בחירה שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקדמה לסדרת הבחירה והחירות
- [1:16] הפרדוקס של דרישת התשובה
- [3:10] המרת ערכים: ליטאיות לחסידות
- [9:46] הקונפליקט בין טעם לבריאות בתשובה
- [12:26] דטרמיניזם מול חירות: טיעון ון אינוגן
- [15:41] האם נולדנו עם ערכי יסוד?
- [20:22] קוגיטו של דקארט: מחשבה וקיום
- [26:19] רוח וחומר: האם קיים שני ישויות?
- [27:49] הקשר בין דטרמיניזם למטריאליזם
- [29:55] מחקר המוח והקונצנזוס המדעי העדכני
- [31:50] ניסויי ליבט והקשר לבחירה חופשית
- [33:50] השלכות משפטיות של מדעי המוח
- [36:12] הטיית המדענים והפילוסופים בפרשנות המדע
- [40:45] סיפורו של פרופסור יוסף נוימן והאתאיזם
- [42:36] הדיון על צבע הירוק והקיום שלו בתודעה
- [53:32] החיים ככימיה והמוות
- [54:42] וויכוח דטרמיניזם וקוונטום
- [56:18] קומפטיביליזם מול דטרמיניזם
- [58:30] אתיקה בחברה דתית ולא דתית
סיכום
סקירה כללית
הדובר ממשיך סדרה על בחירה חופשית דרך הפרדוקס שבדרישה לעשות תשובה: תשובה נתפסת כדרישה לשנות מערכת ערכים, אך אם אדם כבר מאמין בערכים החדשים הוא כבר “שם”, ואם אינו מאמין בהם אין סיבה שיזום את השינוי. הוא קושר את הקושי הזה לעצם מושג הבחירה ומסביר מדוע הרמב"ם מציב את דיון הבחירה בהלכות תשובה, כי תשובה פירושה “לחזור להיות בוחר”. הוא מבדיל בין מטריאליזם לדטרמיניזם כשאלות בלתי תלויות, אך מסביר כיצד בפועל מחקר מוח ופיזיקליזם יוצרים זיקה לדטרמיניזם ומייצרים קונצנזוס מדעי-לכאורה שמחלחל למשפט, למוסר ולשיח הדתי-חילוני, לעיתים תוך ערבוב בין עובדות לפרשנות והעלאת טיעונים מבולבלים גם בידי אנשים חכמים.
תשובה כפרדוקס של שינוי ערכים
הדובר פותח בציווי “ובחרת בחיים” ובשאלה מדוע אינו נמנה במניין המצוות, ומקביל זאת לתהייה על מצוות התשובה אצל הרמב"ם שבה “אין מצווה לעשות תשובה אבל יש חובה לעשות תשובה”. הוא מנסח אבסורד פילוסופי: דרישה מאדם לעשות תשובה היא דרישה מאדם לשנות מערכת ערכים שגרמה לו לחטוא, אך שינוי כזה אינו מובן כמנגנון יזום. הוא מציב דילמה של זהות הסוכן: אם הקדוש ברוך הוא משנה את האדם אז “הוא עשה תשובה לא אני”, ואם האדם עצמו עושה תשובה אז מי הוא ה”אני” שמשנה את עצמו ועל בסיס איזה קנה מידה ערכי הוא מחליט.
חולשת הרצון, היררכיית רצונות, ודוגמת הדיאטה
הדובר מתייחס לטענה שתשובה היא עניין של חולשת רצון ומדגיש שגם כשאדם “נופל” הוא פועל לפי מכלול רצונותיו בפועל ולא בניגוד לערכיו. הוא מגדיר “רוצה” כמכלול שמשקלל שיקולים ערכיים, אינטרסים והדוניזם, ומציג דוגמת דיאטה שבה אדם שאוכל עוגת קצפת אינו “רצה דיאטה” יותר משהוא רצה לאכול. הוא טוען שהקריאה “תעשה תשובה” משמעה להפוך את ההיררכיה בסולם הערכים, אך אז חוזרת אותה בעיה: אם האדם כבר מאמין שהבריאות קודמת, אין צורך בתשובה, ואם אינו מאמין בכך אין סיבה שישנה.
בעל תשובה בז'רגון העכשווי מול בעל תשובה בחז"ל
הדובר מבחין בין “חוזר בתשובה” במובן העכשווי של מעבר מחילוניות לדתיות הדורש שכנוע, לבין “בעל תשובה” בספרות חז"ל שהוא אדם “שהאמין מראש” וחטא וצריך לחזור לערכיו המקוריים. הוא טוען שהפרדוקס שהוא מבקש לנתח נוגע במיוחד למקרה השני: אדם שכבר מקבל את הערכים הדתיים ועדיין אינו מציית, ואז נשאלת השאלה כיצד מתרחש המעבר הפנימי שמעמיד את הציות כערך מרכזי. הוא קושר זאת לטענה שתשובה פירושה לחזור להיות בוחר, ולפיכך הפלונטר בתשובה הוא ביטוי לקושי הבסיסי במושג הבחירה.
טיעון ואן אינווגן נגד בחירה והבחנה בין בחירה לאינדטרמיניזם
הדובר מציג את הטיעון הדטרמיניסטי של פיטר ואן אינווגן: אם יש סיבה מספקת למעשה אין בחירה כי הסיבה כופה, ואם אין סיבה זה אקראי ולכן גם אין בחירה. הוא טוען שהטעות היא הזיהוי של “אין סיבה כופה” עם אינדטרמיניזם, ומציע שבחירה ואינדטרמיניזם הם שני מנגנונים שונים שאינם נשלטים על ידי סיבה כופה. הוא מחבר זאת לפרדוקס הקודם כדי לטעון שהכשל נובע מתפיסה שמתחילה ממערכת ערכים כאקסיומה ומתעלמת מ”משהו קודם” שמאמץ את המערכת.
האני והמפה: טעות קטגורית בחיפוש סוכן בתוך המבנה
הדובר מביא אנלוגיה למאמר פסיכולוגי מבר אילן שחיפש “איפה נמצא האני” במפה הפסיכואנליטית, וטוען שזה חיפוש מוטעה כי “האני זה אותו אחד שהמפה מתארת אותו” ולא רכיב בתוך המפה. הוא מיישם זאת על ערכים: אימוץ מערכת ערכים בסיסית אינו יכול להתבצע לפי קנה מידה ערכי מוקדם, כי אז אותו קנה מידה כבר שייך למערכת שאומצה. הוא מעלה שאלה מקבילה על מקור הערכים עצמם: אם הם מולדים אין כאן הכרעה, ואם הם נבחרים עולה השאלה לפי מה נבחרו, וכל השאלות הללו מתכנסות לבעיה של “המשהו הקודם” הקשור לאני.
מטריאליזם ודטרמיניזם: שתי שאלות בלתי תלויות
הדובר מסדר את הדיון בשתי שאלות שמערבבים ביניהן: מטריאליזם כשאלה אונטולוגית על מה קיים בעולם, ודטרמיניזם כשאלה על כפייה וחופש בהחלטות. הוא טוען שאין קשר מושגי מחייב בין השתיים ומדגים אפשרויות של דואליסט דטרמיניסט ומטריאליסט לא-דטרמיניסט, כולל אזכור פרשנויות לא דטרמיניסטיות של תורת הקוונטים. הוא מציין את ספרו של ליבוביץ' “הבעיה הפסיכו-פיזית” כספר העוסק במטריאליזם וביחסי גוף-נפש ולא בשאלת הדטרמיניזם.
דקארט, הקוגיטו, והקדימות של המנטלי
הדובר מסביר את קוגיטו ארגו סום של דקארט כמציאת הנחה הכרחית שאי אפשר לכפור בה, “אני חושב”, בניגוד לטענות כמו “אני הולך” שמניחות כבר את הקיום. הוא מדגיש שהקוגיטו אינו מוכיח שיש גוף אלא שיש “יש חושב”, ולכן מציג היפוך אינטואיטיבי: מה שברור הוא קיומה של הרוח או המנטלי, ורק אחר כך עולה השאלה על החומר. הוא מוסיף שגם ההיסק על קיום חומר נעשה באמצעות מחשבה, כלומר תהליך מנטלי, ומבהיר שהשימוש שלו במונחים מנטלי ורוחני אינו תמיד זהה בכל תפיסה.
למה בכל זאת קושרים פיזיקליזם לדטרמיניזם
הדובר אומר שהקישור המעשי נובע מהטענה שחוקי הפיזיקה של “חיי היומיום” דטרמיניסטיים, ושאין אפקטים קוונטיים רלוונטיים במנגנונים כמו נוירונים לפי התפיסות המקובלות. הוא מגדיר “פיזיקליזם” כהרחבה של מטריאליזם הכוללת שדות והפיזיקה כולה, וטוען שאם מקבלים פיזיקליזם אז בדרך כלל נגררים לדטרמיניזם כטענה עובדתית על העולם ולא כמסקנה מושגית. הוא מדגיש שגם דואליזם יכול לדור עם דטרמיניזם, למשל אם “הרוח פונקציה של החומר” ומוכתבת מתהליכיו.
קונצנזוס מחקר מוח, ניסויי ליבט, והזחה של הפילוסופיה
הדובר מתאר קונצנזוס רחב בקרב חוקרי מוח לתפיסה מטריאליסטית ודטרמיניסטית, ואת התחושה שדטרמיניזם מוצג לסטודנטים כעובדה מדעית ולא כשאלה פילוסופית. הוא מזכיר את ניסויי ליבט מסוף שנות ה-70 ואת העובדה שליבט עצמו האמין בבחירה חופשית אך פירש את ממצאיו כמכה שמכריחה אותו להתמודד עם דטרמיניזם. הוא טוען שהמעבר של השאלה למעבדה יוצר רושם שהבעיה “נסגרה”, בעוד שבפועל רבים מבלבלים בין ממצאים לבין תפיסת עולם בגלל חוסר מיומנות פילוסופית אצל אנשי מדע וחוסר מיומנות מדעית אצל פילוסופים.
השלכות משפטיות: אחריות, סריקות מוח, ומדרון חלקלק
הדובר מתאר מגמה, בעיקר בארצות הברית, של הכנסת מדעי המוח לעולם המשפט כדי לקבוע אחריות פלילית באמצעות סריקות מוח ולא רק הערכות פסיכולוגיות או פסיכיאטריות. הוא מציג אפשרות קיצונית העולה מתוך דטרמיניזם: אם אפשר לנבא התנהגות, “למה לחכות עד שהוא יחטא”, והדבר עשוי להצדיק ענישה או כליאה מראש. הוא טוען ששופטים אינם יכולים לבקר טענות מומחים, והפרשנות הדטרמיניסטית מתגנבת כמדע אובייקטיבי, בעוד שהזהירות שמוצעת היא מפני חוסר ידע זמני ולא מפני גבולות עקרוניים של ההסבר המדעי.
דתיים-חילוניים, הומניזם, ויובל נח הררי
הדובר טוען שנוצרה קורלציה תרבותית בין דתיות לדואליזם וליברטריאניזם ובין חילוניות למטריאליזם ודטרמיניזם, והדבר הופך את הדיון לעימות זהותי שמקשה על בירור. הוא מבקר את מה שהוא רואה כסתירה פנימית בהגות חילונית הומניסטית שמאדירה את האדם אך מאמצת דטרמיניזם שמצמצם את האדם ל“חרגול” או “תולעת משוכללת”. הוא מביא דוגמה מיובל נח הררי הכותב שלבני אדם יש זכויות כמו שלחרגולים יש זכויות, ומציג זאת כבעיה מושגית בעולם שמכונן את האדם כמכונה מטריאליסטית.
