הזמן בהלכה 1

[הרב מיכאל אברהם] נושא חדש ולא שלחתי מייל. היום נזכרתי, זאת אומרת עכשיו נזכרתי שלא שלחתי מייל, חשבתי לדבר על הזמן.

[Speaker B] חשבת שעכשיו נזכרת שלא החלטת על מה לדבר.

[הרב מיכאל אברהם] אבל לא, כן, לא זכרתי לשלוח מיילי הודעה. חשבתי לדבר על הזמן. יש לו כל מיני היבטים מעניינים, גם פילוסופיה וגם יישומים להלכה והקשר ביניהם, אז נדמה לי שזה יכול להיות נושא מעניין לטפל בו קצת. נתחיל אולי עם הרמב"ם בשורש השלישי. הרמב"ם כותב כך, השורשים אני כבר מקווה שלא צריך להציג אותם, כללי מניית המצוות של הרמב"ם. השורש השלישי שאין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות. המצוות שלא נוהגות לדורות לא נכנסות למניין המצוות. דע כי אמרם תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני מורה להיות זה המספר הוא מספר המצוות הנוהגות לדורות, כי מצוות שאינן נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני, הן שנאמרו בסיני או בזולתו. זאת אומרת המצוות, המקור לזה שיש תרי"ג מצוות זה גמרא בסוף מסכת מכות, ושם כתוב שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני. תורה ציווה לנו משה, תורה זה 611 בגימטריה שזה ממשה, ועוד שתיים, שזה מפי אנוכי ולא יהיה לך, שזה מפי הגבורה שמענו, אז בסך הכל 613. אבל אומר הרמב"ם שאם אומרים לנו שהמצוות האלה נאמרו בסיני, אז כנראה מדובר במצוות שנוהגות לדורות. כי מצוות שנוהגות רק לזמנן מה אכפת לי אם הם נאמרו בסיני או לא נאמרו בסיני? נאמרו לאותו זמן רלוונטי, בסיני או לא בסיני, וזהו. כשאומרים לי שהמצווה נאמרה בסיני פירוש הדבר זה שהיא רלוונטית אליי כי היא נאמרה בסיני, זאת אומרת לא אני מצווה בזה ישירות, אני מצווה בזה דרך התורה, אז זה חלק מהתורה שניתנה בסיני. ואמנם כיוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה שניתנה היה בסיני, והוא אומרו יתעלה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך, וביארו אמרו מאי קרא תורה ציווה לנו משה מורשה וכולי, כן זו המטרה. ואז הוא אומר כך, וכבר טעה גם כן זולתנו בשורש הזה. בדרך כלל כשהוא מתמודד עם שיטה שהוא דוחה בשורשים זה שיטת בה"ג. לפני הרמב"ם בעצם כמעט לא היו מוני מצוות. בה"ג היה המונה מצוות העיקרי שהוא בעצם שלט בכיפה עד הרמב"ם, המניין שלו שלט בכיפה עד הרמב"ם. השאר נמשכו פחות או יותר אחריו, והרמב"ם מזלזל בהם, היו פייטנים כותבי אזהרות, לא תלמידי חכמים, אז זה לא נחשב אצלו. מה עם רס"ג? זה שאלה אם הרמב"ם הכיר את ספר המצוות של רס"ג, זאת שאלה מעניינת. אני חשבתי שלא, היו לי כמה ראיות שלא, כי הרמב"ם כותב בכמה מקומות דברים שמעולם אף אחד לא חשב כך וזה מופיע בספר המצוות של רס"ג. אולי שהוא כותב שמעולם… כן. אבל אחרי זה ראיתי שבספר הזיכרון ל… לא ספר הזיכרון, ספר היובל לכבוד הרב רבינוביץ' ממעלה אדומים, יצא ספר לכבוד היובל שמונים שלו, אז שמה יש מאמר אני חושב של סבתו, הרב סבתו נדמה לי, לא זוכר של מי, נדמה לי של הרב סבתו, שהוא מדבר על השאלה אם הרמב"ם הכיר את ספר המצוות של רס"ג או לא. נדמה לי שהמסקנה, אני לא זוכר אפילו מה המסקנה שלו שמה, כי יש שניים, יש אזהרות של רס"ג ויש ספר המצוות של רס"ג. ויכול להיות שהרמב"ם הכיר את אחד מהם ולא את השני. לא זוכר כבר מה המסקנה. כן, אבל את רס"ג אני מניח לא נכלל אצלו בכלל הפייטנים שהוא מזלזל בהם. לא נראה לי. אז כנראה זה עוד, זאת הייתה אחת האינדיקציות, כתבתי את זה גם אצלי במאמר, זאת אחת האינדיקציות שלא הכיר את ספר המצוות של רס"ג. מזה שהוא מזלזל בכולם וקורא להם פייטנים חוץ מבה"ג.

[Speaker D] אבל את בה"ג הוא מזכיר במפורש? הוא לא כותב תמיד זולתנו?

