פיקציה, אין, זה לא באמת קיים בעולם, זה איזושהי אשליה שלנו או לא יודע בדיוק איך לקרוא לזה, צורה שלנו לתפוס את המציאות. יש לו סדרה של פרדוקסים שבאה להראות את זה, לא רק את התנועה אבל באופן כללי, הידוע שבהם זה אכילס והצב, כן, איך האם אכילס ישיג את הצב? יש לו הוכחה שלו. הפרדוקס קצת פחות ידוע זה פרדוקס החץ במעופו, על זה כתבתי פעם מאמר. הוא טוען בעצם שה תסתכלו על חץ שעף. אז בכל רגע ורגע שאתה מסתכל עליו, הוא עומד במקום אחר. עכשיו אתה מסתכל עליו הוא פה, אחרי רגע אתה מסתכל עליו הוא פה, אחרי רגע אתה מסתכל עליו הוא פה, אז בכל רגע הוא עומד במקום אחר. מתי הוא עובר בין המקומות? מתי הוא זז? אוקיי, איכשהו בכל רגע הוא נמצא במקום אחר, עומד במקום אחר. אבל אז איך איך מתבצעת התנועה? זה בעצם איזשהו שאלה, כן, שאלה על מושג התנועה. כן, פריימים, בדיוק. אז בדרך כלל מטפלים בפרדוקס הזה במונחי האינפי. אני לא אכנס עכשיו לפרטים, אבל הטענה היא שלא היה לו את האינפי, כן, החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי, אז לכן הוא לא לא יכול היה להבין את העניין הזה, אבל אבל יש לנו תיאור קוהרנטי של התנועה והכל בסדר. אני טענתי במאמר שזה לא פותר שום דבר, זה בסך הכל מצאת שפה לתאר את התופעה הזאת אבל לא הסברת את הקושי. והסברתי את זה שמה דרך הטענה, דרך הנקודה הבאה, תסתכלו איך אנחנו מגדירים מהירות בפיזיקה. מהירות בפיזיקה זה הפרש מקומות. גוף עובר מפה לפה ולוקח לו שתי שניות לעשות את זה, אז המהירות שלו זה המרחק בין שני המקומות חלקי הזמן שלקח לו לעשות את המרחק הזה. כן, ההפרש בין נקודות מרחב חלקי הפרש בין נקודות בזמן, המנה הזאת זו המהירות. בסדר? עכשיו, אם יש מהירות משתנה, לא מהירות קבועה, אז צריך לעשות את זה בנקודות מאוד מאוד קרובות, כן, זה מה שנקרא נגזרת. כשאתה עושה את ההפרשים האלה בנקודות שמאוד מאוד קרובות זו לזו, שהן שואפות ממש להתלכד, זה מה שנקרא נגזרת ואז אתה מוצא את המהירות הרגעית של הגוף. ובכל רגע יכולה להיות לו מהירות אחרת, אם זה גוף שהוא לא נע במהירות קבועה, אז יש פונקציה של המהירות ובכל רגע יש מהירות אחרת. אוקיי, עכשיו המושג מהירות, כשתשאלו אנשים ואני חושב שגם תשאלו פיזיקאים, המושג מהירות בדרך כלל נתפס אצל אנשים כמשהו שלא באמת קיים בנקודת זמן. לא יכול להיות לגוף מהירות בנקודת זמן בודדת, כי מהירות זה תמיד אתה צריך ללכת לקטע קטן קטן קטן אבל עדיין קטע. אוקיי, אתה צריך להראות איזה מרחק הוא עבר וכמה זמן לקח לו לעשות את זה אבל כשה קטע המרחב הוא מאוד מאוד קטן. אוקיי, אבל לא בנקודה. מה זה מהירות בנקודה? בנקודת זמן אחת הוא משנה מקום? אין דבר כזה, אלא אתה יכול לדבר על קטע, כן זה האינפיניטסימל או הדיפרנציאל, קטע זמן או קטע מרחב קטן כרצונך, אבל עדיין קטע. אתם יודעים מה ההבדל בין דיפרנציאל לבין נקודה בהסתכלות הפשוטה, כן יש הגדרות מתמטיות אחרות, אבל ההגדרה המקובלת היא שנקודה זה ממד אפס, וקטע קטן כרצונך ממדו אחד, רק אורכו אפס, שואף לאפס, אבל ממדו הוא אחד. זאת אומרת יש הבדל מהותי בין נקודה לבין קטע קטן כרצונכם, ולכן כשאתה מדבר על מהירות אתה צריך לדבר על קטעים, לא על נקודות. אוקיי, ואז כן במתמטיקה כשמגדירים רצף, אז אומרים בעצם הקו לא מורכב מנקודות אלא מורכב מקטעים מאוד. מאוד מאוד קטנים או תכונת הצפיפות קוראים לזה לפעמים אצל מתמטיקאים, לא משנה כרגע, אבל זה לא סתם נקודות נקודות שנמצאות אחת ליד השנייה באופן נורא נורא צפוף וככה וככה נוצר קו. נקודות כאלה לא יוצרות קו, הן נשארות נקודות. ולכן הטענה היא שאם אתה מתאר נכון את הרצף, אתה לא נקלע