בחירה שיעור 3

בסוף הפעם הקודמת התחלתי קצת בצורה סיסטמטית יותר במושג הזה של רצון חופשי או בחירה חופשית. בסדר, נשאיר את זה פתוח, אני אדבר אני מניח על הרעש הזה. עכשיו בעידן הקורונה חלון פתוח יותר חשוב מרעש. בסוף הפעם הקודמת אז ניסיתי להראות שתי טעויות, בעיני לפחות טעויות הפוכות ביחס למושג הזה של רצון חופשי. טעות אחת זה מה שנקרא קומפטיביליזם, שזו תפיסה שאומרת שאין סתירה בין דטרמיניזם לבין רצון חופשי, בגלל שאם האדם עושה את מה שהוא עצמו רוצה לעשות אז הוא חופשי. זה לא משנה שמה שהוא רוצה לעשות אינו בידיו, זאת אומרת הוא מוכתב לו על ידי מניעים פנימיים. כאשר אנחנו מדברים על רצון לא חופשי לפי הקומפטיביליזם, רצון לא חופשי פירושו שמשהו מבחוץ כופה אותי לעשות משהו. אבל אם אני מגיע למסקנות שאליהן אני מגיע וכך אני פועל, אז אני חופשי וזה לא משנה בכלל איך אני מגיע למסקנות האלה. זה מה שאני רוצה ומה שאני רוצה אני עושה אז אני חופשי. זאת תפיסה שאומרת שרצון הוא לא חופשי אך ורק אם האילוצים הם אילוצים מבחוץ. אם הדברים, האילוצים נקרא לזה, הם כתוצאה מהמבנה הפנימי או הנפשי שלי, אז זה אני. זאת אומרת זה לא משהו שמגביל את החופש שלי. זו הטענה הקומפטיביליסטית. אמרתי שאפשר כמובן ברמה המושגית אפשר להגדיר איך שרוצים, זאת אומרת אפשר להגדיר דבר כזה כאדם חופשי. השאלה היא האם ההשלכות של התפיסה הזאת או ההשלכות של ליברטריאניזם, שזו התפיסה של רצון חופשי, יכולות להופיע גם בתמונה כזאת, נדמה לי שלא. כשאנחנו מדברים על נגיד אחריות מוסרית של אדם על החלטותיו, אז במקום שבו ההחלטה היא משהו שמוכתב לו על ידי המבנה שלו, גם אם זה המבנה שלו עצמו, אבל זה לא היה איזשהו שלב שבו הוא עשה שיקול דעת וקיבל החלטה, ממילא קשה לראות איך מטילים אחריות מוסרית על החלטה מהסוג הזה או על אדם בתמונה מהסוג הזה. ולכן אפשר לקרוא לזה רצון חופשי כמובן, זו שאלה של הגדרה, אבל בשאלה המהותית האם יש לנו רצון חופשי נדמה לי שהדבר הזה הוא לא פתרון. יש טעות הפוכה וזה מה שהבאתי בשם צ'חנובר, שהוא אומר שהפלסטיות של המוח מלמדת אותנו שהעולם שלנו הוא לא דטרמיניסטי. הוא מסביר שמה התפיסה הישנה חשבה שהאדם נולד עם איזשהו מבנה מוחי גנטי נתון וזה בעצם מה שמכתיב את כל צורת החשיבה שלו והחלטות שהוא יקבל במהלך חייו. הפלסטיות של המוח פירושו שזה לא נכון. זאת אומרת המוח מעוצב לאורך החיים ומשתנה ומושפע מבחוץ ומכל מיני נסיבות כאלה ואחרות ולכן בעצם לא נכון להסתכל על האדם כיצור דטרמיניסטי, זאת אומרת לידתו לא מכתיבה את מה שיהיה איתו בהמשך חייו. אבל ההשפעות האלה הם דטרמיניסטיות. כן, נכון, אז אמרתי שבהקשרים מדעיים מסוימים אפשר להגדיר דטרמיניזם באופן הזה, זאת אומרת דטרמיניזם באופן שאם אני מת כמו שנולדתי זה דטרמיניזם, לעומת זאת אם אני משתנה ודברים משפיעים עליי אז זה אומר שזה לא דטרמיניזם. אז כמינוח עוד פעם זה סמנטיקה, אפשר להגדיר את זה בהקשרים מסוימים כך, אבל לעניין השאלה השאלות המהותיות זה פשוט טעות בסיסית. זאת אומרת אין הבדל בין נסיבות פנימיות ונסיבות חיצוניות, אפשר להבין שזה בדיוק הפוך מהטעות הקודמת. הטעות הקודמת אמרה שאם האילוץ הוא חיצוני אז אין חופש, אבל אם האילוצים הם פנימיים אז זה בסדר. מה שצ'חנובר טוען זה הפוך. זאת אומרת אם האילוצים הם פנימיים המוח שלי מכתיב את כל מה שיקרה אז זה דטרמיניסטי, אבל אם יש אילוצים חיצוניים, השפעות חיצוניות שאיננו בטענה שהן לא דטרמיניסטיות, השפעות רק שהן חיצוניות, הן לא חלק מהמבנה שאיתו נולדתי, אז זה לא דטרמיניזם. הפוך ממה שאמרתי קודם ושגוי באותה מידה. רק הערה במאמר מוסגר, יש גמרא מעניינת בברכות בדף ט, הגמרא מביאה שם וינצלו את מצרים, לא, שזה לפני הוינצלו את מצרים, כתוב שמה וישאילום בעל כורחם, וישאילום כלי כסף וכלי זהב בעל כורחם. איכא מאן דאמר שזה בעל כורחם של. של היהודים שקיבלו, או של המצרים שנתנו. איך אפשר להגיד שזה היה בעל כורחם של המצרים? בעל כורחם של היהודים, הכוונה משום משוי. הכריחו אותם לקחת את כלי הכסף וכלי הזהב, למרות שהיהודים לא רצו להסתחב עם זה במדבר. הדבר הזה היה משום משוי, אז לכן זה היה בעל כורחם. ומה זה בעל כורחם של המצרים? פשטה פשוטה, כתוב: "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים". זאת אומרת הקדוש ברוך הוא היפנט את המצרים או נכנס להם למוח וגרם להם לחשוב שהם פתאום מאוד מחבבים את עם ישראל ורוצים לתת לו מתנות. וכיוון שכך, אז הם לכאורה מרצונם החופשי, נכון? הם נתנו להם מתנות. רק שרצונם החופשי זה בעצם איזשהו משהו שהקדוש ברוך הוא עיצב אותו. ודבר כזה הגמרא קוראת לו בעל כורחם של מצרים. זה בעל כורחם, למה? הרי זה מה שהמצרים רצו, לא משנה שהיו גורמים כאלה או גורמים אחרים שגרמו להם לרצות. תמיד יש דברים שגורמים לי לרצות. בסופו של דבר עשיתי את מה שאני רוצה. למה זה נקרא בעל כורחי? למה זה נקרא פעולה בעל כורחי? מאותה סיבה שאמרתי קודם, בגלל שאם הרצון הזה הוא לא תוצאה של החלטה חופשית שלי, גם אם זה באמת מה שאני רוצה, אבל מה שאני רוצה הוא לא תוצאה של שיקול דעת או של החלטה שלי, אלא של מישהו שהתערב לי בתוך המוח וגרם לי לרצות בדבר הזה, אז זה לא נקרא רצון חופשי. זה נקרא בעל כורחם. במובן הזה זה בדיוק הפלסטיות של המוח לא פותרת שום דבר, זאת אומרת דבר כזה הוא דטרמיניסטי לגמרי. מה שהדבר הזה בעצם אומר, זה שרצון חופשי זה מושג מאוד חמקמק. אם לסכם עכשיו את שתי הטעויות לשני הצדדים, מעבר לסילוק הטעויות, בוא נראה מה נשאר. זה בעצם משאיר אותנו עם איזושהי תמונה שקצת קשה להבין אותה, מאוד חמקמקה. זאת אומרת, זה בעצם אומר שהתמונה הליברטריאנית, תמונה של מי שדוגל ברצון חופשי, זו תמונה שאומרת שההחלטה שלי, צורת החשיבה שלי או הערכים שלי, לא נקבעים לא על ידי גורמים פנימיים ולא על ידי גורמים חיצוניים. אז מה כן? אין דבר כזה. אנחנו נשארים בעצם עם שום דבר. אם זה לא רצון חופשי וההוא לא רצון חופשי, הבנתי. אבל אז המסקנה היא לא ששניהם טועים, אלא שכולנו טועים. אין דבר כזה רצון חופשי. כי מה עוד יכול להיות חוץ מנסיבות חיצוניות או נסיבות פנימיות? מה עוד יכול לעצב את התמונה הזאת? יש פה משהו שמשפיע עליי ומישהו שמכריח אותי. אני אביא אולי דוגמה, אחד הטיעונים הנפוצים ביותר כנגד הליברטריאניזם, כשאני מדבר על ליברטריאניזם בהקשר הזה הכוונה לתפיסה של רצון חופשי, לא