גמרא פרק שמיני יומא – שיעור 12
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- סתירת הסוגיות בדף פ״ב ובדף פ״ה ודרכי היישוב
- נפקא מינה לבן נח ומחלוקת האפשרויות
- הרא״ם בפרשת דרכים, תוספות, ו״וחי בהם״
- הספק בסנהדרין: קידוש השם מול מסירות נפש
- הערוך לנר, יד רמה, והיקף הספק בבן נח
- שב ואל תעשה בשלוש החמורות והקשר ללימוד גילוי עריות מרצח
- תוספות על אסתר, קרקע עולם, ושני מהלכי ההיקש
- רב חיים על הרמב״ם: עריות בכל גווני, ובירור דוגמת התוספות ברצח
- שתי הבנות ב*mai yimar*, רש״י בפסחים, וראיית ״וחי אחיך עמך״
- סיום השיעור
סיכום
סקירה כללית
נאמר שיש סתירה לכאורה בין הסוגיות בדף פ״ב ובדף פ״ה לגבי נקודת המוצא של מסירות נפש, ונבנות שלוש דרכים ליישב בלי מחלוקת: או שפ״ב יסודית ו״וחי בהם״ בדף פ״ה מצמצם את ההווא אמינא להרחיב מסירות נפש, או שפ״ה יסודית ו״וחי בהם״ פוטר ורק שלוש החמורות מוחרגות, או שלשני הכיוונים אין הכרעה מסברת אלא נצרכים פסוקים לשני הצדדים. ההשלכה המרכזית היא לדין בן נח שאין עליו חידושי התורה, ולכן נקודת המוצא שלפני הפסוקים עשויה לקבוע את דינו, ונאמר שיש בזה שלוש אפשרויות בראשונים: חייב למסור נפשו, פטור, או ספק. בהמשך מובאות שיטות הרא״ם, תוספות, והפרשת דרכים על הקשר בין ״וחי בהם״, קידוש השם, וספק הגמרא בסנהדרין בבן נח, ואז עוברים לשאלת שב ואל תעשה בשלוש החמורות ולמחלוקות הראשונים בקרקע עולם באסתר. לבסוף מובא רב חיים שמבאר את הרמב״ם שחולק על תוספות, ומוצעת הבנה ברש״י וברב חיים שלפיה גם ברציחה אין הכרח לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה, תוך שימוש ב״וחי אחיך עמך״ בבבא מציעא.
סתירת הסוגיות בדף פ״ב ובדף פ״ה ודרכי היישוב
נאמר שבדף פ״ב נקודת המוצא היא שאין צריך למסור את הנפש, ונצרך חידוש שבשלוש החמורות צריך. נאמר שבדף פ״ה נקודת המוצא היא שצריך למסור את הנפש, ונצרך ״וחי בהם״ לחדש שבשאר מצוות חוץ מהשלוש לא צריך. מוצעות שתי אפשרויות שהופכות איזו סוגיה היא היסודית: או פ״ב יסודית ופ״ה בא כדי שלא ילמדו משׁלוש החמורות לשאר איסורים, או פ״ה יסודית ו״וחי בהם״ פוטר באופן כללי והסוגיה בפ״ב מחריגה את השלוש החמורות. בנימין מוסיף אפשרות שלישית שלפיה אין סברה מכרעת לשום כיוון בלי פסוקים ולכן נצרכים פסוקים גם לחיוב מסירות נפש וגם לפטור.
נפקא מינה לבן נח ומחלוקת האפשרויות
נאמר שההשלכה היא לחיוב גוי למסור את עצמו, כי בגוי אין את כל החידושים שבתורה ולכן נקודת המוצא שקיימת לפני הפסוקים היא הדין שיישאר בגוי. נאמר שבגוי נמצאות שלוש אפשרויות המשקפות את שלוש התפיסות: אפשרות שהגוי צריך למסור את עצמו, אפשרות שהגוי לא צריך למסור את עצמו, ואפשרות שיש ספק. נאמר כדוגמה שהרמב״ן נמצא באפשרות שהגוי לא צריך למסור את עצמו.
הרא״ם בפרשת דרכים, תוספות, ו״וחי בהם״
בפרשת דרכים מובאת שיטת הרא״ם על דברי הגמרא ״אמול ואצא סכנה היא לולד״, והרא״ם מקשה כיצד הותר לעבור על מצוות עשה דמילה משום סכנת הולד לפני מתן תורה שעדיין לא נאמר ״וחי בהם״. הרא״ם נוקט ש״וחי בהם״ הוא חידוש שחידשה תורה בישראל בלבד, ובבני נח לא אומרים ״וחי בהם״ אלא ״ימות ולא יעבור״ על שבע מצוות. נאמר שזה כיוון דומה לקושיית תוספות, אך תוספות חזר בו מן התמונה הראשונית בעקבות הקושיה על ספק הגמרא אם בן נח מצווה על קידוש השם. הפרשת דרכים מקבל את מסקנת תוספות ש״וחי בהם״ נצרך כדי שלא ילמדו שאר מצוות מרוצח ונערה המאורסה שאפילו בצינעא ייהרג ואל יעבור, וממילא לגבי בן נח שבאלו עצמן קיימא לן ״יעבור ואל יהרג״ יוצא שאין היתר לו במקום סכנה לקיים שום מצווה והוא עובר משום ״אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש״, ולכן משה רבנו דחה מילה משום סכנת הוולד.
הספק בסנהדרין: קידוש השם מול מסירות נפש
נאמר שהקושיה על הרא״ם מנוסחת סביב השאלה מדוע יש ספק בגמרא אם גוי מצווה בקידוש השם אם ״וחי בהם״ לא נאמר בו, ומוצע תירוץ פשוט שהגמרא אינה שואלת ישירות על מסירות נפש אלא על מצוות קידוש השם. נאמר שאם החובה למסור נפש נובעת מקידוש השם, אז בן נח שאינו מצווה בקידוש השם אינו חייב למסור נפש אף בלי ״וחי בהם״, ואם כן הספק בגמרא הוא האם בן נח דומה לישראל בחובת קידוש השם. נאמר שעצם תליית החובה בקידוש השם מורה שמסברא אין חובה למסור נפש, והפסוק ״וחי בהם״ בא להוציא מחובת קידוש השם בשאר מצוות חוץ מהשלוש החמורות. נאמר שבגמרא עצמה החובה לקידוש השם מתפרשת כחובת מסירות נפש על מצוות, ונאמר שברמב״ם נראה שקידוש השם הוא חובה רחבה יותר ולא רק מסירות נפש.
הערוך לנר, יד רמה, והיקף הספק בבן נח
נאמר שהאחרונים דנים על מה היה הספק בגמרא בסנהדרין אם גוי מצווה על קידוש השם. נאמר שהערוך לנר מסביר לפי רש״י שהאיבעיא הייתה רק על עבודת כוכבים, ושאז הדבר נקשר ל״ואהבת את ה׳ אלוהיך״ אם נאמר גם בגוי. נאמר שביד רמה כתוב שהספק הוא על כל שבע מצוות בני נח, ושאז חוזרת אפשרות שהסברא הפשוטה היא שצריך למסור נפש, או שיש קידוש השם על כל המצוות. נאמר שיש מקום להתלבט אם מסירות נפש בגלל קידוש השם היא רק בעבודה זרה או בכל המצוות, ומה היחס בין זה לבין ״וחי בהם״ בישראל.
שב ואל תעשה בשלוש החמורות והקשר ללימוד גילוי עריות מרצח
נאמר שהדיון בשב ואל תעשה מתעורר רק בשלוש החמורות, כי בשאר מצוות אפילו בקום עשה לא מוסרים נפש. בשפיכות דמים נאמר שהיסוד הוא סברת *mai yimar* וששב ואל תעשה עדיף כשאין הכרעה בין שתי נפשות, ומובא בתוספות מקרה של נופל מגג שעלול להרוג תינוק והצעה שאין חייב להטות עצמו כדי למות. נאמר שיש חולקים על תוספות, כגון בעל המאור והרמב״ן, וסוברים שגם בשב ואל תעשה יש ייהרג ואל יעבור ברצח. בעבודה זרה נאמר שמצד חומרת האיסור אין סברה לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה אם מתקיים ציור של עבירה בשב ואל תעשה. בגילוי עריות נאמר שהדבר תלוי בשאלה כיצד לומדים נערה המאורסה מרצח: אם הלימוד מעביר את סברת *mai yimar* אז יש מקום לחלק כמו ברצח ולפטור בשב ואל תעשה, ואם זה רק גילוי מילתא שחומרת העריות מחייבת כמו עבודה זרה אז אין מקום לחלק.
תוספות על אסתר, קרקע עולם, ושני מהלכי ההיקש
בתוספות בדף פ״ב מובא בשם רש״י ש״לא גרס תהרג״ כי קרקע עולם היא, ונאמר שבכך מיושב מדוע המקשה בפרק בן סורר שואל רק ״והא אסתר פרהסיא הואי״ ולא מקשה מצד גילוי עריות בצינעא. תוספות מביא ראיה מרוצח שמיוסד על *mai yimar* שהדין של ייהרג אינו שייך כשאין מעשה כגון ״רוצים להפילו על תינוק״, ומקיש מזה לנערה המאורסה שאם לא עשתה מעשה אין לה ליהרג. תוספות מוסיף ״ועוד״ ומפרש שההיקש מן הפסוק ״כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש״ עוסק ברוצח בידיים, וממילא גם בלי סברת *mai yimar* ההיקש מכוון לרציחה בקום עשה. תוספות מביא ״ויש מפרשים״ שמיישבים את אסתר בכך ש״לא מתהני מעבירה שהטיל בה זוהמה״, ונאמר שמכאן משתמע שלדעה זו אילו הייתה נהנית היה מקום לחייב אפילו בשב ואל תעשה.
רב חיים על הרמב״ם: עריות בכל גווני, ובירור דוגמת התוספות ברצח
רב חיים מביא את לשון הרמב״ם בהלכות יסודי התורה פרק ה׳ ש״בשלוש עבירות אלו… ייהרג ואל יעבור״ ומדייק שהרמב״ם לא הזכיר כלל קרקע עולם, ומשמע שסובר שבגילוי עריות בכל גווני ייהרג. נאמר שרב חיים מציין שיש בזה מחלוקת ראשונים, ומובא שבעל המאור ומלחמות מציעים שאסתר לא הייתה עריות לפי הסוגיה, כגון שהייתה פנויה, או ש״ביאת נוכרי לא חשיבא בכלל עריות״ כשיטת רבנו תם, או כיוון ש״לא נהנתה״. רב חיים מקשה מתוספות שהוכיחו מרוצח שבשב ואל תעשה אין מחויב למסור עצמו, ומתרץ שהחילוק ברצח אינו מפני חומרת מעשה בידיים אלא מפני הכרעת שקילות נפשות בשב ואל תעשה, ושבזה אין לדמות עריות לפיקוח נפש כאילו הם שקולים. רב חיים מוסיף קושיה פנימית על דוגמת התוספות של מי שמושלך על תינוק וטוען ששם הוא ״לא הוי רוצח כלל״ אלא ״כאבן ועץ ביד הרוצח״, ומבאר שתוספות דיברו על לו יצוייר שיש שב ואל תעשה שיש בו דין רציחה.
שתי הבנות ב*mai yimar*, רש״י בפסחים, וראיית ״וחי אחיך עמך״
נאמר שיש שתי דרכים לפרש את סברת *mai yimar*: או ששקילות שתי הנפשות מחייבת ברירת מחדל של שב ואל תעשה ולכן בקום עשה ייהרג ובשב ואל תעשה לא, או ששקילות שתי הנפשות אומרת שאין דחייה של איסור רציחה מפני פיקוח נפש בכלל, וממילא גם בשב ואל תעשה ייהרג אם יש שם דין רציחה. מובא רש״י בפסחים שמסביר שהתורה התירה דחיית מצוות רק מפני חיבת נפש ישראל, וכאן ״יש כאן איבוד נפש״ בכל מקרה, ולכן ״מי יאמר שנפשך חביבה… יותר משל זה״ ונמצא ״עבירה נעשית ונפש אבודה״. רב חיים מביא ראיה מבבא מציעא ס״ב בשניים שהיו מהלכים בדרך וקיתון של מים, שצריך פסוק ״וחי אחיך עמך חייך קודמים״ כדי להתיר להימנע מהצלה, ומכאן מסיק שבמקום שאין פסוק שחייך קודמים אין דין דחייה גם בשב ואל תעשה, ולכן ברציחה ואף בעריות שנלמדות ממנה יש מקום לומר ״בכל גוונא ייהרג ואל תעבור״.
סיום השיעור
נאמר שהשיעור מסיים את אלול, ונאמרת ברכה ״גמר חתימה טובה״ ונפרדים לקראת שבתון והפסקת הלימוד לאחר החגים.