לפרדוקסים של זנון. אבל לדעתי זה לא באמת פותר את הפרדוקס. זה לא פותר את הפרדוקס כי ברור לי שהמושג נקודת זמן מוגדר היטב. יש נקודות על ציר הזמן כמו שיש נקודות על ציר המרחב. זה שאתה מצאת תיאור שמצליח לעקוף את המושג נקודה או לא להשתמש במושג נקודה אלא להשתמש בקטע קטן כרצונך, אז מצאת שפה שממלטת אותך מהפרדוקס, אבל לא פתרת את הפרדוקס. זה כמו בהקדמה לפרינקיפיה מתמטיקה, כן, של ראסל ווייטהד, הם מציעים פתרון לכל הפרדוקסים של סלף רפרנס, של התייחסות עצמית. אז הם אומרים בוא נבנה שפה, תורת הטיפים, כן, טיפ תיאורי, שנבנה שפה שכל משפט בשפה יכול להתייחס אך ורק למשפטים שנמוכים ממנו בהיררכיה. אתם מבינים שבשפה כזאת לא יהיה סלף רפרנס. משפט לא יכול להתייחס לעצמו כי הוא מתייחס אך ורק למשפטים שנמצאים נמוך ממנו בהיררכיה. האם זה פתרון לפרדוקסים של הוראה עצמית? קשקוש. ברור שלא. זה לכל היותר שפה שבה לא יופיעו הפרדוקסים האלה. אבל זה לא פתרון לפרדוקס. פתרון לפרדוקס זה כאשר תסביר לי מה לא נכון בפסוק הזה של סלף רפרנס. למשל אחת האינדיקציות לזה שזה פתרון אד הוק, תורת הטיפים, זה שתורת הטיפים אוסרת גם משפטים לא פרדוקסליים. משפטים שיש להם, נגיד, המשפט שאותו אני אומר עכשיו גם הוא משפט. אמרתי עכשיו משפט שמתייחס לעצמו, אבל אין פה שום פרדוקס, זה התייחסות עצמית שהיא לגמרי לגיטימית. כולנו מבינים מה זה אומר, ותורת הטיפים של ראסל אוסרת להגיד את זה. בשפה שלו אסור להגיד משפט כזה. למה? זאת אומרת נראה שאתה מאמץ משהו שאין לו הצדקה מצד עצמו רק כדי לפתור את הפרדוקס. כן, זה פתרון אד הוק. וזה לא פתרון. זה למצוא שפה, כן? לייבניץ חלם על שפה אידיאלית שאם אנחנו נמצא אותה לא יתעוררו שום קשיים פילוסופיים ושום פרדוקסים. הבעיה שהשפה האידיאלית הזאת תהיה הישג לשוני לוגי, אבל זה לא יהיה פתרון לפרדוקסים. כי השפה הזאת רק תאסור עליי לבטא את הפרדוקס, היא לא תפתור אותו. כי אני עדיין יכול לבטא אותו בשפה האחרת ולא הסברת לי מה לא נכון שם. זה הפתרון האהוב על סטלין לפרדוקסים. מי שמעלה פרדוקס אז מורידים לו את הראש ונפתר הפרדוקס. אין בעיה, ככה אנחנו פותרים פרדוקסים. מה זה אומר? אם אתה מעלה פרדוקס אתה משתמש בשפה לא חוקית, אסור להשתמש בשפה הזאת, תשתמש רק בשפה החוקית ופתאום ראה זה פלא לא יהיו פרדוקסים. זה לא עובד בצורה כזאת. אוקיי? אז לכן אני חושב שהאינפי זה איזשהו סוג של שפה, אבל הוא לא באמת פתרון לפרדוקס החץ. ואני רוצה לטעון שהפתרון לפרדוקס החץ נעוץ, עוד מעט תראו את הקשר אלינו, אני קצת מאריך אבל חושב שזה דוגמה טובה. הפתרון לפרדוקס החץ לדעתי אפשר לראות אותו דרך הבחנה לשונית. אני חושב שמה שהיה חסר לזנון זה לא מתמטיקה. מה שהיה חסר לזנון זאת הבחנה לשונית בין שני מושגים. בין נמצא לבין עומד. כשאני אומר שעצם מסוים נמצא במקום מסוים וכשאני אומר שעצם מסוים עומד במקום מסוים זאת לא אותה אמירה. שתי טענות שונות לגמרי. הטענה שהעצם עומד במקום מסוים זה אומר שהוא נמצא שם וגם לא זז. מהירותו אפס, גם הנגזרת אפס וגם המיקום הוא קבוע. כשאני אומר שהוא נמצא במקום מסוים אז אני אומר הוא נמצא באותו מקום אבל הוא בתנועה, הוא נע. עכשיו מה אני מתכוון לומר? מתכוון לומר שבניגוד למה שזנון טען, החץ לא עומד בכל רגע במקום אחר, הוא נמצא בכל רגע במקום אחר אבל לא עומד, הוא זז. זנון שאל אז מתי הוא זז אם הוא עומד בכל רגע במקום אחר. התשובה, מתי שהוא נמצא הוא גם זז. תזוזה לא סותרת הימצאות, תזוזה סותרת עמידה. כי עמידה זה להיות במהירות אפס, תזוזה זה להיות במהירות אחרת מאפס. אוקיי? אז כשאתה אומר שמשהו נמצא במקום מסוים