אנקדוטת יוסף נוימן והכחשת המנטלי
הדובר מספר על שיחה עם פרופ’ יוסף נוימן, אתאיסט מטריאליסט ודטרמיניסט, שטען שאי אפשר להכחיש את קיומם של תהליכים מנטליים כמו רגשות, מחשבות ופחדים גם אם מסבירים אותם כפונקציה של החומר. הוא מציג את עמדת נוימן כעקבית: המנטלי קיים אך אינו מחייב סובסטנציה רוחנית נוספת, ומנגד מבקר אחרים שמכחישים את המנטלי משום שקשה להסבירו במסגרת מטריאליסטית. הוא טוען שהטענה “זו אשליה” אינה בורחת מהבעיה כי “אשליה” עצמה היא דבר מנטלי, ומקשר זאת חזרה לעיקרון “אני חושב משמע אני קיים”.
תפיסת הצבע הירוק והבחנה בין תהליך פיזיקלי לחוויה
הדובר מסביר שאין “צבע ירוק” בעולם החיצוני אלא אורך גל של שדה אלקטרומגנטי, והחוויה של “אור ירוק” קיימת רק בהכרה כתוצאה של תרגום המערכת החושית והקוגניטיבית. הוא טוען שזהות בין הגל האלקטרומגנטי לבין חוויית הירוק היא טעות מושגית, ומבחין בין הטענה שאפשר להסביר חוויה בלי להניח מעבר לפיזיקה לבין הטענה השגויה שאין חוויה כלל. הוא מצטט את טיעון “הנה יש לי יד” של מור כאנלוגיה להתעקשות על המובן מאליו של החוויה.
קומפטביליזם והגדרת חופש כ”אין הפרעה חיצונית”
הדובר מציג את הקומפטביליזם כתפיסה שלפיה ניתן להחזיק בדטרמיניזם ובכל זאת לדבר על רצון חופשי, כל עוד האדם עושה את מה שהחליט ושום גורם חיצוני אינו מונע ממנו לבצע. הוא מציג את הביקורת שהקומפטביליסטים מגדירים “מחליט” כתהליך חשמלי במוח, ומעיר שניתן היה לקרוא לכך “קוקוריקו”, כלומר שינוי סמנטי שאינו פותר את שאלת המשמעות של החלטה. הוא מציין שזו תפיסה נפוצה אצל פילוסופים כיום, ומביא את ספרו של אליעזר מלכיאל כספר מצוין שמגן עליה, אף שהוא עצמו “לא מסכים עם מילה” במסגרת המחשבתית שלו.
צ'כנובר, פלסטיות המוח, ובלבול במושג דטרמיניזם
הדובר מצטט את אהרון צ'כנובר שטוען “הכול כימיה” ומתאר את המוות כהיעלמות רוח, רגשות ואינטליגנציה, ואת ההמשכיות כנתונה בידי “הריאקציות הכימיות” של החיים. הוא מציג את טענת צ'כנובר שהפלסטיות של המוח היא “בשורה גדולה למתנגדי הדטרמיניזם” משום שהסביבה מעצבת אותנו, ומכנה זאת טעות שמבלבלת בין דטרמיניזם פילוסופי לבין דטרמיניזם במובן מחקרי-ביולוגי של “מולד קובע”. הוא טוען שהשפעה סביבתית יכולה להיות דטרמיניסטית לא פחות, ושבמקרה כזה היחידה הדטרמיניסטית היא המערכת הכוללת של עולם-אדם.
הגדרה בסיסית של בחירה חופשית ותנאי האפשרות שלה
הדובר מגדיר בחירה חופשית כעמדה שלפיה בניגוד לחוקי הפיזיקה הדטרמיניסטיים יש באדם אלמנט שאינו כפוף להם. הוא מציב שלושה תנאים: קיום כמה אפשרויות, יכולת ממשית לבחור בכל אחת מהן, ויכולת לבצע את ההחלטה ללא כפייה חיצונית. הוא מסיים בכך כמעבר מן ההקדמות אל בירור שיטתי של המושג, לאחר שהבהיר את המוטיבציות, ההשלכות והבלבולים המרכזיים בשיח העכשווי.
תמלול מלא
פעם קודמת התחלתי את הסדרה של בחירה רצון חופשי בחירה, ואמרתי הקדמתי שחלקים מהעניין הזה לא יהיו דיון שבמבט ראשון נראה תורני, ואמרתי שאני אוציא אחרי זה מהדורה בכתב רש"י ואז הכל יהיה בסדר. והיום היום אנחנו כאן קצת ניכנס אולי באמת נתחיל להיכנס אולי באמת להיבטים הכלליים יותר. אני אזכיר פעם קודמת נתתי בעצם איזשהו מבוא כללי, התחלתי עם הציווי בתורה ובחרת בחיים, ועם התהייה למה הוא לא נמנה במניין המצוות. הבאתי בהקשר הזה תהייה דומה לגבי תשובה, מצוות התשובה שבערמב"ם נראה שאין מצווה לעשות תשובה אבל יש חובה לעשות תשובה. הסברתי את ההבדל בין המצווה לבין חובה אבל שאלתי למה זאת אומרת חובה יש לעשות, אבל מצווה אין מה לצוות על דבר כזה. הסברתי למה אין מה לצוות על דבר כזה במסגרת ההסבר שם, אז ניסיתי להדגים את האבסורד, עם זה סיימנו בפעם הקודמת. ניסיתי להדגים את האבסורד שיש בדרישה מאדם לעשות תשובה, כי דרישה מאדם לעשות תשובה זה בעצם דרישה מאדם לשנות את מערכת הערכים שלו. אם עד עכשיו הייתה לו מערכת ערכים מסוימת שהובילה אותו לחטוא, אז הוא אמור לתקן את זה כדי לא להגיע שוב לזה החטא לעולם, או לפחות להיכנס למצב שאם אתה נמצא בו אז לא תחטא. אמרתי שזה לא לא חייב להתממש בפועל בהמשך הדרך. והשאלה מה משמעותו של מה משמעותה של דרישה כזאת? מה זאת אומרת שאומרים לי לשנות את מערכת הערכים שלי? אני דוגל במערכת הערכים איקס אז אומרים לי לא לא תהפוך אותה לוואי. אז אני אומר זה מה שאני חושב זה מערכת הערכים שלי. אז אם המסקנה וואי נובעת מתוך מערכת הערכים איקס אז אני מבין יש לי מערכת ערכים איקס מתוכה אני מסיק איזושהי מסקנה ואוקיי זה מה שאני צריך לעשות. אבל אם זה נובע משמה אז כבר מראש בעצם הכל היה בסדר. אלא מה מדובר במערכת שלא נובעת מאיקס מערכת אחרת אלטרנטיבית, ואז אני נקרא לשנות את הדבר הזה באופן יזום. אמרתי שאחת משתיים, או שהקדוש ברוך הוא משנה אצלי את העניין ואז כמובן הוא עשה תשובה לא אני, זאת אומרת הוא עשה עלי את התשובה כאילו הוא הפך אותי הפך אותי בתשובה, שזה לא נראה שזה הדרישה מבן אדם לעשות תשובה באופן יזום. אבל מצד שני כשאני עושה תשובה מי זה אותו אחד שעושה את התשובה ועל מי היא נעשית? זאת אומרת אם אני מאמין במערכת הערכים וואי ולכן אני רוצה לשנות את עצמי מאיקס לוואי אז אני כבר מאמין בוואי אני לא צריך לשנות, אז כבר עברתי. ואם אני לא מאמין בוואי אז למה שאני אשנה תפיסת עולמי מאיקס לוואי? זאת אומרת תשכנע אותי באמת בוואי מה פתאום שאני אעשה דבר כזה? אני לא כל כך מבין. למשל היו אנשים שהיו ליטאים והפכו להיות חסידים. וזה לקח זמן. לא כל אחד מושלם כן. לא כולם מושלמים אני אומר. זה רק דוגמה. או שיש שהפכו להיות ציונים או משהו. מה השאלה? ובמשך הזמן הם למדו וכן הלאה ועברו תהליך עד שהפכו. לא אתה עוד פעם אתה אומר הרי בן אדם משנה את עמדתו ואת ערכיו. ברור. בגלל זה אני אומר שיש פה איזשהו סוג של פרדוקס. זאת אומרת אם הייתי חושב שאדם לא יכול לשנות את עמדתו ואת ערכיו אז אנחנו יכולים לסגור את הבסטה וללכת הביתה. הבעיה אבל שאנחנו לא מצליחים להבין איך זה קורה. זאת אומרת זה קורה מצד אחד אבל כשאתה מסתכל על המנגנון איך העסק הזה עובד אתה בעצם נתקע, זאת אומרת אתה לא יודע איך זה כמו כן אתה אם אני חושב שהזכרתי פעם את הקטע שאתה עושה פרדוקס אתה מדבר על פרדוקס של אכילס והצב כן? זאת אומרת שאכילס הרי לא משיג את הצב אתם מכירים כולם בטח את העניין הזה נותן פור לצב כשהוא מגיע לאיפה שהצב היה הצב כבר התקדם עוד קצת כשהוא מגיע לפה הצב התקדם עוד קצת ולכן למרות שאכילס יכול לרוץ פי כמה וכמה יותר מהר מהצב הוא אף פעם לא ישיג אותו. אז הרבה פעמים אני כן אני שומע מה שאתה אומר טוב נו ברור אבל הרי אנחנו רואים שאכילס משיג את הצב. ברור בגלל זה זה פרדוקס. זאת אומרת אם המסקנה הייתה שאכילס לא ישיג את הצב אז מה הבעיה טוב אכילס לא משיג את הצב מה קשה? הפרדוקס הוא שברור לנו שזה לא נכון רק השאלה היא איך איפה איך אנחנו יכולים לשים את האצבע על מה בטיעון לא נכון זאת אומרת מה הבעיה? פרדוקס זה סוג של חידה. אנחנו יודעים את התשובה אנחנו רק אומרים מה הנימוק לתשובה זאת אומרת איך זה קורה. אז גם פה אני מסכים לגמם שבן אדם משנה את תפיסת עולמו ואת השקפתו ואת ערכיו השאלה היא רק איך העסק הזה קורה מה המנגנון ולכאורה המנגנון הזה לא עובד. לא ניתן להבין אותו. נכון, לשקול מחדש את ערכיו. לשקול לאור מה? מה קנה המידה? מה שיש, כוח אחר. בתורה, אבל אם אתה, בתורה ערכים מסוימים. זה מילים. אני, הקנה מידה הקודם שלי גם היה התורה? לא. לא. אז עכשיו למה שאני אקבל את התורה בתור קנה מידה? אם זה משתכנע, אם משתכנע זה משהו אחר. אז אמרתי, הקדמתי בפעם הקודמת, אם אתה רוצה להחזיר אותי בתשובה כמו במובן העכשווי, הכוונה להפוך בן אדם חילוני לדתי, בסדר, אז צריך לשכנע אותו. אבל אם אתה רוצה שהוא יעשה תשובה, בעל תשובה במובן המקורי, זה לא מה שאנחנו קוראים היום חוזר בתשובה. לא, אבל יש אנשים שבאמת הם נאמנים להרבה מהתורה, והם חוטאים, לא מצליחים. בדיוק! ואני מדבר עליהם! נו! הוא יודע שהוא צריך לעשות משהו