תמלול מלא
אוקיי, בואו נתחיל. ראינו שיש שתי סוגיות שלכאורה יוצאות מנקודת מוצא, נקודות מוצא סותרות. בסוגיה בדף פ"ב נראה שנקודת המוצא היא שלא צריך למסור את הנפש, וצריך חידוש שבשלוש החמורות כן צריך. בדף פ"ה נקודת המוצא היא שצריך למסור את הנפש וצריך "וחי בהם" כדי לחדש שבשאר המצוות חוץ מהשלוש לא צריך. אז על פניו נראה שיש פה סתירה בין הסוגיות. עקרונית אפשר ליישב אותן מצד שתיים. בנימין הוסיף עוד כיוון שלישי איך ליישב את הסוגיות כך שלא תהיה פה מחלוקת בין הסוגיות. אפשרות אחת זה שהסוגיה היסודית זה הסוגיה בדף פ"ב. כלומר שנקודת המוצא היא שאדם לא צריך למסור את נפשו, אך אחרי שהתחדש שבשלוש החמורות כן צריך למסור, אז הייתה הווא אמינא שגם בשאר האיסורים יצטרך למסור, ובשביל זה יש את הסוגיה בדף פ"ה שאומרת "וחי בהם", לכן לא צריך. אפשרות שנייה זה הפוכה. הסוגיה בדף פ"ה היא היסודית. זאת אומרת בסיסית אדם צריך למסור את נפשו, "וחי בהם" אומר שאדם לא צריך, והשלוש החמורות אצלנו בסוגיה בא להחריג ולומר שבשלוש החמורות כן. בנימין הוסיף שיכול להיות ששתי הסוגיות נמצאות באותו מעמד ובעצם יש לנו סברה לא חזקה לשני הכיוונים. אין פה משהו מכריע בלי הפסוקים, ולכן צריך את הפסוקים לשני הצדדים, גם לזה שאתה צריך למסור את עצמך וגם לכיוון שאתה לא צריך למסור את עצמך. ראינו שההשלכה לעניין הזה היא לגבי החיוב של גוי למסור את עצמו, כי לגבי גוי אין את כל החידושים שבתורה, ולכן אותה נקודת מוצא שהייתה קיימת לפני שבאו כל הפסוקים היא בעצם הדין שיישאר להלכה בגוי. ובאמת בגוי ראינו שיש את שלושת האפשרויות. אפשרות אחת זה שהגוי צריך למסור את עצמו, אפשרות שנייה זה שהגוי, הרמב"ן למשל, אפשרות שנייה זה שהגוי לא צריך למסור את עצמו ואפשרות שלישית זה שיש ספק. יש, שזה כנראה משקף את שלושת התפיסות האלה. עכשיו יש עוד רק השלמה אני רוצה לעשות פה לפני שאני ממשיך הלאה. בפרשת דרכים שראינו אותו גם בפעם הקודמת, יש עוד קטע שבו הוא מביא את שיטת הרא"ם. הוא אומר ככה: וראיתי להרא"ם, כן זה רבי אליהו מזרחי ממפרשי רש"י, וראיתי להרא"ם בפרשת שמות, אהא דאמרינן אמול ואצא סכנה היא לולד, שכתב אך קשה היכי התיר לעבור על מצוות עשה דמילה משום סכנת הולד והלא עדיין לא ניתנה תורה דכתיב "וחי בהם", וכבר הבאתי דבריו לעיל בדרוש הראשון ויישבתי שם. וזאת אומרת שדברי הולד ולדעתי הם מתמיהים דנראה דסבירא ליה דהאי דכתב רחמנא "וחי בהם" ולא שימות בהם, חידוש הוא שחידשה תורה בישראל, אבל בבני נח לא אמרינן "וחי בהם" אלא ימות ולא יעבור על שום מצווה משבע מצוות שנתהוו. אז בעצם הרא"ם אומר את מה שאמר התוספות בקושיא, שכל החידוש של "וחי בהם" שאפשר לא למסור את הנפש נאמר בישראל. משמע שהסברא הפשוטה והדין בגוי שלגביו לא נאמר החידוש של "וחי בהם" צריכה להיות שכן מוסרים את הנפש על כל העבירות, לא רק על שלוש החמורות. ובאמת זאת שיטת הרא"ם. ההבדל בינו לבין התוספות זה שהתוספות הקשה על זה קושיא ומפני שהוא הקשה על זה קושיא הוא באמת ירד מזה והוא אימץ את התפיסה השנייה, תמונה השנייה שתיארנו, במקום את התמונה הראשונה, הווא אמינא, במסקנה זה נשאר בספק. אבל הוא אימץ את התמונה השנייה במקום התמונה הראשונה. התמונה השנייה זה שהגוי או הסברא הפשוטה וגם הדין בגוי זה שלא צריך למסור את עצמו אלא אם כן יש פסוק שאומר שכן. ולכן שואל באמת הפרשת דרכים: ואי דכתיב "וחי בהם" לא לחידושא אתא קרא לישראל כנגד מה שהרא"ם אומר, אלא כמו שכתבו התוספות פרק בן סורר דף ע"ד דאיצטריך "וחי בהם" כי היכי דלא נילף שאר מצוות מרוצח ונערה המאורסה דאפילו בצינעא ייהרג ואל יעבור. זאת אומרת שהוא לוקח את המסקנה של תוספות, שתוספות אומר ש"וחי בהם" לא בא לחדש שישראל לא צריך למסור נפשו. זה גם מסברא אנחנו יודעים שלא צריך למסור את נפשו. וחי בהם בא לומר שאחרי שהתחדש בשלוש החמורות כן צריך למסור נפש, זה בא לומר שאל תלמד מזה את שאר האיסורים. אבל ללא כל פסוק וללא שום מקור, התפיסה הפשוטה היא שלא צריך למסור נפש, הנפקא מינא היא לגבי גוי. אז זה ראינו כבר בתוספות עצמו. אבל הוא מביא את זה כנגד הרא"ם, אז הוא אומר, הוא מוכרח לומר כן, דאי לא תימא הכי, תקשי, מאי בעו במערבא, בן נח מצווה אקדושת השם או לא? והלא וחי בהם בישראל כתיב, וכמו שהקשו התוספות שם. אלא ודאי ד"וחי בהם" איצטריך דלא נילף שאר מצוות מרוצח ונערה מאורסה. ואם כן גבי בן נח, דאפילו באלו קיימא לן – באלו הכוונה ברוצח ונערה מאורסה – קיימא לן דיעבור ואל יהרג, פשיטא דלא הותר לו במקום סכנה לקיים שום מצווה, והרי זה עובר משום "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", ואם כן שפיר עבד משה רבנו מדחות המילה משום סכנת הוולד. בעצם מה שהוא רוצה לטעון כאן, זה שתוספות לא בכדי חזר בו מהתפיסה הראשונית שלו. היה לו קושייה. תוספת התפיסה הראשונית שלו, ככה לכאורה נראה מהגמרא, אם הגמרא מביאה "וחי בהם" כדי ללמד שלא צריך למסור נפש, משמע שללא הפסוק, הסברא הפשוטה אומרת שכן צריך למסור נפש. ולכן צריך את ה"וחי בהם", ואז היה צריך להיות שבגוי באמת הוא צריך למסור את נפשו, הגוי. אז זה הסברא הפשוטה וככה הרא"ם באמת לומד. אבל תוספות כשהתחיל גם הוא עם הסברא הזאת, דוחה את זה. למה? כי הוא שואל, לפי זה, מה הספק בגמרא אם גוי מצווה קידוש השם או לא קידוש השם? הרי ברור שהמקור הזה "וחי בהם", ו"וחי בהם" לא נאמר בגוי. אז אם הוא לא נאמר בגוי, אז פשוט שגם הגוי מחויב במסירת הנפש, בקידוש השם. ולכן מעצם זה שהגמרא מסתפקת, כן? האם גוי מצווה בקידוש השם או לא מצווה בקידוש השם, ברור ש"וחי בהם" לא מחדש את זה שאנחנו לא צריכים למסור נפש, כי אחרת לא היה מקום להסתפק לגבי הגוי. אז אותה קושייה שתוספות הקשה על התפיסה הראשונה שלו, ולכן הוא חזר ממנה, קשה לרא"ם, כי הרא"ם נשאר עם זה למסקנה. הרא"ם נשאר למסקנה עם זה ש"וחי בהם" באמת הוא המקור לזה שמלמד, בעצם הרא"ם מחזיק בתפיסה, לא זוכר אם קראתי לזה הראשונה או השנייה, הוא מחזיק בתפיסה הזאת שיש חיוב למסור את הנפש לולי הפסוקים, והוא נשאר עם זה גם למסקנה. לא כמו בתוספות שזה רק הוה אמינא. אז קשה עליו, אז מה הספק של הגמרא לגבי האם גוי מחויב בקידוש השם או לא מחויב בקידוש השם? ברור שאם צריך היתר כדי ללמד את "וחי בהם", זה אומר שבלי "וחי בהם" יש חובה למסור נפש. אז אם בגוי לא נאמר "וחי בהם", אז הגוי צריך למסור נפש. אז מה הרא"ם יענה על הדבר הזה? והאמת, עכשיו באמת עכשיו אני חושב על עוד, לא חשבתי על זה, אבל נראה לי שיש כיוון הכי פשוט שיש. מה אתם אומרים? קשה לו בכלל הקושייה, מה אתם אומרים? מה קשה ל… איך הרא"ם יתרץ את זה? מה הספק של הגמרא אם גוי מצווה בקידוש השם, אם ברור שללא הפסוק של "וחי בהם" אדם צריך למסור את נפשו? אז ברור שהוא מצווה, הרי לא נאמר עליו "וחי בהם". אם וחי בהם לא נאמר עליו אז פשוט שהוא מחויב. מה? מה הוא יענה? הנה זה סתם… עכשיו אני לא מבין בכלל למה חיפשתי תירוצים אחרים. זה סתם ערבוב. הרי הגמרא לא שואלת האם גוי צריך למסור את נפשו. הגמרא שואלת האם גוי מצווה בקידוש השם. מה זה אומר? שהחובה למסור את הנפש, החובה הבסיסית בלי וחי בהם, זה מצד קידוש השם. עכשיו אם גוי לא מחויב בקידוש השם, אז הוא לא חייב למסור את נפשו גם בלי וחי בהם. אבל ישראל הרי וודאי מחויב בקידוש השם, אז בישראל צריך את הפסוק וחי בהם כדי ללמד שהוא לא צריך למסור את נפשו, למרות שהוא חייב בקידוש השם. אבל אם גוי לא חייב בכלל בקידוש השם, אז גם בלי שהפסוק וחי בהם נאמר עליו הוא לא יצטרך למסור את נפשו. כל מה שצריך את הפסוק זה רק על ישראל, כי על ישראל ברור שמצווה בקידוש השם. ומה שהגמרא מסתפקת זה בשאלה האם גוי כמו ישראל גם הוא חייב בקידוש השם, ואז כיוון שהפסוק וחי בהם לא נאמר עליו הוא יצטרך למסור את נפשו, או שגוי לא חייב בקידוש השם ואז למרות שהפסוק וחי בהם לא נאמר עליו. הוא לא צריך למסור את נפשו כי הוא לא חייב בקידוש השם בכלל. למה? להיפך, אם החיוב, הרי בעצם מה שיוצא מכאן זה שהגמרא, שהפסוק של וחי בהם לא בא להוציא מסברא, אלא מחובת קידוש השם. הוא בא להגיד שהחובה של קידוש השם לא קיימת בשאר מצוות, רק בשלוש החמורות. שלוש החמורות יש מקום בפני עצמו, לא משנה, אבל בשאר המצוות זה לא קיים, אבל זה בא להוציא מחובת קידוש השם, לא מסברא. עכשיו לגבי גוי, יש לנו ספק האם יש את החובה הזאת. להיפך, מכאן נראה שהסברא אומרת לא למסור את הנפש. כל מה שבישראל צריך למסור את הנפש זה בגלל קידוש השם, ועל זה בא הפסוק של וחי בהם ואומר שלא צריך על שאר העבירות, חוץ מהשלוש החמורות. אז יוצא שבעצם הסברא היא שלא צריך למסור את הנפש, אז מה קורה בגוי? אבל זה גם בגלל סברת מי יימר, צריך למסור את הנפש. לא, זה לא ברצח כרגע, רצח זה סברא. אני מדבר כרגע על עבודה זרה. עבודה זרה. טוב. רצח זה סברת מי יימר, זה עוד נדבר על זה, אבל כרגע אני מדבר על הסברא של החובה למסור את הנפש בעבודה זרה. אז מעצם העובדה שתולים את זה בקידוש השם, מיניה וביה רואים שמסברא אין חובה למסור את הנפש. רק בגלל מצוות קידוש השם צריך למסור. אז בישראל שיש מצוות קידוש השם, צריך את הפסוק וחי בהם כדי להגיד שהוא לא חייב למסור את הנפש על שאר העבירות. ומה שהגמרא מסתפקת בסנהדרין זה לגבי גוי. האם גוי הוא כמו ישראל