זה לא אומר שהוא לא זז. אבל שימו לב למחיר. המחיר הוא שאני מדבר על מהירות בנקודת זמן. זאת אומרת יכול להיות עצם שאני אגדיר אותו כנע למרות שאני מדבר על נקודת זמן לא על קטע קטן. כשעושים את פעולת הנגזרת, עוד פעם אני לא רוצה להיכנס לפרטים המתמטיים אבל רק להבין את העיקרון. כשעושים את פעולת הנגזרת בסוף בסוף התוצאה יוצאת מהירות בכל נקודת זמן. תן לי נקודת זמן, אני אגיד לך מה המהירות. אבל פיזיקאים רואים את זה כפיקציה. כי מהירות שייכת רק לקטע. קטן כמה שאתה רוצה, אבל קטע. הוא צריך לשנות מקום בזמן מסוים קטן מאוד, ויש לו מהירות. בנקודת זמן אין דבר כזה מהירות. אז אתה אומר זאת המהירות של הגוף בקטע מאוד קטן סביב הנקודה הזאת. אני רוצה לטעון שזה לא נכון. יש דבר כזה מהירות בנקודה. הגוף יכול להיות במהירות כשהוא נמצא בנקודת זמן. מה שלא יכול להיות בנקודת זמן זה שינוי מקום. זה לא יכול להיות כי אתה נמצא באותו מקום. שינוי מקום בנקודת זמן זה, זה אפילו לא מהירות אינסופית. כי מהירות אינסופית זה שינוי מקום בזמן באורך אפס, אינטרוול זמן באורך אפס. אבל כשאתה בנקודת זמן זה בעיה לוגית, זה לא בעיה פיזיקלית של מהירות אינסופית. אין שינוי מקום בנקודת זמן כי שינוי מקום בנקודת זמן זה אומר להיות בשני מקומות שונים באותה נקודת זמן. זה בעיה לוגית. זה לא בעיה של מהירות גבוהה מדי כמו יש חסם על המהירות בתורת היחסות, מהירות האור. אתה לא יכול לעבור את מהירות האור, זה בעיה בפיזיקה. אני מדבר על בעיה בלוגיקה. לא יכול להיות שינוי מקום בנקודת זמן אבל כן יכול להיות מהירות בנקודת זמן. והטענה שלי שמהירות ושינוי מקום זה לא מילים נרדפות. מה שאני אומר שלגוף יש מהירות ושגוף משנה מקום זה לא להגיד אותו דבר. הטענה שלי זה שיש לו מהירות זה התכונה הבסיסית, ושינוי המקום הוא ביטוי לעובדה שיש לו מהירות. זה לא הגדרת המהירות. והחישוב הזה של הפרש המקומות חלקי הפרש הזמנים זה לא הגדרה של המושג מהירות אלא זה הצורה לחשב אותה. הגדרה חישובית, זה לא הגדרה של המושג עצמו. לגוף יש מהירות בנקודת זמן. אני לא יודע לחשב מהירות בנקודה. בשביל לחשב אני צריך להסתכל על קטע מסוים קטן מאוד סביב הנקודה, להגיד מה המרחק שהוא עובר, לחלק את זה בזמן שזה לוקח לו, ואז אני מגלה את המהירות. אבל זה רק הצורה לחשב. אבל המושג מהירות עצמו מאפיין את הגוף בנקודת זמן, זה אני רוצה לטעון. וזה בעצם אומר שהמושג מהירות הוא לא נגזר ממושג המקום. יש לו קיום עצמאי. יש קשר ביניהם. הטענה שהמהירות היא נגזרת של המקום זאת לא הגדרה, זאת טענה. אוקיי, יש קשר בין שני הדברים האלה, זאת תגלית של הפיזיקה, נקרא לזה ככה, זה לא הגדרה. ולכן הטענה שלי זה שהשאלה של זינון, מתי החץ בעצם עף, זה לא אותו דבר כמו מתי הוא משנה מקום. הוא משנה מקום כל הזמן, פעם בזמן כזה הוא במקום כזה, בזמן הבא הוא במקום כזה. מתי יש לו מהירות? בכל רגע יש לו מהירות. גם כשהוא נמצא באיזושהי נקודה באיזה רגע מסוים יש לו מהירות. ולהיות בעל מהירות לא סותר את ההימצאות במקום. זה סותר את העמידה במקום, כי עמידה זה הימצאות במהירות אפס. זה סותר את זה שיש לך מהירות. אוקיי, ולכן אני חושב שהפרדוקס הזה בכלל לא מתעורר. אז המשכתי עם זה, פשוט עכשיו אני מגיע לנקודה החשובה. הטענה שלי הייתה שבאופן עקרוני אם היינו בנויים אחרת, אז המושג מהירות היה נתפס אצלנו באופן טבעי ולא היינו צריכים לגזור אותו מתוך מושג המקום או שינויי מקום לאורך זמן. אנחנו בנויים באופן של תפיסה סטטית. אז הדבר הטבעי שאנחנו תופסים זה המיקום של הגוף. כשאני מדבר על השאלה אם יש לו מהירות, אני לא יכול לתפוס את זה