מסוים, אבל לא עומד בזה, אז הוא מנסה. אז זה דיברנו בפעם הקודמת, אז אמרתי שהטיעון הזה זה טיעון של חולשת הרצון, והסברתי למה הטיעון של חולשת הרצון לא פותר את הבעיה, כי בסופו של דבר אתה עושה תמיד את מה שאתה עושה. כן. אני מתנצל אם אני חוזר על דבר שאמרת בפעם הקודמת כי לא הייתי, אבל כמו שבמדינה ישנם חוקים שאפשר לשנות אותם וישנם חוקי יסוד שאותם אי אפשר לשנות. יכול להיות שיש ערכי יסוד שאותם אני לא משנה בגלל המנגנון שאמרת, ובעזרתם אני כן יכול לשנות ערכים מרמה יותר נמוכה. אז זאת אומרת חוסר קונסיסטנטיות. ואז כל הערכים שאפשר לשנות אלה ערכים שמשתנים. אבל ערכים זה תמיד משהו שנמצא בבסיס, זה הגדרה של ערך. לא, יכול להיות היררכיה. לא, זה הסברתי בפעם הקודמת. חולשת הרצון בסופו של דבר, אם עוד פעם, מה זה לא? אני אומר בתיאור שנתתי כאן, לא. השאלה היא אם כן או לא זאת שאלה שקשורה לפרדוקס, אבל בתיאור שנתתי כאן, לא. כי אדם בסופו של דבר כשהוא עשה משהו, הוא תמיד עשה משהו לפי ערכיו. תמיד, כל ההיררכיה, עם כל השכלול. כי אם זה לא היה ערכיו למה הוא עשה את זה? אז או שהוא אנוס או שלא, דיברתי על זה בפעם הקודמת לגבי חולשת הרצון. שאלה גם אם בן אדם בכלל מודע למה שאתה קורא ערכיו. יש ערכים שאני מודע להם, אבל לא לכל המשמעויות שלהם כי לא ניתחתי. אז סתם טעות, טעות קוגניטיבית. זה לא נקרא להיות בעל תשובה. בעל תשובה זה לא אחד שמוצא אצל עצמו טעות קוגניטיבית. זה בדיוק מה שאמרתי, זה אולי קשור לבעל תשובה במובן העכשווי של היום. מדברים היום על חוזר בתשובה, מישהו שהיה חילוני והפך לדתי. אוקיי? זה נקרא היום חוזר בתשובה בז'רגון המקובל. בעל תשובה בספרות של חז"ל, בספרות התורנית הוא לא כזה. הוא אחד שהאמין מראש, הוא תמיד דתי, הוא רק חטא. עכשיו הוא צריך לחזור בתשובה, לחזור לערכים המקוריים שלו, לא לאמץ מערכת ערכים חדשה. אוקיי? אז הבעל תשובה במובן של היום, למרות שגם שם אני יכול לשאול את אותה השאלה, אבל אתה מדבר על בעל תשובה במובן של היום שזה אומר לשכנע אותו. זאת אומרת הוא חשב איקס ואני שכנעתי אותו שוואי נכון. אוקיי, גם שם אני יכול לשאול מה הנחות שעל פיהן שכנעתי אותו, אבל זה נעזוב. אני מדבר על מישהו שכבר מראש האמין במערכת הזאת, נו אז מה הבעיה? איפה הפספוס? למה קודם הוא לא עשה את זה ומה יקרה עכשיו כשהוא כן יעשה את זה? לא, תשובה זה אומר שבעצם הוא חוזר למשהו שהוא כבר היה בו. אוקיי, עוד יותר טוב, אז על זה אני מדבר. לא מצפים מאתנו שנבין, מצפים שנציית. כשאדם אוהב, מכיר בזה שיש כאן איזה דבר. אבל זו אותה שאלה. אבל זו אותה שאלה, למה הוא לא ציית קודם? הטענה שלא משנה מה הסיבה, ברגע שהוא מכיר בזה שהוא לא ציית, אז הוא יכול. אבל שואל איך זה יקרה? איך זה יקרה? איך זה יקרה? קודם הוא לא ציית למה? כי כנראה הציות לא היה הערך הכי גדול שלו. נו אז עכשיו איך מה יקרה? הוא פתאום הופך עכשיו להיות מישהו עם סולם ערכים אחר, שהציות הוא כן הערך המרכזי שלו. ושוב פעם אני שואל איך זה קורה. אם הוא עושה את זה, הרי הוא לא מאמין בזה שהציות הוא ערך הכי גדול, אז למה שישנה את זה? אם הוא כן מאמין בזה אז הוא כבר השתנה, אז הוא לא צריך לעשות תשובה כי הוא כבר מאמין בזה. אותה שאלה. תשובה, ואני מצטט מישהו שאתה מכיר, השוקולד זה טעים או משמין? אוקיי, אז שני דברים נכונים והוא לא יכול לתת יותר משקל לצד אחד ולא לצד השני? לא, דיברתי בפעם הקודמת, הסברתי בפעם הקודמת שברור שכשאני מדבר על זה שבן אדם עושה את מה שהוא רוצה, רוצה אין פירושו מה שהכי מוסרי. רוצה הוא המכלול של הרצונות שלו. זאת אומרת, יש את השיקולים הערכיים, יש את האינטרסים, יש את ההדוניזם, יש את הרצון ליהנות, המון, הכל. השכלול של כל זה ביחד זה מה שאני קורא המערכת הערכית שלו. נגיד הבאתי דוגמה מדיאטה, שבן אדם אכל משהו משמין למרות שהוא החליט שהוא עושה דיאטה. אז אני טוען שהוא פעל על פי ערכיו, רק שהוא תמיד מתחרט אחרי זה 'אוי, איזה טעות, פספסתי, נפלתי, אני רציתי לעשות דיאטה ונפלתי'. לא לא, אל תרמה את עצמך, אתה לא רצית לעשות דיאטה. אתה רצית לעשות דיאטה, אבל רצית עוד יותר לאכול את עוגת הקצפת. אז רצית, זה מה שאני אומר, השוקולד גם טעים וגם בריא, אז אתה רוצה גם לאכול דברים טעימים וגם להיות בריא. עכשיו השאלה מה ההיררכיה. עכשיו אם ההיררכיה היא לטובת הטעים, זאת אומרת הטעים עומד אצלך מעל הבריא, אז זה סולם הערכים שלך. עכשיו אומרים לך תעשה תשובה, מה זאת אומרת תעשה תשובה? תהפוך את סולם הערכים, למה? כי אני חושב שסולם הערכים הנכון הוא. אז אני כבר חושב כך, לא צריך לעשות תשובה, אז אני כבר שם. זו אותה שאלה. אוקיי. אז תשובה לא מספיק, הוא חייב לעצור לא לאכול את השוקולד בפעם… כתוצאה מכך שהוא חושב שבריא זה יותר טוב, נכון? לא, אז אתה חוזר לחולשת הרצון. אם הוא חשב שבריא יותר טוב הוא לא היה אוכל, שלא ירמה את עצמו ולא אותי. אלא מה, הוא רצה לאכול דבר טעים, נכון, הוא גם רוצה דיאטה, הוא רוצה הכל. נו פרי לאנץ'. הפעם באופן מילולי, נו פרי לאנץ'. זאת אומרת אכלת, השמנת. אין… כן. הרב אמר בעצמו מצד… מצד זה שזה שהבן אדם צריך לשנות הרבה דברים כדי לשנות את עצמו. הוא צריך לשנות את השם שלו, והוא יהיה… לא, זה כדי לעזור לעצמו בתהליך. אני שואל אבל איך בכלל מגיע… איך מוגדר התהליך? הרמב"ם מדבר על המישור הפסיכולוגי. אני לא מדבר על המישור הפסיכולוגי, אני מדבר על המישור הפילוסופי. זאת אומרת, איך הבן אדם מגיע למסקנה שהוא צריך עכשיו לעבור ממערכת ערכים איקס למערכת ערכים וואי. אם הוא כבר אומר שאני רוצה לעבור למערכת ערכים וואי, אז הוא כבר שם. הוא כבר מאמין שוואי היא הנכונה, אז הוא לא צריך לעבור. אז אני שואל איך באופן יזום בן אדם מקבל החלטה כזאת ועובר? זה משהו שלא ניתן להבין אותו. הדבר הזה הוא בעצם, זו הנקודה שבה סיימנו בפעם הקודמת. הדבר הזה הוא בעצם ביטוי לקושי שעומד בבסיס מושג הבחירה בכלל. ודיברתי על זה שתשובה ובחירה זה בעצם בני דודים או אחים, ולכן הרמב"ם ממקם את הדיון שלו בעניין הבחירה בהלכות תשובה, כי בעצם התשובה פירושה לחזור להיות בוחר. זה התשובה. היית, התנהלת באופן שלא היית אדם בוחר ואתה חוזר להיות… אני אסביר את זה יותר, אבל זה מה שאמרתי בסוף הפעם הקודמת. בעצם התשובה פירושה לחזור להיות בוחר. אז למעשה הפלונטר הזה או הפרדוקס הזה שתיארתי בעצם נוגע למושג הבחירה בכלל. אני אדגים את זה דרך טיעון אולי הפוך לטובת הדטרמיניזם. יש, נדמה לי שמי שהעלה את זה בצורה הכי ברורה, תמיד מצטטים אותו בכל אופן, זה איזה פילוסוף בשם פיטר ואן אינווגן. הולנדי אני חושב שחי בארצות הברית, והוא אמר את הדבר הבא: הוא אומר נגיד ש… הוא רוצה להוכיח שאין בחירה, זאת אומרת טיעון לטובת הדטרמיניזם. אז הוא אומר נגיד שבן אדם עשה איקס. עכשיו יש שתי אפשרויות: או שהייתה איזושהי סיבה שבגללה הוא עשה את איקס, אבל אז לא בחירה חופשית. הייתה סיבה שהכתיבה את איקס. סיבה זה תנאי מספיק. זאת אומרת ברגע שהסיבה הייתה, התוצאה היא שהבן אדם עושה איקס. זה נקרא שיש סיבה, אוקיי? אז לכן אם הייתה סיבה למה שהוא עשה, אז אין בחירה חופשית כי הוא היה כפוי על ידי הסיבה לעשות את הדבר הזה. אם אין סיבה, אז זה גם לא בחירה חופשית. זה סתם פעולה מקרית. פעולה שרירותית, פעולה אקראית, עושה משהו בלי סיבה. בסדר, זה לא בחירה. לפחות מה שמציגים כבחירה זה איזושהי פעולה שהיא לא סתם איזושהי הגרלה אלא משהו שבן אדם עושה מתוך שיקול דעת. אז הוא אומר אם יש סיבה אז הדטרמיניזם נכון, אם אין סיבה אז משהו קורה, אינדטרמיניזם. זאת אומרת הכוונה זה סתם עניין כאוטי כזה שרירותי, וזהו. מה יכול להיות, או שיש סיבה או שאין סיבה? וזהו, לכן לא יכול להיות שיש אדם בחירה חופשית. עכשיו גם פה אני חושב שהטעות היא בבת דודה של הפרדוקס הקודם. זאת אומרת אינווגן מניח שברגע שאתה מוכיח שאין סיבה, סיבה במובן הכפוי, סיבה במובן שמכתיב את התוצאה, אז אוטומטית אנחנו מגיעים לאינדטרמיניזם. אבל זה לא נכון. זאת