[הרב מיכאל אברהם] הוא כותב במקום אחד או שניים בשורשים מופיע ממש השם המפורש בה"ג. ברוב המקומות הוא כותב טעה זולתנו בלי, לא יודע בדיוק למה רק במקומות האלה הוא בחר להזכיר אותו. גם לא ברור הרי מי זה בה"ג, גם על זה יש ויכוח, אם זה רבי שמעון קיירא או… כן יש כל מיני שיוכים לבה"ג, יש מחלוקת ראשונים מי זה היה בה"ג. אז זה לא בן דוד שלו, זה היה בן דוד שלו שגם לא קראו בה"ג, כן, כידוע. אוקיי, בכל אופן אז הרמב"ם אומר כבר טעה גם כן זולתנו בשורש הזה ומנה בעבור שהצר לו היכולת ולא יבוא לראות כבעל ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומנה לא יעבוד עוד בלויים, כן, שתי מצוות שלא נוהגות לדורות. הגונב את הקסווה, זה לא יבואו לראות כבלע את הקודש, מי שגונב כלי שרת. ולא יעבודו עוד לויים אחרי גיל חמישים שלא עובדים יותר במקדש. אז הרמב"ם, שיטת הרמב"ם לפחות זה שזה לא לאווים לדורות. זה לא מוסכם. אך כך שיטת הרמב"ם, ובה"ג מנה את שני הלאווים האלה והרמב"ם אומר בעבור שהצר לו. מה זאת אומרת? היה חסר לו למניין תרי"ג מצוות, אז הוא היה צריך ככה לגייס, לקושש עוד כמה מצוות כדי להשלים את המספר. טוב. אוקיי, אבל הרמב"ם אומר זה לא יכול להיות נכון, ובעבור השורש הזה אני מחפש את הדוגמאות. אז הדוגמאות, הוא אומר ככה: ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאווין, בה"ג שמנה את שני הלאווין האלה, למה לא מנה אומרו במן: איש אל יותר ממנו עד בוקר? היה לאו לגבי המן לא להשאיר אותו עד הבוקר. נו, היה צריך למנות את זה במניין המצוות, למה בה"ג לא מביא את זה? ואומרו: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, שמשה רבנו קיבל ציווי לא להילחם עם מואב. גם זה היה ציווי לשעתו, למה בה"ג לא מונה את זה? גם זאת מצווה מהקדוש ברוך הוא. וכן האזהרה שבאה בבני עמון: אל תצורם ואל תתגר בם. וכן ימנה גם כן בכלל מצוות עשה אומרו: עשה לך שרף ושים אותו על נס, הנחש בשביל המגפה שמה. ואומרו: קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח. כן ימנה: היו נכונים לשלושת ימים כשמקבלים את התורה, כן? אז היו נכונים לשלושת ימים וגם כן: גם הצאן והבקר אל יראו ואל יהרסו לעלות אל השם ורבים כמו אלה. בקיצור, הרבה מאוד ציוויים שנאמרו לשעתם במקדש, בה"ג לא מונה אותם. אז למה, מה הקריטריון שלו? עכשיו בסוגריים אני אומר, הקריטריון שלו הוא שהוא מונה רק מצוות שנוהגות לדורות, גם בה"ג. אלא מה? המצוות האלה שהרמב"ם חושב שהם לא נוהגות לדורות, שיטת בה"ג היא שהם כן נוהגות לדורות. מה שלויים לא עובדים אחרי גיל חמישים ושהגונב את הקסווה וכל העניינים האלה. ולא יספק בעל שכל כי אלו כולם מצוות נאמרו לו למשה ציווי ואזהרה, זה ברור שזה מצוות, אך כולם היו לפי שעה ואינן נוהגות לדורות ולפיכך לא ימנו. ובעבור השורש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בהן בגריזים ועיבל ולא בניין המזבח שנצטוונו לבנותו בבואנו בארץ כנען, כי אלו כולם מצוות לפי שעה. וכן הלאה, מביא בקיצור עוד דוגמאות למצוות זמניות. עכשיו זה העיקרון. על העיקרון הזה כבר גם הרמב"ן מעיר, אף אחד לא חולק על העיקרון הזה, גם לא בה"ג. אבל יש פה בספר המצוות עצמו הרמבם מתייחס לשורש הזה, שואל שאלה, שזה נקודת הפתיחה. מצווה קפ"ז. כן, עכשיו אני בתוך ספר המצוות. מצווה קפ"ז היא שציוונו להרוג שבעה עממין ולאבדם, שזה ממש עניין אקטואלי. שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון. מה הקשר לעניין אקטואלי? אלאור אזריה, עניין אזריה, ואומרו יתעלה אחרי החרם תחרימם. ובאר לנו בהרבה כתובים שסיבת זה כדי שלא נלמד מכפירתם, כדי לא שלא יכשילו אותנו. זה הזכרתי אני חושב פעם, זה שמעתי פעם בקלטת מהרב זילברשטיין. הייתי בבית חולים, הקשבתי לאיזה קלטות ככה, יש לו כל מיני שיעורים חביבים עם כל מיני אנקדוטות, וזה איש מלא סיפורים.

[Speaker B] הרב זילברשטיין מרמת אלחנן?

[הרב מיכאל אברהם] כן. רמת אלחנן, יש לו שיעורים, משהו… כן. מישהו מדבר מעניין, יש לו הצגות וסיפורים, אף אחד מהם לא היה ולא נברא לדעתי חלק גדול מהם, אבל זה סיפורים נהדרים. באמת יש לו דברים קשה להאמין שאת כל זה הוא פגש, אבל זה…

[Speaker B] הכל בהלכה?

[הרב מיכאל אברהם] כן כן, הכל בהלכה, בהלכה.