שיש לו מהירות, אני פשוט רואה שהוא משנה מקום. ואם הוא משנה מקום זה אינדיקציה לזה שיש לו מהירות. איך אני מחשב את המהירות? הפרש המקומות חלקי הפרש הזמנים. אבל זה הכל בגלל שככה אני בנוי. פשוט אנחנו בנויים בצורה של תפיסה סטטית של מיקום. אבל תחשבו על יצור אחר לגמרי שהוא בנוי בצורה שהתפיסה שלו היא דינמית. נגיד, כדי להמחיש את זה, אצלנו כשאנחנו מייצרים סרט, סרט אצלנו בנוי מפריימים. נכון? זה צילומים ששונים מעט אחד מהשני ומוקרנים במהירות מאוד מאוד גבוהה וזה נראה לנו תנועה רציפה. למה אי אפשר לעשות סרט של התנועה עצמה? למה צריך לבנות אותו מתמונות סטטיות במהירות גבוהה? כי אנחנו בנויים באופן כזה שהדבר הבסיסי שאותו אנחנו תופסים זאת תמונה סטטית. וכדי לתפוס תנועה אני צריך הרבה מאוד תמונות סטטיות אחת אחרי השנייה וזה יוצר אצלי בעצם אשליה של תנועה. אבל גם את התנועה האמיתית אנחנו תופסים. כמו עם החץ במעופו. אנחנו תופסים את החץ פה, ואחרי זה פה, ואחרי זה פה, ואחרי זה פה. אנחנו לא תופסים אותו נע. אבל באופן תיאורטי יכול היה להיות יצור שמערכת החישה שלו היא לא כמו שלנו. הוא מסתכל על גופים ורואה מהירויות, לא מיקומים. מבחינתו המיקום זה אינטגרל על המהירות, לא המהירות היא נגזרת של המקום. כי הוא מבחינתו המהירות זה הדבר שאותו הוא רואה, והמקום הוא מבין זה איזשהו סוג של אינטגרל על המהירות. עוד פעם, לא חשוב לי כרגע הגדרות של המושגים, אבל המהירות זה הדבר היסודי ומזה מוציאים את המקום ולא להפך כמו שאנחנו תופסים. זה, זו תפיסה אחרת. אגב, הסברתי שם שעקרון אי הוודאות בתורת הקוונטים בעצם מדבר על זה. עקרון אי הוודאות בעצם מדבר על שתי צורות לתפוס את העולם. אתה יכול לתפוס את נגיד בין מקום לתנע, אחד מעקרונות אי הוודאות. אחת האפשרויות לתפוס את העולם וככה זה נקרא תמונת המקום אצל פיזיקאים. מה זה תמונת המקום? שכל מה שמתואר בעולם זה פונקציה של המקום. הגוף הזה נמצא במקום הזה בזמן כזה, במקום ההוא בזמן ההוא וכולי. אם אני רוצה לדעת מה המהירות של הגוף, אני צריך לגזור את המקום ולחלק ל… כן, הפרש מקום חלקי הפרש זמנים. לגזור את המקום. אוקיי? אבל יש תמונה אחרת לגמרי, זה נקרא תמונת התנע. תנע זה מהירות, כן, פחות או יותר. תמונת המהירות, נקרא לזה עכשיו לצורך הדיון. מה זה תמונת המהירות? כל דבר בעולם מתואר כפונקציה של המהירות, לא כפונקציה של המקום. הגוף הזה בכל רגע יש לו מהירות כזאת. לא יודע באיזה מקום הוא נמצא, זה אין לי מושג. אני רואה מהירויות, אני לא רואה מקומות. אני רוצה לדעת מה המקום שלו, אני אעשה אינטגרל על המהירות. זה תמונה אחרת. ותורת הקוונטים מדברת על שתי התמונות האלה והדבר היפה שהיא אומרת, עקרון אי הוודאות בתורת הקוונטים אומר ששתי התמונות האלה לעולם לא יכולות להיות משולבות בו זמנית. לא יכולות להיות משולבות בו זמנית. אתה לא יכול לראות מקום של גוף ומהירות של גוף בו זמנית. למה? אני טוען שזה בגלל שתפיסת המקום היא סותרת את תפיסת המהירות. השאלה, כשאתה תופס את המהירות אין בעולם שלך מקום. יש מהירות, אתה רואה רק באיזו מהירות הגוף זז. אתה לא מבין איפה הוא נמצא. תחשבו על מצלמה, כן, שמצלמת איזשהו מעבר של חפץ, כן, מהר, אז אתם רואים איזה שובל כזה של החפץ. כשאתם מתמקדים במהירות אתם לא יכולים להגדיר איפה בדיוק הוא נמצא. וכשאתם מתמקדים במקום אין לכם מושג מה המהירות, כי אתם מסתכלים עליו ברגע. תחשבו למשל על מי שמכיר את מק"ם, כן, יש מק"מים שמבוססים על אפקט דופלר. מה זה אפקט דופלר? היום הרבה פיזיקה, אבל זה פשוט המחשה טובה של מה שאני מדבר עליו. אפקט דופלר, אני שולח קרן