וחייב בקידוש השם, רק שאצלו אין וחי בהם לכן הוא יצטרך למסור את הנפש על כל העבירות שלו, או שהגוי לא מחויב בקידוש השם ואז למרות שוחי בהם לא נאמר עליו הוא לא צריך למסור את הנפש כי פשוט אין לו קידוש השם, לא בגלל וחי בהם. הגמרא תולה את זה בקידוש השם, פירושו של דבר שזה הסיבה לחובה למסור את הנפש? כך נראה. הגמרא בכלל לא מדברת על החובה למסור את הנפש, היא מדברת רק על קידוש השם. הראשונים מפרשים שהנפקא מינה היא למסירת הנפש. אז זה נראה מוזר, למה שזה יהיה תלוי במצוות קידוש השם? הרי למה שזה יהיה תלוי בזה? לכאורה השאלה היא שאלה עצמית אם חייב למסור את הנפש או לא. היא כאילו מבינה שזה חילול השם אם אדם לא מוסר את הנפש. הערתי את זה כשקראתי את הגמרא. כשקראתי את הגמרא רואים בגמרא שם, או לפחות לפי פירושי הראשונים ומהראיה מנעמן יכול להיות אפילו שזה ממש ראיה מהגמרא עצמה, אבל רואים מהגמרא עצמה שחובת קידוש השם אינה אלא החובה למסור נפש על מצוות. זה המשמעות של קידוש השם. והערתי שברמב"ם נראה שהחובה היא רחבה יותר ולא רק החובה למסור את הנפש על מצוות. ואז באמת עולה בגמרא השאלה אז למה לא למנות את קידוש השם כמצווה עצמאית אפילו אם זה אביזרייהו של האיסורים האחרים? כי יש בזה במצוות קידוש השם משהו מעבר לחובה למסור נפש על האיסורים האחרים, להתנהג כמו שיהודי צריך להתנהג. וזה ודאי צריך להימנות בנפרד. יותר מזה, אני לא מבין מה חילול השם יש אם בן אדם לא מקריב את הנפש שלו. אבל בסדר, למה זה יותר חילול השם מאשר עבירה רגילה? זה פחות חילול השם מעבירה רגילה. לא, עצם העובדה שאדם עושה עבירה זה חילול השם בעצמו ולכן צריך למות. כל עבירה שאתה עושה זה חילול השם. הבנתי, אוקיי, ולכן צריך למות. וחי בהם מחדש שבשאר העבירות חוץ משלוש החמורות לא צריך. וזה לכשעצמו בעיה כי עבירה שלא מוסיפה כלום על העבירות, כאילו מה היא אומרת שכל מי שעובר עבירה יש לו עוד עבירה? לכן הגמרא אומרת שזה אביזרייהו של השאר ולא צריך למנות את זה לחוד, אבל היא מוסיפה כן עוד משהו, היא מוסיפה את החובה למות. בעבירות הרגילות אילו זה לא היה חילול השם לא הייתה חובה למות עליהן. זה כאילו מצוות עשה של למות. מסברא זה אותה שאלה כמו חילול השם, למה חילול השם זו עבירה יותר חמורה שאתה מבין לבד שצריך למות עליה? נראה לי מהגמרא שאם זה חילול השם אז צריך למות על זה. לא יכול להיות שהיא התכוונה, בסדר, אם זה נגד הראשונים שם אז אין טעם, אני חושב שאפשר להסביר את הגמרא גם אחרת. שמה? לא, יכול להיות שהסיפור של חילול השם הוא לא הטעם אלא הטעם הוא תמיד בשביל לא לעבור את העבירה, רק שמבחינת הגמרא אני לא זוכר כרגע את השקלא וטריא אבל חילול השם זה לא הטעם זה אולי סימן לזה שאסור. לא, זה עובד הפוך. הגמרא בכלל לא מדברת על מסירת נפש על עבירות, היא לא מדברת על זה בכלל. היא שואלת האם יש בגוי קידוש השם או לא, זה הכל. הראשונים מסבירים שההשלכה היא לגבי מסירת הנפש. טוב, אז בגמרא לא צריכים לדחוק שום הסברים. אמרתי, אבל כיוון שיש את הראיה מנעמן ומה שהראשונים, אז הם. אז זה רק הראשונים הבינו שזה שהנפקא מינא היא למסירות נפש. נכון. זה אחת האפשרויות שרציתי להגיד פה להגן על הרא"ם, שהרא"ם אומר שהשאלה בגמרא היא האם גוי צריך למסור נפשו, האם גוי מחויב בקידוש השם או לא, בלי קשר למסירות נפש על מצוות. מסירות נפש על מצוות הוא חייב. הגמרא שואלת לא שואלת על זה, היא שואלת האם יש קידוש השם בגוי או לא. זה הכל. אמרתי אבל בנעמן זה קצת נראה לא ככה. אז לכן אני חושב שיש בסיס למה שהראשונים אמרו שם בגמרא. וממילא עכשיו אבל אני אומר לא צריך לכל התירוצים, כי אדרבה אני עכשיו לא מבין מה התוספות הקשה. התוספות הוא הניח את ההנחה של התמונה הראשונה, שהסברא צריך למסור את הנפש ו'וחי בהם' מחדש שלא. והתוספות אומר זה לא יכול להיות, כי אז מה הגמרא מסתפקת אם יש בגוי קידוש השם או לא? הרי בגוי ודאי לא נאמר 'וחי בהם'. אז אם לא נאמר 'וחי בהם' הוא ודאי צריך למסור את נפשו. אז מה יש להסתפק על קידוש השם? מה זאת אומרת, הרי אם אין בו קידוש השם, אז הוא גם לא יצטרך למסור את נפשו גם בלי 'וחי בהם'. זה גופא הספק. מה השאלה? אבל הנה עכשיו אני חושב על זה, כל זה לא חשבתי, אני אומר, יכול עכשיו אני חושב על זה, יכול להיות שהתוספות באמת רוצה לומר ככה, לפי התפיסה הראשונית של תוספות, אז יוצא שמסברא אדם צריך למסור את נפשו וצריך את הפסוק של 'וחי בהם' כדי לפטור אותו מזה. אוקיי? בינתיים לא על קידוש השם. זהו. אלא מה עכשיו? נגיד שאתה לא תמסור את נפשך, על מה עברת? האם עברת את העבירה או שעברת על קידוש השם? זאת השאלה. יכול שהגמרא מבינה אחרי שכבר יש חובה למסור את הנפש ואתה לא מסרת, עכשיו התחדש שיש בזה חילול השם. לא שבגלל החילול השם אתה צריך למסור את הנפש. אתה צריך למסור את הנפש על העבירה. עכשיו נכון, אבל כיוון שרואים שזה דבר כל כך אקוטי שאתה חייב עד כדי כך למסור את הנפש, אז אם בנאדם לא עשה את זה, אז הוא עשה פה משהו מאוד חמור, אז זה נקרא חילול השם. ואז הגמרא שואלת מה קורה ואז הגמרא מתלבטת מה קורה לגבי גוי. עכשיו אומר התוספות אין מה להתלבט על גוי, בגלל שאם גוי צריך למסור את הנפש כי הרי לא נאמר עליו 'וחי בהם' ומסברא הוא צריך למסור את הנפש, אז ברור שגם אצלו זה קידוש השם. אחרת מה החומרא של העבירה שמצריכה אותו למסור נפש? וזה אינדיקציה, זה לא הסיבה. ואז תוספות שואל אז מה הספק של הגמרא אם יש לו קידוש השם או לא? אם לא היה קידוש השם אז למה הוא צריך למסור את הנפש בלי 'וחי בהם'? אבל כמובן זה כבר לא קושיא, אני מבין את הקושיא של תוספות, אבל זה כמובן כבר לא קושיא על הרא"ם. הרא"ם ילמד לא ככה. הרא"ם ילמד כמו שלומדים רוב הראשונים, שהחובה למסור את הנפש היא בגלל קידוש השם. והספק של הגמרא זה בשאלה אם יש את הסיבה הזאת בגוי או לא. אם אין את הסיבה הזאת אז לא צריך את הפסוק 'וחי בהם' כדי לפטור אותו. אם יש לו קידוש השם היה צריך את הפסוק אבל הפסוק לא נאמר על גוי אז הוא צריך למסור את הנפש. זה הכל. לא קשה. הרב אין בעיה שבשבע מצוות בני נח הבן נח לא חייב מיתה על כל דבר? לכן השאלה… מה לא הבנתי? לא הבנתי. בשבע מצוות בני נח הגוי חייב על כל אחד מהם מיתה נכון? כן, מיתה. אז באמת למה הגמרא מחברת את זה לקידוש השם? הגוי חייב מיתה… בסדר אבל מה זה קשור לקידוש השם? הגוי חייב מיתה כי הוא לא עושה את העבודה שלו. אז למה ה… מה ההבדל בין החובה למסור את הנפש לבין עונש מיתה? כנראה שהחובה למסור את הנפש אומרת שיש פה משהו שהוא מאוד אקוטי. החובה, זה שאתה חייב עונש מיתה למרות שדפקטו זה אותו דבר, זה שאתה חייב עונש מיתה זה פשוט אומר כי הגוי אם הוא לא עושה את העבודה שלו לא צריך שיחיה. למה זה לא אותו דבר? זה לא אותו דבר. חילול שבת חייבים מיתה אבל לא צריכים למסור את הנפש. זה לא שני צדדים של אותה מטבע. נכון. והגמרא מחברת את הדברים. ואדרבה גוי הרי חייב מיתה על כל העבירות שלו. אז זה לא אומר שהוא צריך למסור את הנפש. למה? כמו שאני חייב מיתה על חילול שבת אבל אני לא חייב למסור את הנפש על זה, ככה גוי לא. מה זאת אומרת, אז אתה בסך הכל חוזר למה שאני אמרתי. זאת אומרת שזה שיש על זה חיוב מיתה לא אומר בהכרח שיש פה איזה קידוש השם שאתה צריך למסור את עצמך למיתה כדי לא לעבור. עונש מיתה עונש מיתה. כן, אי נמי שבת זה ראיה טובה לזה. שבת ביהודי כן. העונש מיתה זה לגבי בית דין, והקידוש השם הוא בכוח למסור את עצמו. הכי נמי, נכון, זה בדיוק ההבדל שאני מדבר עליו. אז זה לגבי הרא"ם. האמת שחשבתי כשהתלבטתי איך ליישב את הרא"ם, חשבתי על עוד משהו. הרי אנחנו ראינו שהתפיסה הפשוטה ש'וחי בהם' זה מצוות עשה. אבל ראינו שלא מונים את זה, מונה המצוות לא מונים את זה. לא נראה שמתייחסים לזה כאיזושהי מצוות עשה. אז למה מכוח ה'וחי בהם' אני לא צריך למסור נפש? מה פשר העניין? אז אמרתי ש'וחי בהם' זה לא איזה עשה שדוחה את החובה שלי למסור נפש, אלא זה עיקרון מטא הלכתי שמגלה לי שלא חלות עליי החובות לקיים את המצוות או לא לעבור איסורים במקום שהמחיר זה הנפש שלי. זה עיקרון מטא הלכתי, זה לא מצוות עשה. אם זה כך, אז בהחלט יכול להיות שהעיקרון הזה נאמר גם על גוי. זה שגוי חייב בשבע מצוות ולא יותר זה נכון, אבל 'וחי בהם' הוא לא מצווה. 