[Speaker D] העיקר זה הלכה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, מה זה משנה אם הסיפור היה, זה לא חשוב, אז זה יפה. בכל אופן, אז פעם אחת הוא סיפר, זה יהודי שאני מכיר, ראש ישיבת אורייתא, זה הרב דיסלר מבני ברק, אני מכיר אותו טוב. אז הוא סיפר שם בקלטת שהרב דיסלר מגיע אליו עם שאלה. תלמיד שלו בישיבה, זה ישיבה של בעלי תשובה, חזר בתשובה, ואירח לשבת חבר, חבר חילוני. והחבר הזה הגיע אליו להתארח, והוא היה ארכיאולוג, הבחור הזה. עכשיו הוא הביא לו פסל מהחפירות, לא יודע, מתנה. פסל מהחפירות. הבחור לא היסס. לא היסס לרגע, כמו שכתוב בשיר על גבעת התחמושת, כן? לא היסס לרגע, לקח את הפסל הזה, ניפץ אותו במקום, אבד תאבדון, כן? זהו. עכשיו הרב דיסלר הלך לשאול את הרב זילברשטיין האם זה היה בסדר, הוא עשה את זה בשבת. האם זה היה בסדר. בקיצור, אז הרב זילברשטיין אמר לו שהוא חושב שכן, והוא הביא לו ראיה מהאבני נזר. פשוט אני נזכר עכשיו כי זה ממש… זה סוגריים, לא נוגע אלינו. האבני נזר שואל סתירה בחינוך. כן, כבר עמדו על זה. החינוך כותב לגבי מצוות שבעה עממים, ממש המצווה הזאת, החינוך כותב שנשים… זאת אומרת, הוא לא פוטר נשים. אבל במצוות מחיית עמלק הוא פוטר נשים. עכשיו, אם אין דרכם לעשות מלחמה, אז בשני סוגי המלחמות, אם זה פטור אחר, אז מה ההבדל בקיצור. אז הוא אומר ככה, לגבי מצוות הריגת שבעה עממים, מלחמת והריגת שבעה עממים, התורה אומרת שזה כדי שלא נבקש בדרכיהם. זה מה שקראנו עכשיו, כדי שלא יכשילו אותנו. אז כיוון שכך, אם הורג אותם בשבת זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. זה כמו להרוג נחש כדי שלא יזיק לי. נכון? הגמרא אומרת, צד נחש, שלושה דברים… אחד משלושה דברים שפטור ומותר, נדמה לי, לא זוכר בדיוק, יש שם שלושה דברים ש… בכל אופן אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. כי אתה הורג אותם לא בגלל שאתה צריך אותם הרוגים אלא כדי שהם לא יזיקו לך, זאת אומרת זה למטרה אחרת, לא למטרה העיקרית, לכן זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז כיוון שכך אפשר לעשות את זה גם בשבת, כי יש מצווה הרי להרוג אותם והאיסור הוא רק איסור דרבנן. להלכה אנחנו פוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה, חוץ מהרמב"ם, מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דרבנן, לכן אפשר גם בשבת. אז אם אפשר גם בשבת, אז המצווה הזאת נוהגת כל שבעת הימים, אז נשים חייבות בה ושלא… לא תלויה בזמן. אבל מצוות עמלק החובה היא להרוג אותם כדי להרוג אותם, לא בגלל כדי שלא נבקש בדרכיהם. עכשיו את זה אסור לעשות בשבת כי זה מלאכה שצריכה לגופה. ועשה דוחה לא תעשה לא שייך כי שבת זה כמובן גם עשה וגם לאו ויש בזה סקילה, אז אין עשה דוחה לא תעשה. אז את זה אסור לעשות בשבת, אז זה מצוות עשה שהזמן גרמה כי זה רק שישה ימים, אז נשים פטורות. לכן פוטרים את הנשים. עכשיו אם זה היה פורים אז הייתי מבין, אבל הוא כותב את זה ברצינות האבני נזר. ככה ראיתי את זה אחרי זה בפנים.

[Speaker D] זה לא השיעור של הרב זילברשטיין?

[הרב מיכאל אברהם] לא, השיעור של הרב זילברשטיין, רק הוא הביא את זה, פשוט לכן אני נזכר. הוא הביא את האבני נזר הזה, הלכתי אחרי זה מהר לחפש, אמרתי זה לא יכול להיות שכתוב שם ככה. כן, כתוב, כתוב גם כתוב, כתוב לגמרי ברצינות. יש שם דברים, לא יודע, דברים משונים. בכל אופן אז הוא אמר, לפי זה הוא אומר שגם בשבירה של הפסל הזה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה כי אתה שובר את זה כדי שזה לא להיכשל, אז ממילא זה בסדר בשבת.

[Speaker D] זה עוד החלק המובן יחסית פה. החלק התמוה פה זה מצוות עמלק.

[הרב מיכאל אברהם] גם על זה יש לי מה להעיר, אבל נכון, זה פחות מוזר ממה שמופיע באבני נזר. בכל אופן אז אני חוזר לפה בקיצור. ואולי יחשוב חושב כי זו מצווה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממים כבר אבדו. הם כבר לא קיימים יותר, אז זאת מצווה שלא נוהגת לדורות. אז אם זה כך, השורש השלישי שקראנו עכשיו קובע שמצוות כאלה לא נמנות. אבל פה זה מצווה קפז, זאת אומרת הוא מונה את זה. אז הוא שואל אז למה? זאת אומרת לפי השורש השלישי היה ראוי לא למנות את זה. וזה אמנם יחשוב אותו, אומר הרמב"ם, מי שלא הבין עניין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. מי ששואל את זה לא הבין מה שאמרתי בשורש השלישי. למה? וזה כי הציווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא נאמר בו אינו נוהג לדורות, אבל הוא נוהג בכל דור שיימצא בו אפשרות הדבר ההוא. התחשוב שיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו יתעלה, זה מאוד מעניין. מה זה יהיה במהרה בימינו? זרע עמלק כבר מזמן לא היה בזמן הרמב"ם. זאת אומרת הרמב"ם מבין כנראה שיש איזה שהם עמלקים מסתובבים ככה, נטמעו בין האומות, כי הרי הם לא חוסלו לגמרי. ובעצם המצווה הזאת עדיין רלוונטית רק אנחנו לא יכולים לקיים אותה ובמהרה בימינו כשיגיע המשיח יריחו ביראת השם, הוא יריח אותנו ביראת השם, יריח את העמלקים מהצד השני, יאתר אותם ואנחנו נבצע את מה שצריך. מה?

[Speaker D] מה זאת אומרת? באיזה אופן? אבל אם הם נטמעו בין האומות אז זה כבר עם אחר. כלומר מה, זה עובר לפי ההנחה היא שזה עובר לפי האמא או לפי האבא?

[הרב מיכאל אברהם] אני מניח, הרמב"ם אומר שזה עדיין רלוונטי. כן, כן. המצווה שעמלק, עמלק זה דין בגברא, זה לא דין אתני, זאת אומרת עמלק זה דין בגברא. אגב זאת שאלה מעניינת, כי הרי כתוב מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. והשאלה איך זה יכול להיות? הרי מבני בניו של המן היה צריך להרוג אותם, הם עמלקים. איך גיירו אותם? כשהם באו להתגייר היה צריך להרוג אותם. בסדר, אז אומרים שם שזה היה אחרי הזמן, לא היה שם בני ברק. אוי אוי, יש כאלה שאומרים שכמעט כל בני ברק זה בני בניו של המן. טוב, בכל מקרה, מה קורה עם… אני מקווה שאתה לא מבני ברק.