אומרת ברגע שאתה אומר… זה שאתה אומר שאין סיבה זה עוד לא אומר שאתה באינדטרמיניזם. יש שני גוונים, יש בחירה ואינדטרמיניזם. אלה שני מנגנונים ששניהם הם מנגנונים שמתנהלים ללא סיבה כופה, ללא סיבה שמכתיבה. ובעצם גם פה הנקודה היא, אני חושב שיושבת אותה טעות שהצבעתי עליה בקצרה גם בפעם הקודמת ואני ארחיב עליה עוד בהמשך. דיברתי על השאלה של המפה, הזכרתי איזה מאמר שקראתי פעם של איזה פסיכולוג מבר אילן שהוא חיפש במפה הפסיכואנליטית של אדם מי זה האני או איפה נמצא האני. ואמרתי שאני חושב שהחיפוש הזה הוא חיפוש מוטעה קטגורית או מושגית, כי האני זה אותו אחד שהמפה מתארת אותו. הוא לא אחד המרכיבים במפה. האני זה המפה הזאת, היא המפה שלו, אבל אין מה לחפש אותו בתוך המפה. אם אני אקשור את זה לפרדוקס שתיארתי קודם, כשאני בוחר בערכים מסוימים אני לא עושה את זה לאור ערכים אחרים. זאת אומרת יש משהו… משהו שקודם ל, אני מאמץ מערכת ערכים, אבל האימוץ של מערכת הערכים בעצמו שאלתי לפי איזה קנה מידה זה נעשה, זה לא נעשה לפי קנה מידה ערכי כלשהו, כי אם זה היה לפי קנה מידה ערכי כלשהו, אז את קנה המידה כבר אימצתי וזאת מערכת הערכים שלי. אלא יש שם משהו שקודם לעניין הזה. זה כמו היחס בין האני לבין המבנה הנפשי שלי או הערכים שלי. יש משהו שקודם לעניין הזה, אני עוד אגדיר את זה קצת יותר בהמשך. יש משהו שקודם לעניין הזה, וגם פה אני חושב שזה אותו דבר. המשהו הקודם בעצם יכול, אני יכול לשאול אפילו איך אני מאמץ את מערכת הערכים הבסיסית שלי? עזבו את איך אני משנה מערכת ערכים. איך בכלל אני מאמץ מערכת ערכים? אני נולד איתה? אם אני נולד איתה, זו לא מערכת ערכים שבאמת הכרעתי ואימצתי אותה על עצמי, אני פשוט כך נולדתי. ואם לא, אם לא מולד אלא אני איכשהו מחליט לגבי זה, לפי מה אני מחליט? יש איזשהו קנה מידה ערכי שלפיו אני קובע האם זאת מערכת הערכים שלי או לא? אתם מבינים? כל השאלות האלו הן בסך הכל בנות דודה אחת של השנייה. זה בעצם כולן נסובות סביב העניין הזה שהתיאור ה, נקרא לו, האקסיומטי של הפעילות של הבנאדם: יש מערכת ערכים וממנה אני גוזר מסקנות וזה מה שאני עושה. הוא מניח משהו שההתחלה מתחילה במערכת הערכים שלי ומשם ואילך אפשר להתחיל לדון. אבל יש כנראה משהו קודם. יש משהו קודם שמחליט לאמץ מערכת ערכים, אולי לשנות מערכת ערכים, וזה קשור לאני שדיברתי עליו קודם. אבל זאת מסגרת הדיון. עכשיו אני רוצה לחזור חזרה ולהתחיל קצת בצורה יותר מסודרת. יש שתי שאלות שהרבה פעמים מערבבים ביניהן. הן משיקות אבל הן לא אותה שאלה. שאלת המטריאליזם ושאלת הדטרמיניזם. שאלת המטריאליזם עוסקת באונטולוגיה, זאת אומרת מה קיים בעולם. האם יש בעולם רק חומר או שיש בעולם עוד סוג של סובסטנציה, עוד סוג של ישות שהיא לא חומרית? נשמות, נפשות, לא יודע מה, עניינים רוחניים. זאת שאלת המטריאליזם. אז במטריאליזם אתה יכול להיות מטריאליסט, אתה יכול להיות דואליסט. דואליסט מאמין שיש את שני הדברים, חומר ורוח, מטריאליסט חושב שיש רק חומר. אני עושה את זה מאוד סכמטית אבל רק כדי להבהיר את העניין. זאת שאלת המטריאליזם. יש שאלה אחרת וזו שאלת הדטרמיניזם. שאלת הדטרמיניזם פירושו האם הבנאדם כפוי לעשות את מה שהוא עושה? זאת אומרת האם מוכתב מראש כל צעד שהבנאדם עושה או כל החלטה שהבנאדם מקבל, האם זה מוכתב מראש או שיש לו איזשהו חופש להחליט לאיזה כיוון הוא בוחר ללכת? זאת שאלת הדטרמיניזם. הרבה פעמים קושרים את שתי השאלות, אבל מבחינה מושגית אלו שתי שאלות בלתי תלויות. בלתי תלויות לגמרי לכל הכיוונים. אין קשר בין שתי השאלות ברמה המושגית. בהמשך אני אסביר למה יש קשר, אבל בטח לא זהות. יכול להיות בנאדם שיהיה דטרמיניסט ודואליסט. הוא מאמין בזה שיש חומר ורוח, אבל כל העסק מתנהל בצורה דטרמיניסטית, גם החומר וגם הרוח. זאת אומרת יש איזה שהם מערכת חוקים או מכניזמים כאלה או אחרים שכל העניין מתנהל בצורה דטרמיניסטית. לכן העובדה שאתה דואליסט לא בהכרח אומרת שאתה לא דטרמיניסט. יכול להיות בנאדם שאומר, ואני אומר יש דוגמאות לשני הכיוונים. זאת אומרת יכול להיות, יש בני אדם כאלה או הגות דעות כאלה או פילוסופים כאלה. יכול להיות בנאדם שאומר אני מטריאליסט, יש רק חומר בעולם, אבל אני חושב שההתנהלות שלו היא לא דטרמיניסטית. יש כאלה שמביאים את תורת הקוונטים לצורך ההקשר הזה, שתורת הקוונטים היא תורה שעוסקת בחומר בלבד, היא חלק מהפיזיקה, היא עוסקת בחומר והתורה הזאת היא לא דטרמיניסטית, בפרשנויות המקובלות שלה לפחות. ולכן יכול להיות בנאדם שהוא מטריאליסט אבל לא דטרמיניסט. יכול להיות בנאדם שהוא דואליסט אבל דטרמיניסט. בקיצור, יש אי תלות מוחלטת בין שתי השאלות למרות שהרבה פעמים מטפלים בהן ביחד. נגיד הספר של ליבוביץ', הספר הידוע שנקרא הבעיה הפסיכו-פיזית. אז הספר הזה בעצם בכלל לא עוסק בבחירה חופשית, הוא עוסק במטריאליזם למרות שהוא נוגע שם גם בהיבטים שעוסקים בהחלטות שלנו. אבל בסופו של דבר הספר בכלל לא עוסק בדטרמיניזם, הוא עוסק במטריאליזם. שאלה של גוף ונפש. כן, השאלה מה האינטראקציה בין הגוף לבין הנפש. האינטראקציה הזאת יכולה להיות מכניסטית, זה לא קשור, זאת שאלה אחרת. יכולה גם להיות שלא, אבל אלו שתי שאלות בלתי תלויות. אני אתן לכם אולי הדגמה לעניין הזה, אתם יודעים שדקארט, פעם פעם הזכרתי את העניין הזה כשדיברנו על רציונליזם ואמפיריציזם, אז אמרתי שמה שהמני. המנוע שהניעה את דקארט בעצם ברמה הפילוסופית היה איזשהו ניסיון להגיע לאמיתות על העולם בדרך של חשיבה בלבד, בלי תצפית. אז בדרך הכרחית, אפריורי, כן, בלי להיזקק לתצפית. התוצאה של המאמצים האלו שלו, שיוצאו לפחות בשני ספרים, זה מה שנקרא עיקרון הקוגיטו. קוגיטו ארגו סום, זה אני חושב משמע אני קיים. איך בנוי הטיעון הזה של קוגיטו ארגו סום? אז הוא אומר, קודם כל נתון שאני חושב. עכשיו, אם אני חושב הרי יש מישהו שחושב, נכון? אז אם יש מישהו שחושב זה אומר שאני קיים. זה הניסוח הפשטני. אבל בניסוח הזה אני יכול גם להגיד אני הולך משמע אני קיים. נכון? אם אני הולך יש מישהו שהולך, לכן אני קיים. אז מה הביג דיל? מה המציאה הגדולה שהוא מצא כשהוא הגיע לעיקרון שלו? אתה חושב שאתה הולך. מה? אתה חושב שאתה חושב. בדיוק, זה ההבדל. זאת אומרת, הנקודה היא כזאת. אם הגעתי, הרי כל טיעון בנוי על הנחות, נכון? אז אם אני מניח שאני הולך, ברור שאני יכול להסיק מזה שאני קיים. למה זה לא עוזר? הנחת המבוקש. ברגע שאני חושב שאני הולך, ברור שבסבטקסט אני גם מניח שאני קיים, נכון? בסדר, אז הוכחתי על בסיס ההנחה הזאת את המסקנה שאני קיים. לכן זה לא חוכמה. אני יושב משמע אני קיים, אני הולך משמע אני קיים, אני אוכל משמע אני קיים. כל אלו טיעונים נכונים רק לא עוזרים לנו כלום כמו עם הכדור הפורח. אבל הטיעון של אני חושב משמע אני קיים הוא הרבה יותר חזק. כי שם ההנחה בעצמה היא הכרחית. החידוש של דקארט הוא לא בנביעה של המסקנה מההנחה. הטיעון של דקארט, החידוש של דקארט הוא בזה שהוא מצא הנחה שהיא הכרחית, אני חושב. מכאן והלאה ברור שאם אני חושב אז גם אני קיים, כמו שאם אני הולך אז אני קיים. אבל זה שאני הולך מי אמר? אולי אני טועה? אולי אני סתם חי באשליה שאני הולך? נכון? לגבי חושב אי אפשר להגיד את זה. כי אם אני חושב שאני חושב אז אני שוב חושב, נכון? זאת אומרת בסופו של דבר מאני חושב אי אפשר לברוח. זאת אומרת החידוש של דקארט לא היה בגזירה של אני קיים מתוך אני חושב, החידוש של דקארט היה בזה שאני חושב, הטענה שממנה אני גוזר את המסקנה היא הנחה הכרחית. החידוש שלו זה אני חושב, לא אני קיים. האני קיים זה כבר תוצאה. ולכן בעצם הטענה שלו זה שאני לא יכול לכפור בטענה שאני חושב. אני לא יכול לכפור בטענה שאני חושב כמובן, יש פה גם כן הטיעון לא נכון בקיצור, אבל זה מה שהוא אומר. וממילא אז אפשר גם לגזור את המסקנה שאני קיים. זאת אומרת הוא מצא איזושהי הנחה שלא צריכה, לא צריך להעמיד אותה על הנחות אחרות. היא עומדת מתוך עצמה. בניתוח מושגי היא חייבת להיות