'וחי בהם' הוא עיקרון. ויכול להיות שהגמרא מתלבטת בזה גופא. זאת אומרת, האם העיקרון של 'וחי בהם' נאמר גם בגוי או לא נאמר בגוי. כיוון שאם העיקרון הוא שהקדוש ברוך הוא ברא אותי אז הוא רוצה אותי חי, הוא לא רוצה אותי מת. אז לכן הוא לא הטיל עליי מצוות כאלה שידרשו ממני למסור נפש. יכול להיות שהסברא הזאת נכונה גם בגוי. אם זה היה מצווה, אז היית אומר יש שבע מצוות של גוי, אין יותר מצוות, אז 'וחי בהם' לא נאמר על גוי. אבל אם זו לא מצווה אלא עיקרון שמלמד על ערכם של חיי אדם, למה לא להגיד את זה גם על גוי? יכול להיות בכלל שזה נאמר גם על גוי. ואז הספק של הגמרא הוא בדיוק בזה. ושוב פעם, הניסוח חבל, האם גוי חייב בקידוש השם. הניסוח הוא לא האם יש 'וחי בהם' בגוי. אני רק אומר לאותם ראשונים שמתלבטים וקושרים את שתי האימרות האלה אחת בשנייה. האם יש 'וחי בהם' והאם יש מצוות קידוש השם. אני אומר אין צורך לקשור אותם. אבל אם אתה כן רואה בזה מילים נרדפות, שיש 'וחי בהם' ויש מצוות קידוש השם, אז אני אומר שאפשר להסביר שגם בגוי יש צד בגמרא ש'וחי בהם' נאמר גם עליו או שלא. אבל כמו שאמרתי קודם, לדעתי לא צריך להגיע לכל זה. הסבר הרבה יותר פשוט, אני לא חשבתי על זה קודם. הסבר הרבה יותר פשוט. ברור שיש ספק לגבי גוי אם הוא חייב בקידוש השם. אם הוא חייב בקידוש השם ואין עליו את הפסוק של 'וחי בהם', אז הוא באמת יצטרך למסור נפש. אם הוא לא חייב קידוש השם, למרות שהפסוק 'וחי בהם' לא נאמר עליו, הוא לא יצטרך למסור נפש כי מעיקרא לא צריך למסור נפש. זה הספק של הגמרא, אם יש קידוש השם בגוי או לא. ואז כמובן לפי זה מה יוצא? שהסברא אומרת לא למסור את הנפש. לא, לא. נכון? הסברא אומרת לא למסור את הנפש לפי זה. לא. אוקיי, שזה בדיוק הרמב"ם. הסברא אומרת לא למסור את הנפש ולכן גוי לא צריך למסור את הנפש. הרמב"ם אומר שגוי אין לו קידוש השם, הרמב"ם אומר. מה? לא שומע. הרמב"ם אומר שגוי אין לו קידוש השם. כן, אז מה? אבל מצד הסברא שיצטרך למסור את הנפש? לא, הסברא לא מחייבת. אם היה עליו קידוש השם, אז מדין קידוש השם הוא היה צריך למסור נפש. עכשיו שאין עליו קידוש השם אז הוא לא צריך. מה רואים? שמסברא בעלמא בלי פסוקים ומצוות לא צריך למסור נפש. נכון. נכון. באמת האחרונים פה על הגמרא, הראשונים, האחרונים מדברים בשאלה על מה היה הספק של הגמרא בסנהדרין שמה אם גוי מצווה על קידוש השם. הערוך לנר מסביר לפי רש"י שהאיבעיא הייתה רק על עבודת כוכבים. ברש"י שמה יש מקום להתלבט זה בכלל לא ברור. אבל כך הערוך לנר למד. ואז נראה שבאמת כל הספק מה שהיה זה רק על העבירות החמורות. ואז זה בכלל לא שייך ל'וחי בהם', זה רק השאלה של 'ואהבת את ה' אלוהיך'. האם 'ואהבת את ה' אלוהיך' נאמר גם בגוי או לא? אז זה לא נאמר בגוי, לכן הוא לא חייב. ואפשר לחזור עכשיו על כל הדיון שעשינו קודם. אז זה נאמר רק על עבודה זרה. אבל ביד רמה שמה כתוב שהספק הוא על כל השבע מצוות שלו. ואז באמת זה חוזר למה שאמרתי קודם שהסברא הפשוטה היא שצריך למסור נפש. אוקיי, ולפי הערוך לנר גם על הצד שגוי צריך למסור נפש, זה לא בגלל הסברא כי עובדה שזה קיים רק בעבודה זרה ולא בשאר המצוות שלו. אלא כנראה שהמקור שמחייב אותו למסור נפש בעבודה זרה קיים גם בגוי בגלל קידוש השם. אבל שאר המצוות אין בהם מסירת נפש עליהם קידוש השם. ולכן שמה הגוי לא יהיה חייב. אז יוצא שמצד הסברא עצמה לא חייבים. אז יכול להיות שהמחלוקת הזאת, יד רמה והערוך לנר ברש"י, זה גם מקרין על מה שדיברנו קודם. כי הצד בגמרא שהגוי יהיה חייב למסור את נפשו על כל השבע מצוות, זה אומר בעצם או שיש קידוש השם על כל המצוות, או שהוא חייב מסברא למסור את הנפש על כל המצוות. מעניין מה מדברים כשמדברים על מסירת נפש בגלל קידוש השם, זה רק בעבודה זרה או זה בכל המצוות? כי בישראל זה רק בעבודה זרה ובשלוש המצוות, אבל לא בשאר המצוות. ובשאר המצוות זה וחי בהם, לא בגלל שאין שם קידוש השם, אלא משום וחי בהם. אז יש פה מקום להתלבט. אוקיי. עכשיו אני רוצה לעבור לנקודה הבאה. עכשיו אני רוצה לדבר על עבירה בשב ואל תעשה. זה בעצם התוספות הארוך אצלנו בסוגיה בדף פ"ב, ויש שני תוספות מקבילים, גם בסנהדרין ע"ד וגם בפסחים בדף כ"ה. והשאלה שם מה קורה בשב ואל תעשה. נראה שגם זה יכול אולי להתקשר לדיונים שלנו. מה קורה בעבירה שנעשית בשב ואל תעשה? האם צריך למסור את הנפש או לא צריך למסור את הנפש? אז פה אני רוצה לעבור לחוד על שלושת העבירות החמורות. בעבירות לא חמורות, אז אפילו בקום עשה לא מוסרים נפש, אז השאלה לא עולה. אני מדבר בעבירות החמורות. בעבירות החמורות צריך למסור נפש. האם זה רק כשאני עובר אותם בקום עשה, או גם כשאני עובר אותם בשב ואל תעשה? אז פה צריך לחלק, נתחיל עם שפיכות דמים. בשפיכות דמים, הסיבה למה אני לא מוסר את הנפש מסבירה הגמרא בגלל סברת מי יימר. מי אמר שהדם שלך אדום יותר מהדם שלו? נכון? מה קורה בשב ואל תעשה? למשל, מה שהתוספות עצמו מביא את המקרה, מה קורה אם מישהו נופל מראש הגג ויש למטה תינוק? ועכשיו אם הוא ימשיך ליפול הוא יהרוג את התינוק, אבל התינוק ירפד את המכה שלו והוא יינצל. האם הוא חייב להטות את עצמו הצידה להתרסק למדרכה כדי לא להרוג את התינוק? כי יש יהרג ואל יעבור על רצח. אומר התוספות, לא. בשלושת המקומות האלו, יש עוד מקום גם ביבמות ובעוד מקומות תוספות אומר, לא, לא חייב. למה? כי גם דמו של התינוק לא יותר אדום מדמו של הנופל. זה לא שתמיד דם של האחר אדום יותר מהדם שלי, אין שום היגיון. הכוונה שאי אפשר להכריע, דם של אף אחד לא יותר אדום מהדם של האחר. ולכן מה? שב ואל תעשה עדיף. אז אם מישהו מאיים עליי… למה שזה לא יהיה נכון גם בקום עשה? לא הבנתי. למה שזה לא יהיה נכון גם בקום עשה? נכון גם בקום עשה. הנה עכשיו בואו נסביר, תראו. מישהו מאיים עליי עם אקדח והוא אומר לי תהרוג את פלוני אם לא אני הורג אותך. עכשיו יש לי או את החיים של פלוני או את החיים שלי, אף אחד לא יותר אדום מהשני. מה עושים במצב כזה? שב ואל תעשה עדיף. אין לי הצדקה להרוג אותו כי דמו לא פחות אדום, אז אני לא עושה כלום. מה שיקרה יקרה, וכמובן כתוצאה מזה אני אמות. אבל לא שבחרתי למות, אלא אני פשוט לא עושה כלום. הפתרון הוא שב ואל תעשה עדיף, לא שחיי האחר עדיפים מהחיים שלי, אלא החיים של אף אחד לא עדיפים על החיים של האחר. ולכן ברגע שיש, אתם יודעים, נגיד למשל כשיש עשה דוחה לא תעשה, אז זה אומר שהעשה גובר על לא תעשה. מה קורה כשיש עשה מול עשה? לאוו מול לאוו? שב ואל תעשה עדיף. מה זה אומר? שעשה בקום עשה יותר חמור מעשה בשב ואל תעשה? לא, שניהם שווים. מה עושים כששניהם שווים? כיוון שאין לי סיבה לעשות את המעשה אני לא עושה. זה לא העדפה של אחד הצדדים, זה לחדול, זה כאילו לא לעשות שום פעולה ולהשאיר את עצמי ביד הגורל, הסביבה או מה שיקרה יקרה. כי אני אין לי הצדקה לעשות משהו. זאת הכרעה לא להכריע, כן? זה כאילו לא לעשות כלום. זה בפשטות התפיסה של מי יימר. אם זאת התפיסה של מי יימר, אז במקרה של מי שנופל מהגג ועומד ליפול על התינוק, אין שום סיבה בעולם שיטה את עצמו הצידה ויתרסק על המדרכה. שב ואל תעשה עדיף. הוא גם לא צריך להטות את עצמו הצידה. הוא צריך לא לעשות כלום ומה שיקרה יקרה במקרה הזה. הנסיבות מכתיבות שהתינוק ימות ואני אנצל. בסדר, החיים של אף אחד לא יותר אדומים מהשני. לכן אני לא אמור לעשות שום דבר ומה שיקרה יקרה. יש לי בעיה שאני לא מבין למה זה נקרא לרצוח בשב ואל תעשה הסיפור הזה? למה זה בכלל מעשה רציחה? נכון, נכון מאוד. וזה לא מעשה בכלל. אני נפלתי. ומה ההבדל אם היה נופל עליו אבן לא אני? אז אתה מבין לבד שלא הייתי צריך… אני אגיע לזה, אני מגיע לזה בהמשך. אני מגיע לזה בהמשך, זה חילוק שרבי חיים עושה, וזה ברור, זה פשוט. עוד רגע נראה. נגיד אפילו שאני קפצתי מהגג. בעצמי, לא נפלתי. אבל לא ראיתי שיש תינוק למטה. פתאום אני רואה שיש תינוק למטה. פה כבר יש מקום להתלבט. האם זה נקרא קום עשה בגלל המעשה הראשוני שלי? או שכרגע זה עדיין מעשה שלי, לא נפלתי, אבל זה שב ואל תעשה. אז פה אולי יש כן יותר מקום להתלבט, אבל נשאיר, עוד רגע, עוד רגע אנחנו נחזור לזה. אז כרגע לגבי שפיכות דמים, אז זה דיון ידוע בראשונים. האם יש ייהרג ואל יעבור ברצח בשב ואל תעשה? אגב, בעל המאור והרמב"ן חולקים על זה, על התוספות. הם טוענים שגם בשב ואל תעשה יש ייהרג ואל יעבור. נראה בהמשך. אז זה לגבי שפיכות דמים. מה לגבי, מה לגבי גילוי עריות? או לפני גילוי עריות, מה לגבי עבודה זרה? לו יצויר שאני, אני עובד עבודה זרה בשב ואל תעשה. בוא נחשוב איך יש ציור כזה, אבל נגיד שיהיה ציור כזה. בסדר? נגיד שאני עובד עבודה זרה בשב ואל תעשה. כל העובדי עבודה זרה אמורים לעמוד דום, ומי שלא עובד עבודה זרה הולך, רץ, לא יודע, הולך. אז אני עומד דום, אז אני עובד עבודה זרה בשב ואל תעשה. אוקיי? האם אני צריך למסור את הנפש במצב כזה? מאיימים עליי עם אקדח ואומרים לי, תעמוד דום, אל תזוז כי יש פה את פעור, וכשפעור בסביבה כולם צריכים לעמוד דום. בסדר? השאלה אם אני צריך, אני יכול לעמוד דום או שאני צריך ללכת ולמסור את נפשי. אז פה זה עבירה בשב ואל תעשה. כן, נכון. אבל מצד שני, למה שעבירה בשב ואל תעשה לא תידחה? הרי אם אני עובר איסור עבודה זרה, אז חומרת האיסור של העבודה זרה מחייבת אותי למסור נפש. מה זה משנה אם זה בשב ואל תעשה או בקום עשה? כל ההבדל בין שב ואל תעשה לקום עשה זה ברצח, כי ברצח הנקודה היא לא חומרת האיסור. הנקודה היא ששתי האפשרויות שקולות, ואז אומרים לי הפתרון הוא שב ואל תעשה. אז אני תמיד יושב ולא עושה. לפעמים זה אומר שהוא ימות, לפעמים זה אומר שאני אמות. אבל בעבודה זרה ההכרעה היא לא הכרעה של שב ואל תעשה. בעבודה זרה ההכרעה היא שבאמת בגלל חומרת העבירה אני צריך למסור את הנפש, יותר חמור מאשר ערך החיים. אז מה זה משנה אם זה שב ואל תעשה או קום עשה? כל עוד עברתי עבירת עבודה זרה, גם אם זה בשב ואל תעשה, לכאורה אני צריך למסור את הנפש גם בשב ואל תעשה. אז הסברה הזאת שאמרתי קודם ברציחה לכאורה לא שייכת בעבודה זרה. מה שמעניין זה לגבי גילוי עריות. ושוב פה אנחנו חוזרים עוד פעם לדיון שהיה לי עם בנימין והראיתי את זה גם בראשונים, הרמב"ם מול תוספות והרמב"ן והפרשת דרכים ועוד. איך לומדים את גילוי