אלקטרומגנטית לגוף שזז, כמו מכונית. הקרן חוזרת אליי בתדירות טיפה שונה. ההפרש בין התדירויות ששלחתי אותה לזה שהיא חזרה פרופורציונלי למהירות של המכונית. וכך מגלים מי מאיתנו עבריין. אוקיי? אז ההסתכלות הפשוטה על אפקט דופלר זה בעצם שאני רואה, אני תופס את המהירות של המכונית אבל אני תופס את זה באופן רגעי. הקרן פוגעת במכונית לשנייה ויוצאת, וזה מספיק כדי לדעת את המהירות של המכונית. בדרך כלל כשאנחנו מודדים מהירות אנחנו אומרים, המכונית נמצאת פה בזמן כזה, פה בזמן כזה, הפרש המקומות חלקי הפרש הזמנים זו המהירות. אבל באפקט דופלר לכאורה, זה לא מדויק אני קצת מרמה פה, אבל באפקט דופלר אתה תופס את המהירות של המכונית בנקודת זמן. אתה לא צריך לדגום אותה בשתי נקודות. נקודה אחת. וזה אומר שבעצם מושג המהירות לא בהכרח צריך להיות מחושב או נתפס על ידי הפרשי מקומות חלקי הפרשי זמנים. יש דבר כזה מהירות ברגע. ואני יכול אולי אפילו להגיע אליה ישירות, לא דרך חישובים של מקום חלקי זמן. זה רק אנחנו בנויים באופן כזה שנוח לנו יותר או כך אנחנו בנויים להסתכל על תמונות סטטיות של דברים, ודינמיקה זה תמיד איזושהי נגזרת של המצבים הסטטיים. אבל יכול להיות יצור אחר שהוא עובד עם אינטגרל לא עם נגזרת. הוא מבחינתו התכונות הדינמיות זה הדבר הבסיסי והתכונות הסטטיות זה אינטגרל על התכונות הדינמיות. פשוט יצור אחר. אנחנו לא יכולים לתפוס את זה כי אנחנו לא כאלה. אבל אין שום בעיה להגדיר יצור כזה. תורת הקוונטים מגדירה את זה לחלוטין ורואה את זה שווה ערך לגמרי ליצור הראשון. ומה שהיא עוד מספרת לנו זה ששני היצורים האלה לעולם לא יכולים לקנן בראש אחד. אם אתה כזה אז אתה לא כזה ולהפך. אתה לא יכול להיות גם מצלמה וגם מסרטה בו זמנית. אין דבר כזה. אם אתה מסרטה אתה בהגדרה לא מצלמה ולהפך. כן, מסרטה מבחינתי זה לא מסרטה של פריימים. זה מצלמה שעושה סרט. מסרטה אני מתכוון משהו שמצלם את התנועה עצמה. מסרטה אני מתכוון משהו שמצלם את התנועה עצמה, לא מייצר אותה. כן, לא יודע מה זה הדברים האלה, אפקט דופלר, אבל זה נשמע משהו שקרוב למה שאני מדבר עליו כאן. אין לי מושג מה זה. הטענה היא ששתי צורות ההסתכלות האלה נותנות לך תמונת עולם שונה לחלוטין. עכשיו מי צודק? אין דבר כזה צודק. יש שתי תמונות שקולות. אתה יכול לראות את העולם בתמונת התנע, אתה יכול לראות אותו בתמונת המקום. זה לא, אין פה צודק ולא צודק. כל השאלה היא איך אתה בנוי, או באיזה מכשיר מדידה אתה משתמש בתורת הקוונטים. זה בתורת הקוונטים זה תלוי במכשיר המדידה שאתה משתמש. פילוסופית אני אגיד, זה תלוי במוד ההכרתי שלך, כן, מה, איך בנויה הפרספציה שלך. ולכן, אני חוזר לטענה של גדי טאוב על הביקורות הפמיניסטיות. הטענה שלי היא שיכול להיות בזה ממש, כי את הפיזיקה פיתחו גברים. יכול להיות שהיא בנויה בשפה שנגישה יותר או נוחה יותר לגברים. ואם נשים היו בחזית המדע בזמן הנכון, אז אולי הן היו מפתחות תיאור אחר לחלוטין, אבל נכון לא פחות, של אותה פיזיקה. והיה אפשר לבנות מטוסים עם הפיזיקה הנשית. שהפיזיקה הנשית לא הייתה בנויה על מהירות, תאוצה, אנרגיה, תנע וכל המושגים הגבריים, אלא, לא יודע מה, על אמפתיה, לב טוב והנקת ילדים. אני לא יודע מה, והנקת ילדים בריבוע חלקי האמפתיה שווה למהירות. לא יודע בדיוק איך הן היו מנסחות את זה, אבל בהחלט יכול להיות שיש תיאור אחר לגמרי של אותה פיזיקה, שהוא לא פחות נכון. זה פשוט מערכת צירים שונה, כמו שאמרתי קודם. ולכן הרבה פעמים קל לטעון, ואני חוזר עכשיו למהלך שלנו, קל לטעון שצורת ההסתכלות שלנו על העולם היא פונקציה של איך שאנחנו בנויים. אין