ליברטריאניזם כלכלי. אחד הטיעונים הנפוצים ביותר נגד ליברטריאניזם זה טיעון אי-מנפשך של איזה פילוסוף הולנדי בשם ואן-אינוואגן. הוא טוען, הוא אומר כשאדם עושה איזושהי פעולה יש אחת משתי אפשרויות: או שיש סיבה שגרמה לו לפעול או שאין סיבה שגרמה לו לפעול. אם יש סיבה שגרמה לו לפעול, אז זה דטרמיניזם, זה לא רצון חופשי. אם אין סיבה שגרמה לו לפעול, אז זה סתם שרירותיות. גם זה לא רצון חופשי. רצון חופשי אין פירושו שאני עושה סתם דברים בלי נימוק, כי ככה הידיים שלי זזו מעצמן או הטלתי מטבע או משהו כזה. רצון חופשי זה מושג שמניח איזשהו סוג של שיקול דעת. זאת אומרת, אני שוקל בדעתי את האפשרויות ומגיע להחלטה. רצון חופשי זה לא מין משהו כזה שאני עושה בהגרלה אקראית או באופן שרירותי. אז הוא אומר, אין לזה מקום, טיעון אי-מנפשך. אם יש סיבה, אז זה לא רצון חופשי זה דטרמיניזם. אם אין סיבה, אז זה מה שנקרא אינדטרמיניזם. אינדטרמיניזם הכוונה התנהלות אקראית. ויש סיבות שאני שוקל אותן ולוקח אותן בחשבון ויש סיבות שאני לא אקח אותן בחשבון. אז הסיבות שאני מחליט לקחת… למה אתה מחליט? תסיג עוד צעד אחורה. וכשאתה מחליט מה לקחת בחשבון, זה כתוצאה מסיבה או בלי סיבה? הבחירה שלי האם לבחור ב… זה כתוצאה מסיבה או בלי סיבה, אחת משתיים. אני אשאל את אותה שאלה, אתה רק השגת אותי שלב אחד אחורה. אני אשאל את אותה שאלה שם. זה שאני שוקל בדעתי. הולך לפה, הולך לשם, אני בודק את זה ואת זה, בסוף מגיע למסקנה. ההגעה הזאת למסקנה, לא הסיבות, ההגעה הזאת למסקנה, גם עליה אני יכול לשאול, הייתה לה סיבה שהכתיבה את המסקנה הזאת או שלא הייתה לה סיבה? אם הייתה לה סיבה זה דטרמיניסטי, אם לא הייתה לה סיבה זה אינדטרמיניסטי. אז אין משבצת כזאת שנקראת רצון חופשי. אז הטענה הזאת חוזרת בכל מקום שדנים על הנושא הזה, וזה קצת מרחיב את הבעיה שאמרתי קודם, כי עכשיו תבינו קודם הצגתי שתי אפשרויות, שמשהו צריך להיות הסיבה למה שאני עושה. או משהו חיצוני או משהו פנימי, נכון? קומפטיביליזם או פלסטיות של המוח, מה שקראתי קודם. אז אבל לא יכול להיות שאין שום סיבה אחרת, ולכן ממה נפשך אין מקום לתמונה של רצון חופשי. עכשיו ואן-אינוואגן מוסיף עוד השלמה. בוא נגיד שאין סיבה. לא חיצונית ולא פנימית, יש אפשרות שלישית שאין סיבה, וגם זה לא רצון חופשי. זאת אומרת בסופו של דבר התמונה שנשארת זה שבין אם יש סיבה חיצונית או פנימית זה לא רצון חופשי, ואם אין סיבה גם זה לא רצון חופשי. מה עוד יכול להיות? זאת אומרת או שאין סיבה או שיש סיבה, אם יש סיבה או חיצונית או פנימית. זה נראה כמו תמונה שלמה. זאת אומרת מה מה עוד יכול להיות פה? בסדר? אז זה בעצם הבעיה. כך שזה משאיר אותנו עם איזושהי תמונה מאוד מאוד בעייתית. מה שאני רוצה לטעון בגדול, אני כבר מציב את זה כאן ואחרי זה אני אפרט יותר, זה שהטיעון הזה של הממה נפשך מניח את המבוקש. כמו כל טיעון לוגי, מניח את המבוקש. מה זאת אומרת? הוא בעצם אומר שאם אם יש סיבה אז זה דטרמיניסטי, אם אין סיבה אז זה אינדטרמיניזם. ממילא לא נשארת אפשרות של בחירה חופשית. אבל הרי מי שדוגל בבחירה חופשית בעצם חייב לומר שיש אפשרות שלישית, זאת אומרת שאם אין סיבה זה עוד לא בהכרח אומר אינדטרמיניזם במובן שלו. זה לא בהכרח אומר פעולה אקראית. גם פעולה של רצון חופשי היא פעולה ללא סיבה. אז זה ששללתי את האפשרות שההחלטות שלי נגרמות כתוצאה מסיבות, עדיין לא בטוח שאני צריך להגיע למסקנה האינדטרמיניסטית. לפי התפיסה הליברטריאנית לפחות יש עוד אפשרות, וכשהוא אומר ממה נפשך אם יש סיבה אז זה דטרמיניזם ואם אין אז זה אינדטרמיניזם, הוא בעצם מניח שאין אפשרות שלישית, לא מוכיח שאין אפשרות שלישית. הוא מניח שאין אפשרות שלישית, לכן הוא אומר או זה או זה, אין יותר, ושניהם זה לא רצון חופשי. אבל הליברטריאן טוען יש אפשרות שלישית. לכן טיעון הממה נפשך לא עובד. הוא מניח את המבוקש. זה עוד לא מסביר, זאת אומרת אני לא יודע מה זה האפשרות השלישית הזאת, אבל אם יש אפשרות שלישית כזאת אז זה מפיל את הטיעון הזה מעיקרו. אני ארצה קצת לחדד את זה עם דוגמה שכבר הבאתי פה, כן, על הבחירות. אמרתי שיש שלוש דוגמאות לבחירות פוליטיות. נדמה לי שעכשיו אצלנו קיבלנו התנסות גם למודל רביעי, אבל יש דיברתי אז הצגתי את זה בתור הצעה, אני חושב שהיום זה כבר המציאות, אולי יכולות נבואיות יש לי. יש שלוש שלושה מודלים של בחירות פוליטיות. יש את הבחירות בסוריה, שבהן אתה ניגש, כבר דיברנו על זה שאתה ניגש לקלפי, אתה בוחר באופן לגמרי חופשי את הפתק היחידי שיש שם, אסד, אתה מכניס אותו לקלפי ומי שנבחר למרבה הפלא זה אסד. אז אתה בוחר באופן לגמרי חופשי בפתק יחיד שיש שם. זה כמובן לא לא בחירות חופשיות, נכון? למרות שהתחושה היא אף אחד לא מפריע לי, הכל בסדר. אם תדמו את זה זה בעצם זה בעצם מקביל לקומפטיביליזם, נכון? אני בעצם עושה בדיוק את מה שאני רוצה, אף אחד לא מפריע לי שום דבר, הכל בסדר. אני אופיע לשם, מישהו הפריע לי? עושה מה שאני מחליט והכל בסדר וסופרים את הקולות ומי שנבחר נבחר. נכון, יש רק אפשרות אחת. בתוך האפשרות הזאת אני עושה מה שאני רוצה. סוציולוגיה חרדית שהרבנים מכתיבים למי להצביע. בסדר, כי אז הרבנים בוחרים, לא חרדים. בסדר, אבל יש מישהו שבוחר שם. את אומרת גם שם אסד בוחר. אוקיי, בסדר. זה מזכיר לי מה שסבא שלי אמר לאבא שלי. אבא שלי רצה ללכת ללמוד שפות שמיות נדמה לי בהונגריה כשהגיע לגיל של אוניברסיטה, אז סבא שלי שהיה פלאח ידוע, אז הוא אמר לו אין שום בעיה, אתה יכול ללמוד מה שאתה רוצה ובלבד שזה יהיה בתחום ההנדסה. זאת אומרת החליט שאבא שלי לא הולך למכור חולצות בשוק כמוהו, וזה אותו דבר, כי אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ובלבד שתבחר באחד הפתקים שיש בקלפי, יש רק אחד. אוקיי, זה המודל הראשון. המודל השני זה הבחירות בשווייץ. שווייץ המטאפורית אני אומר עוד פעם, ברור ששווייץ האמיתית היא לא כזאת, אבל שווייץ המטאפורית איך שהיא מצטיירת אתה ניגש לקלפי, אתה בוחר לגמרי באופן לגמרי חופשי. באופן לגמרי חופשי בין כמה פתקים אפשריים שיש שמה וסופרים את הקולות בסוף. ומי שמקבל את רוב הקולות הוא נשיא שווייץ. אז לכאורה זאת דמוקרטיה במיטבה, אלא מאי? שזה מקום בלי בעיות. אז מה אכפת לי מי נשיא שווייץ? אפשר לעשות הגרלה. אין עם מה להתמודד. זאת אומרת, אז מה אכפת לך אם נשיא שווייץ יהיה