[Speaker D] מה קורה? מסיבות סטטיסטיות זה גם נכון. מה? מסיבות סטטיסטיות זה גם בהכרח נכון, לא

[הרב מיכאל אברהם] בני ברק, דיברנו על זרע דוד המלך.

[Speaker B] למה, מה קורה אם בן עמלק עם אישה יהודייה נולד להם ילד, מה הוא? הייחוס… הוא

[הרב מיכאל אברהם] קודם כל הוא יהודי. ביהודי הייחוס הולך אחרי האמא, אז הוא לא עמלקי. לא, ודאי שלא.

[Speaker B] אבל הוא מזרעו של עמלק?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל איסור. יהודייה עם עמלקי זה איסור. איסור, בסדר, בסדר, אבל אנחנו לא מניחים שעם ישראל קדושים עושים איסורים כאלה.

[Speaker G] בקיצור, התברר בדיעבד, בשוגג, באונס.

[Speaker E] היו צריכים להרוג אותו?

[הרב מיכאל אברהם] כן, אז שם דנים בעניין הזה אגב. זאת אחת הראיות שאם הם באים להתגייר אז כן אפשר. הרמב"ם בכלל אומר שקוראים להם לשלום, אפילו במלחמת עמלק הוא אומר שקוראים להם לשלום. הרמב"ם בכלל בעניין הזה יש לו שיטה אחרת. אבל טוב. כן, בכל אופן זה לא משנה, אז הוא אומר פה שהציווי הזה זה לא ציווי שלא נוהג לדורות, מלחמת שבע עממים, אלא זה ציווי שביצענו. הוא לא רלוונטי היום כי הוא כבר התבצע, לא בגלל שהוא תחום בזמן, לא בגלל שהציווי היה רק לתאריך כזה או… מצווה לא התבטלה. מצווה לא התבטלה אלא שזה כבר בוצע. זאת מצווה שהיה צריך לבצע וביצענו. אז מצווה כזאת לא נקראת מצווה שלא נוהגת לדורות, מצווה זמנית. זאת מצווה עולמית, רק מתישהו היא הגיעה לתכליתה בלשון הרמב"ם, היא התבצעה.

[Speaker B] היא לא פונקציה של זמן.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אז כיוון שכך אז זאת לא מצווה שלא נוהגת לדורות ולכן היא נמנית. יש לו פה ניסוח מאוד מעניין, הוא לא רק… הוא אומר שהמצווה הזאת לא הגיעה לתכליתה, הגיעה, סליחה, היא הגיעה לתכליתה אחרי ששבעה עממים כבר אבדו. אומר, אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. זה ניסוח טיפה שונה, זה יכול להיות משלים, זה לא סתירה, אבל זה ניסוח טיפה שונה ועוד מעט נראה מה המשמעות שלו.

[Speaker B] הטענה היא בעצם, מה שאפשר להבין זה שהוא אומר שבאופן עקרוני זה רלוונטי בכל דור.

[הרב מיכאל אברהם] מעשית, החיוב לא תחום בזמן אלא שסיימנו. אם זה היה תיאורטית, היפותטית, אם זה היה עדיין רלוונטי וקיים היום, אז גם היום היינו צריכים לעשות את זה, כן. אבל עוד מעט אני אחדד את זה קצת יותר. ואז, כן, אז הוא אומר על עמלק, אז הוא אומר זה לא יאמר אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצווה להכריתו, וכן להרוג שבעה עממין ולאבדם, ציווי נצטוונו בו והוא מלחמת מצווה ואנו מצווים לחטט אחריהם ולרודפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא יישאר מהם איש, וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו בין האומות עד שלא נשאר להם שם. ולא בעבור שנכרתו תהיה המצווה שנצטוונו בה להורגם אינה נוהגת לדורות. זה שנכרתו זה לא אומר שהמצווה לא נוהגת לדורות.

[Speaker D] רק אני קצת חולק, אבל כמו שבעה עממים החיוב הוא פר אומה?

[הרב מיכאל אברהם] לא לגמרי אלא פר אומה,

[Speaker D] ובעמלקים החיוב הוא פר בן אדם?