פה נכון ולא נכון. אם מישהו אחר יתאר את העולם אחרת, אז זה יהיה אחרת. זה לא משהו פחות נכון או יותר נכון מאיך שאני תופס את העולם. ומכאן קצרה הדרך להגיד שכל התיאורים המדעיים וחוקי המדע והכל הם בעצם תוצאה של איך שאנחנו בנויים. אין משהו יותר טבעי בחלוקה בין סוסים וחמורים מאשר החלוקה בין בעלי חיים בניו זילנד ובעלי חיים באוסטרליה. אנחנו בנויים באופן שזה נראה לנו טבעי יותר, עם זה אנחנו יכולים להתקדם. באופן עקרוני יכול היה לייצר מישהו טקסונומיה אחרת לגמרי של בעלי חיים, שבנויה לפי מיקום וגובה ואני לא יודע בדיוק מה, ולהגיע לאותן תוצאות. זאת אומרת, להבין את הטבע במערכת צירים שונה לחלוטין מהמקובלת היום, אבל לא פחות נכונה. באופן עקרוני זה יכול להיות. עכשיו אנחנו צריכים להחליט, האם אנחנו מקבלים את התיאור הזה? זה יכול להיות, זה נכון. השאלה היא אם זה נכון, ולא אם זה יכול להיות נכון. כשאנחנו מסתכלים על החלוקה בין סוסים לבין חמורים, התחושה היא שזה נותן לנו פירות כי זה נכון באיזשהו מובן, ולא רק סתם כי ככה אנחנו בנויים. יש פה משהו יותר טבעי. עכשיו, אין לי דרך להוכיח את זה. אני רק מנסה להסב את תשומת לבכם שהאפלטוניות טבועה בנו מאוד חזק. זה לא המצאה מיסטית סתם. ככה אנחנו רואים את המציאות. עכשיו, הטענה, הדוגמה שאני רוצה להביא לעניין הזה, זו דוגמה ספרותית מאוד יפה של בורחס. בורחס, סופר ארגנטינאי ידוע, גאון מטורף בעיניי. אני לא חושב שיש סופר אחר, אולי חוץ מקישון, שאני יכול להגיד עליו שהוא ממש היה גאון, ברור שהוא היה גאון ללא שום ספק. אז יש לו סיפורים קצרים לבורחס. בעברית זה יצא קובץ שנקרא בדיונות, והסיפור הראשון בקובץ נקרא טלן אוקבר טרציוס. ויש לו כל מיני, הוא משתולל לחלוטין, זה ממש מופרע לגמרי, עם דמיון והבנה פילוסופית מדהימה, עם ידע מדהים בהמון תחומים. איש מיוחד במינו. אגב, יש ספר מעניין של ליאו קורי מאוניברסיטת תל אביב, המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, שהוא ספר שעוסק בבורחס. יש לו פרק שמוקדש לקשר בין בורחס לבין שם הוורד, איך קוראים לו האיטלקי? ברח לי השם. לא משנה. בעל המחבר שם הוורד, ברח לי השם שלו עכשיו. אומברטו אקו, בדיוק. גם כן יצור מאוד מעניין, איש רנסנס מאוד מעניין. בכל מקרה, אז הסיפור של בורחס מדבר על איזשהו כוכב, טלן, ככה קוראים לזה. ובכוכב הזה יש תושבים אידיאליסטים. מה זה אידיאליסטים? זה תושבים שלא מאמינים בקיומו של עולם אובייקטיבי. כן, אומברטו אקו, בדיוק. לא לא מאמינים בקיומו של עולם אובייקטיבי, של עצמים אובייקטיביים. הם תופסים את הכל כאיזשהו אוסף תפיסות סובייקטיביות שלי. אתם לא קיימים, המחשב שלי לא קיים, זה רק תמונות שנמצאות בדמיון שלי בפנים. השאלה אם אני קיים, זה כבר מביא אותנו לקוגיטו של דקארט. בכל מקרה, אז זה התפיסה האידיאליסטית או סוליפסיסטית או משהו כזה. עכשיו הוא נותן לתופעה הזאת תיאור ספרותי מרתק. אז הוא אומר בחצי הכדור הדרומי של תלן, יש לו כמובן כל מיני אנציקלופדיות ומגילות גנוזות שדרכם אנחנו יכולים ללמוד על התרבות שהייתה בכוכב תלן, שזה הכל המצאות כמובן שלו, זה פשוט משתולל, הדמיון משתולל. אז הוא מצא איזשהו כתב יד שממנו עולה שבחצי הכדור הדרומי של תלן לא הייתה שפה שלא השתמשו בכלל בשמות עצם. אז במקום להגיד הירח עלה מעל הנהר, הם אמרו התירחח מעל הזרימה המתמדת. יש רק פעלים, אין שמות עצם. למה? כי בעולם אידיאליסטי אין עצמים, העצמים זה רק תפיסות שלנו. כל מה שאני יכול להגיד זה שאני רואה התירחחות מעל זרימה מתמדת. נהר זה כבר איזשהו שם סטטי שאנחנו נותנים, אובייקט, שהזרימה המתמדת היא