פלוני או אלמוני? אתה יכול להטיל מטבע. אין מחירים, אין שום משמעות למה שעשית. אז פה שימו לב, הדבר הזה הוא באמת חופשי, שלא כמו בסוריה. יש לך כמה אפשרויות ובאופן לגמרי חופשי אתה יכול להחליט ומה שאתה מחליט זה מה שיהיה. במובן הזה הכל מתקיים. הכל מתקיים, אבל הוא נטול משמעות. כיוון שאם אין לך עם מה להתמודד, אין שכר ועונש לבחירות שלך, אין משמעויות שלא מוכתבות לך, אז מה זה משנה שאתה בוחר? תטיל מטבע, זה אותו דבר. בעצם מה שאתה עושה זה הטלת מטבע. לא רק תטיל מטבע כי זה אותו דבר. זה מה שאתה עושה. כי אם אין בעיות, אז ההחלטה אם ללכת לפה או ללכת לשם זאת הטלת מטבע. זאת לא הכרעה. ולכן הטלת מטבע זו גם לא בחירה. בחירה. היא בחירה חופשית אבל לא במובן שאנחנו מדברים עליו. כי מי שיקבל החלטה נגיד על ידי הטלת מטבע, החלטה מוסרית על ידי הטלת מטבע, אני לא חושב שנראה בו מישהו שאחראי למעשיו, נכון? למרות שזה לא דטרמיניסטי, זה לא הוכתב לו מה שיקרה. המטבע החליט מה שהוא רוצה. זה לא מה שנקרא בחירה חופשית או בחירה דמוקרטית בהקשר שלנו. המודל השלישי זה מודל שבו כמובן מעבר לזה שיש כמה פתקים בקלפי ואתה נכנס ואתה בוחר אחד מהם ומה שהרוב מחליטים זה מה שיקרה, מעבר לזה יש גם בעיות מסביב. יש פה ושם איזה מדינה או שתיים כאלה שיש להם גם בעיות, ולכן זה בעצם המצב של בחירה חופשית. זאת אומרת, בשביל בחירה חופשית צריך שיתקיימו כמה דברים. א', צריך שיהיו כמה דרכים לפנינו או כמה פתקים לבחור ביניהם. צריך שההחלטה בין הפתקים תהיה חופשית. חופשית באותו מובן שדיברתי קודם, לא מבפנים מוכתב לי ולא מבחוץ מוכתב לי. וצריך שיהיו בעיות. השלכות. בעיות או השלכות או מחירים. מחירים חיוביים או שליליים למה שאני עושה. כי אם כל הדרכים שקולות, כן? אז אמרתי, אז הערתי שהמודל הרביעי, יש עוד מודל. אתה נכנס לקלפי, אתה בוחר בין כמה פתקים, מקום מלא בעיות. אתה בוחר בכמה פתקים, הרוב קובע ומי שאתה קובע הוא יהיה ראש הממשלה, אף שכל מי שנבחר עושה אותו דבר. זה המודל הרביעי, זה מה שקורה אצלנו. זה המודל שלנו. זה מזכיר לי את הסיפור, יש לי איזה חבר של חבר, זאת אומרת חבר שלי סיפר לי על חבר שלו שנסע לאיזה טרק בג'ונגלים של בורמה, מיאנמר. לפני הרבה שנים, והוא הגיע בתוך הג'ונגל לאיזה כפר חושות כזה, והוא פתאום רואה איזה בית דואר. בואנה, הולך לשלוח מכתב, יש דואר שמה באמצע הג'ונגל. אז הוא מתקרב והוא רואה שמה בקיר יש תיבות דואר כאלה שמחולקות לפי הארצות והיבשות. הוא אומר יא ווארדי, אסיה, אמריקה וזה עם מדינות, אתה יכול לשלשל את המכתב שלך לאיזה יעד שאתה רוצה. אני נדהם. חושה באמצע הג'ונגלים שמה. טוב, אז זה היה על הקיר פה, ופה היה השנב. והוא נכנס להשנב לקנות בולים וכל מיני דברים כאלה, הוא רואה את הצד השני של המחיצה, הכל נכנס לתוך שק אחד גדול. זאת אומרת, אתה יכול לשלשל את המעטפות לאיזה חור שאתה רוצה, הכל נכנס לתוך שק אחד גדול. אגב, זה בהחלט יכול להיות. הקימו את זה מתוך כוונות טובות, אבל מגיע לשמה איזה בן אדם בשנה, אז בשביל זה תחזיק שקיות? אתה מחזיק שק אחד גדול ומרוקן אותו פעם בשנה, ויש שמה איזה מכתב אחד או שניים. זה לא צריך לרוץ לג'ונגל כי אצלנו כל המכלים שבסוף כבר הכל נהיה שק אחד. לא, אבל זה הטענה היא שזה רק מצב ביניים, שמתכוננים לקראת השלב שבו זה באמת מפוצל ליעדים וכן. אין דבר יותר קבוע ממצבי ביניים. בכל אופן, אבל לענייננו זה אומר שאם אני רוצה להחזיר את המשל הזה לנמשל אז אני אומר כך. הבחירות בסוריה זה בעצם דטרמיניזם. נכון? למרות שאף אחד לא מפריע לך מבחוץ, אתה עושה מה שאתה מחליט, אף אחד לא אומר לך מה לעשות, אבל המציאות מכתיבה לך את התוצאה, יש רק פתק אחד, אין לך יותר אפשרויות. אז זה דטרמיניזם. המציאות בשווייץ, הבחירות בשווייץ זה מה שואן אינוואגן קורא אינדטרמיניזם. מה הכוונה? זאת הגרלה בעצם. נכון? אם אין מחירים ואין משקלים להחלטות שלך, אז בעצם מה שאתה עושה אתה מגריל. אתה לא מקבל החלטה. אז זה מה שנקרא אינדטרמיניזם. אבל זאת בדיוק הטענה שיש מודל שלישי. חוץ מדטרמיניזם ואינדטרמיניזם יש מודל שלישי. המודל השלישי הזה זה המודל של הבחירות, מה שהיינו רוצים שיהיה פה בארץ למשל. זה המודל שבו יש בעיות, יש כמה אפשרויות, אתה בוחר באחת מן האפשרויות, ואז אתה משלם או מרוויח לפי האפשרות שבה בחרת. זאת בעצם המשמעות. מה ההבדל בין האפשרות השלישית לאפשרות של שוויץ? באפשרות של שוויץ אתה לא באמת עושה שיקול דעת. אין במה למה לשקול, אין מחירים, זה לא משנה אם הוא יהיה או הוא יהיה. זאת הטלת מטבע. באופן עקרוני, לא חשוב אם אתה לא עושה את זה בפועל, אבל בעצם מה שהמעשה שלך שם הוא הטלת מטבע, כמו הגרלה. נכון? אז זה אינדטרמיניזם מסוג אחד. אינדטרמיניזם מסוג שני זה אינדטרמיניזם במודל השלישי שגם הוא אינדטרמיניזם. זאת אומרת, אני בוחר באופן חופשי אחת מהפתקים, והתוצאות תלויות במה שאני עושה, הן לא מוכתבות מראש. אבל מה שאני עושה הוא לא הגרלה, מה שאני עושה הוא שיקול דעת. שיקול דעת פירושו, וזה המושג החמקמק שאני מנסה איכשהו, אני לא יכול להגדיר אותו מבפנים, אני מנסה לסגור עליו מבחוץ כדי לנסות להגדיר מה הוא לא, כי אני לא יודע להגיד מה הוא כן. אבל זה בעצם המושג שעליו אנחנו מדברים. המושג הזה שאומר שמה שגורם לי להכרעה שלי הוא לא סיבה שכופה עלי את ההכרעה, זאת אומרת זה לא דטרמיניזם. מצד שני זה גם לא הגרלה, אלא זה המושג שאנחנו קוראים לו בדרך כלל שיקול דעת. שיקול דעת זה לא חישוב. חישוב זה לחשב את התוצאות כשיש איזה שהוא אלגוריתם ואתה מגיע לתוצאה. חישוב זה דטרמיניזם. כשאני מדבר על שיקול דעת באופן מובנה צריך להיות בתוכו איזה שהוא סוג של חופש, איזה שהוא סוג של יכולת להחליט ולא חישוב שמוכתב לי. אבל איפה בדיוק החופש שיש פה? אם אני פותר בעיות בצורה מסוימת שתפתור את הבעיות, אז אין לי ברירה כי אני חושב שרק הוא מסוגל לפתור את הבעיות האלה. לא מדויק, לא מדויק. אתה בוחר בדרכים. אתה יכול לפתור בעיות בהרבה צורות. למשל, אתה יכול לפתור בעיות דרך ערך השוויון ולהיות קומוניסט, ואתה יכול לפתור את אותן בעיות בדרך אחרת ולהיות קפיטליסט. וגם הערך הזה הוא מוכתב? לא, זאת הטענה שלי שלא. אתה מחליט שאתה דוגל בערך מסוים. עכשיו, אני עוד פעם, זאת התפיסה הליברטריאנית. אתה יכול להסכים איתה, אתה יכול לא להסכים איתה, אבל ברגע שאתה מקבל את התפיסה הזאת ואתה בעצם