עריות מרצח? אם כמו שאני הצעתי וכמו שאני מבין שהרמבם למד, שהרמב"ם הרי מזכיר רק את עבודה זרה, בגוי שלא צריך למסור את נפשו בקידוש השם הוא מביא רק את עבודה זרה, אפילו עבודה זרה. הוא לא מביא לא גילוי עריות ולא שפיכות דמים. אז אני אמרתי, כיוון שגם גילוי עריות וגם שפיכות דמים, הגוי כן צריך למסור את נפשו. למה? בשפיכות דמים ברור כי זה הסברה, סברת מי יימר ששייכת גם בגוי. ומה שטענתי שבגילוי עריות יש גם מי יימר. מה שאנחנו לומדים גילוי עריות מרציחה, אנחנו לומדים שסברת מי יימר שיש ברציחה קיימת גם בגילוי עריות. למה צריך פסוק? כי הנערה המאורסה רק נבעלת, היא נשארת חיה. צריך פסוק כדי להגיד שפגיעה כזאת היא כמו פגיעה של רציחה. עכשיו שהפסוק גילה את זה, חוזרת סברת מי יימר. אז מאיימים עליי לבעול נערה מאורסה, מי אמר שדמה שלה פחות אדום מהדם שלי? אה, הדם שלה לא נשפך? לבעול אותה זה כמו לשפוך את הדם שלה. בסדר? אז אם אני קורא את הפסוק ככה, אז לכאורה גם קודם כל בגוי יהיה חייב גם בגילוי עריות כמו שראינו ברמב"ם, כשדייקתי ברמב"ם. וב', בשב ואל תעשה מה יהיה הדין? נתקע ביבמתו, כן? זורקים אותי שאני אתקע בנערה המאורסה. האם אני צריך למסור את הנפש או שכיוון שזה שב ואל תעשה אז זה בסדר שב ואל תעשה? אם… סברת מי יימר היא הבסיס גם בגילוי עריות, לא רק ברציחה, אז מה שאמרתי ברציחה אני אגיד גם בגילוי עריות. השנייה? אני לא צריך לעשות מעשה, אני צריך לא לעשות כלום. אם יצא שאני בועל אותה, זה מה שיוצא, אם יצא שאני מת, זה מה שיוצא. אני לא אמור לעשות שום דבר. אז פה כן יהיה הבדל בין שב ואל תעשה וקום עשה, זה יהיה כמו רציחה ולא כמו עבודה זרה. אבל אם כמו שבנימין הציע, וכמו שהיינו שרוב הראשונים לומדים, שהלימוד של גילוי עריות מרציחה הוא רק היקש, גילוי מילתא, שכמו ברציחה יש יהרג ואל יעבור, גם בגילוי עריות יש יהרג ואל יעבור, אבל בגילוי עריות זה לא בגלל מי יימר. בגילוי עריות זה בגלל חומרת העבירה, כמו בעבודה זרה. אז אם זה כך, אז זה אמור להיות כמו בעבודה זרה, לא משנה אם זה בשב ואל תעשה או בקום עשה. כל עוד העבירה חמורה אתה צריך למסור את נפשך כדי לא לעבור עליה, מה משנה אם עברת עליה בשב ואל תעשה או בקום עשה? זה לא עיקרון של ברירת מחדל. לא אומרים לך תמסור את הנפש כי שב ואל תעשה עדיף. לא, אתה חייב אקטיבית למסור את הנפש. אתה חייב להימנע מהעבירה החמורה הזאת אפילו במחיר החיים. אז זה לא משנה אם עברת את זה בשב ואל תעשה או בקום עשה. אז הנה נפקא מינא נוספת, חוץ ממה המדין בגוי בגילוי עריות, נפקא מינא נוספת זה מה יקרה בגילוי עריות בשב ואל תעשה. קרקע עולם, כמו שתמיד דנים על אסתר ועוד, קרקע עולם. האם בקרקע עולם אסתר הייתה צריכה למסור את נפשה או לא? מחלוקת ראשונים דרך אגב. ובמידה מסוימת המחלוקת הזאת היא מחלוקת בנושא הזה. תוספות שם טוען שאצל הבועל אין קרקע עולם, אין את הסברא של קרקע עולם אף פעם. בבועל? כן. אבל בנבעלת יש. כן, בנבעלת כן. לא, אבל מקודם דיברת על זה שנתקע ביבמתו. לא, בסדר. אפשר לדון מתי בדיוק זה נקרא שב ואל תעשה, אבל בהינתן, בהנחה שיש ציור של שב ואל תעשה, האם בגילוי עריות יש יהרג ואל יעבור או לא? מה? לא אני אומר, בסדר, רק צריכים לשים לב שלא בכל עבירה יכול להיות כזה ציור. בעבודה זרה בוודאי יכול להיות. ברור שלא. רב שמואל גם עוסק בזה בפסחים, רב שמואל שהזכרתי ששלחתי לכם אותו, אז הוא למשל כל הזמן מדבר לו יצוייר שהיה מקרה של שב ואל תעשה ברציחה. הוא לא מביא אף מקרה כזה. כי את המקרה של מי שנופל מה שתוספות מביא הוא באמת מסביר כמו שאתה אמרת קודם וכמו שרב חיים מאיר, שזה בכלל לא מעשה רציחה, זה לא רצח בשב ואל תעשה. ולכן הוא בעצם כל הזמן אומר לו יצוייר שהיה רצח בשב ואל תעשה מה היה הדין, אבל הוא לא מביא אף מקרה כזה. כי זה דיון היפותטי, כנראה אין לו מקרה כזה. אני רק אומר ברמה העקרונית. מה? מי שחונק את השני? מה? מי שחונק את השני? לא, זה כמו מצמצם, כמו מכניס אותו לים, למים. לא, אדם שחונק בידיים שלו ממש, לא מצמצם. זה בידיים! לא, אז כשהוא התחיל את המעשה הוא עשה את זה בלי שום כוונה לרצוח. סתם הוא טיפול רפואי. עכשיו אם הוא לא מוריד את הידיים שם, אם הוא לא מוריד את הידיים הוא רוצח. לא כל כך פשוט. לא באמת. אני חושב שברגע שאתה לוחץ עם הידיים, אז זה נקרא מעשה בכל רגע ורגע, זה כמו בכלאיים, כן? שזה הסברא של תוספות שמשהו מתקשה במעשה, קצת דומה. כן, כן. פה הסברא היא די פשוטה. אם אתה לוחץ כל הזמן, גם אם זה סטטי, אבל אתה מפעיל כוח בשביל להשאיר את הלחיצה, זה נקרא קום עשה, לא משנה שהאצבעות לא זזות. ככה נדמה לי, זה נראה לי מסברא. טוב, בכל אופן, אבל לא חשוב. אני מדבר לו יצוייר שיהיה שב ואל תעשה, נכון? אז בעצם נראה שמחלוקת הראשונים לגבי קרקע עולם בגילוי עריות היא בעצם נעוצה בנקודה הזאת, האם לומדים את גילוי עריות מרצח וגם בגילוי עריות הסברא היא סברת מי יימר, או שלא. לומדים מרצח שיש שם יהרג ואל יעבור, אבל הסברא היא קידוש השם כמו בעבודה זרה. והנפקא מינא הנוספת תהיה לגבי גוי. האם גוי יהיה חייב בזה או לא? ברצח לכאורה גוי חייב, כי זה סברא קיימת גם אצלו, אבל בגילוי עריות זה יהיה תלוי בשאלה אם גילוי עריות מבוסס על מי יימר או לא. השב ואל תעשה זה נפקא מינא אחת, וגוי זה נפקא מינא שנייה. וכמו שאמרתי קודם, זה לכאורה מחלוקת הראשונים לגבי אסתר קרקע עולם, האם היא הייתה חייבת למסור את נפשה או לא למרות שהיא קרקע עולם, וזאת אותה מחלוקת ראשונים שראינו בשיעורים הקודמים בשאלה האם לומדים את גילוי עריות מרוצח גם לעניין סברת מי יימר או שזה גילוי מילתא. ברמב"ם אמרתי שזה לומדים גם לעניין מי יימר, ובראשונים אחרים רואים שזה רק גילוי מילתא. אז כל המחלוקות האלה בעצם יבואו לידי ביטוי בשאלה מה קורה עם שב ואל תעשה בגילוי עריות. ובאמת תוספות אצלנו בסוגיה… מה רוצח ייהרג ואל יעבור אף נערה מאורסה ייהרג ואל יעבור. פירש רש"י דלא גרס תהרג, דאי היא לא מחייבא לממסר נפשה, כן אף נערה מאורסה ייהרג ואל יעבור כנראה הבועל, לא תהרג ואל תעבור. אז רש"י אומר לא גרסינן תהרג. למה? דאי היא לא מחייבא לממסר נפשה, דקרקע עולם היא. ובהכי ניחא דבסוף פרק בן סורר פריך והא אסתר פרהסיא הואי באותו דף של הסוגיה שראינו, ואמאי לא פריך והא גילוי עריות ייהרג ואל יעבור אפילו בצינעא? ולמאן דלא גרס תהרג ניחא, דלעניין גילוי עריות ידע שפיר המקשה דמהני קרקע עולם, אבל עניין פרהסיא דטעמא משום חילול השם לא אסיק אדעתיה דמהני. ולהכי פריך והא אסתר פרהסיא הואי, ומשני לעניין פרהסיא נמי קרקע עולם הייתה. זאת אומרת, הקרקע עולם מועיל גם לעניין חילול השם, לא רק לעניין גילוי עריות. ומהני, ותידע דאי לא עבדה מעשה אין לה ליהרג. איך אנחנו יודעים את זה? ותידע, כן איך יודעים את זה? דהא מרוצח ילפינן, ורוצח גופיה דייהרג היינו משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי. והני מילי היכא דעביד מעשה, אבל אי לא עביד מעשה כגון שרוצים להפילו על תינוק כדי להורגו, ואם יעכב על ידם יהרגוהו, וכל כהאי גוונא אין לו ליהרג, דאדרבה נימא מאי חזית דדמא דידי סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי. זה ממש מה שאמרנו קודם, נכון? תוספות אומר הרי אנחנו לומדים את גילוי עריות מרצח, וברצח כל הרעיון הוא מימר, וגם בגילוי עריות זה מימר. זאת אומרת, פה רואים בפירוש מה שאמרתי ברמב"ם נגד התוספות בסנהדרין. מה שאמרתי ברמב"ם שהגילוי עריות נלמד מהותית מרצח, זה לא גילוי מילתא, גם גילוי עריות כאשר יקום איש על רעהו כהדבר הזה, וזה יש פה מימר למה הדם של הנערה יותר אדום, פחות אדום מהדם שלך. לכן אומר תוספות כמו שברצח כך גם פה. עכשיו תראו את המשפט הבא. ועוד, הקישא דקרא ברוצח שהורג בידיים כתיב כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש. מה הכוונה ה"ועוד" הזה? הקישא דקרא הורג בידיים. מה לא שומע? אף כאשר יקום. טוב, אני מבין מה כתוב שם אבל במה זה שונה מהקודם? מה זה ה"ועוד"? במה הוא שונה מההסבר הקודם? זה מה שהוא אמר, שלומדים את זה מרוצח, לא? ההבדל הוא בדיוק מה שאמרתי קודם. ה"ועוד" הולך עם בנימין. מה שאמר תוספות בהתחלה שסברת מימר שייכת גם בנערה מאורסה. לומדים את זה מרוצח, וכמו שברוצח שב ואל תעשה לא צריך למסור את נפשו, גם בנערה מאורסה שב ואל תעשה לא צריכה למסור את נפשה. לכן אם היא קרקע עולם אז היא לא צריכה למסור את נפשה בגלל סברת מימר. התירוץ השני אומר "ועוד", עזוב את סברת מימר, יכול להיות שזה רק גילוי מילתא. אנחנו מקישים נערה מאורסה לרוצח, אבל בנערה מאורסה זה לא בגלל מימר. זה ייהרג ואל יעבור מסיבה אחרת. אומר תוספות נכון, אבל עדיין מאיפה בא ההיקש? ההיקש של נערה מאורסה בא מרוצח בקום עשה, לא ברוצח בשב ואל תעשה. אז לכן אפילו אם זה רק היקש שלא מעביר את המימר בסברה, הסיבה למה הקרקע עולם לא צריכה למסור את נפשה זה לא בגלל מימר שיש שם את הסברה, אלא כי המקור שלה זה רוצח וגם שמה זה רק בקום עשה. ההבדל בין שני ההסברים האלה זה בדיוק שני הצדדים שאמרתי קודם. אם אני לומד נערה מאורסה מרוצח לעניין זה שגם שם ייהרג ואל יעבור בגלל מימר, אז ברור שזה רק בקום עשה ולא בשב ואל תעשה. אבל אם אני לומד את זה מרוצח אבל רק גילוי מילתא, זה היקש, אבל