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שזה קשור למה שדיברנו קודם. כי כל עוד הם ברמה האתנית מזוהים כשבעה עממים עם התרבות שלהם ועבודה זרה שלהם, אז יש חשש שנבקש בדרכיהם. אז צריך… אולי. אני חושב עכשיו, אני לא בטוח, שווה בדיקה. בכל אופן באמת נראה מהרמב"ם שיש הבדל בגדר. כמו שלא נאמר מלחמת עמלק אינה נוהגת לדורות ואפילו אחרי כלותם ואובדם, מפני שאלו המצוות אינן נקשרות בזמן ולא במקום מיוחד, כמו המצוות המיוחדות במדבר או במצרים אשר ראינו, כגון צנצנת המן או נחש שרף או הדוגמאות שהוא הביא בשורש השלישי, אלה מצוות שנקשרות בזמן מיוחד, אבל נקשרות בכל זמן שיהיה אפשר בו הציווי ההוא. ובכלל הנה ראוי לך להבין ולדעת ההבדל אשר בין המצווה ובין הדבר שנצטווינו עליו. כי פעמים תהיה המצווה נוהגת לדורות… הדבר שנצטווינו עליו כבר נעדר באחד מן הדורות ולא בהעדר הדבר שנצטווינו עליו תשוב המצווה אינה נוהגת לדורות. אם הדבר עצמו שלגביו אנחנו מצווים נעלם, לא נמצא יותר בשטח, זה לא אומר שהמצווה תחומה בזמן, אלא היישום שלה תחום בזמן כי הוא לא אפשרי. אבל המצווה שאינה נוהגת לדורות זה כאשר הציווי תחום בזמן, לא מתי שהאובייקט שעליו אנחנו מצווים תחום בזמן. אבל תהיה אינה נוהגת לדורות כשהעניין בהיפך, והוא שיהיה דבר אחד נמצא בעניין אחד מן העניינים והיה חייב לעשות בו מעשה אחד או משפט אחד בזמן אחד מן הזמנים והוא היום בלתי נוהג ואף על פי שהדבר ההוא נמצא באותו עניין. זה נקרא מצווה שאינה נוהגת לדורות, שהאובייקט שעליו אנחנו מצווים יכול להיות עדיין קיים ואנחנו לא נצטרך לעשות את זה כי הציווי נגמר ולא האובייקט נגמר. כמו לוי זקן שהיה פסול במדבר והוא כשר אצלנו היום, כמו שנתבאר במקומו, זה הלוי הזקן לא יעבוד עוד מה שבה"ג מונה ורמב"ם לא מונה. אני אביא אולי דוגמה כדי לחדד את הסברה הזאת. הגמרא בביצה בדף ל', הגמרא מביאה שמה היקש בין סוכה לקורבן חגיגה, שמה "חג לה'" אף סוכה לה'. אז יש קדושה על עצי סוכה ואסור להשתמש בהם. והגמרא דנה שמה אם אפשר להתנות על הקדושה של עצי סוכה, אם אני יכול להגיד "איני בודל מהם כל בין השמשות". מתנים, יש שם מחלוקת ראשונים מה זה בדיוק התנאים האלה, אבל האם אני יכול להתנות לשים עצי סוכה באופן שלא תחול עליהם קדושה. אז הרשב"א שם במקום שואל, יש גמרא בנדרים בדף כ"ט, הגמרא מביאה שמה מחלוקת בין אביי לבר פדא בשאלה אם קדושת הגוף פקעה בכדי או לא פקעה בכדי. זאת אומרת, אם אני מקדיש משהו בקדושת הגוף ואני מקדיש אותו לזמן, לשבוע, או שאני מקדיש אותו בתנאי שאם יקרה משהו אז הקדושה תחול, לא יקרה משהו הקדושה תתפוגג, תפקע. אז השאלה אם אפשר לעשות דבר כזה בקדושת הגוף. להלכה אנחנו פוסקים שקדושת הגוף לא פקעה בכדי, אבל זה מחלוקת בין אביי לבר פדא. שואל הרשב"א למה הגמרא בביצה לא תולה את הדיון אם אפשר להתנות בעצי סוכה בשאלה בנדרים אם קדושת הגוף פקעה בכדי? הרי עצי סוכה הוקשו לקורבן חגיגה והם בעצם קדושים בקדושת הגוף, כן, יש להם קדושה, אסור להשתמש בהם. אם זה כך אז השאלה אם אפשר להתנות את הקדושה הזאת היא בדיוק המחלוקת בנדרים בין בר פדא לאביי. למה הגמרא לא תולה את זה בזה? הוא שואל אגב על אחד מהם, אני לא זוכר כרגע על מי, כי אני חושב שאפשר להקשות על שני הצדדים. למה הגמרא לא תולה? זה ניסוח יותר כללי של השאלה. בכל אופן, אז הרשב"א אומר שם, זאת אומרת הרשב"א מניח שהקדושה של עצי סוכה זה קדושת הגוף כמו קדושה של קורבן, מה שלא מקובל כמעט על אף אחד מהראשונים ומהפוסקים, זאת שיטה יחידאית הרשב"א הזה. בדרך כלל הראשונים וגם הפוסקים מבינים שזה לא מדובר פה בקדושה אלא סוג של איסור שאנחנו משווים אותו כמו לאיסורים שיש בקורבן חגיגה, כן? אבל זה לא שבאמת יש קדושה בסוכה. למה שתהיה קדושה בסוכה? אין שם קדושה. זה תשמישי מצווה, זה לא תשמישי קדושה. הגמרא במגילה בדף כ"ו, הגמרא אומרת שם שתשמישי מצווה נזרקים, תשמישי קדושה נגנזים. יש הבדל הלכתי בין תשמישי מצווה לתשמישי קדושה. סוכה זה לא תשמישי קדושה, זה תשמישי מצווה. ציצית מעיקר הדין אפשר לזרוק לפח. לא נוהגים לעשות את זה היום, אבל באופן עקרוני זה תשמיש מצווה, זה לא תשמיש קדושה, אפשר לזרוק את זה לפח. גם סוכה זה ככה. אבל הרשב"א תופס שלא. הרשב"א תופס שזה ממש קדוש כמו קורבן חגיגה והאיסור הוא מחמת קדושתו של הדבר, ככה הוא מניח, ולכן הוא שואל למה לא תולים את זה במחלוקת בנדרים.

[Speaker B] כל תשמישי מצווה רק על סוכה?

[הרב מיכאל אברהם] הגמרא אומרת רק בקדושה שבסוכה. אז הרשב"א מבין ש- אני לא יודע, הוא לא כותב שום דבר מה לעשות עם הסוכה, אני לא חושב שהוא כותב לגנוז אותה. אולי אני אעיר על זה בעצם בהמשך, זה קשור למה שאני אגיד עוד רגע. הוא לא אומר לגנוז את הסוכה, סוכה אפשר לזרוק באופן עקרוני. לא עושים את זה עוד פעם, אותו דבר כמו בציצית. אז נוהגים לא לעשות את זה, מפנים את זה, כן, מי שמקפיד נוהג לא לעשות את זה גם אחרי החג. מפנים את זה, לא יודע מה, לכל מיני מקומות. בבני ברק פעם כשהתגוררתי בבני ברק היה כל מיני בני בניו של המן שמה, פינו את זה בצורה מאוד מכובדת ומסודרת, סליחה על ה. אוקיי, בכל אופן, אז זאת טענה של הרשב"א, כך הוא תופס. ואני התקשיתי כשקראתי את הרשב"א הזה, התקשיתי למה, איך זה יכול להיות? הרשב"א מדבר על התניה, על תנאי. מה קורה בסוף החג? אחרי שמונה ימי החג, הקדושה מתעופפת לה, נכון? אף אחד לא אומר שהעצים קדושים בקדושה שאסור להשתמש בהם אחרי החג. לכל היותר זה תשמיש מצווה שצריך לנהוג בהם כבוד. אבל אף אחד לא אומר שזאת הקדושה הזאת שאוסרת לנו את השימוש בעצים האלה אחרי החג. עכשיו אם קדושת הגוף לא פוקעת בכדי, אז איך זה יכול להיות שפה יש קדושת הגוף לשמונה ימים ואחרי שמונה ימים היא פוקעת? בכדי הכוונה בלי מעשה, אם אני עושה מעשה, מעילה או משהו כזה זה יכול אולי לצאת לחולין, אבל בכדי, סתם ככה?