אומר שיש שלושה מנגנונים ולא שניים, אז כל טיעון הממה נפשך שהבאתי קודם של ואן אינוואגן נופל. כי ואן אינוואגן אומר אם או שיש לך סיבה ואז זה דטרמיניזם, או שאין לך סיבה ואז הוא מניח זה אינדטרמיניזם. לא נכון. אם אין לך סיבה זה עדיין יכול להיות כל אחת משתי האפשרויות האחרונות, השנייה והשלישית. ולכן הוא כמובן מניח שאין שלישי, יש רק או אחת או שתיים. ממילא יש לו את הטיעון ממה נפשך, שאם זה לא אחד אז זה שניים. אבל כשאתה תוקף את הליברטריאן אתה צריך לתקוף אותו לשיטתו. זאת אומרת הוא עצמו, הליברטריאן עצמו, מאמין שיש שלושה מנגנונים, ולכן הטיעון הזה של הממה נפשך בעצם לא רלוונטי. מה שאני אומר מבחינה לכאורה מבחינה לוגית, כל דבר אפשר כמו שיש… אומר אוקיי, בכל זאת מה שגרם לי לבחור ככה וככה זה דטרמיניזם חיצוני, השפעות. אתה יכול להגיד עובדה, רוב האנשים לא יודע דתיים מצביעים לכיוון כזה מאשר אחרים. אז יכול להיות שגם פה זה נובע מהשפעות? אולי באמת כאילו איזה שהוא סוד אולי של הבריאה, שאלוקים נתן משהו מיוחד שאי אפשר להגדיר. אוקיי, אז זה בדיוק מה שענית לעצמך. זאת אומרת, ברור שאתה יכול, מה שהבאתי כאן הוא לא טיעון שמוכיח את הדטרמיניזם או טיעון לטובת הדטרמיניזם, זה טיעון הגנה כנגד המתקפה הדטרמיניסטית. מה שאתה יכול להגיד שהכל תלוי בסיבות נעלמות, גם אם אני לא מרגיש בזה והכל דטרמיניסטי. זאת טענה שאני לא יכול להפריך אותה. זה רק אומר שהטענה שאתה מעלה נגדי, שזה לא הכרחי, כן, שהטענה הממה נפשך שמנסה להראות שלא יכול להיות ליברטריאניזם, שזה דבר שהוא סתירה פנימית, זה לא נכון. היא מניחה את המבוקש. בסדר? אני הבנתי שהרעיון של דטרמיניזם אומר שיש חוקי טבע, ולכן כל מה שקורה חייב להיות… אתה כבר נכנס להסברים למה אנחנו חושבים שהדטרמיניזם נכון. אני כרגע רק מגדיר מה זה דטרמיניזם. אני הגדרתי מה זה דטרמיניזם. עוד מעט אנחנו נגיע גם לטיעונים בעד ונגד למה להחזיק בתפיסה הזאת או הזאת. אבל קודם כל אני רוצה להגדיר מה התפיסות האלה אומרות. ונתן לכם רק דוגמה כדי שהדברים יהיו יותר ברורים. הרבה פעמים במחקרים גם במדעי המוח ופסיכולוגיה ובכל מיני מחקרים מן הסוג הזה מביאים דוגמאות לסוגי אינטליגנציה שיש לבעלי חיים וגם למחשבים, AI, כן, אינטליגנציה מלאכותית. יש אינטליגנציה… יש איזשהו רמות שונות של אינטליגנציה שיש לסוגי יצורים מן הסוג הזה. אני חושב שעוד פעם בהקשר של AI אז אפשר להגדיר אינטליגנציה ולעבוד עם ההגדרה הזאת והכל בסדר. אבל הרבה מאוד אנשי AI לא שמים לב שזאת הגדרה מתודולוגית. הם הופכים את זה לטענה פילוסופית ובעצם אומרים שגם האדם הוא איזשהו יצור כזה ואפשר למדוד אותו על אותה סקאלה ולראות מה הוא יודע לעשות, איזה פונקציות יש לו, איזה יכולות חישוביות כאלו ואחרות יש לו וממקמים אותו על הסקאלה של האינטליגנציה, הסקאלה הכללית בין הציפורים לבין הברבזים, חלק מבני אדם בתוך זה, חלק אולי למטה מהציפורים כנראה. בכל אופן הטענה הזאת אני חושב בעיניי מפספסת משהו מאוד חשוב עוד פעם לא בהקשר של AI אלא בהקשר הפילוסופי, בהקשר האתי או הפילוסופי או ההומניסטי אם תרצו. כי אני לא חושב שלציפורים יש אינטליגנציה. טעות לדבר על זה בצורה כזאת, טעות פילוסופית. עוד פעם, מתודולוגיה של AI תגדירו מה שאתם רוצים, מה שמועיל למחקר ולאפיון ולפיתוח התחום הזה מצוין אין שום בעיה. הבעיה היא שאתה טוען איזושהי טענה פילוסופית אני חושב שזו טעות. למחשב אין אינטליגנציה. לא משנה כל מה שהוא לא ידע לעשות זה בכלל לא חשוב. מחשב הוא יצור שבאופן הגדרה בהגדרה אין לו אינטליגנציה, לא שהאינטליגנציה שלו היא אפס. המושג אינטליגנציה לא רלוונטי לגביו. זה כמו אתם יודעים מה ההבדל האם האורך של נקודה הוא אפס? התשובה היא לא, לנקודה אין אורך. לא שהאורך שלה הוא אפס. אורך זה מאפיין יצורים במימד אחד. אוקיי? נקודה זה מימד אפס, זה לא מימד אחד. הרבה פעמים אנשים חושבים שנקודה זה דבר שאורכו אפס. לא, נקודה זה דבר שלא שייך לגביו אורך. אותו דבר עם קו ושטח. קו זה לא שהשטח שלו הוא אפס אלא אין לו שטח. אז זה מה שאני רוצה לומר גם פה, אז מחשב הוא לא עם אינטליגנציה אפס. מחשב הוא יצור שאי אפשר לייחס לו אינטליגנציה. למה? תחשבו לפי ההיגיון הזה נגיד למים יש אינטליגנציית על לדוגמה. בגלל שהמים פותרים משוואות מה שנקרא משוואות נאוויה-סטוקס בהידרודינמיקה זה משוואות שגדולי הפיזיקאים והמתמטיקאים לא מצליחים לפתור אותם חוץ ממקרים ממש טריוויאליים עם סימטריה מוחלטת ומשהו ממש ממש ממש פשוט. עכשיו המים זורמים במתווים מאוד מורכבים והם כל הזמן יודעים איך לזרום. זה לא יאומן, הם פותרים משוואות שאף איינשטיין לא היה מתחיל לדגדג את היכולות של מים. אוקיי, אז מה זה אומר שהמים הם גאונים? לא. למה לא? כי הם לא בוחרים את הדרך לפתור את הבעיה, הם פשוט מתנהלים ככה. אתם יכולים להגיד אולי מי שברא את המים הוא גאון. או מי שיצר את המשוואה הזאת שלפיה הטבע מתנהל אם אתם מאמינים שיש מישהו כזה, אז הוא גאון. אבל המים עצמם אין משמעות לדבר על האינטליגנציה של המים. הם יכולים לפתור בעיות מאוד מסובכות שאנחנו לא יודעים לפתור אותם אבל זה לא נקרא אינטליגנציה, זה פשוט שיתוף השם. אני חושב שאותו דבר ציפורים שיודעות לנווט או בעלי חיים שאתם רואים שהם יודעים לעשות כל מיני דברים או קופים שעושים איזה כלים פרימיטיביים, משתמשים בכמה כלים פרימיטיביים. כל מיני דוגמאות מעולם החי או מחשבים שיודעים לעשות כל מיני דברים, זאת טעות לייחס ליצורים האלה אינטליגנציה. והסיבה מה ההבדל? ההבדל הוא בשאלה האם יש לך שיקול דעת בהפעלת האינטליגנציה הזאת. זאת אומרת אדם שבוחר כלי כדי לפתור בעיה אז הוא מחליט באיזה כלי לפתור ואיך לתקוף את הבעיה אז אפשר לייחס לו אינטליגנציה, יותר פחות כל אחד לפי מה שהוא ניחן. אבל בעל חיים או מחשב לא בוחר באיזה כלי להשתמש וגם אם הוא בוחר הבחירה הזאת בעצמה מוכתבת לו על ידי הטבע או על ידי המתכנת שלו או הבונה שלו ולכן בעצם כל היצורים שאין להם מרכיב כזה של שיקול דעת לא נכון לייחס להם אינטליגנציה. למרות שכמובן בהקשר של אינטליגנציה מדובר על שיקול דעת הייתי אומר קוגניטיבי לא שיקול דעת במובן האתי אלא החלטה איך לפתור בעיה מתמטית למשל לא משנה אתה בוחר כלי ואתה מנסה להשתמש בו כדי לפתור את הבעיה. הבחירה היא לא דילמה אתית האם ללכת לפה ללכת לשם. אנחנו בדרך כלל לא רגילים לייחס את