תכונה שלו. אוקיי? או התירחחות זה תהליך או כן או התרחשות שקוראת לאובייקט ירח. אבל אין אובייקטים בעולם אידיאליסטי. אז אם אנחנו רוצים להציג את זה בשפה, אז השפה תהיה שפה שמורכבת רק מפעלים ללא ללא שמות עצם. כשאנחנו מדברים על שמות עצם ופועל, השפה שלנו משקפת, אולי בלי לשים לב כמעט, את התפיסה הפילוסופית שלנו שאנחנו לא אידיאליסטים. שאנחנו מבינים שיש אובייקטים והתכונות הן תכונות שלהם. אבל בתלן שם זה לא ככה. עכשיו הוא אומר בחצי הכדור הצפוני, זה עוד יותר גאוני. בחצי הכדור הצפוני שמה יש בכלל עניין מרתק. שמה יש שמות עצם בשפה, אבל שמות העצם שבחצי הכדור הצפוני זה כל אוסף מאפיינים שאתם רוצים שאתם רוצים. אנחנו בדרך כלל כשאנחנו מגדירים שם עצם נגיד הטלפון הזה. אומר זה מלבני, עשוי מפלסטיק, אפשר להתקשר איתו, אפשר לדבר, אפשר לראות יוטיוב, אוקיי לא משנה, כל מיני תכונות של המכשיר הזה. הוא עולה כך וכך, הוא בנוי כך וכך וכן הלאה. אוסף של תכונות. אוסף התכונות הזה זה הטלפון. ומכיוון שבעולם האידיאליסטי הרי אין טלפונים, יש רק תפיסות שלנו את הטלפונים או רק תכונות של הטלפונים, אז בעצם בעולם ההוא העצמים זה לא רק טלפון, ספר, מנורה, מחשב, שולחן, מה שאצלנו יש, אלא מה? כל אוסף תכונות שתרצו זה שם עצם. למשל צריחת הציפור במרחק ביחד עם צבע הענן שעבר לי מעל הראש בשבע בבוקר זה לזה קוראים צריחנן. צריחה עם ענן, כן? זה זה שם עצם, למה לא? כל אוסף של תכונות יכול להיות שם עצם. עכשיו למה זה גאוני? כי הוא שם את האצבע על המחשה מאוד יפה לאבסורד שיש באידיאליזם. זאת אומרת אתה בעצם רוצה לומר שהעצם הזה טלפון לא אין בו שום דבר שונה מהצריחנן. זה אוסף תכונות וזה אוסף תכונות. אז אני יכול להגדיר את זה כעצם וגם את זה כעצם. כל אוסף של תכונות. הגובה של פלוני עם תדירות הקול של אלמוני זה גם כן יהיה איזשהו שם עצם, נקרא לו יקום פורקן. אוקיי? השמות לא משנה תבחרו איזה שמות שאתם רוצים. אז בעולם אידיאליסטי אין אין הבדל בין העצמים המוזרים האלה לבין מה שאנחנו רגילים אליו בתור עצמים. למה? כי הם לא מאמינים שגם מאחורי הטלפון יש עצם. זה אוסף של תכונות. נו, אז אם כל אוסף אז אם אוסף תכונות זה מה שנקרא עצם, אז כל אוסף של תכונות יכול להיות עצם. מה מיוחד בטלפון או בשולחן או במנורה לעומת הצריחנן? מה יענה על זה הריאליסט, נקרא לו כך, המקביל לאפלטוניסט, כן? הריאליסט הוא יגיד מה זאת אומרת? טלפון זה משהו קיים, ויש לו אוסף של תכונות, ואוסף התכונות הזה מעוגן לקבוצה אחת מובחנת בגלל שהן תכונות של אותו עצם. לעומת זאת, הצריחנן זה שתי תכונות של שני עצמים שונים. אז אתה לא יכול להשתמש באוסף התכונות. הוא טעה בשביל להגדיר שם עצם. מה ההבדל בין ההסתכלות הריאליסטית להסתכלות האידיאליסטית או הסוליפסיסטית? ההבדל הוא בשאלה האם אתה מבין שמאחורי אוסף התכונות יש אובייקט שהוא בעל התכונות, או שאוסף התכונות זה האובייקט? אוקיי, זה בעצם הטענה. זאת אומרת שבורחס רוצה להמחיש לנו את האבסורד שיש בתפיסה האידיאליסטית, הוא בעצם אומר תראה, אם אתה חושב שכל האובייקטים הם רק אוסף של תכונות שאתה תופס אותן, אז אוסף תכונות זה מה שאני קורא אובייקט, אז כל אוסף תכונות היה אמור להיות אובייקט. והתשובה היחידה שיכולה להיות לדבר הזה, לא תשובה יחידה, יש שני סוגי תשובות בעצם. תשובה אריסטוטלית ותשובה אפלטונית. התשובה האריסטוטלית אומרת כן, אבל יותר נוח לי לדבר על הטלפון בתור אובייקט ולא על הצריחננד. יותר פורה, יותר שימושי, יותר עוזר לי להבין ולהשתמש, אז אני משתמש בחלוקה הזאת, בהגדרת האובייקטים הזאת. אבל אתה צודק, באופן עקרוני אין