עכשיו זה עומד לעצמו, אז לכאורה שם גם בשב ואל תעשה הייתי צריך למסור כמו בעבודה זרה. אומר תוספות לא, אפילו לצד הזה זה לא כמו עבודה זרה. למה? כי ההיקש הוא לרוצח, ואיזה רוצח? רוצח כאשר יקום איש על רעהו בקום עשה. אז צורת ההיקש מראה שזה מוקש לרוצח בקום עשה, לא לרוצח סתם, לא בגלל שיש פה סברת מימר, אפילו בלי סברת מימר אבל עדיין בפורמליזם של ההיקש המקור הוא רק בקום עשה. לא שומע? איך לומדים שזה הפורמליזם של ההיקש? שהוא מגיע רק מקום עשה ולא ממימר? שיקום איש על רעהו ורצחו נפש, יקום, קום עשה. לא בגלל סברת מימר, פשוט זה מדבר על רוצח בקום עשה. בסדר? ויש מפרשים, ולהכי לא פריך התם גבי אסתר גילוי עריות הוה משום דלא מתהני מעבירה שהטיל בה זוהמה. כלומר, יש מפרשים שהיא פשוט לא נהנתה, לכן אין יהרג ואל יעבור. מה יש מפרשים הזה סובר? אם היא הייתה נהנית, אז אפילו שזה בשב ואל תעשה, היא הייתה צריכה למסור את הנפש. שיטה שלישית. אז קודם כל זה מניח גילוי מילתא. זה מניח שהלימוד של גילוי עריות מרוצח הוא גילוי מילתא, הוא לא כמו שאני אמרתי, כמו שבנימין אמר. ב', הוא לא מקבל את הדיוק הזה של ההיקש הזה שהוקשה לרוצח בקום עשה, התירוץ השני של תוספות למעלה. ולכן הוא אומר עקרונית באמת היה יהרג ואל יעבור פה, רק היא לא נהנתה כי הוא היה רשע. אבל אם הייתה מישהי שנהנית, אז גם בשב ואל תעשה הייתה צריכה למסור את הנפש, ממש כמו עבודה זרה. זה מעניין למה זה תלוי בהנאה, הוא הבין שהעבירה זה ההנאה דווקא? אז פה שהעבירה זה כי זה כמו סברת שכן נהנה. נכון, שם זה רק אומר שאין כזה דבר לא מתכוון, כי ההנאה באה במקום הכוונה. לא כל כך פשוט, לא כל כך פשוט. זאת אומרת, יכול להיות גם שם יש כאלה שמסבירים שהשכן נהנה זה לא רק מפצה על הלא מתכוון, אגב זה מתעסק, לא אינו מתכוון. אבל זה לא מפצה על המתעסק, אלא האיסור הוא ההנאה. זה גופא האיסור. טוב מוזר שהאיסור הוא הנאה. טוב. אם אדם, לא, אני יכול להבין שלפעמים אם אדם שאוכל בלי ליהנות אני יכול להגיד שאולי אל תקרא לזה אכילה. אבל להגיד שהאיסור הוא רק ההנאה ולא, יש כאלה שמסבירים שם שהאיסור הוא הנאה, זה מה שכתוב שם. הא בערווה, נכון? הא בערווה שהאיסור הוא הנאה, אני חושב. אני שומע, אני חושב שבמיוחד לערווה, ערווה. כלאיים ועריות, לא, אבל המתעסק בכלאיים ועריות חייב שכן נהנה. בכל התורה כולה, זה נאמר לגבי כל האיסורים, אבל דוגמה פה. בכל אופן אז לענייננו, רואים פה בתוספות בצורה מאוד חדה את שני הצדדים שאמרתי קודם. שאם לומדים מסברת מאי חזית, אז ודאי שיוצא שבשב ואל תעשה לא צריך למסור נפש גם מגילוי עריות, ואז זה באמת אומר שהדימיון בין גילוי עריות לרוצח הוא מהותי. אם לומדים את זה בתור גילוי מילתא אבל אין מאי חזית בגילוי עריות, אז תלוי. אם אנחנו הולכים עם הפורמליזם של ההיקש, אז אפשר להגיד עדיין שעל שב ואל תעשה אין יהרג ואל יעבור כי פשוט אין מקור, המקור הוא מרוצח ורוצח זה מדבר על קום עשה, או שבאמת יהיה למעט מצבים שלא נהנת, אבל עקרונית יש שם יהרג ואל יעבור. אוקיי, אז בוא נעצור כאן רגע, נצא לכמה דקות התרעננות ונמשיך. כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים. כן נפשי תערוג אליך אלוקים. כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים. כאייל. טוב, בואו נמשיך. אני אשתף פה את רב חיים על הלכות יסודי התורה, פרק ה'. אז הוא אומר ככה: כשיעמוד נוכרי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג. במה דברים אמורים? בשאר מצוות חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמר לו לעבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור. עד כאן לשונו. אז אני בדילוגים קצת, והרמב"ם דסתם ולא הזכיר כלל הך דקרקע עולם, משמע דחולק על זה וסבירא ליה דבכל גווני ייהרג ואל יעבור בגילוי עריות, נגד התוספות שראינו, כמו התירוץ השני בתוספות בלי העניין של ההנאה שהיא לא נהנתה. וכבר נחלקו הראשונים בזה וכמבואר בבעל המאור ובמלחמות שם. עיין שם דסבירא ליה דאסתר לא הוי עריות כלל דהך סוגיא סבירא ליה דהייתה פנויה או דביאת נוכרי לא חשיבא בכלל עריות וכשיטת רבנו תם בתוספות, או כמו התוספות אצלנו שאומר שהיא לא נהנתה. כן, זה כל הכיוונים האלה בעצם הולכים לכיוון שקרקע עולם באופן עקרוני גם מחייבת מסירת נפש. ועל כן זהו שסתם הרמב"ם דבעריות מיהא בכל גווני תיהרג ואל תעבור. לפני שאני ממשיך, מה עם רצח ועבודה זרה? גם שם הרמב"ם לא מחלק בין קום ועשה ושב ואל תעשה. ברב חיים אני לפחות מריח שהוא מתכוון להגיד את זה רק בעריות, כי מה שקורה זה שבעריות יש דיון מפורש בגמרא על קרקע עולם ולא קרקע עולם. אז זה היה מצופה מהרמב"ם. וזה כשהיא לא קרקע עולם, אבל אם היא קרקע עולם אין ייהרג ואל יעבור. בשאר הדברים יש לדון אם יש הבדל בין קום עשה ושב ואל תעשה, אבל הדיון הזה לא עולה בגמרא. כשהוא לא עולה בגמרא, אז זה שהרמב"ם לא מביא את זה, זאת לא הערה כל כך. הרמב"ם מביא את הדברים שמופיעים בגמרא. אז נראה לי שרב חיים עושה את הדיוק הזה דווקא על קרקע עולם בעריות, כן, הוא בעצם אומר שבעריות גם בשב ואל תעשה יש מסירות נפש. מה אני שואל? מה עם רצח ועבודה זרה? שב ואל תעשה? הרמב"ם גם שם לא מחלק. אני הייתי אומר שגם שם בשב ואל תעשה אולי צריך למסור את הנפש, אבל רב חיים כשהוא מדייק את זה, הוא מדייק את זה רק על גילוי עריות. נחזור לזה עוד מעט. אז הוא אומר ככה, אלא דצריך עיון, דהרי התוספות הוכיחו מרוצח דהיכא דבשב ואל תעשה אינו מחויב למסור עצמו. ולמה פסק בכל גווני תיהרג ואל תעבור? מה הכוונה? מאיפה הראיה ברוצח? התוספות זה כמו התוספות שלנו, לא משנה, זה שלושת התוספותים. יש ברוצח, לא שזה כתוב, אבל ברוצח הבסיס הוא מי יימר. ואם הבסיס הוא מי יימר, אז ברור שבשב ואל תעשה הוא לא צריך למסור את נפשו, כי גם דמו של האחר לא סומק יותר מדמו שלו. זה ברור, למרות שהגמרא לא אומרת את זה, אבל זה יוצא מסברת מי יימר. ואם גילוי עריות נלמד מרוצח, אז גם בגילוי עריות צריך לעשות את החילוק הזה, כמו שתוספות אמר, או בגלל שיש מי יימר גם בגילוי עריות, או בגלל הפורמליזם של ההיקש. שתי האפשרויות שראינו קודם. אז זה מה שהוא אומר פה, אז לכאורה קשה על הרמב"ם, כי הרמב"ם אומר שגם בגילוי עריות מוסרים נפש על שב ואל תעשה, אבל הרי כל המקור זה רוצח. אמת שזה מצטרף כמובן לשיטה השלישית שראינו בתוספות, שהיא באמת אומרת שיש חובה למסור נפש גם על שב ואל תעשה בגילוי עריות. איי, המקור הוא מרוצח? אז אמרנו, המקור הוא מרוצח, אבל זה רק גילוי מילתא. אחרי שלומדים שבגילוי עריות יש ייהרג ואל יעבור, ייהרג ואל יעבור מדין קידוש השם, לא מדין מי יימר, ואז מה זה משנה אם זה שב ואל תעשה או קום עשה? נכון, כך הסברתי את השיטה השלישית בתוספות. אותו דבר אפשר גם להסביר פה את מה שהוא מקשה על הרמב"ם. אוקיי, ויש לומר דכיוון דברציחה גופא הא דחלוק שב ואל תעשה ממעשה בידיים הלא אין זה משום חומר דמעשה בידיים. זה לא בגלל שרציחה בידיים יותר חמורה מאשר רציחה בשב ואל תעשה. ורק דכיוון דשתי הנפשות שקולות הן, על כורחך צריך להיות שב ואל תעשה, ודינו כשתי רציחות שאין דוחות זו את זו, דדינו בשב ואל תעשה. ועל כורחך לא שייך זאת בעריות דנימא דפיקוח נפשו שקול כעריות. כן, הוא מניח כמובן נגד מה שאני אמרתי, כמו בנימין. שאני אמרתי קודם שלהיפך, זה מה שכתוב 'כי כאשר יקום איש על רעהו', כתוב שיש מי יימר גם בעריות. הוא אומר זה לא יכול להיות. מי יימר זה רק כשיש נפש מול נפש, ואז זה ממש שקול. עריות זה לא כמו נפש, אלא זה גילוי מילתא. בעצם הוא אומר זה גילוי מילתא. על כורחך צריך להיות שב ואל תעשה ודינו כשתי רציחות שאין דוחות זו את זו דדינו בשב ואל תעשה. ועל כורחך לא שייך זאת בעריות דנימא דפיקוח נפשו שקול כעריות, וכיוון דילפינן מרוצח בעיקר הדין דאינו נדחה בפני פיקוח נפש, ממילא הדר דינא דשב ואל תעשה ומעשה בידיים שווים ובכל גווני תיהרג ואל תעבור. מה הוא בעצם אומר? הכל גילוי מילתא. הכל גילוי מילתא. מה שאני אמרתי קודם. הגילוי עריות הוא גילוי מילתא מרוצח ולכן כל מה שאני לומד זה שיש ייהרג ואל יעבור בגילוי עריות. האם זה בשב ואל תעשה או בקום עשה? תלוי. אם זה מדין קידוש השם כמו שאני מבין כמו בעבודה זרה, אז מה זה משנה אם זה שב ואל תעשה או קום עשה? בגלל חומרת האיסור אתה צריך למסור את הנפש, והרי אין הבדל בחומרת האיסור בין קום עשה לשב ואל תעשה, כמו שהוא אמר קודם. את ההבדל הוא לא חומרת האיסור, בנפשות למשל אנחנו עושים הבדל בין שב ואל תעשה לבין קום עשה, זה לא בגלל חומרת האיסור אלא בגלל שתמיד הפתרון הוא שב ואל תעשה. אבל במקום שבו הבעיה היא חומרת האיסור, אז לא אמור להיות הבדל בין שב ואל תעשה לקום עשה. אגב, מי שמכיר, יש בקונטרס דברי סופרים של רב אלחנן, הוא מדבר על כבוד הבריות, כשהוא אומר שכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה, הוא דן שם בשאלה האם כבוד הבריות דוחה לא תעשה כי הוא יותר חמור מלא תעשה, או בגלל שכבוד הבריות ולא תעשה שקולים ואנחנו אומרים שב ואל תעשה כשיש שני ערכים שקולים. יש נודע ביהודה שם ומחלוקת ראש ורמב"ם בעניין הזה ועוד. אבל אני רוצה לטעון יותר מזה. אני אגיד עוד יותר. ברמב"ם קשה להגיד דבר כזה. כי אם אני צודק לפחות, כי מה אני דייקתי