המושג בחירה לדברים מן הסוג הזה ולכן באמת אנשי AI מניחים כמובן מאליו שאין פה בחירה זה חישוב. אנחנו בסך הכל עושים חישוב איך צריך לתקוף סוג כזה של בעיות. אבל אז באמת הם הופכים אותם לאיזשהו סוג של מחשב גם הוא איזשהו חישוב איך לתקוף בעיות והוא בוחר אם הוא מחשב מתוחכם אז הוא יכול לפתור בעיות שבני אדם לא יכולים לפתור. זאת אומרת שלפי הדטרמיניסט אין דבר כזה. אינטליגנציה בכלל. נכון. אין בכלל אינטליגנציה. נכון. זאת הטענה שלי. בעולם דטרמיניסטי אי אפשר לדבר על אינטליגנציה במובן הרגיל. אפשר להגדיר את המושג אינטליגנציה לצרכי מחקר או… בסדר, זה הכל בסדר, הגדרות. אבל זה מה שאני מראה לכם גם בדוגמאות שהבאתי בהתחלה עם הקומפטיביליזם והפלסטיות של המוח, שהרבה פעמים אנשים לוקחים הגדרה שמשמשת אותם בתחום דיסציפלינרי מסוים, הם מגדירים מושג באופן כזה שזה בסדר גמור, כל תחום צריך להגדיר לעצמו את המושגים שלו. אבל אז לוקחים את ההגדרה הזאת למישור אחר, למישור פילוסופי או אתי או מה שלא יהיה, ושמה זה פשוט לא רלוונטי להשתמש בהגדרה הזאת. וכל הדיון הזה בעצם נסוב רק במקרים שיש מודעות. ואז גם כל העניין של ה… כן, אבל מודעות זה לא מספיק. מודעות זה לא מספיק, כי מודעות עוד לא אומרת… יכול להיות שאני מודע לזה שאני כפוי לעשות את מה שאני עושה, ובמודעות אני עושה את מה שאני כפוי לעשות. מודעות זה חלק מהעניין אולי, אפילו יש מקום פילוסופי קצת להרהר עד כמה באמת זה חיוני. אם אני עושה חישובים לא מודעים… לא יודע, לא חישובים, סליחה, שיקול דעת לא מודע. אחריות מוסרית לא הייתי מטיל על דבר כזה, אבל במישור של אינטליגנציה אפשר להתחיל לדון. אני לא יודע בדיוק. אבל אני מסכים שבהגדרה הפשוטה צריך מודעות, אני רק אומר שמודעות לא מספיקה. אתה צריך איזשהו סוג של שיקול דעת, ועוד פעם נכנס לנו פה האלמנט הזה של החופש כמגדיר מהותי את מה שאנחנו מייחסים לבני אדם, להבדיל מיצורים אחרים, הן בהקשר של בחירות אתיות, הן בהקשר של שיקול דעת קוגניטיבי, שיקול דעת שכלי, מדעי. בכל המקומות האלה חייב להיכנס איזשהו אלמנט של חופש, של יכולת להכריע בעצמך בין אפשרויות. אחרת אנחנו פשוט הופכים לאיזשהו סוג של רובוטים, והדטרמיניסט לא נבהל מזה, הוא אומר נכון, אנחנו כאלה. זאת אומרת אנחנו סוג של רובוטים, רובוטים מתוחכמים, אבל רובוטים. כמו מחשב מתוכנת על ידי יוצרו, ככה בן אדם מתוכנת על ידי יוצרו. כן, זה מה שטוען הדטרמיניסט. אבל מה הטעות בטענה הזו? לא יודע אם זו טעות, אני לא מסכים לה. לא יודע אם טעות, אני לא יודע להוכיח שהוא טועה. כל מה שאני עושה כאן, שימו לב, אני חוזר, כל מה שאני עושה כאן אני לא מוכיח שהדטרמיניסט טועה. אני מגן על הליברטריאן. ואני אומר, הדטרמיניסט לא יכול לתקוף את הליברטריאן כי הליברטריאן יכול להציג תמונה עקבית. בסדר? לא, אני לא יודע איך להכריע אם אני צודק או לא, זאת עוד שאלה. אבל קודם כל אני רוצה להראות שהעסק הזה בעצם יכול להיות עקבי, ואין, המתקפות הרגילות לגביו לא באמת מפילות אותו. הפרדת לפני כן בין משהו שהוא חישוב לבין משהו שהוא שיקול דעת. שיקול דעת כשמו כן הוא, זה בעצם אתה נותן משקולות שונות ומסכם, שזה בעצם מה שמכונות… לא, אז אתה כבר הפכת את שיקול הדעת לחישוב. לא, אני טוען ששיקול דעת הוא לא חישוב. בסדר, אבל אז אתה משתמש בהגדרה מעגלית, כי הליברטריאן יטען שהוא פשוט זה לא חישוב של אחד ועוד אחד. אני אחזור שוב, אני מעגלי והוא גם מעגלי. בסדר גמור. אבל אני אומר, כל אחד נשאר בעמדתו, ואין מתקפה שיכולה להכריע. זו הטענה שלי. אבל אתה יכול לטעון שמי שעושה חישוב הוא לא דטרמיניסט, כי הוא גם טועה בזה כאילו… לא, אם אתה עושה חישוב באופן מכני לחלוטין אז זה לא משנה. הטענה שעוד פעם, זה לא השם, השם לא פותר שום בעיה. אני רוצה לטעון שמאחורי הכינוי הזה שיקול דעת יושב מנגנון שלישי. מנגנון לא של שווייץ, שלישי. כן? זה מה שאני טוען שיש שם, זאת הטענה. עכשיו, או שהיא נכונה או שלא, אבל המתקפות הדטרמיניסטיות עליה מניחות את המבוקש. אתה יכול להגיד גם אתה מניח את המבוקש, חד משמעית נכון. נכון, שני הצדדים מניחים את המבוקש, אבל זה בסדר הנחת המבוקש כל עוד אין לך מתקפה. תגיד, לא יודע מה, אני מניח שמה שאני רואה קיים. בסדר? אולי זה לא קיים, אולי זה סתם הזיה. אני מניח את זה. ואז מישהו יגיד לי מה פתאום, מי אמר לך שזה כאן? הנה, אני ממשש. טוב, אתה מניח שגם המישוש קיים. לא תצליח להוכיח שאתה צודק, אני רק הודף את המתקפות שבאות להראות שאני טועה. זה מה שאני עושה. וכל אחד באופן עקרוני עוסק בזה. כי המתקפות באות להראות לך שגם לשיטתך אתה טועה, זאת אומרת אתה לא עקבי. ואני מראה לך שאני כן עקבי. אם אני אציג מתקפה נגדך, אז זה כבר יהיה באמת ניסיון להוכיח שאני גם צודק ולא רק שאני עקבי. לזה נגיע עוד מעט. בסדר? אולי עוד הערה, אני רוצה… עוד הערה אני רוצה לדבר קצת על מה מונח ביסוד התחושות האלה שליברטריאניזם זה משהו נורא חמקמק. אז ככה, יש לנו איזושהי תחושה שאנחנו מכירים היטב, הרי יש שלושה… אני מגדיר עכשיו שיש שלושה מנגנונים. מנגנון אחד המנגנון הדטרמיניסטי: יש סיבות ותוצאות. התוצאות, כן? זה חישוב. המכניזם השני זה אינדטרמיניזם. לא נכון לקרוא לו מכניזם, אבל נקרא לו לצורך הדיון ככה, אינדטרמיניזם. קורה מעצמו, מה שקורה בלי סיבה, סתם, שרירותית. והמכניזם השלישי זה משהו שקורה מתוך שיקול דעת. אוקיי, לא מתוך סיבה, אבל גם לא סתם. עכשיו אני מגדיר את זה על דרך השלילה כמובן. אז זה לא קורה מתוך סיבה, אבל זה גם לא קורה סתם, זאת אומרת זה לא דטרמיניזם וזה גם לא אינדטרמיניזם. זה מה שאני אקרא לו, המושג שקראתי לו שיקול דעת. איזה משלושתם – נגיד שני הראשונים נראים לנו מובנים. נכון? סיבתיות, אנחנו מכירים, יש סיבה, כתוצאה מזה יש מסובב, הכל בסדר. אקראיות, אני יכול להבין גם. טוב, משהו שסתם קורה בלי שום סיבה, פשוט קרה. המושג רצון חופשי, המושג השלישי שיקול דעת, הוא מין משהו שנראה לנו לא מובן. מה שיש לו סיבה אני מבין, מה שאין לו סיבה אני מבין, מה זה הדבר השלישי הזה? לכן אני חושב שהרבה מאוד אנשים מתעלמים מהאפשרות השלישית ומניחים שיש רק את שתי הראשונות. אבל במבט פילוסופי התמונה מתהפכת לחלוטין. וזאת נקודה מעניינת כי כמו שנראה גם בהמשך, אני חושב שהרבה פעמים מה שמכריע ויכוחים כאלה כשיש פה טיעונים ואנשים חכמים לכל הצדדים, כנראה שניצחון