נכונה. אחרי שהוא מצא את זה הוא כבר יכול לגזור מזה שהוא קיים ומה שהוא רוצה. כשמסתכלים על הטיעון הזה של הקוגיטו צריך לשים לב טוב, דקארט לא הוכיח שיש לי גוף. דקארט לא הוכיח שאני קיים במובן הביולוגי, הפיזיולוגי או הגופני. כי המחשבה שלי זו פעולה מנטלית. זאת אומרת ההיגיון של הקוגיטו בעצם הוכיח את קיומו של יש חושב, לא את קיומו של יש חומרי, יש מסיבי, נכון? זאת אומרת נקודת המוצא של דקארט הייתה להוכיח את קיומו של המנטלי, לא את קיומו של החומרי. וגם אם הטיעון שלו אולי לא טיעון הכרחי אבל הוא טיעון נכון. זאת אומרת עוד פעם, הוא לא טיעון תקף אבל הוא טיעון נכון. זה שני דברים שונים. ברור שלכל אחד מאיתנו ברור שהוא קיים. אבל אנחנו הרבה פעמים חושבים שהחומר זה הדבר הפשוט ועכשיו בוא נתווכח על הרוח. נכון? כמו הוויכוח בין מטריאליזם לדואליזם. נכון? כמעט חוץ מכמה הוזי הזיות כמעט אף אחד לא באמת טוען למוניזם רוחני. שקיים רק רוח. יש כאלה שאומרים שקיים חומר, יש כאלה שאומרים שיש גם חומר וגם רוח. אלה שאומרים שקיימת רק רוח, קוראים להם אידיאליסטים או נומינליסטים וכל מיני כאלה שאומרים שאין עולם או בסדר, תפיסות שלא ממש. מה ההבדל בין חומר לרוח נגיד? מה כל ה נניח כל החיבורים החשמליים במוח? זה חומר, זה הכל חומר. ודאי. כל מה שקשור לפיזיקה זה חומר. הפיזיקה מטפלת בחומר. זה לא משהו שאי אפשר לגעת בו, זה לך תיגע באור. נכון? אור הוא חומרי, אור הוא חלק מהפיזיקה. אפשר אפילו לתרגם את האנרגיה שלו לתנועות חומר של עצמים חומריים. זאת אומרת זה כל זה עוד פעם באמת אולי הייתי צריך להגיד מילה על העניין הזה שאני. אלקטרונים ויש אינטראקציה ואנחנו יודעים לתאר אותם, זה פיזיקה. אנחנו מדברים על רוח, אנחנו מתכוונים למשהו שהוא לא פיזיקה, לא למשהו שהוא לא חומר במובן שהוא חסר מסה. בסדר? יש דברים שהם שייכים לפיזיקה אבל הם חסרי מסה, פוטונים. אבל זה חומר מבחינתי. משהו שעדיין אנחנו לא יודעים לתאר אותו? עדיין, או שבכלל לא נדע, לא יודע. זה כבר שאלה לעתיד. אבל כרגע אין לנו, אנחנו לא יודעים מה לעשות איתו מבחינה מדעית. אוקיי? כשאתה אומר שאין שם, זה שאין בחירה חופשית או שב… כן, בדטרמיניזם אין בחירה חופשית. אין בחירה חופשית. זאת אומרת, כי דיברנו פעם שגם מי שחושב שיש לו בחירה חופשית, כל הזמן יש גורמים שקובעים… נכון, נכון. לזה אני אגיע עוד רגע, אנחנו נסדר את העניין. אבל בשיטה הספציפית הזאת, אין בחירה חופשית בדטרמיניזם. כן. אז הנקודה היא שמקובל איכשהו בעולם, תמיד בוויכוח נגיד על מטריאליזם, אז תמיד אתם רואים שאנשי המדע טוענים בדרך כלל ככה לטובת מטריאליזם, וכל מיני פילוסופים, סופרים ומשוררים מנסים לשכנע אותם שיש גם רוח. כאילו שהחומר זה הדבר הפשוט, עכשיו בוא נראה אם יש גם רוח או לא. ויש כאלה שאפילו מביאים את התער של אוקאם: למה להניח שיש שתי ישויות או שני סוגי ישויות אם אפשר להניח רק אחד ולהסביר איתו את הכל? אוקיי, בסדר, אפשר להניח רק אחד. אז נניח רק רוח. למה רק חומר? לא, יש איזושהי הנחה שהחומר זה הדבר הפשוט. השאלה אם יש גם רוח, שאלה טובה, אפשר להתווכח עליה. אבל איך שדקארט מציג את הדברים, זה עובד הפוך. זאת אומרת, מה שברור שקיים זה הרוח. עכשיו צריך לראות האם קיים גם חומר. הנטייה הפשוטה, האינטואיטיבית היא שיש חומר, שכשאני צובט משהו אז יש שם, כן, יש פחות אחרי שעשיתי דיאטה אבל עדיין יש שם משהו. זה לא אשליה. אז בסדר, זאת אינטואיציה שאומרת שיש גם חומר, אבל הדבר הבסיסי שאותו אני לא צריך נדמה לי לנמק, זה קיומה של רוח. יותר מזה, כאשר אני מסיק שיש חומר, המסקנה הזאת אני משיג במחשבה שלי. המחשבה היא תהליך רוחני. מנטלי, רוחני. אז בעצם נדמה לי שגם המסקנה שיש חומר תלויה בזה שהרוח מסיקה אותה, או מבינה אותה. עכשיו כמובן אני עוד אגיע לזה, השאלה היא מה זה בדיוק רוח, והחלפתי פה מנטלי עם רוחני, וזה לא תמיד אותו דבר, לפחות לא בכל התפיסות. אבל זאת ההקדמה בגדול. עכשיו אני רוצה להגיד מה בעצם על מה נסוב הדיון. הדיון שלנו הוא על דטרמיניזם, לא על מטריאליזם. אבל למה יש בכל זאת השקה בין שני הדברים האלה? ההשקה קיימת בגלל שלפחות על פי מה שאנחנו מבינים היום, חוקי הפיזיקה הם דטרמיניסטיים. אז אולי בקוונטים יש אלמנטים לא דטרמיניסטיים, כמו שאני אסביר בהמשך, זה לא נוגע לחופש הרצון לדעתי, אבל בפיזיקה של חיי היומיום של גופים גדולים, שנוירון זה גוף גדול לעניין זה נדמה לי לפי התפיסות המקובלות, אין אפקטים קוונטיים. זאת אומרת, הפיזיקה היא דטרמיניסטית. ולכן, אם אני מקבל את התפיסה הפיזיקליסטית, מה שקראו פעם מטריאליזם, אני קורא לזה פיזיקליזם כי אני כולל גם את השדות וגם את הדברים המופשטים, לא חשוב לי, כל הפיזיקה. אז זה אומר בעצם שאם אני פיזיקליסט אז אני גם דטרמיניסט. אם אני חושב שיש בעולם רק פיזיקה, אז המסקנה היא דטרמיניזם. אבל שוב, זאת לא מסקנה מושגית. מושגית שתי השאלות בלתי תלויות. זה מסקנה בגלל שאנחנו יודעים ממחקר, אנחנו יודעים שהפיזיקה, עד כמה שאנחנו מכירים אותה, היא דטרמיניסטית. ולכן בעצם קושרים בין שתי השאלות האלה, לפחות לכיוון אחד. שאם אתה פיזיקליסט, אז אתה צריך להיות דטרמיניסט. זה לא אומר שאם אתה דואליסט אתה לא תהיה דטרמיניסט. זה דיון אחר. יש הרבה אנשים שאומרים שיש חומר ויש רוח, אבל עדיין כל העסק הזה מתנהל בצורה דטרמיניסטית. למשל, יש כאלה שטוענים שהרוח היא פונקציה של החומר. אז החומר בעצם בתהליכים הדטרמיניסטיים שלו מכתיב גם מה שיתרחש ברוח. אוקיי? אז הם יכולים להיות דואליסטים בצורה כזו או אחרת ועדיין להאמין בדטרמיניזם. אז גם אם יש תלות, קודם כל ברמה המושגית אין תלות בין שני הצדדים. שתי שאלות בלתי תלויות. אבל ברמה העובדתית, יש תלות בין השאלות: אם אתה פיזיקליסט בדרך כלל אתה תהיה דטרמיניסט, אבל לא לכיוון השני. זאת אומרת, גם ברמה המושגית התלות היא רק לכיוון אחד. עכשיו מתברר שבשנים האחרונות כשמחקר המוח… מאוד מתפתח בקצב מואץ, וזה באמת תחום יחסית חדש, לפחות במובנו העכשווי. נוצר איזשהו קונצנזוס בין חוקרי מוח מאוד רחב, לא מלא, מאוד רחב. אגב, יש לי תחושה שאיכשהו בשנים האחרונות פתאום טיפה כן זה קצת מתערער, אבל כשכתבתי את הספר על העניין הזה, אז התחושה הייתה ממש של מצור. זאת אומרת, כל כמעט כל חוקרי המוח שהכרתי אחזו בתפיסה מטריאליסטית ודטרמיניסטית. והרבה, הסיבה, אחת הסיבות שכתבתי את הספר זה שבאמת הרבה סטודנטים שדיברתי איתם בכל מיני מקומות, שלומדים מדעי המוח, אומרים תשמע, מציגים לנו תמונה דטרמיניסטית כאילו זו עובדה מדעית. זאת אומרת זה לא שאנחנו פה אחרי השאלות הפילוסופיות. וזה בעצם מה שהתחדש בשנים האחרונות אולי או בעשרות שנים האחרונות, שהשאלות של מטריאליזם ודטרמיניזם, שתי השאלות האלו שהיו משויכות באופן מסורתי לפילוסופיה, עברו לכאורה לתחומו של המדע. עכשיו זה כבר לא פילוסופיה, עכשיו אפשר לבדוק את זה במעבדה ולהגיע למסקנות. זה לא התחושה היא שלפילוסופיה אתה יכול להגיד כך, אתה יכול להגיד כך, יש דעות כאלה ודעות אחרות, לא תצליח באמת להכריע שאלה בעולם הפילוסופי. אני גם לזה לא מסכים דרך אגב, אבל זאת התחושה. אבל עכשיו בשנים האחרונות זה עובר לתחומו של המדע. אנחנו יכולים לעשות מדידות ולראות שהעולם הוא מטריאליסטי או שהעולם הוא דטרמיניסטי, וכשזה ממצא מדעי, אז זה כבר, אז הבעיה נסגרה. זאת אומרת אז זה כבר מה? מה? איזה דוגמה? מה איך בודקים את זה? מה זו דוגמה? מה כאילו הפך להיות שאלה מדעית? אמרתי, שאלת המטריאליזם והדטרמיניזם. אם אתה חוקר סיטואציות ואתה מגיב כך. כן לא, זה הדברים הפשוטים, זה עוד, זה חלש. יש ניסויי ליבט, יש אני אדבר עליהם. יש כל מיני ניסויים שמנסים להראות באופן מדעי שאין בחירה חופשית לבן אדם. זה כבר התחיל בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת. בנג'מין ליבט היה זה נוירולוג אמריקאי, שהוא בעצמו היה ליברטריאן. זאת אומרת הוא האמין בבחירה חופשית. הוא עשה ניסויים והוא קיבל מכה לפרצוף. זאת אומרת התברר