[Speaker B] כי זה לא מעיקר הדין, שהקדושה תחומה ל… אבל קדושה, הקדושה הזאת, הקדושה הזאת תחומה, זה קדושת הגוף.

[הרב מיכאל אברהם] אז אם ככה, אז יכול להיות שגם מזה לומדים שגם להתנות אפשר, אז מה אתה מקשה מנדרים? מנדרים היה קדושת הגוף שלא פוקעת בכדי מביאים שתי נפקא מינות, אחת מהם זה קדושה לזמן והשנייה זה קדושה בתנאי. עכשיו זה בדיוק שני הדברים, אז אם הם הולכים ביחד, אז אם התורה חידשה שיש פה קדושה שתחומה בזמן, אז ממילא גם מבינים שאפשר להתנות, אז מה הבעיה? אז מה זה קשור למחלוקת שם?

[Speaker G] שם זה לא שהסוכה היא בתור מכלול עם מצווה ואז יש לה קדושה וכל חלק ממנה כל זמן שהיא בתור סוכה זה כך? או שכל חלק ממנה כמו ציצית, זה

[הרב מיכאל אברהם] כמו

[Speaker G] ציצית שהיא ציצית ביחד או שהיא כנפיים לבד וציציות לבד?

[הרב מיכאל אברהם] לא, ואם תיקח חתיכת עץ מהסוכה אסור לך להשתמש בו בתוך החג בגלל…

[Speaker G] אסור לך לקחת את החלק הזה מהסוכה…

[הרב מיכאל אברהם] מהסוכה שהיא כוללת.

[Speaker G] זה כמו לפרק את הציצית. כי הטלית היא לבד והציציות הם לבד, אז יכול להיות ששם קשה לתלות את זה בזה בגלל שזה אופי שונה, אז כשלסוכה פוקעת, הסוכה בכללותה פוקעת אחרי החג אז היא לא סוכה. ברגע שהיא לא סוכה ממילא לא הייתה קדושה בה.

[הרב מיכאל אברהם] הנה כמה אני חושב, אני חושב האם זה אותו דבר כמו מה שאני הולך להגיד או שזה משהו קצת אחר. יכול להיות, בוא נחזור לזה עוד רגע. אז מה שצריך להגיד שם זה שסוכה אחרי… זאת אומרת מה זה סוכה? סוכה זה אובייקט מסוים שההלכה מגדירה אותו איך צריך לעשות אותו עם שתיים וטפח כן בצורת הפתח ושיהיה שבע על שבע לפחות וכל הכללים ההלכתיים, אבל זה לא מספיק. זאת אומרת אם אני אעשה דבר כזה בחשוון או בניסן אני אעשה דבר כזה, זה לא יהיה סוכה, זה יהיה פרגולה. סוכה זה כאשר אני עושה מבנה כזה בזמן חג הסוכות. זאת אומרת שפה הזמן הוא מגדיר הוא מרכיב בהגדרת החפץ, החפצא, כן? זאת אומרת אותו חפץ עצמו כאשר אתה מחכה לזמן אחר, אחרי חג הסוכות הוא לא סוכה, הוא הפך להיות פרגולה. עכשיו מה קורה אם יש לנו קורבן שאחרי שלושה ימים התאדה? בא וולדמורט עשה ככה והופ הוא נעלם, בסדר? מה עושים במצב כזה?

[Speaker G] מה יש לעשות, אין אותו.

[הרב מיכאל אברהם] איך יכול להיות שקדושת הגוף פקעה בכדי, אחרי שלושה ימים הקדושה פקעה. וולדמורט יכול להפקיע קדושת הגוף בכדי? אין עצה ואין תבונה נגד ה'.

[Speaker G] הוא העלים אותו לגמרי?

[הרב מיכאל אברהם] הוא העלים אותו. אז אין אותו.

[Speaker G] איך אפשר להעלים?

[הרב מיכאל אברהם] קדושת הגוף לא פוקעת בכדי. קדושת הגוף פוקעת רק אחרי שהתקיימה מצוותו, כן? אחרי שאנחנו עושים את המצווה אין לך שהתקיימה מצוותו ומועלין בו, זאת אומרת אם אני עשיתי את המצווה זה מפקיע, יכול להפקיע את הקדושה. אבל פה בכדי סתם ככה? ברור שזאת לא שאלה. למה זאת לא שאלה? מה שפקע זה החפץ לא הקדושה. החפץ הוא קדוש בקדושה עולמית, רק באיזשהו שלב כבר אין חפץ.

[Speaker D] רגע, אם זה סתם מת בדברים יותר מציאותיים…

[הרב מיכאל אברהם] לא זה עדיין… הוא נשאר… צריך לראות מה עושים עם זה, כן. גם אם הוא נפגם תראה שתיסתייב, יש כל מיני כללים מה עושים עם קורבן. וכשהיא תסתייב אני לא יודע בדיוק מה יקרה, צריך לחשוב אני לא זוכר כרגע מה הגמרא אומרת שם, אבל הקדושה אני לא חושב שלמרות ששם גם קרה שינוי, אז אולי השינוי הזה נחשב כמו מעשה. יש הבדל בין קורבנות מה עושים עם קורבנות…

[Speaker D] התאדות זה שינוי מהותי לא?