בנוקאאוט לא יהיה בסוג כזה של סוגיות. ולכן מה שנשאר זה להישאר עם האינטואיציה שלך ולהגן עליה כנגד מתקפות. זאת הדרך היחידה שאתה יכול לגבש עמדה בנושא הזה, כי לא תצליח להפיל את השני בטיעון לוגי מוחץ שפשוט תראה לו שהוא מדבר שטויות. הרי בגישה דטרמיניסטית על מה אתה מתווכח? כל הוויכוח פה… כן, זה אחד הטיעונים שעוד נדבר עליו. אבל אז אני אומר, אז חשוב מאוד לבן אדם לברר מה עמדת המוצא שלו, מה האינטואיציה הראשונית שלו אומרת. ואז, ברגע שאתה בא לשנות את האינטואיציה הראשונית שלי, נטל הראיה הוא עליך. זאת אומרת, אם תביא לי טיעונים טובים, אם אני מספיק ישר אני אצטרך לסגת. אבל אם לא תביא לי טיעונים טובים אני נשאר עם האינטואיציה שלי. לכן אני לא נבהל מזה שיש פה מעגליות או הנחת המבוקש. אז אני רוצה להסביר למה נקודת המוצא שלי היא דווקא ליברטריאנית ולא דטרמיניסטית. הרבה אחרים יגידו שנקודת המוצא שלהם היא דטרמיניסטית. למה? ההסבר כמו שאמרתי קודם, כי אנחנו לגמרי מבינים את המושגים של סיבה ומסובב, יש את עקרון הסיבתיות, לכל דבר שקורה יש סיבה. לזה התרגלנו, זה דבר שאנחנו מכירים אותו מהחיים שלנו, מהעולם, זה פשוט. דבר בלי סיבה, נגיד שאני גם יכול להבין, זה השלילה של הראשון. איך שאני מבין את המושג הזה, לכן הרבה אנשים חשים שהמושג הזה הוא ריק. אין באמת אפשרות שלישית כזאת בין דטרמיניזם לאינדטרמיניזם. אז אני רוצה רגע שתשימו לב רגע לבעיה פילוסופית או לשיקול פילוסופי שמוליך לכיוון ההפוך בדיוק. לגבי דטרמיניזם, אז זה כבר דיוויד יום, שחשבתי שהזכרתי אותו גם לפני הרבה זמן, דיוויד יום כבר הראה שהמושג של עקרון הסיבתיות או המושג של סיבה ומסובב לא שאוב מהניסיון. אין לנו ניסיון שיכול להראות שלכל דבר יש סיבה או שאפילו לדבר מסוים יש סיבה. כל מה שאנחנו יכולים לראות באופן בלתי תלוי בפרשנות, לראות מהניסיון באופן ישיר, זה עקיבה זמנית. זאת אומרת שאירוע א' תמיד מגיע אחרי אירוע ב', או לפני אירוע ב'. אז אני אומר אירוע א' הוא סיבתו של אירוע ב'. נגיד מישהו בועט בכדור והכדור עף. אז אני אומר הבעיטה היא סיבה לזה שהכדור עף. אבל מה אתה באמת רואה? עזוב את הפרשנויות. מה שראית זה שקודם בעטת ואחרי זה הכדור עף. זה מה שראית. אבל המושג סיבה הוא לא זה. המושג סיבה הוא לא רק קדימה זמנית, זה לא רק שא' הוא לפני ב', אלא שגם א' הוא הסיבה לב' או ב' הוא בגלל א', לא שהוא אחרי א' אלא הוא בגלל א'. יכולים להיות הרבה דברים שב' מגיע אחרי א', אנחנו לא נגיד שא' הוא סיבתו של ב'. נגיד השעה שתיים מגיעה אחרי השעה אחת, זה אומר שהשעה אחת היא סיבתה של השעה שתיים? אין לזה שום משמעות, הן מגיעות אחת אחרי השנייה, זה לא סיבה. אוקיי? להגיד שמשהו מגיע אחרי משהו אחר זה עוד לא מספיק כדי לקבוע שיש ביניהם יחס סיבתי. מה חסר? מה שחסר זה יחס הגרימה, שב' הוא בגלל א', או א' הוא גורם, מחולל את ב'. בסדר? אז לכן בעצם מה שאנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים על אירועים שאנחנו קוראים להם סיבה ומסובב, אנחנו לא באמת רואים את יחס הגרימה ביניהם. פשוט לא רואים את זה, זה לא נכון, זה לא יוצא מתצפית, זו פרשנות שלנו. ויום באמת כפר בפרשנות הזאת, הוא אמר מאיפה המצאת דבר כזה? הוא היה אמפיריציסט, התצפיות לא נותנות לנו את הדבר הזה, אז מה פתאום? זו פרשנות שאתה מביא מהבית. אז לכן מושג הסיבתיות שנראה לנו כל כך מובן מאליו ו… מוכר ומהחיים הוא ממש לא מהחיים, זאת פרשנות שאנחנו מביאים אותה מהבית. יותר מזה אני אגיד לכם, נגיד ובהקשר המדעי מדברים על סיבתיות. בוא ניקח את החוק השני של ניוטון, אף שווה לאם איי, הכוח שווה למסה כפול תאוצה. אוקיי? אם מפעילים על גוף כוח מסוים, אף, והמסה שלו היא אם, אז הוא יפתח תאוצה איי, אקסלריישן, כן? שזה אף חלקי אם. בסדר? יחס קבוע בין כוח לבין תאוצה. עכשיו תסתכלו רגע על המשוואה אף שווה לאם כפול איי. מי הסיבה ומי המסובב? אף שזה הכוח זה הסיבה. עוד פעם? אף זה הסיבה? הכוח זה הסיבה והתאוצה זה המסובב. יש לזה רמז במשוואה? המשוואה היא סימטרית, יכולת באותה מידה לכתוב אם איי שווה לאף, נכון? אין חוקיות שמאלצת אותך לכתוב דווקא את זה בצד ימין ואת זה בצד שמאל. למה אנחנו תמיד כותבים כך? זאת פרשנות שלנו. אנחנו מבינים הגיונית שהכוח הוא הסיבה והתאוצה היא התוצאה. הפיזיקה לא נותנת את זה, אנחנו מכניסים את זה לתוך הפיזיקה. הפיזיקה לא נותנת יחסים של סיבה ומסובב. למרבה האירוניה, אנשים לא כל כך מבינים את זה, למרבה האירוניה המושג סיבתיות הוא לא מושג מדעי. המדע לא מלמד אותנו שום דבר על סיבתיות. סיבתיות זה הנחה שאנחנו מביאים איתנו מהבית. מדברים על קשרים. כן, בדיוק. קורלציות או קשרים. המדע קושר לנו שני דברים. ההחלטה מה זה הסיבה ומה זה המסובב זאת החלטה שלנו. זאת החלטה פרשנית, שאני כמובן מזדהה לגמרי, שהכוח זה הסיבה והתאוצה זה המסובב, אבל אני מזדהה כי זאת פרשנות. אני לא מזדהה כי זה לא ממצא מדעי, זה אינפוט שאני מכניס לתוך המדע. ולכן התחושה הזאת כאילו שכל הסיבתיות או של היחסים הסיבתיים בין אירועים זה מן משהו שהוא מוכר לנו מהניסיון או מובן בעינינו, פשוט לא נכונה. זה משהו שאנחנו מביאים איתנו מהבית. בואו נעבור לאקראיות, לאי-דטרמיניזם, המכניזם השני. אי-דטרמיניזם זה דברים שקורים סתם ככה, בלי סיבה. מישהו אי פעם ראה דבר כזה? זה מוכר לנו מהניסיון? מהחיים? בחיים לא. לפחות בטח בפיזיקה, לפחות בפיזיקה שמקובלת היום, נעזוב רגע את הקוונטים בסקאלות המאוד קטנות, אבל הפיזיקה שאנחנו מכירים היום אין חיה כזאת. אין דבר כזה. דיברתי כבר לא פעם על זה שכשאנחנו משתמשים בהסתברות כדי לתאר תוצאות של הטלת קובייה, זה לא אומר שבהטלת הקובייה יש משהו אקראי. הטלת הקובייה זה חוקי ניוטון. תגיד לי מה הכוח שאתה מפעיל, מה צורת הקובייה ואני אגיד לך בדיוק על איזה פאה היא תיפול. מה הגובה כן וכולי, אז אני אגיד לך בדיוק על איזה פאה היא תיפול. אין פה שום דבר אקראי. למה אנחנו משתמשים בהסתברות? כי יש המון המון גורמים. נכון, כי יש המון גורמים וזה מסובך ורגיש מאוד לתנאי התחלה, מה שקשור לכאוס איכשהו, ולכן אנחנו משתמשים בהסתברות כמכשיר מתודולוגי, אבל זה לא אומר שבאמת יש פה משהו אקראי במציאות שאנחנו מטפלים בה. לכן גם הדברים, תחשבו על הדוגמאות הכי קיצוניות של מה שייראה לכם אקראי לחלוטין, מעולם לא… לא פגשתם בחיים שלכם משהו אקראי. אלא