ברמב"ם? אני דייקתי ברמב"ם שהרמב"ם בפרק י' הלכה ב' מהלכות מלכים, מה הוא אומר שם? הוא אומר שם שגוי לא מוסר את נפשו אפילו בעבודה זרה. שאלתי, ומה עם גילוי עריות ושפיכות דמים? על שפיכות דמים בגלל שזו סברא, אז אומרים לי בשפיכות דמים הוא מוסר את נפשו. ומה עם גילוי עריות? אני טענתי שהרמב"ם מבין שגילוי עריות זה גם מי יימר, כמו שפיכות דמים. ולכן גוי צריך למסור את נפשו גם על גילוי עריות, כי זה לא בגלל חומרת העבירה. פה זה בגלל שיקול של מי יימר. והרמב"ם למד כמוני ולא כמו בנימין. הוא למד שאת גילוי עריות לומדים מרצח מהותי, שיש מי יימר גם בגילוי עריות. אם זה כך, אם זה כך, אז איך אפשר להגיד את מה שרב חיים אומר פה בשיטת הרמב"ם? הרי רב חיים אומר את זה בשיטת הרמב"ם, שבגילוי עריות זה לא שב ואל תעשה עדיף. זה רק גילויי מילתא. אבל בעצם בגילוי עריות זה חומר האיסור שמכתיב את השב ואל תעשה. לפי מה שאני אמרתי קודם ברמב"ם, זה לא ככה. גם בגילוי עריות, כמו ברציחה, זה עיקרון של שב ואל תעשה, אז הייתי מצפה שיהיה הבדל בין קרקע עולם לבין גילוי עריות בקום עשה. מה הוא אומר כאן? אתה שומע? מה אמרת? לא שמעתי. אוקיי. אז אני רוצה לטעון טענה שונה. אני רוצה לטעון, ומה שאני ארצה לטעון עכשיו זה שיכול להיות שאפילו אם אני תופס את זה כמי יימר במובן הרגיל, עדיין לא יהיה הבדל בין שב ואל תעשה לקום עשה, אולי אפילו ברציחה. הרי ראינו שהראשונים חולקים אפילו בגילוי עריות ואומרים שאין הבדל בין קרקע עולם ולא קרקע עולם. אני רוצה לטעון שברציחה גם לא יהיה הבדל, למרות שהסברא היא סברת מי יימר. מה הרעיון? אני אביא לכם את רש"י בפסחים. תראו את רש"י. מאי חזית דדמא דידך סומק. אומר רש"י כך: כלומר, כלום באת לשאול על כך, למה באת לשאול? כן באו ומאיימים עליך שתהרוג מישהו ואם לא יהרגו אותך. אתה בא לשאול. אז הפוסק אומר לך, אומר לך על מה באת לשאול פה? אלא מפני שאתה יודע שאין מצווה עומדת בפני פיקוח נפש, כן הרי אתה יודע שכל המצוות נדחות בפני פיקוח נפש, אתה בא לשאול אותי האם גם רצח זה כך. וסבור אתה שאף זו תידחה מפני פיקוח נפשך? אין זו דומה לשאר עבירות, אומר הפוסק לשואל, כן זה לא דומה לשאר עבירות. למה? דמכל מקום יש כאן איבוד נפש. הרי בין אם הוא ייהרג או שאתה תיהרג, כך שנפש אחת תלך פה כך או כך. והתורה לא התירה לדחות את המצווה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל. וכאן עבירה נעשית ונפש אבודה. מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר משל זה? ודמא של זה חביב טפי עליו, ונמצא עבירה נעשית ונפש אבודה. מה שאומר פה רש"י זה מרתק. הוא מסביר אחרת לגמרי את העיקרון של המי יימר. איך אנחנו הבנו את העיקרון של המי יימר? יש אפשרות או שהוא ימות או שאני אמות. וכיוון ששתי האפשרויות שקולות אין דרך להכריע, שב ואל תעשה עדיף. אנחנו לא עושים כלום. נכון? ככה הבנו בדרך כלל. אומר רש"י לא, זה לא עובד כך. שתי הנפשות אבודות זה יפה, אבל חוץ מזה יש פה עבירה. אם אתה תרצח אותו אז יש לך עבירה. אם אתה לא תרצח אותו אין לך עבירה. אתה תמות אבל אתה אנוס. אני אנוס אבל. שומע? אנוס? איך זה עבירה אם אני אנוס? למה שאתה אנוס? לא ברור בכלל שאתה אנוס. הרי מה יכול להיות יותר אונס מאשר איום בנפש? ברור. כן. הרי הנפש שלו לא פחות שווה משלך, מה זה נקרא אנוס? מאיימים עליך שיהרגו אותך, בסדר, גם הוא לא צריך למות בדיוק כמוך. אז בשום מקרה לא יהיה אנוס לפי זה. בערך. למה אם הם מאיימים על הנפש שלי וזה לא נחשב אנוס, אז באיזה מקרה כן? לא, זה לא נחשב אנוס כשאומרים לך להרוג, כיוון שבכל מקרה מישהו ימות והנפש שלך לא יותר אדומה מהנפש שלו. אם איימו עליך שתאכל חזיר, זה אונס. לא, אבל למה השאלה של מי דם סמוק יותר קשורה לשאלה אם אני אנוס או לא? בגלל שאם אדם סמוק יותר אז אתה צריך להבין, הרי אתה לא אנוס באמת, אתה יכול לא להרוג אותו ולמות, נכון? זה לא אונס במובן הפיזי. אתה יכול לא להרוג אותו ואז תמות. למה זה נקרא אונס? כי אנחנו אומרים לך מה זאת אומרת, הבן אדם לא צריך לשלם בחייו, לכן מבחינתנו זה כאילו שהוא היה אנוס פיזית. אבל מה זאת אומרת, והוא כן צריך לשלם בחייו? השיקול הזה לא קיים, ממילא חזרנו לזה שאתה לא אנוס. אז מה שרש"י אומר פה זה ככה, אתה בא ושואל אותי, אתה נגיד השואל אותי ואני הפוסק. אתה בא ושואל אותי בגלל שאתה יודע שכל המצוות נדחות בפני פיקוח נפש, שנפשו של אדם חביבה לפני הקדוש ברוך הוא. אנחנו כן, אבל אצל הקדוש ברוך הוא פה נפש אחת הולכת בכל מקרה. נפש אבודה כך או כך, אם תהרוג אותו אז הוא ימות, לא תהרוג אותו אתה תמות. כשהנפש אחת אבודה בכל מקרה, אז מה ההצדקה להרוג? האם אתה הורג אותו כדי לחסוך נפשות אני מבין, כי הקדוש ברוך הוא נפשות ישראל חביבות עליו. אז הוא מוכן שאתה תעבור איסור כדי לחסוך נפש, אבל כאן מעבר האיסור לא יחסוך נפש. כי כך או כך תלך נפש, אז אין הצדקה לעבור את האיסור. שימו לב, ואז זה אומר שאם אתה הורג אותו אתה רוצח. זה לא שפשוט לא קיימת את שב ואל תעשה. בפרשנות הרגילה, אז העיקרון הוא שב ואל תעשה. שתי האפשרויות שקולות, אתה לא עבריין יותר גדול אם אתה קם והורג אותו מאשר אם אתה יושב ולא הורג אותו. אז כיוון ששתי האפשרויות שקולות, אומרים לך תשמע, אין הצדקה לקום ולהרוג אותו, אתה צריך להישאר ולמות. אבל לא שאם קמת והרגת אותו אז אתה רוצח. אתה לא רוצח, רק עשית שיקול לא נכון, כי העדפת את חייך שלך על חייו שלו, והם לא עדיפים. לפי רש"י אתה ממש רוצח, זאת עבירה פוזיטיבית. כיוון שכל מה שהתירו לך את העבירה זה כדי לחסוך נפש, במקום שכך או כך אתה לא חוסך נפש, עבירת הרציחה נשארת בעינה. אז אפשר לומר שאם אני נמצא בשב ואל תעשה, אז אני מתאבד אקטיבי. רגע, אני אגיע עוד רגע לשב ואל תעשה, לשם אני חותר. אגב, רש"י הזה דומה מאוד לרש"י בסנהדרין, סתם אני נזכר עכשיו, רש"י בסנהדרין לגבי רודף. שרש"י שמה ברודף הוא מסביר למה הורגים את הרודף כדי להציל את הנרדף. אז הוא אומר כי לרודף יש גם עבירה, הוא הולך להרוג את הנרדף, אז אתה מציל את החיים של הנרדף ואתה מציל את העבירה של הרודף. זאת אומרת נראה שזה לא רק שהם שקולים הרודף והנרדף, הרודף ידו על התחתונה כי אותו אני אציל גם מעבירה אם אני אהרוג אותו. דומה קצת לשיקול שהוא עושה כאן. בכל מקרה אבל רואים פה ברש"י, וברש"י הזה אני רוצה לטעון שאפילו אם האיסור, אפילו אם הרציחה תהיה בשב ואל תעשה, אני צריך לא לרצוח ולמות. למה? כי אם אני נחשב רוצח בשב ואל תעשה, אז זאת פעולת רציחה. אלא מה? תאמר לי בסדר, אבל שב ואל תעשה. מה זאת אומרת, ההוראה היא לא שב ואל תעשה, ההוראה היא שאין לך היתר לרצוח כיוון שכך או כך הולכת נפש לאבדון, או הנפש שלו או הנפש שלך. בסיטואציה כזאת לא התירו את האיסורים, כולל איסור רצח. אז זה אומר שאיסור רצח נשאר עליך. אם איסור רצח נשאר עליך, מה זה משנה אם זה שב ואל תעשה או קום עשה? יש עליך איסור רצח. ושוב אני לא נכנס כרגע לשאלה אם זה רצח בשב ואל תעשה או שזה לא רצח בכלל. נגיד בסיטואציה שזה יחשב רצח בשב ואל תעשה. אתם מבינים את מה שאני אומר? אותי או לא? כן, נכון, כן. זאת אומרת שבעצם מה שאני רוצה לטעון שאפילו ברציחה, לא רק בגילוי עריות, אפילו ברציחה, ששמה השיקול הוא ודאי מאי חזית, על גילוי עריות זה מחלוקת ראשונים, אבל ברציחה זה ודאי מאי חזית. אפילו במקום שהשיקול הוא מאי חזית, אין הבדל בין שב ואל תעשה לבין קום עשה. בשניהם אסור, כי בסופו של דבר אתה עושה פעולת רציחה ואת האיסור הזה לא התירו לך אם אתה לא מרוויח נפש. כל מה שהתורה התירה לעבור איסורים זה כדי לחסוך נפש לקדוש ברוך הוא, להציל נפש. אבל פה שנפש אחת הולכת בכל מקרה לא התירו את האיסור, ממילא האיסור בעינו עומד, זה איסור רציחה רגיל. ואם אתה רוצח בשב ואל תעשה, מה מצדיק את זה? אתה לא יכול לרצוח, גם בשב ואל תעשה, כיוון שאתה עובר את האיסור ואין הצדקה לעבור את האיסור. לפי הפירוש הרגיל הקודם, אז האיסור לא. לא הותר פה, אני לא עובר על לא תרצח אם קמתי ורצחתי, רק אין לזה הצדקה, כי דם זה משהו תוצאתי. זה לא פייר כאילו שאתה מעדיף את הדם שלך על הדם שלו. הוא לא שווה פחות ממך. אז יבואו אליך בטענות על זה שהיית שזה לא פייר ואז אתה רוצח. לא איבדת יותר נפשות בעקבות המעשה שלך. נפש נאבדה, הייתה נאבדת כך והייתה נאבדת כך, לא הורדת את מספר הנפשות בעולם. אז לא באים אליך בטענה שאתה רוצח, באים אליך בטענה שאתה לא פייר. כי מה פתאום אתה מעדיף את החיים שלך על החיים שלו? לפי רש"י לא, באים אליך בטענה הזאת שאתה רוצח. למה? כי האיסור עצמו הוא איסור של נטילת חיים, זה לא איסור תוצאתי שיש פחות חיים בעולם. כשאתה נטלת חיים, עשית פעולת רצח. עכשיו תלוי אם התורה התירה לך את זה. מקום שבו יש חיסכון בחיי אדם, התורה מתירה את האיסור, אז אין איסור. אבל במקום שבין כה וכה נפש אבודה, כמו שרש"י כותב, כך או כך נפש אחת אבודה פה, אז לא התירו את האיסור, זה איסור רצח לכל דבר, אסור לך לעבור עליו, אז מה לי אם אתה עובר עליו בשב ואל תעשה או בקום ועשה? אז נגיד שאתה נופל מהגג על תינוק למטה, אז אתה צריך להטות את עצמך להתרסק למדרכה כדי להציל את התינוק, למה? כי אם תמשיך ליפול למטה, אז הרגת אותו אמנם בשב ואל תעשה, אבל רצחת אותו. וכיוון שכך