[הרב מיכאל אברהם] התאדות זה שינוי, אוקיי. תראו הנקודה היא, זה לא חשוב, כל זה פלפולים. הנקודה היא שמה שאני מתכוון לומר זה שאחרי שמונה ימים של חג הסוכות אין סוכה. לא שאין קדושה, אין סוכה. זאת אומרת הסוכה הייתה קדושה בקדושה עולמית אבל המושג סוכה קיים שמונה ימים. אחרי שמונה ימים לא הקדושה פקעה בכדי, הקדושה לא פקעה לעולם, הסוכה קדושה בקדושה עולמית לתמיד, רק אחרי שמונה ימים אין סוכה, הסוכה פקעה. כן, הקורבן התאדה. זה לא שהקדושה שלו התעופפה, בסדר? לכן זה לא נקרא שקדושה פקעה בכדי. לכן זה לא קשה על הרשב"א. הרשב"א מדבר שזה קדושת הגוף ולא קשה עליו למה בסוף שמונה ימים הקדושה פוקעת, כי לא הקדושה פוקעת, החפץ נעלם. כך חשבתי פעם שהקובץ שיעורים מביא עונג יום טוב, שעונג יום טוב כותב, שואל למה השולחן ערוך כותב שמי שיושב בסוכה בגשם אז הוא הדיוט. כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. אז הוא שואל שם למה הדיוט? זה איסור! ושימוש בעצי סוכה, הוא מתגונן עליו מפני הגשם. אז הוא אומר שמתי שיורד גשם ואין מצווה זה לא סוכה. קובץ שיעורים כותב את זה. דבר דומה.

[Speaker I] בבורו פארק מוכרים קרשים לגגות של סוכה שיש להם איזה מין גיאומטריה כזאת שאת הכוכבים אתה רואה אבל הגשם לא יורד עליך. אוקיי. וואו. אז כעת, אז כעת, כעת אפשר לשבת בסוכה כשירד גשם ואתה לא משתמש בעצים?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בסדר, כי בסוכה כזאת יש מצווה, אז זה לא תלוי במציאות הגשם בעולם, זה תלוי בשאלה אם יש גשם בתוך הסוכה, זה תשבו כעין תדורו, עד שתסרח המקפה. אם נכנס, אם נכנס גשם בתוך הסוכה והוא לא משמעותי אתה ממשיך לשבת שם, עד שתסרח המקפה. זה הכלל, זאת אומרת שזה מקלקל את האוכל. אוקיי, זה הכלל. אם לא, אז תשב. עכשיו אם הסוכה מוגנת מפני הגשם באיזשהו פטנט כזה וזה לא נכנס, אז אין בעיה, אתה חייב במצוות סוכה, תשב שם.

[Speaker I] אז איפה, אז למה, אז למה זה איסור להשתמש בעצי סוכה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, שמה כבר אין איסור כי אתה עושה את המצווה. כל הבעיה הייתה שאתה לא עושה את המצווה, אז אם ככה יש פה איסור כי אתה משתמש בעצי סוכה לא בשביל המצווה. אז אני אומר בסדר, אבל זאת לא סוכה, כי בזמן כזה זאת פשוט לא סוכה. סוכה שמיועדת למצווה היא סוכה, אם היא לא מיועדת למצווה היא לא סוכה.

[Speaker D] רגע, זה נחשב, זה נחשב מעילה אם אתה לשבת מתחת לעצים שמוקדשים לסוכה?

[הרב מיכאל אברהם] אז זה עוד שאלה, רוב הפוסקים אומרים שלא. הם עונים ככה על הקושיא של העונג יום טוב. הם טוענים שלשבת מתחת לסוכה זה לא נקרא שימוש בעצי סוכה. שימוש בעצי סוכה פירושו לקחת משהו מן הסוכה, וזה מאוד מזכיר את ההגדרה שלך, לקחת משהו מהסוכה ואז לעשות בו איזה שימוש. להשתמש באיזושהי דרך, הסוכה בין כה וכה שם, אני רק יושב מתחת, זה לא נקרא שימוש בעצי סוכה. ועונג יום טוב מניח שכן, והמגן אברהם כותב

[Speaker D] שאפשר לשאול על זה עוד שאלות באותו היגיון, גם בלי קשר לתשובה הזאת לא תענה עליהם.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker D] אם מותר לשים ילד קטן, נגיד

[הרב מיכאל אברהם] על נשים, על נשים הוא

[Speaker D] שואל העונג יום טוב.

[הרב מיכאל אברהם] ומה הוא עונה?

[Speaker D] על נשים, איך לנשים מותר לשבת שם? הרי אם אתה יכול לומר שגם הן

[הרב מיכאל אברהם] מקיימות את המצווה רק שהן לא מחויבות או משהו כזה. אבל נגיד ילד שלא הגיע לידי חינוך? כן, הוא שואל על נשים באותה מידה, כי אם יש איסור שלא יקיימו את המצווה. אז הן מקיימות את המצווה אבל לא מחויבות, אם יש איסור שלא יקיימו. לא, אז ממילא לא יהיה להן איסור. אבל אם אין להן מצווה? אני רוצה לקיים את המצווה גם

[Speaker D] כשירד גשם.

[הרב מיכאל אברהם] שמעתי פעם שהרבי מקלויזנבורג ישב בסוכה גם בגשם, הוא אומר שמבחינתו זה מצטער לצאת מן הסוכה, אפילו כשירד גשם. אגב זאת הגדרה מעניינת, האם המצטער לצאת מן הסוכה פטור מלצאת ממנה, זאת אומרת זה לא רק המצטער לשבת בסוכה. הגדרה מעניינת. לא משנה, בכל אופן, אז על זה, אז

[Speaker D] על זה התשובה הזאת לא תענה, כלומר התשובה ש…

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, ברור שלא, שמה זה משהו אחר. אני מדבר על נסיבות שאומרות שכרגע אין מצווה. טוב, זה דיון אחר.

[Speaker G] אני חושב שהקריטריון הוא אם צריך לזה היתר בנייה או לא. בסוכות לא צריך היתר בנייה, ואחרי זה שזו פרגולה אם באים אליך מהעירייה סימן שזה כבר…

[הרב מיכאל אברהם] אה, אתה אומר שיש לנו הגדרה אובייקטיבית, לא צריך לבדוק.

[Speaker G] גדולי העירייה. הם, הם זה הקריטריון.