מה? אתם הרבה פעמים נותנים לזה איזה שהיא פרשנות כאילו שזה אקראי. לפעמים אגב זאת לא פרשנות באמת כי כולנו מבינים שבקובייה אין שום דבר אקראי, אלא זאת הנחה מתודולוגית שעוזרת לנו כי לחשב בחוקי ניוטון על איזה פאה הקובייה תיפול זה מאוד מסובך, בלתי אפשרי לעשות את זה. אז לכן מה שאנחנו עושים, אנחנו משתמשים בכלים סטטיסטיים או הסתברותיים כדי לטפל בבעיה הזאת, אבל זה רק בגלל הסיבוכיות שלה. אין שם שום דבר אקראי. אפילו בתורת הקוונטים כשכבר גילו משהו שיכול להתפרש כאקראיות, הרי איינשטיין התקומם נגד זה. אמר אלוהים לא משחק בקוביות. וכל החוסר מובנות של תורת הקוונטים נובע בדיוק מזה שיש שם דברים שלכאורה קורים בלי סיבה. אגב אני בכלל לא בטוח שזה נכון, אבל זאת הפרשנות המקובלת. שיש שם דברים שקורים בלי סיבה. ואנחנו ממאנים לקבל את זה בדיוק בגלל זה. אז איך אפשר להגיד שאירועים אקראיים ואירועים שקורים בלי סיבה זה מובן לנו מהניסיון? את זה אנחנו מבינים, אנחנו מכירים, הכל בסדר, עם זה אנחנו שלווים. אז תראו, יוצא פה דבר נורא מוזר. זאת אומרת, הסיבתיות לא שייכת לניסיון שלנו, זאת הנחה שאנחנו מביאים מהבית. אקראיות לא ראינו בחיים, גם זה לא שייך מהניסיון. איפה ראית? עציץ נפל מהגג. בטח יש הסבר, מישהו דחף אותו וכולי, נכון. אבל זה שבמקרה אני עברתי שם זה לא אקראיות? אין קשר בין זה לזה. ברור שלא. ברור שלא. אין קשר בין זה לזה. אין קשר בין זה לזה. לא. לא. אקראיות לא אומרת שאין קשר בין זה לזה. לא צריך להיות קשר בין זה לזה, אבל צריכה להיות סיבה למה עברת פה. סיבה שלא קשורה לעציץ. עברת פה כי החלטת, כי משהו גרם לך לעבור פה. אבל העציץ בראש והלכתי ל… כי הגעת לאותו מקום יחד עם העציץ, מה לעשות, תפסת לו את המקום קצת קודם. היית צריך לתת לו להיות שם ראשון. בסדר, מה לעשות. אבל זה אקראי שזה קרה. זה לא אקראי. אבל זה אקראי, לא אקראי. זה לא אקראי. יש לך סיבות טובות למה אתה הלכת ויש סיבות טובות למה העציץ נפל וזה נפגש באותו מקום וזה קרה. אני מחפש הסבר למה זה… לא, לא צריך הסבר. עוד פעם, לא צריך. בשביל מה שתהיה בהתחלת היום. בדיוק. לא צריך הסבר שקושר שני חלקים אחד לשני. צריך שכל אחד מהחלקים יהיה לו הסבר טוב למה הוא קרה. וזה שהם קרו ביחד כי ההסברים הביאו אותם לאותו מקום. זה הכל. ולזה אנחנו קוראים אקראי. אתה יכול לקרוא לזה אקראי, אבל זה לא אקראי. שבמקרה אני הייתי ברגע… אתה יכול לקרוא לזה אקראיות אם אתה רוצה, אבל זה לא המושג אקראי שאנחנו מדברים עליו פה. לא, ברור שלא. שום דבר פה לא קרה במקרה. יש סיבות מאוד טובות לזה שכל דבר קרה. אז מה במקרה פה? אבל זה המושג. זה מושג סמנטי, אני לא עוסק בסמנטיקה. ברמה המהותית זה לא אקראי. אתה יכול לקרוא לזה אקראיות להקשר דיון מסוים, אבל זה לא אקראיות במובן שאני מדבר עליו כאן. יש סיבות טובות לכל מה שקרה שם. יותר מזה, אם קרה משהו בלי סיבה, אם קרה משהו שלא מוצאים לו סיבה, אנחנו עדיין נניח שיש סיבה. אנחנו נגיד, טוב, אז לא מצאנו, לא היינו מספיק חכמים, לא בדקנו מספיק טוב, וכולם פה מסודרים וחושבים ככה. אני חושב שלפני הרבה שנים לא היה ככה. בסדר, אבל אני מדבר עלינו. אני לא מדבר על אנשים מלפני הרבה שנים. אבל המילה סיבה היא משתמשת בעולם הלא סיבה תוצאה. יש כאילו, הרי סיבה זה יכול להיות… הסיבה במובן התכליתי. כן. לא, אז לזה אני עוד אגיע. לזה אני עוד אגיע. שנייה, לזה אני עוד אגיע. אז בעצם, תראו מה יוצא מכאן. מה שיוצא מכאן זה שמתוך שלושת המנגנונים: אקראיות, דטרמיניזם ושיקול דעת או בחירה חופשית, שני הראשונים הם אלה שלא מובנים ולא מוכרים לנו מהחיים. אז לא מובנים זה לא… לא מוכרים לנו מהחיים. אנחנו כופים עליהם את עולם המושגים שלנו. הבחירה החופשית, אני לא יודע אם יש משהו שיותר מוכר לנו ומובן לנו מהחיים מאשר זה. כל אחד שחווה צמתים שבהם הוא עבר והחלטות שהוא קיבל, הוא חווה את החוויה הזאת שהוא בחר באופן חופשי במה שהוא עשה. אתה יכול לספר לי שזאת אשליה ובאמת זה לא נכון, וזה לא הוכחה לכלום. לכן אמרתי, אני לא מוכיח שזה נכון, אני רק אומר, נקודת המוצא שלי, אם הייתי צריך לבחור איזה משלושת המנגנונים קיים ואיזה הוא המצאה, אני הייתי בוחר קודם כל השלישי. השלישי בוודאי קיים. שני הראשונים או שאני צודק או שאני לא צודק, אני לא יודע. עכשיו למרבה האבסורד, הדטרמיניסטים מסתכלים על זה הפוך. אומרים: הסיבתיות – זה ברור, זה מובן, את זה אנחנו מכירים מהחיים. אקראיות – גם אני יכול להבין. חוץ מזה אין שום דבר. מאיפה, מאיפה הדבר… החוויה הכי אינטימית שאנחנו חווים כל הזמן בחיים שלנו זאת אשליה. כל שאר הדברים שאנחנו מביאים מהבית בלי שיש להם שום בסיס אמפירי, זה הדבר שהוא ברור נכון. בעיניי זה קצת הפוך להיגיון. וזה מאוד חזק אצלנו, אני לא אומר שגם אני לא מרגיש ככה. אני חושב שרבים מרגישים ככה. אבל צריך לחשוב על זה קצת פילוסופית ורואים שבמובנים רבים זה מוטמע בנו. זה לא עומד במבחן פילוסופי. אבל בסופו של דבר נדמה לי שהמושג הזה של שיקול דעת או בחירה חופשית הוא מושג שאולי הכי מוכר לנו מבין השלושה, ולא זה שאי אפשר להבין אותו או להכיר אותו. עכשיו באמת היו פה קודם, אז אני כבר אעיר את זה כאן. מה אני אציג את זה מזווית קצת שונה. מה ההבדל בין סיבתיות לבין שיקול דעת. גם בשיקול הדעת יש לי סיבות למה אני עושה דברים. אני מחליט לעשות כך וכך כי יש לי… אני רוצה להשיג כך וכך. אוקיי? גם לכאורה זה הסברים במונחי סיבות. למה זה אני טוען שונה מדטרמיניזם? אז פה אני נכנס באמת לקואוז אנד ריזון, כן? לטעם וסיבה. יש דברים שאני עושה בגלל סיבה. הסיבה גורמת לי לעשות דברים, היא מניעה אותי לפעולה. יש סיבות שאני עושה למען טעם או בגלל טעם כלשהו, שזה בדרך כלל עם הפנים לעתיד, לא מהעבר לעתיד. אני בעצם רוצה להשיג משהו, ולכן אני עושה משהו עכשיו כדי להשיג את המטרה העתידית הזאת. זה גם הסבר, אבל זה הסבר תכליתי ולא הסבר סיבתי. טלאולוגי. זה ההבדל בין מדוע ללמה. מה? זה ההבדל בין מדוע ללמה. אוקיי. ודטרמיניזם תלוי בהסברים סיבתיים. הסברים מן העבר – מה גרם לדבר הזה לקרות. הסברים תכליתיים זה למען מה עשיתי, או מפני מה עשיתי את זה – למען מה עשיתי את זה. אוקיי? זה מה אני רוצה להשיג בעתיד, הסתכלות על העתיד. עכשיו באופן מוזר, נגיד שאני מרים טלפון כדי לטלפן לחבר שלי לקבוע איתו פגישה ביום ראשון. אוקיי? אז אומרים