לו שהאדם הוא דטרמיניסטי, ואז הוא פתאום ניסה להציע תירוצים, אבל זה, זה מה שקורה. בדיוק. לפחות הוא היה איש ישר. אז נכפה עליו לעשות תשובה. בכל אופן אז המוטיבציה בעצם לעריכת הדיון, למרות שהדיון הזה הוא כבר בן אלפי שנים וכבר כתבו עליו פילוסופים ביוון, אבל בעת העכשווית, בהווה, זה הופך משאלה פילוסופית לשאלה לכאורה, לשאלה מדעית, ואז יש ממצאים חדשים וצריך לבדוק האם עדיין אפשר להיות באופן עקבי דואליסט וליברטריאן. ליברטריאן זה ההיפך מדטרמיניזם, זאת אומרת לא ליברטריאניזם פוליטי משהו, אלא ליברטריאן במובן המטאפיזי הכוונה שיש לי בחירה חופשית, שיש לי ליברטי, יש חופש. אז השאלה היא אם אפשר לעשות את זה בהקשר המדעי, ועכשיו הרגע כתבתי איזשהו מאמר לספר שיוצא בפקולטה למשפטים בבר אילן על מדעי המוח והמשפט. וגם בעולם המשפטי בארצות הברית הרבה יותר מאשר פה, פה זה רק ממש ניצנים ראשונים, אבל מתחילים להיכנס כל מיני שיקולים של מדעי המוח כדי לקבוע אחריות של בן אדם למעשיו. לא הערכה של פסיכולוג או פסיכיאטר, אלא איש מדע מוח. אתה עושה לו סריקה במוח ואתה אומר האיש הזה לא אחראי למעשיו, כן אחראי למעשיו. אני קצת מפשט את מה שאני אומר אבל באופן עקרוני הדברים הולכים לשם. והשאלה אם באמת אפשר לקבל טיעון כזה. עכשיו למה לחכות עד שהוא יחטא? בוא נעשה סריקה מוחית ונכניס לכלא את הבן אדם. זה המסקנה המתבקשת, אם אנחנו אני מדבר על זה שמה. אז הטענה היא ש אני אומר נוצר איזשהו קונצנזוס, ואני מראה שבסוף המאמר אני מראה איזשהו מאמר של איזה חמישה חוקרי מוח מאוד ידועים בארצות הברית שכתבו מאמר שמיועד למשפטנים ולשופטים להסביר להם איך לגשת לנושא הזה. לכאורה אמור להיות איזשהו מבוא אובייקטיבי, כאילו לא להיכנס לעמדות כאלה ואחרות. ובמבוא האובייקטיבי הזה למרות שהם אומרים שאנחנו לא יודעים וזה עסק נורא מורכב ותיזהרו ממדעי המוח, ככה הם כותבים שם, כל הטיעונים שלהם הם טיעונים דטרמיניסטים. תיזהרו ממדעי המוח כי אנחנו עוד לא יודעים הכל. לא תיזהרו ממדעי המוח כי הם לא מתארים הכל. יש שני דברים שונים. בסדר, ואז ככל שאנחנו מתקדמים, מתקדמים. עכשיו תחשבו על שופט שמגיע לפניו לא יודע מה, איש חוקר מוח ידוע, וכן עם כל הרזומה המכובד של חוקר מוח. והוא אומר לשופט: תשמע, הממצאים שלנו הם כאלה וכאלה, זה הכל. עכשיו תחליט מה שאתה מחליט. לשופט אין דרך לבקר את מה שהוא שומע. השופט לא ייכנס עכשיו כמה שנים ללמוד את הנושא הזה ולראות מה זה אומר, ואז כמה זה השקפת עולם של הבן אדם או שזה עובדות מה שהוא אומר. וכיוון שהדברים מוצגים ברמה המדעית ולא ברמה הפילוסופית, יש לזה אימפקט מאוד בעייתי בעיניי, גם בעולם המשפטי וגם בעולם ההגותי כמובן, בכל מיני הקשרים שיכולים גם לגעת בחיים. זה כבר מפסיק להיות שאלה שמעניינת רק כאלה שחובבי פילוסופיה, אלא זה מתחיל לגעת בחיים עצמם, ואיכשהו זה עובר במחתרת, כאילו אף אחד לא מתייחס לעניין הזה. זה נכנס לאט לאט, הכל מתבשל ככה בתוך מכוני מחקר המוח, אף אחד לא מבין כי זה תחום מדעי כזה ואנשים שלא מהתחום איכשהו מרגישים: בסדר, בוא נשאל את המומחים מה הם אומרים. הבעיה שהמומחים בעיניי לפחות מוטים, מוטים לטובת תפיסת עולם מטריאליסטית ודטרמיניסטית והם לא מצליחים להבחין בין עובדות לבין הנחות ותפיסת עולם שלהם, בגלל שהם הרבה פעמים לא מיומנים בפילוסופיה כי הם אנשי מדע. והפילוסופים לא מיומנים במדע, אז הם לא יודעים לבקר את העניין הזה. אז יש פה איזשהו משהו שנופל בין הכיסאות. אלו שמיומנים בפילוסופיה לא יכולים לבקר את המדע, אלו שמיומנים במדע לא תמיד מיומנים בפילוסופיה, ואיכשהו נוצר פה בעצם דחיקה של הפילוסופים הצידה. המשפטנים בינתיים עוד קצת מתעקשים, אבל רובם מתעקשים רק בגלל חוסר ידע. זאת אומרת, הם עצמם אומרים וגם חוקרי מוח אומרים: חוסר ידע מהותי, לא שהם לא מבינים במדעי המוח, אלא מדעי המוח עוד לא גילו הכל. אז אין לנו עוד את הידע המספיק כדי לקבל הכרעות, אבל המודל שעומד מול העיניים זה שאוקיי, נחכה עוד כמה שנים והשופט יוכל להיות מחשב. תיתן לו את סריקת המוח, הוא יגיד לך אם הבן אדם עשה, לא עשה, צריך להרוג אותו כשהוא קטן כמו שאמרת, זאת אומרת עוד לפני שהוא עשה אפילו כי בלאו הכי הוא יעשה את זה, הכל דטרמיניסטי, אז למה לחכות שהוא יעשה? כן, השאלה היא איך אנחנו נקבל את ההחלטה הזאת להרוג אותו או לא, וזה דטרמיניסטי. אבל בסופו של דבר התפיסת עולם, אם לא בטקסט אז בסאב טקסט, היא תפיסת עולם מטריאליסטית ודטרמיניסטית. נכון, הכל דטרמיניסטי, המושג מחליט לא רלוונטי. כן, נכון. עכשיו, אז זאת המוטיבציה בעצם לעשות את הדיון הזה. ועוד הערה במסגרת ההקדמה: הרבה פעמים יש קורלציה בין תפיסת עולם דתית וחילונית, או מאמינה ולא מאמינה, לבין השאלות האלה של מטריאליזם ודטרמיניזם מול דואליזם וליברטריאניזם. ושוב, זה לא קשר שחייב להיות, אבל הוא נוצר. זאת אומרת, בכל האתרים האתאיסטים שאני מכיר יש אישו מרכזי שמדבר על מטריאליזם ודטרמיניזם. מרכזי, לא צדדי. זאת אומרת, זה חלק מהאג'נדה וזה נתפס כאיזושהי נקודה שסביבה מתנהל העימות הדתי חילוני. כאילו הדתיים הם חשוכים ופרימיטיביים וישנים תקועים בעבר, הם חושבים שיש נשמה ולא רק גוף ושיש לאדם בחירה והוא לא איזה מכונה דטרמיניסטית או משהו כזה, אבל אנחנו הנאורים אנחנו מבינים אנחנו יודעים כבר מה המדע אומר. דטרמיניזם זה הדבר. דטרמיניזם קבע כבר. כן, אנחנו נותנים לדטרמיניזם אנחנו מודעים לדטרמיניזם שכופת אותנו, ולכן בעצם לכן בעצם צריך להביא אליהם את האור מה שנקרא. וברגע שהשאלה הופכת להיות איזשהו ויכוח בין דתיים לחילוניים אז כל אחד מתבצר בעמדתו ואי אפשר לנהל דיון. ולמען האמת, זה מה שכתבתי בהקדמה לספר, בעיניי זה מאוד מפתיע ומוזר שהאנשים שאמורים לקדם את האידיאה של הומניזם, כן להבדיל כאילו מדברים בשם ההומניזם, האדם כנזר הבריאה כפסגת המציאות, כנגד התפיסה של ההתבטלות מול הקדוש ברוך הוא מול אלוקים וכולי, בעצם איכשהו בדלת האחורית חוזרים חזרה להציג את הבן אדם כמו חרגול, חרגול קצת יותר מתוחכם, שום דבר חוץ מזה. כמו שכן, זה לא אמרתי את זה סתם, יש יובל נח הררי בספר שלו כותב שם שלבני אדם יש זכויות כמו שלחרגולים יש זכויות. מה זה זכויות? אנחנו מכונה מטריאליסטית מכנית, מה זה נקרא זכויות? המושג הזה בכלל לא מוגדר בעולם שלו. והוא איש אגב שנלחם למען מוסר והוא טבעוני והכל, האיש חי בשני עולמות, חי בסרט. בכל אופן, התפיסה הזאת ברגע שאתה מחבר את זה לוויכוח הדתי חילוני. אנשים לא שמים לב שהם שופכים את התינוק עם המים. זאת אומרת הם יורים לעצמם ברגל. בסופו של דבר אתה מדבר בשם צלם האדם או ההומניזם, כאילו לראות את האדם כאיזשהו ערך לעצמו, בצד של תלמידי קאנט וכולי, כשבדלת האחורית בסופו של דבר אתה בעצם אומר שאין שום דבר. האדם הוא תולעת, תולעת משוכללת. שולחן. אוקיי. כן, אם אתה רדוקציוניסט מפיזיקה לביולוגיה אז אפילו שולחן. לא חובה להיות רדוקציוניסט. בכל אופן, מותר האדם מן הבהמה אין. נכון. כן. ולכן אני חושב שהדיון הזה הוא גם אתגר, אתגר להגות החילונית דווקא. אני אביא לכם אנקדוטה. היה איזה פרופסור באוניברסיטת תל אביב בשם יוסף נוימן. הוא נפטר לפני משהו כמו שנתיים אני חושב. והוא היה פעיל אתאיסטי ככה מאוד מיליטנטי, כותב על הדברים האלה, מאוד פעיל בעניין הזה. אחרי שכתבתי את הספר על האבולוציה הוא צלצל אליי, עוד לא כתבתי את הספר על הבחירה, הוא צלצל אליי, אומר בוא נשב קצת. הוא קרא את הספר ודיברנו קצת. אגב היה באמת איש ישר ומאוד חכם, הגיוני ואפשר היה לדבר איתו. זה די נדיר בכנסייה האתאיסטית. נדיר בשתי הכנסיות, אבל בשתיהן. בכל אופן אז הוא אומר לי תשמע, ככה דיברנו קצת, הגענו לדבר על נושא הבחירה החופשית, למרות שהספר לא עסק בזה. הוא אומר לי תשמע, אני, יש לי את כל החבר'ה שלי האתאיסטים וזה, אני לא מצליח לפצח את התופעה הזאת. הוא אומר, הם טוענים שאין דבר כזה תופעות מנטליות. זה הכל כימיה, כימיה, חשמל, נוירונים במוח, פיזיולוגיה. עכשיו אני מנסה