הבדל. גם ההוא יכול להיות אובייקט בדיוק כמו זה. האפלטוניסט יגיד לא מה פתאום, אני רואה שיש פה אובייקט שהוא בעל אוסף התכונות הזה, לכן אוסף התכונות הזה אפשר להגדיר אותו כקבוצת תכונות שמכוננת עצם, כי הן מאפיינות עצם מסוים. לעומת זאת הצריחננד זה תכונות שונות של עצמים שונים ולכן אין שום סיבה לאגד אוסף כזה של תכונות ולקרוא לזה בשם עצם. פשוט לא קיים. אז הכל מתחיל בשאלה האם אתה מבין שהעצם זה משהו שקיים במציאות או שהעצם זה רק אבסטרקציה שלנו, אוסף תכונות שלנו. אתם רואים את הקשר למחלוקת האריסטוטלית פלטונית. אני אחדד את זה קצת יותר, בזה נסיים. מה שאני רוצה לומר זה שהמחלוקת האריסטוטלית והאפלטונית היא בעצם אותה מחלוקת שמתאר בורחס בין אידיאליזם לריאליזם, אבל הפעם זה ביחס למושגים, לא ביחס לאובייקטים. בורחס מתאר שם איך אני תופס אובייקטים, טלפון, מנורה. האם זה אוסף של תכונות או שיש אובייקט שהוא בעל התכונות? זה מחלוקת בין ריאליזם לבין אידיאליזם. המחלוקת בין אפלטון לבין אריסטו היא על מושגים. מה זה סוסיות? מה זה דמוקרטיה? זה לא על העצמים, לא על הסוס. המחלוקת הראשונה שתיארתי היא מחלוקת על הסוס, האם הסוס קיים או שזה רק אוסף תכונות שאני קורא לו סוס. אפלטון ואריסטו מתווכחים על הסוסיות. אפלטון אומר הסוסיות זה משהו קיים, ולכן אוסף התכונות של הסוס, להיות עם ארבע רגליים, עם זנב, דוהר, אפשר לרכב עליו, התכונות שמייחדות סוס, יש טעם להגדיר להן מושג, למה? כי האידיאה קיימת ואוסף התכונות האלה הם אוסף התכונות של האידיאה הזאת ולכן זה הגדרה טבעית. לעומת זאת הגדרה של בעלי החיים בניו זילנד, זה לא אין לזה אידיאה ולכן אתה אספת דברים שאין קשר ביניהם, אין שום צורך להגדיר את זה כמין או סוג בפני עצמו בטקסונומיה של בעלי החיים, בזואולוגיה שלנו. זה לא שאין טעם להשתמש במערכת הצירים הזאת, זה לא נכון להשתמש במערכת הצירים הזאת, זה לא טבעי להשתמש במערכת הצירים הזאת כי היא לא קיימת, היא לא מתארת משהו שבאמת קיים. זה בדיוק ההבדל בין אפלטון לבין אריסטו. אתם רואים שזה אותו ויכוח בדיוק שראינו קודם ביחס לעצמים מופיע בין אפלטון לבין אריסטו ביחס למושגים. אפלטון תופס שמושג דמוקרטיה זה לא בחירות כל כמה שנים, הפרדת רשויות, זכויות אדם ואני לא יודע מה תגדירו שם איזה כמה מאפיינים. למה לא מדינות שמגדלות אפרסקים, יש להם ארבעה מיליון תושבים לפחות והם שוכנות לחוף ים? נגדיר את הדבר הזה בתור מדינה פלופובטית. למה לא להגדיר את זה? אז אריסטו יגיד לנו כי זה לא מועיל, זה לא פורה. לא שזה לא נכון, לא שיש הבדל. אתה יכול להגדיר אם אתה רוצה, אבל זה לא מועיל. למה זה לא מועיל? כי הראש שלי בנוי באופן מסוים ולי מועילות ההגדרות האלה ולא ההגדרות האלה. אבל הוא לא טוען שזה לא נכון באיזשהו מובן או פחות נכון. אפלטון יגיד אין מאחורי זה אידיאה, זה אוסף תכונות כמו הצריחננד. זה אוסף תכונות שלא מתאגדות יחד למשהו אחד. מה מאגד את אוסף התכונות של מדינה דמוקרטית ששווה לתת לזה שם? מה שמאגד את זה זה המושג דמוקרטיה. התכונות האלה מאפיינות את המושג דמוקרטיה. הדרך היא מהמושג אל התכונות ולא מהתכונות אל המושג. לא אוסף התכונות זה המושג, אלא יש מושג וכשאני מסתכל עליו אני רואה שיש לו כמה תכונות מהותיות ואלה התכונות שלו. הסתכלות אחרת לחלוטין, ההסתכלות האפלטונית והאריסטוטלית. וזה מקביל להבחנה בין ריאליזם לבין אידיאליזם ביחס לאובייקטים, לעצמים. טוב, אני אעצור כאן כי אני חייב לפרוש, לכן הקדמתי היום, ואני מתנצל שאני גם לא אשאר פה לשאלות אם יש, אפשר במייל או… טוב, שיהיה שבת שלום.
[Speaker B] תודה רבה. שבת שלום.