לי… הסיבה לזה שהרמת טלפון זה הרצון לפגוש אותו ביום ראשון. הפגישה ביום ראשון היא אירוע עתידי. איך היא יכולה להיות סיבה למשהו שאני עושה עכשיו? ברור שזה רק שגרא דלישנא. מה שמתכוונים לומר זה הרצון שלי לפגוש אותו ביום ראשון מהווה סיבה לזה שהרמתי טלפון. הרצון באמת קדם להרמת הטלפון. הפגישה באה אחרי. אוקיי? זאת אומרת, אם אני מדבר על הסבר סיבתי לזה שהרמתי את הטלפון זה הרצון שלי, הוא ההסבר הסיבתי לזה שהרמתי טלפון. אם אני אדבר על ההסבר התכליתי, אז אני אומר זה הפגישה. הרצון שתהיה פגישה, או הפגישה ביום ראשון היא הטעם למה הרמתי טלפון עכשיו. אבל תשימו לב מה שיוצא פה זה דבר מאוד מעניין שמאיר אני חושב קצת את המסתורין הזה של שיקול הדעת או של הבחירה החופשית. בעצם הרצון שלנו, לפחות בתפיסה הליברטריאנית, ועוד פעם זה לא הוכחה, אני רק מציג מה זאת תפיסה ליברטריאנית. התפיסה הליברטריאנית בעצם אומרת שהרצון זה כושר מאוד מיוחד בעולם שלנו. זה כושר שהופך טעמים לסיבות. בעצם אני רוצה אירוע עתידי, אוקיי? אז אני צריך להרים טלפון. אני, זאת אומרת, אני מעוניין, נקרא לזה לא רוצה, מעוניין בפגישה ביום ראשון. לצורך כך צריך להרים טלפון. אז הטעם של הרמת הטלפון זה הפגישה ביום ראשון. אבל את הרמת הטלפון צריך לעשות מסיבה כלשהי. והרמת הטלפון זה פעולה פיזית. לפעולה פיזית תמיד יש סיבה. פעולה פיזית לא נעשית לשם תכלית. פעולה פיזית נעשית מתוך סיבה. מה הסיבה לפעולה הפיזית הזאת של הרמת הטלפון? הרצון לקבוע פגישה ביום ראשון. הרצון הוא הסיבה להרמת הטלפון, כאשר הטעם של הרמת הטלפון, התכלית של הרמת הטלפון, זה פגישה ביום ראשון. אז הרצון הופך את הטעם העתידי לסיבה. הרצון האנושי זה מה שהוא עושה. הוא לוקח, וזה פשר התעלומה הזאת, לכן אנשים מתבלבלים כל הזמן בין שיקול דעת לבין סיבתיות. בין שיקול דעת לבין סיבתיות. אני בעצם אומר, הרצון האנושי בתפיסה הליברטריאנית יש לו כושר מאוד מיוחד. הוא לוקח אירוע עתידי שהוא טעם למשהו שצריך לעשות עכשיו, יוצר ממנו סיבה, והסיבה הזאת מחוללת את האירועים שיובילו בסוף למטרה, לטעם. עכשיו תשאלו, בואו נמשיך לשאול הלאה, ומה הסיבה להתעוררותו של הרצון? אם התעוררות הרצון היא הסיבה להרמת הטלפון, והרמת הטלפון היא הסיבה לפגישה, נכון? זה בציר הסיבתי. אבל בציר הטעם הכל מתחיל מהפגישה. בציר הסיבתי הפגישה זה סיום התהליך, אבל בציר התכליתי הסיבה היא ההתחלה, הפגישה היא ההתחלה. אני רוצה להגיע לפגישה, לצורך כך אני צריך להרים טלפון. אבל אני לא יכול להרים טלפון מכוח אירוע עתידי. אז מיוצרת לי סיבה שתחולל הרמת הטלפון. הסיבה הזאת זה הרצון לקבוע פגישה ביום ראשון. עכשיו אני שואל, מה מעורר את הרצון? מה הסיבה שעוררה את הרצון? מה נגיד, האירוע ביום ראשון? אז עוד פעם יש לנו איזה שהיא סיבה שנמצאת בעתיד. סיבה אמורה להופיע לפני המסובב. התשובה, שנייה אחת, אני רק רוצה להשלים את התמונה, התשובה שאני מציע לזה היא שלרצון אין סיבה. בניגוד לפיזיים, הרמת טלפון זה אירוע פיזי. אני מרים את היד, יש פה גוף פיזי. הגוף שלנו מתנהל עם אלקטרונים ומסות וזה אירוע פיזיקלי. אז לאירוע פיזיקלי צריכה להיות סיבה. אבל אם הסיבה שלו היא הרצון, הרצון הוא אירוע מנטלי, לא פיזיקלי. ואם אתה ליברטריאן, אז אתה צריך לקבל את ההנחה שיש אירועים מנטליים ללא סיבה. שרצון יכול להתעורר. רגע ומדעי המוח אומרים, לא, כל אחד מהם אומר שיש משהו שנתן, אני אגיע לזה, אני רק מציב כרגע את התמונה הליברטריאנית כדי שנדע על מה הוויכוח הזה. אני עוד אגיע למדעי המוח ולטיעונים, אבל אני רוצה שיהיה ברור מה המודלים שעומדים פה אחד מול השני. אז במודל הדטרמיניסטי בעצם מה שיש זה הסתכלות מהעבר אל העתיד, א' סיבתו של ב', ב' סיבתו של ג'. בעצם ברגע המפץ הגדול הוכתב שאנחנו נשב כאן בצורה הזאת וכל מה שאנחנו נעשה, הכל היה קבוע מראש. אם היינו יכולים לעשות את החישוב עד הסוף, היה לנו כוח חישובי מספיק, היינו יכולים לקבוע ברגע המפץ הגדול שיהיה פה שיעור בשעה זו וזו ואלה ואלה יהיו נוכחים ושמישהו יניח רגל על רגל שם. אוקיי? זה היינו יכולים לדעת מהמפץ הגדול. בסדר? התפיסה הליברטריאנית אומרת שלא. התפיסה הליברטריאנית אומרת שיש נקודות על השרשרת הסיבתית הזאת שמתחילים שרשרת חדשה שאין לה חוליות קודמות. זה הסתכלות על העתיד שמייצרת תחילה של שרשרת ועכשיו מתחילה שרשרת. הפגישה הזאת תיצור כמובן תוצאות והשרשרת הזאת יכולה להמשיך לנצח, אבל היא לא התחילה ממינוס אינסוף או מהמפץ, אלא היא התחילה ב. נקודת זמן מסוימת, ומשם והלאה היא ממשיכה באופן סיבתי. ומה ההבדל בין זה לבין בעל חיים? אריה, שהוא רואה עדר, הוא אורב לזברה. רגע, רגע, אני רוצה לטרוף אותה. וזה שאתה רוצה לטרוף אותה זו האנשה. אתה עושה לו האנשה, האנשה באלף, אתה עושה לו פרסוניפיקציה. לא, הוא לא רוצה לטרוף אותה. יש לו דחף לטרוף אותה. אצלו הרצון לא נובע מתוכנית עתידית, הרצון נובע מזה שהוא בנוי כך, שכשהוא רעב והוא רואה צבי, אז מתעוררים אצלו אינסטינקטים שגורמים לו לרוץ. אבל אתה מניח שאצל בני אדם זה אחרת. כך אני מניח, אני לא מוכיח את הטענה, אני רק מציב אותה. עוד מעט נראה, בהמשך, מה הטיעונים לפה ולשם. קודם כל אני מציב את שני המודלים זה מול זה. הוא נלחם עם יצרים כדי להגיד שכשאני רוצה לפגוש אותו ביום ראשון אני בוחר חופשי, אבל כשהאריה רוצה לאכול את הזברה זה האנשה. אם זו גזענות אז אני מודה באשמה. מודה בעובדות כופר באשמה ליתר דיוק. יש ניסויים ממש שהוכיחו שהם מתוכנתים. מה? שבעלי חיים מתוכנתים. יש ניסויים ממש. בסדר, יכול להיות, אני לא בטוח שלכל רמה. אפשר משהו יותר תכנוני, הזכר שמחסל את כל הזכרים האחרים כדי… ושוב פעם, זאת אותה האנשה. הדחף הזה לא נוצר כתוצאה מתוכנית עתידית, הדחף הזה נוצר מזה שהוא בנוי כך. פשוט בנוי כך, שכשהוא רואה זכרים אחרים ויש פה נקבה שהוא רוצה, אז הוא רוצה לחסל אותם. לא שהוא עושה איזושהי תוכנית מתוחכמת: אני בוחר בגברת הזאת, ועכשיו אני צריך לחסל את כל האחרים כדי להשיג לעצמי. אנחנו מתארים את זה בשפה כזאת, אבל זאת האנשה. זאת הטענה לפחות. עכשיו, אני אומר עוד פעם, גם אם אני לא צודק, ויכול להיות שהאריה עושה תוכניות, אז גם לאריה יש בחירה חופשית. לא אכפת לי. אבל אני מנסה להגדיר פה את המושג בחירה חופשית, לא אכפת לי כרגע אם רק בני אדם ניחנו בו או גם יצורים אחרים. זאת שאלה אחרת.