להסביר להם שאתה לא יכול להגיד דבר כזה. אתה יכול להגיד שהתופעות המנטליות הן תוצאה של תהליכים כימיים או פיזיולוגיים, אבל אתה לא יכול להכחיש את עצם קיומן. מה אתה מכחיש את זה שהאדם מרגיש, חושב, רוצה, פוחד, עצוב, מתגאה? לא יודע מה. אתה לא יכול להכחיש את העובדה שיש בנו תהליכים מנטליים. אתה יכול להגיד התהליכים המנטליים האלה הם פונקציה של החומר, אין איזה ממד רוחני שבתוכו זה מתנהל, אלא זה הכל פונקציה של החומר. עוד נדבר על זה. וזה בסדר, זה עניין עקבי ואפשר לדון עליו אם זה כן נכון או לא. אתה לא יכול להגיד שזה לא קיים, לומר שזה הכל כימיה וזה לא קיים. אז הוא אומר לי תשמע, הוא אומר לי ביושר כזה, הוא היה מטריאליסט, מטריאליסט ודטרמיניסט וגם אתאיסט וכל האיזם, אבל הוא היה איש ישר. הוא אומר אני לא מצליח להבין אנשים אינטליגנטיים, אומר אני לא מצליח לחדור את חוסר המוכנות להודות בעניין הזה. אז אמרתי לו שישים לב שהוא חי בכנסייה. אמרתי גם אני שמתי לב שאני חי בכנסייה כבר הרבה זמן, אז שישים לב שגם הוא. זאת אומרת יש, קשה מאוד לחדור דרך הדוגמות המחייבות. זאת אומרת יש איזה שהן דוגמות ועיושיו לא יעזרו טיעונים, זאת אומרת אתה לא יכול לחדור את זה. ולעצמו? מה? לעצמו הוא ידע להסביר את זה? לא, לעצמו הוא יכול להסביר. הוא דווקא תפס בעמדה עקבית. הוא אמר אני מטריאליסט, אני לא מכחיש את קיומם של תהליכים מנטליים. אני רק טוען שהתהליכים המנטליים לא מצביעים על קיומה של עוד סובסטנציה של רוח, אלא זה יוצא איכשהו מתוך החומר. אפשר להתווכח, להסכים, לא להסכים, אבל זאת תפיסה עקבית. זאת אומרת אין בעיה. אבל הוא אומר האחרים בגלל שבאמת קשה הרי להסביר את זה, וגם הוא היה מודע לזה, אבל זה המוצא היחיד אם אתה רוצה להיות מטריאליסט. מי שאז מה הם אומרים? ברגע שקשה להסביר אז מכחישים את קיומו של הדבר. זאת אומרת אי אפשר להסביר אותו לכן הוא לא קיים. האתאיסטים והדטרמיניסטים והמטריאליסטים רובם כאלה? זה מה? לא אחד דטרמיניסטים המטריאליסטים אבל יש לא מעט כאלה שאומרים כן זה הכל כשהוא דוחף את המכונה זו אשליה. אשליה של מי? גם אשליה זה דבר מנטלי. זה אני חושב משמע אני קיים, אתה לא יכול לברוח מהדבר הזה. עכשיו אתה לא מאמין, אנשים אינטליגנטיים, אנשים עם תואר שלישי במדעי הטבע, כל מיני פילוסופים, מה שאתה רוצה, מדברים שטויות, אתה לא יכול לחדור את זה. אתה לא יכול לחדור את זה. עכשיו זה באמת שטות על פניה. זה לא שתפסתי אותם באיזה טיעון מתוחכם שהם לא חשבו עליו. זה סתם דבר לגמרי בסיסי. ברור שהמוטיבציה, וכאן אני נכנס לפסיכולוגיזם קצת, אבל המוטיבציה היא כיוון שאתה מבין שאם יש תהליכים מנטליים, די קשה לטעון שהם נולדים מתוך המכלול החומרי שלנו. כי זה ואני אדבר על זה בהמשך. למרות שזו תפיסה מקובלת היום. אבל די קשה לטעון את זה. אז המוצא היחיד הוא אוקיי, אז אין דבר כזה. כי אנחנו מטריאליסטים ושום דבר אחר לא יוצא מהמטריה, מהחומר שלנו. אז כנראה שאין שום דבר אחר. וככה מכחישים, מה שהיה להוכיח. זה לא קצת סמנטיקה במובן הזה שכשאני רואה סוודר ירוק, אני יודע שזו תופעה. זה לא קצת סמנטיקה במובן הזה שכששאני רואה סוודר ירוק, אני יודע שזאת תופעה פיזיקלית שיש בליעת אור, אורכי גל וכולי, ואני חווה את זה כסוודר ירוק. אתה מבין שכשאתה אומר שאני חווה, אתה כבר מדבר על דבר מנטלי. אבל זה זה זה, זאת אומרת, זו התופעה הפיזיקלית שאני חווה, זה לא שני דברים שאחד גורם לשני. לא, זה שני דברים שאחד גורם לשני. דיברנו על זה, בעולם עצמו אין בכלל צבע ירוק קודם כל. בעולם עצמו יש אורך גל באורך מסוים, זאת אומרת, שדה אלקטרומגנטי עם אורך גל מסוים, נכון? שהוא פוגע לי ברשתית העין, מתורגם בכל המערכת הקוגניטיבית, הפרספטיבית שלי, אז בסופו של דבר אני חווה תופעה של אור ירוק. האור הירוק הזה הוא לא הדבר, הוא תוצאה של הדבר. הדבר פוגע לי בעין ויוצר אצלי חוויה של אור ירוק. אתה לא יכול לזהות את האור הירוק אצלי בראש עם הגל האלקטרומגנטי, הגל האלקטרומגנטי קיים בעולם. האור הירוק קיים רק אצלי בהכרה. זה הפגיעה שלו בקולטן. לא, זה גם לא הפגיעה שלו בקולטן, זו תוצאה של הפגיעה שלו בקולטן. לא, זה חשוב, זו בדיוק הנקודה, כי הפגיעה בקולטן גם היא תהליך פיזיקלי, הוא קורה בעולם. האור הירוק לא קיים בעולם, האור הירוק זו הכרה שלי. ההכרה הזאת נוצרת מהתהליך הפיזיקלי של פגיעה בקולטן עם אורך גל מסוים. לכן לזהות את שני הדברים האלה זו טעות מושגית. אתה יכול להגיד שלא צריך להניח עוד משהו חוץ מהפיזיקה כדי להסביר שיש אור ירוק. בסדר, זו טענה שצריך להתמודד איתה, זו טענה עקבית, אפשר לדון בה. אבל אתה לא יכול להגיד שאין דבר כזה אור ירוק, יש רק גלים אלקטרומגנטיים. זה בעצם מה שהם אומרים. יש אור ירוק, אני יודע, ראיתי. יש מור, פילוסוף בריטי בתחילת המאה העשרים כמדומני. הוא רצה להביא טענות כנגד האידיאליסטים, אלה שאומרים שאין עולם חיצוני. אמר: אתם רואים? הנה יש לי יד. טוב, אתם מדברים שטויות, דברים שאנחנו כולנו מבינים. אז אני ראיתי אור ירוק, אתה רוצה להגיד לי שאין אור ירוק? יש, כולנו ראינו. אלא אם כן אתה עיוור צבעים ואז ראית אותו בתור ורוד, אני לא יודע מה. בכל אופן הקונצנזוס הזה שנוצר יחד עם ההשלכות הדוגמטיות שלו כתפיסת עולם כזאת, מכניסה את תפיסות העולם לפעמים אפילו הדתיות או המטאפיזיות לתוך החיים שלנו. בסופו של דבר תפיסות העולם האלה עוברות למטריאליזם-דטרמיניזם, בשלב הבא הן עוברות לתוך עולם המשפט, ואז הן יעברו כמובן לתוך עולם הערכים, ובעצם החיים שלנו באופן עקרוני, אם זה באמת ימשיך באופן כזה, יתנהלו לגמרי אחרת בלי שאף אחד שם לב. אז זה פשוט נכנס לשם, ואף אחד לא אומר: שנייה אחת חבריי הפיזיקאים, תגידו לי מה העובדות ומה הפרשנות שלכם? כי אני רוצה לבדוק. עם עובדות אני לא מתווכח, בואו נראה שעשיתם את זה כמו שצריך, אז זה בסדר גמור. עם פרשנות אפשר להתווכח, עם פרשנות אין לכם סמכות על בנושא הפרשנות. ואיכשהו בגלל שהפרשנות גם היא צריכה איזושהי הבנה במטריה המדעית, אז זה קורה מעט. זה קורה מעט ואנשים שהם משפטנים בוודאי, אבל אפילו פילוסופים שעוסקים בזה לא תמיד באמת מבינים את הפריימוורק המדעי ולכן קשה להם להתווכח עם הפיזיקאים. הם יכולים להציע הצעות כאלה או הצעות אחרות שהן בדרך כלל מאוד הזויות, כי הבעיה היא בפרשנות של הפיזיקאים, לא צריך להציע הצעות אחרות. אני גם על זה אדבר בהמשך. מה עם תרופות פסיכיאטריות? איך הן משפיעות? בסדר, גם לזאת נגיע. זו הבעיה הפסיכו-פיזית. זה לא שייך לדטרמיניזם, זה שייך למטריאליזם. בסדר, אני אדבר על זה. תראו, יש בעצם, אני אתחיל עכשיו קודם כל קצת לברר את המושג בחירה חופשית. עד כאן נתתי את המוטיבציה למה צריך לעסוק בזה, מה המשמעויות של זה גם במובן האקטואלי, ואיך מתנהל הוויכוח. עכשיו בואו נתחיל. מהי בחירה חופשית? בחירה חופשית, התפיסה של רצון חופשי, זו תפיסה שבניגוד לחוקי הפיזיקה הרגילים שמחייבים כל עצם חומרי, וסך הכול האדם הוא גם עצם חומרי, יש באדם איזשהו אלמנט שלא כפוף לדטרמיניזם הפיזיקלי הזה. אדם, קודם כל אני צריך להניח שיש בפני האדם כמה אפשרויות, כי בלי שיש לי כמה אפשרויות אז אין בחירה חופשית. אני צריך להניח שיש לי את האפשרות, יש בכוחי ללכת בכל אחת מהאפשרויות, כי אם אין לי את האפשרות ללכת, גם אם יש כמה אפשרויות אבל אני מוכתב ללכת באחת מהן, אז אין בחירה חופשית. נגיד יש קורס בהיסטוריה וקורס בפיזיקה, עכשיו אני יכול להחליט האם ללכת להיסטוריה או לפיזיקה, וזה מבחינתי החלטה של רצון חופשי. בשביל להגדיר שזו החלטה של רצון חופשי קודם כל אני צריך להניח שיש שני קורסים. שניתנים שני קורסים, שיש שני, שתי דרכים. הדבר השני שצריך להניח זה שאם אני אחליט אני יכול ללכת לפה ואני יכול ללכת לפה. שני הדברים האלה הם בידיי. ודבר שלישי שאני צריך להניח, וזה כמעט בעצם התרגום של השני, זה שאם אני מחליט אז אני גם יכול לבצע את זה. זאת אומרת, שאין איזה שהם כוחות חיצוניים שייאלצו אותי לעשות את