או כך נפש הולכת לאבדון, אין הצדקה לעשות את פעולת הרצח. אז תגידו לי, אבל אם אני מטה את עצמי למדרכה הצידה, אז התינוק רצח אותי בשב ואל תעשה? אז זה לא נכון, זה ברור שלא. התינוק לא עשה פה שום פעולה של רצח. לכן יש יתרון שאני אטה את עצמי הצידה מאשר שאני אפול על התינוק. כי אם אני מטה את עצמי הצידה אף אחד לא עשה פה פעולת רצח, ואם אני נשאר נופל על התינוק אז אני רצחתי אותו בשב ואל תעשה. ובגלל שנפש אבודה בין כה וכה אין היתר לעבור על האיסור. וזה ממש הלשון של רש"י. אם אתה מטה את עצמך, כן עובר עבירה אקטיבית? לא, כי אני הורג את עצמי. להרוג את עצמך זה לא עבירה? לא, זה לא עבירה, זה לא עבירת רצח, בוא נגיד ככה, בסקאלה של עבירות רצח זה לא נמצא. אתם רואים, זה מה שהוא אומר, ומכל מקום יש כאן איבוד נפש והתורה לא התירה לדחות המצווה אלא מפני חיבת נפשם של ישראל, וכאן הרי נעשית ונפש אבודה, העבירה תעשה ועדיין אובדת נפש, אז מה הצדקה לעשות את העבירה? כך או כך אובדת נפש, אז אין שום הצדקה לעשות את העבירה. אני טוען שלפי הרש"י הזה יהיה יהרג ואל יעבור גם בשב ואל תעשה, נגד מה שתוספות אומר שמה על מי שנופל מהגג. וממילא גם בגילוי עריות כך. ואז מה שהרמב"ם לא מחלק ומה שרב חיים דייק לגבי גילוי עריות, אני מדייק לגבי שלושת העבירות החמורות. הרמב"ם לא מחלק והוא אומר בשלושת העבירות החמורות יהרג ואל יעבור והוא לא מחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה. ובכל העבירות בין בשב ואל תעשה בין בקום ועשה אתה צריך למסור את הנפש. והרמב"ם מצוין לשיטתו. זה כן יכול להיאמר לשיטתו. כי עכשיו אני טוען את זה בשם… רב חיים אמר את זה רק על גילוי עריות וזה אמרתי זה לא יכול להיות, כי הרמב"ם לא מחלק בין גילוי עריות לשפיכות דמים, הוא תופס את הלימוד שגם בגילוי עריות יש מי יימר. ורב חיים מבין שמי יימר זה מעין שב ואל תעשה עדיף. נו, אז אם ברציחה זה ככה, אז גם בגילוי עריות צריך להיות ככה. אני רוצה לטעון לא, נכון לפי הרמב"ם גם בגילוי עריות יש מי יימר כמו ברציחה, אבל גם ברציחה בדיוק כמו בגילוי עריות זה לא אומר ששב ואל תעשה עדיף תמיד. לא, ברגע שאתה עושה פעולת רציחה, בין בשב ואל תעשה בין בקום ועשה, אתה צריך למסור את עצמך ולא להרוג. בכל העבירות החמורות. אני טוען שגם הרמב"ם חולק על תוספות והחילוק בין קרקע עולם ללא קרקע עולם, אבל אני טוען יותר מזה, הרמב"ם גם חולק על תוספות בעניין הזה שאתה מטיל את עצמך מהגג ואתה לא צריך להטות את עצמך הצידה. הרמב"ם יטען שאתה צריך להטות את עצמך הצידה. ואז הכל מיושב, ובעצם יוצא שיש לנו שלוש שיטות לגבי שב ואל תעשה. שיטה אחת אומרת שיש חילוק בין שב ואל תעשה לבין קום ועשה רק בשפיכות דמים, כי הם מבינים שגילוי עריות זה גילוי מילתא בלבד. יש שיטה שיש חילוק שב ואל תעשה וקום ועשה גם בגילוי עריות, הראשונים שחולקים על תוספות. ויש שיטה שאין חילוק בין שב ואל תעשה לקום ועשה באף עבירה. בעבודה זרה ברור שאין חילוק, לפחות אני לא מצאתי מישהו. אני טוען שלפי רש"י והרמב"ם בשניהם לא. לפי תוספות או בשפיכות דמים זה ודאי ככה, ולפי חלק מהתירוצים של תוספות גם בגילוי עריות זה ככה. בסדר, זה בעצם שלוש שיטות. הרמב"ם נשאל לגבי האנוסים במרוקו, לגבי שכפו עליהם את האסלאם, הרמב"ם אומר תמלמל משהו. אתה שומע? הרמב"ם נשאל לגבי האנוסים במרוקו, לגבי שכפו עליהם את האיסלאם, הרמב"ם אומר תמלמל משהו כזה. כן, אבל כולם יודעים עד כמה אפשר להתייחס ברצינות לאיגרות האלו שהוא שלח. זה נאמר לנחם את האנשים שם שהיו במצב קשה, אני לא יודע. יש לזה כל מיני הסברים. תראו, יש ברבי חיים בהמשך שם ניסוח דומה, אני לא יודע אם הוא ממש מתכוון למה שאני אמרתי אבל אני חושב שמשהו כזה לפחות. אחרי שהוא מביא את ההסבר הקודם ברמב"ם, אמרתי, ברמב"ם זה לא יכול להיכנס כי ההסבר הקודם מחלק בין גילוי עריות לשפיכות דמים וברמב"ם לדעתי זה אותו דין. אז הוא אומר: ויש לומר עוד, הנה צריך עיון בדברי התוספות דמה עניין הנערה המאורסה למי שמשליכים אותו לתינוק ונתמעך, דהתם איהו לא הוי רוצח כלל ולא עבר על שפיכות דמים. זה ההערה שלך בנימין. וזה לא רציחה בשב ואל תעשה, זה בכלל לא רציחה, דהלא לא הוי רק כאבן ועץ ביד הרוצח שמשליך אותו, דמי שמשליך אותו הוא הרוצח. אני כמו אבן שהרוצח משליך אותה, אז הרוצח עשה את פעולת הרציחה. ולאכי לא חייב למסור את עצמו, מה שאין כן בנערה המאורסה אף דלא קעבדה מעשה מכל מקום הרי היא עוברת על גילוי עריות. ולאכי שפיר הדין נותן דתיהרג ואל תעבור. ונראה דכוונת התוספות כך היא, דכיוון דרוצח הוא מסברה דמאי חזית דדמא דידך וכולי, אם כן הוא גם אם הוי משכחינן דאית בזה דין רוצח רק דלא ניעבד מעשה גם כן לא היה חייב למסור את עצמו, דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיוון דלא קעביד מעשה. אני רואה עכשיו שזה כבר רב חיים, זה לא רב שמואל, לא רק רב שמואל. אתם רואים פה? רב חיים אומר שכוונת התוספות לא לדבר על מישהו שזרקו אותו מהגג. זה בכלל לא פעולת רציחה. תוספות אומר לו יצויר שיהיה מקרה של רצח בשב ואל תעשה, אני לא יודע אם יש מקרה כזה אבל לו יצויר, שמה לא יהיה יהרג ואל יעבור ומי שמשליכים אותו מהגג יכול להיות שאין פשוט בגלל שאין פה בכלל פעולת רציחה. אבל לו יצויר שיהיה פעולת רציחה בשב ואל תעשה לא יהיה יהרג ואל יעבור כי זה מיהימא. אוקיי? ואם כן, נמשיך לקרוא פה, ואם כן הוא הדין בנערה המאורסה דאלפא מרוצח, אף דעוברת על גילוי עריות כיוון דלא קעבדה מעשה אין בה דין דתיהרג ולא תעבור. עכשיו תראו. אלא דברוצח גופא צריך עיון בזה. הוא פה, כן? אלא דברוצח גופא צריך עיון בזה, דבאמת יש לפרש מאי דקאמר הגמרא הך סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי בתרי גווני. אפשר לפרש את הסברה הזאת של מיהימא בשני אופנים. או דנימא דכיוון דשקולים הם שניהם על כן ממילא הוי דינא דצריך להיות בשב ואל תעשה ובמעשה בידיים יהרג ואל יעבור. זה ההסבר הרגיל מה שאמרתי קודם. ואז באמת אם אני הורג בשב ואל תעשה אני לא חייב למסור את נפשי. או הסבר שני, דנימא דכיוון דשקולים הם ממילא אינה נדחית בפני פיקוח נפש ואין חילוק בין שב ואל תעשה למעשה בידיים דלעולם אין בדין דחייה וממילא דהוי דינא דיהרג ואל יעבור בכל גווני. וגם ברציחה גופא אם היה שב ואל תעשה בגוונא דיש בה דין רציחה, לא כמו שזרקו אותו מהגג, גם כן אמרינן כיוון דשקולים הם ואין חברו נדחה בפני פיקוח נפשו ממילא יהרג ואל יעבור כיוון דלא חלה דין דחייה ברציחה. זה ממש מה שאמרתי ברש"י. ברש"י זה ממש כתוב להדיא. ועכשיו תראו הוא מביא לזה ראיה. ונראה דכן הוא כפירוש השני שכתבנו, מהא דאיתא בבבא מציעא ס"ב, שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך. הרי דאף על גב דהתם הרי אני לא נותן לו את קיתון המים אז אני הורג אותו בשב ואל תעשה. ועוד יותר, דלא הוי התם דין רציחה כלל, ורק משום דין הצלה, ואפילו לא רציחה בכלל, ומכל מקום צריכינא לקרא ד"וחי אחיך עמך" דחייך קודמים. אז למה בכלל צריך להביא את הפסוק של "וחי אחיך עמך" כדי ללמד שחייך קודמים לחיי חברך? גם בלי הפסוק, הרי כל מה שאני עובר זה בשב ואל תעשה, אני רק לא נותן לו את המים. זה אפילו שב ואל תעשה יותר גרוע, זה שב ואל תעשה שמקביל לתוספות של מישהו שזורק מראש הגג. זה בכלל לא פעולת רציחה, זה אפילו לא רציחה בשב ואל תעשה. ובכל זאת מובא פה פסוק שרק מכוחו מותר לי לא לתת את המים לשני. למה צריך פסוק? אז הוא אומר אבל ברציחה, זה מה שהוא אומר, שדווקא בהצלה ועיקר קרא ד"וחי אחיך עמך" דחייך קודמים, אז הפסוק שחידש את זה נאמר בהצלה, אבל ברציחה, כן, שייהרג ואל יעבור, דליכא קרא שחייך קודמים, הרי שם לא נאמר הדין שחייך קודמים, בכל עניין ייהרג ואל יעבור אף בשב ואל תעשה ובלא עביד מעשה, אם אך יש בו דין רציחה. כמובן עוד פעם אם מישהו זורק אותו מראש הגג אז אולי אין פה בכלל דין רציחה, אבל אם יש פה דין רציחה אפילו אם זה שב ואל תעשה, אתה צריך למסור את נפשך, כי עובדה שפה אין את הפסוק של "וחי אחיך עמך" ואפילו במקום של הצלה היה צריך פסוק של "וחי אחיך עמך" כדי להתיר לך לא לתת את המים. זה ראיה למה שהוא אמר למעלה שגם ברציחה יש איסור ואין פה, זה לא רק שב ואל תעשה אלא יש איסור ממש, כמו שהבאתי מרש"י. ולפי זה שפיר פסק הרמב"ם דבעריות ייהרג ואל תעבור בכל גוונא אף בקרקע עולם, כיוון דגם ברציחה הדין כן דאינה נדחית מפני פיקוח נפש בכל גוונא והוא הדין לעריות דגמרינן מיניה דאין בהם דחייה כלל לעולם, ועל כורחך בכל גוונא ייהרג ואל תעבור אף בקרקע עולם ובשב ואל תעשה כמו שכתבתי. בסדר? אז המסקנה פה בעצם זה שיכול להיות שאפילו ברציחה עצמה ובבוודאי בגילוי עריות לא יהיה הבדל בין קום ועשה לבין שב ואל תעשה ובשניהם אדם יצטרך למסור את הנפש. טוב, הקטע הבא כבר ארוך מדי אני כבר לא אעשה את זה כאן. זהו, אנחנו סיימנו בעצם את אלול. אם מישהו רוצה או לשאול פה או להעיר גם הערה כללית או על השיעור או מה שאתם רוצים אז בשמחה. תודה רבה, השיעורים היו מאוד מאוד מעניינים כרגיל. טוב, תודה. יישר כוח. גמר חתימה טובה. גמר חתימה טובה גם לכם, אני יוצא לשבתון ככה שבמהלך השנה אני לא אלמד כבר אחרי החגים. אז שיהיה לכם שנה מוצלחת וגמר חתימה טובה. גמר חתימה טובה. להתראות.