א' או את ב'. שבעצם האפשרויות פתוחות והכוחות שלי הם בני חופש. זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להבין את הבחירה החופשית שלנו. עכשיו, זאת המשמעות של בחירה חופשית. האידיאה הזאת של בחירה חופשית מותקפת משני כיוונים שהם כיוונים הפוכים. כיוון אחד זה הקומפטביליזם. קומפטיבל זה תואם, הכוונה, אנחנו מניחים בדרך כלל שדטרמיניזם אומר שאין רצון חופשי. ואם אתה חושב שיש רצון חופשי, אז אתה לא דטרמיניסט. הקומפטביליסטים אומרים זה לא נכון. אתה יכול להיות דטרמיניסט ולהאמין ברצון חופשי. מה זאת אומרת? באמת על קצה המזלג אני אומר את זה, הטענה היא שכל עוד אני עושה את מה שאני החלטתי לעשות, אין משהו חיצוני שמפריע לי בזה, אז אני חופשי. אני עושה את מה שאני רוצה. זה שאפשר מראש לנבא את מה שאני ארצה ואת מה שאני אעשה, אז מה? זה עדיין מה שאני רוצה, אף אחד לא מפריע לי, אני חופשי. אף אחד לא מפריע לי לבצע את מה שהחלטתי. אז במובן הזה, למרות שהעולם יכול להיות דטרמיניסטי, זה לא שולל את האפשרות להגיד שאני חופשי, שאני מקבל החלטות בעצמי ושום דבר לא מפריע לי. אבל החלטת? מה המשמעות של המילה מחליט? הם טוענים שמחליט פירושו התהליך החשמלי הזה של החלטה במוח. אפשר לקרוא לזה קוקוריקו. בסדר, אוקיי, נדבר עוד רגע. אז זאת מתקפה אחת. אגב, התפיסה הזאת היום לדעתי אולי נפוצה ביותר בין פילוסופים. פילוסופים שעוסקים בתחום הזה, המון קומפטביליסטים, זה האופנה החדשה, כבר לא כל כך חדשה, אבל די חדשה. והטענה היא שאין סתירה, לכן זה קומפטיבל, אין סתירה בין דטרמיניזם לבין רצון חופשי. עכשיו, יש הספר הכי טוב שאני מכיר על העניין הזה זה של אליעזר מלכיאל, לא זוכר בדיוק איך הוא נקרא, אבל תחפשו, נושא בחירה חופשית, סיבה והכרח, משהו אני כבר לא זוכר בדיוק, שהוא ספר מצוין, באמת ספר מצוין, כתבתי עליו סקירה מתפעלת. אני לא מסכים עם מילה ממה שכתוב שמה, באמת. אבל לא תתפסו אותו בשום טעות במהלך. הטעות היא במסגרת המחשבתית בעיניי. אבל המהלך הוא מהלך באמת מדויק ומפורט, וכל דבר שחשבתי שתפסתי אותו, עמוד אחרי זה הוא עונה על זה. זאת אומרת, זה בעיניי ספר מופת, והוא מגן על התזה הזאת. הקומפטביליזם, מביא גם קצת מקורות, אבל זה בעיקר דיון לגופו של עניין, והוא מציג שם באמת את התפיסה המקובלת היום בתור קומפטביליזם. זאת התפיסה שאומרת שאם אין גורם חיצוני שמפריע לי, אז סימן שאני חופשי, לא משנה שמה שאני עושה מוכתב מראש, אני חופשי. אוקיי? יש תפיסה הפוכה. אבל מה זה מוכתב מראש? הטבע שלי גורם לי לרצות להחליט ולעשות דברים מסוימים, אז זה מוכתב מראש. אבל הוא גורם לי, זה לא… הטבע שלי זה אני. אתם רואים שזה חוזר עוד פעם לשאלה מי זה אני? אוקיי, אז בדיוק. אבל אמרתי שהיא תחזור אלינו כל הזמן. הדוגמה ההפוכה, אני אביא לכם איזשהו קטע מצ'כנובר. אהרון צ'כנובר הוא חתן פרס נובל לכימיה, לא ייאמן כמה אנשים חכמים מדברים שטויות בתחום הזה. אומר כמדען אני נוטה להאמין שהכול כימיה, וכשאעבור מן העולם לא אהיה פה יותר. בבית הקברות אהיה מאכל לתולעים וכל מה שאני נושא איתי ייעלם. יישארו כמובן הדברים שכתבתי והקלטתי, הסרטים שנותרו, הרעיונות שלימדתי, אבל אני עצמי לא אהיה כאן יותר אפילו לפרשם. תעלם רוחי, תימוג יצירתי, ייעלמו אהבותיי, רגשותיי והאינטליגנציה שלי. כל מה שמרכיב את האדם לא יהיה עוד. זו אולי העדות שהכול כימיה. העדות היא הנחה מבוקשת כמובן. הנחה מבוקשת, ברגע שהוא אומר שלא נשאר כלום אז הכול כימיה, אוקיי. ברגע שהתאים והמולקולות הופכים מאכל לתולעים, נותר העבר בלבד, שהוא מטאפורי. יכולת היצירה קופאת ברגע המוות. המשימה להמשיך לפתח רעיונות על בסיס אלו הקיימים הופקדה מאותו רגע בידי אלו החיים, כלומר בידי הריאקציות הכימיות המתרחשות בהם. הוא מטיל משימות על ריאקציות כימיות עתידיות. אחרי זה הוא אומר, אחד הוויכוחים הממושכים בפילוסופיה ובמדע, זה השואל, עוסק בשאלת הדטרמיניזם, כלומר באיזו מידה כל הדברים נקבעים מראש. ההנחה היא שאם העולם דטרמיניסטי אין רצון חופשי, וברגע שנזהה את העקרונות נוכל לדעת מראש כל פעולה עתידית. למשל כשנבין את פעולת הגנים, נבין. וננבא את כל תכונותינו ומעשינו. אז זה השאלה. אז שחור עונה: הוויכוח על דטרמיניזם הוא עתיק יומין ועסקו בו טובי הפילוסופים וההוגים, מקהלת שאמר "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה", דרך הפילוסופיה היוונית האריסטוטלית ועד ימינו. עקרון אי הוודאות בתורת הקוונטים היה אמור להעביר את הדטרמיניזם מן העולם, לפחות במובנו הפיזי, אך לא כך קרה. מי אני לכן שאביע דעתי בעניין. אציין רק כי אחת, וזו הנקודה החשובה, כי אחת התופעות המרתקות שהתגלתה בעשורים האחרונים היא הפלסטיות של המוח. השינויים שמתחוללים בו תוך כדי פעולתו. אנחנו לא נולדים כמו שאנחנו מתים. המוח שלנו משתנה והוא מושפע מהסביבה. הייתה תפיסה כזאת שאומרת שהמוח זה איזשהו תהליך פנימי, הוא לא מושפע מבחוץ. איך שנולדנו פלוס תהליכי גידול פנימיים, אבל המוח הוא נתון שגדלנו איתו. ובשנים האחרונות מגלים יותר ויותר תופעות של השפעות חיצוניות שמשנות את המוח, קוראים לזה הפלסטיות של המוח. ויכולתו להשתנות בהתאם למה שאנו עוברים וחווים. זוהי בשורה גדולה למתנגדי הדטרמיניזם. לסביבה שבה אנו גדלים יש השפעה גדולה על עיצובנו כאנשים. עכשיו, בהמשך אני יכול להמשיך לקרוא עוד, אבל מה הוא אומר פה בעצם? אם אנחנו נתונים להשפעה חיצונית, אז אין דטרמיניזם. דטרמיניזם זה טיעון הפוך מהקומפטיביליזם. הקומפטיביליזם אומר, אם יש השפעה חיצונית אז זה דטרמיניזם, אבל אם זה רק פנימי, הדבר הפנימי שלי שמכתיב את ההתנהגות שלי, אז זה חופש. מה הוא? הוא אומר הפוך. הוא אומר, אם המוח הוא לא פלסטי אלא אנחנו מתנהלים רק לפי התכונות הפנימיות שלנו, אז זה דטרמיניזם. אבל אם החוץ יכול להשפיע לנו על המוח ולשנות אותו, אז זה חופש. זה פשוט שטויות כמובן. פה זה אפילו לא, התפיסה הראשונה היא טריקי, אפשר להתחיל לשאול למה בעצם זה לא, למרות שגם שם זה לא. אבל מה זאת אומרת? אם הסביבה החיצונית משפיעה לי על המוח באופן שהוא לגמרי דטרמיניסטי, גם זה תהליך פיזיקלי ואפשר לתאר אותו ביולוגי, אפשר לתאר אותו. מה לא דטרמיניסטי פה? עכשיו זה אומר שהיחידה שפועלת בצורה דטרמיניסטית זה לא האדם המבודד, אלא העולם כולו כשהאדם הוא חלק ממנו. זה הכל. הוא לא מבין את המושג דטרמיניזם. עכשיו, אני חושב שמה שגורם לעניין הזה זה שבהקשר המדעי שלו, כשאתה מדבר על חקר המוח, אז הביטוי דטרמיניזם במובן המדעי משמש במשמעות הזאת. דטרמיניזם פירושו שמה שנולדתי איתו מכתיב את מה שיקרה. בהקשר המדעי, לא קשור לפילוסופיה. ואז הוא אומר הפלסטיות של המוח מראה לך שזה לא נכון, אז דטרמיניזם במשמעות הזאת הוא לא נכון. עכשיו הוא לוקח את המינוח המדעי הזה לשדה הפילוסופי. אומר: אה, זה בשורה גדולה למתנגדי הדטרמיניזם, הפלסטיות של המוח. הוא פשוט לא מבין על מה הוא מדבר. והוא חתן פרס נובל, אני מניח שהוא לא איש טיפש. זאת אומרת, יש אני מדגים לכם פה לא רק את הטענות שאתם שומעים משני הצדדים, אלא עד כמה הן אבסורדיות, ועד כמה הדיון הזה הוא באמת דיון לפעמים נראה הזוי. אנשים חכמים ללא ספק, זה לא אנשים טיפשים. אנשים חכמים מעלים טיעונים, הזכרתי פעם את מה שדוקינס אמר. שבכל חברה יכולים להיות אנשים טובים שעושים מעשים טובים ואנשים רעים שעושים מעשים רעים. אבל רק בחברה הדתית יכולים להיות אנשים טובים שעושים מעשים רעים. כי הם חושבים שזה המצווה הדתית מחייבת אותם. ככה הוא טוען. אני לא מסכים איתו, אבל ככה הוא טוען. אני אומר בהקשר הזה, בכל חברה יכולים להיות אנשים חכמים שאומרים דברים חכמים ואנשים טיפשים שאומרים דברים טיפשים. אבל רק אצל האתאיסטים יכולים להיות אנשים חכמים שאומרים דברים טיפשים. זאת אומרת, הדוגמה האתאיסטית גורמת לאנשים לחשוב, או המטריאליסטית, גורמת לאנשים להעלות טיעונים מוזרים. יש לו פרצוף של חכם. כן. אוקיי, אז זה רק, זה בעצם גמרתי פחות או יותר את המבוא.