[Speaker E] חס וחלילה, יש עיריות שיבואו אליך גם בסוכות.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בכל אופן, למה אני מביא את הדוגמה הזאת? כי בעצם זה מקביל לגמרי להבחנה הזאת של הרמב"ם. הרמב"ם אומר שכשנעלמו שבעה עממים או נעלמו עמלקים, זה לא אומר שהמצווה תחומה בזמן. המצווה היא מצווה עולמית, רק אין על מי ליישם אותה. מה שנעלם זה האובייקט שעליו אנחנו מצווים, לא המצווה עצמה נעצרה בזמן. עכשיו גם פה בסוכה כשהקדושה שלה פקעה אחרי שמונה ימים, זה לא שהקדושה תחומה בזמן, הקדושה היא עולמית. קדושת הגוף לא פקעה בכדי, הסוכה תחומה בזמן. זאת אומרת אחרי שמונה ימים אין סוכה, זו אותה הבחנה בדיוק. אוקיי. טוב, אולי אני עוד אחזור לזה. בכל אופן, זה מה שהרמב"ם אומר. עכשיו יש הידיינות שלמה בין רבי אברהם בן הרמב"ם לבין רבי דניאל הבבלי בספר מעשה ניסים, שזה התכתבות ביניהם סביב ספר המצוות והשורשים, כל מיני שאלות. רבי דניאל… הבבלי שאל שמה את רבי אברהם מה ההבדל בין המצווה הזאת לבין לשים נחש שרף? גם נחש שרף בעצם זאת מצווה שהגיעה לתכליתה, נכון? אמרו לנו לשים נחש שרף, שמנו. מה, למה זה נקרא מצווה זמנית, לשים נחש שרף או צנצנת מן בצנצנת, וזה לא נקרא מצווה זמנית? גם שם הצטווינו, לא יצויר, בזמן שהצטווינו, כשעשינו את זה, זה נגמר כי ביצענו. אז זה הגיע לתכליתו. מה ההבדל בעצם בין שני הדברים האלה? זה מה שהוא שואל שמה. עכשיו, רבי אברהם בן הרמב"ם מסביר לו דברים שבעצם כבר כתובים ברמב"ם. ולכן, כשקראתי את הרמב"ם אמרתי לכם שתשימו לב שיש פה שני ניסוחים שונים. הם נראים משלימים אבל יש הבדל בניואנס. ניסוח אחד זה שהמצווה הגיעה לתכליתה ולכן זו לא מצווה שתחומה בזמן. הניסוח השני, שהוא נראה כמו אינדיקציה לראשון אבל הוא לענייננו עכשיו יהיה חשוב, זה ניסוח שאומר שהאינדיקציה היא שאם אנחנו נחזור לסיטואציה שבה המציאות תהיה אותו דבר, האם אנחנו נחזור ונהיה חייבים? יתגלו פתאום שבעה עממים, אנחנו נצטרך להשמיד אותם עדיין. לכן זאת מצווה לא תלויה בזמן, זאת מצווה שנוהגת לדורות. לעומת זאת, מן בצנצנת או נחש שרף מתברר שאפילו אם יחזור המצב בדיוק אותו דבר לא נצטרך לעשות את זה. זה מה שכתוב ברמב"ם. אוקיי?

[Speaker G] איך הוא יודע את זה?

[הרב מיכאל אברהם] איך הוא יודע את זה? זאת שאלה מעניינת, אני לא יודע, פרשנות לפסוקים, לא יודע בדיוק, אבל זה ההבדל, ככה הרמב"ם לפחות תופס את ההבדל, וזה מה שרבי אברהם בן הרמב"ם… הנה אני אתאר לך את המצב. מה? נגיד ירדנו עוד פעם למצרים, בסדר? גלינו מארצנו, ירדנו למצרים, השתעבד בנו פרעה, קרו עשר המכות.

[Speaker D] מה כל זה קשור?

[הרב מיכאל אברהם] זה לא זה בסוף לשים… רגע, קריאת ים סוף, הלכנו במדבר, חזרנו את כל ההיסטוריה של התורה, וקרה בדיוק אותו דבר עם כל הנחשים והמגפות וכל התלונות וכל העניינים האלה. ועכשיו, האם אנחנו צריכים לשים נחש שרף?

[Speaker D] זה לא נראה לי שזה ההגדרה של מצווה שהיא מתייחסת למעשה. מצווה שמתייחסת למעשה זו מצווה שמגדירה מעשה מסוים.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, בהינתן נסיבות מסוימות. אז כשקרו הנסיבות האלה הקדוש ברוך הוא אמר… זו מסברה, זה לא שהציווי מתייחס לזה. למה?

[Speaker D] הציווי מתייחס לזה.

[הרב מיכאל אברהם] מתי שיש נסיבות כאלה הקדוש ברוך הוא אמר לנו שימו נחש שרף, נכון? אז הוא צריך לחזור על זה כל פעם שיש נסיבות כאלה. עכשיו אתה, נכון שזה לא יקרה הפעם הנסיבות האלה, לא חשוב, אבל ברמה העקרונית גם זה רק הגיע לתכליתו. זה בעצם מה ששואל רבי דניאל הבבלי. כי בסופו של דבר באופן עקרוני הנסיבות האלה יכולות לחזור עוד פעם. עכשיו לפי הקריטריון של הרמב"ם, בעצם יוצא שהנסיבות האלה גם אם הן יחזרו עוד פעם אנחנו לא נצטרך לשים נחש שרף. אלא אם כן הקדוש ברוך הוא יצווה שוב, אבל אם לא, הציווי ההוא פג.

[Speaker H] זה ניסוח של סיפור. אנחנו אומרים שהשם ציווה למשה רבנו לשים משהו מסוים. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא ניסוח של… לא, עשה לך נחש שרף, מה זאת אומרת? זו מצוות עשה.

[Speaker H] זה ציווי למשה, זה לא ציווי לכל אחד.

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, מה זה קשור? אז שהמנהיג העם יעשה את זה. גם לאהרון, בהעלותך את הנרות, מה זה? זה ציווי לכוהנים לדורות. לא משנה, אז זה היה אהרון, אבל המנהיג יעשה את זה, המנהיג של אותו זמן, אולי זה אפילו יקראו לו משה אם אנחנו מחזירים את כל ההיסטוריה, יהיה גלגול של משה רבנו. אז ברגע שהנסיבות יחזרו, אומר לנו הרמב"ם עוד פעם, אני לא יודע מתי מה הקריטריון שלו, מתי הוא מפרש כך ומתי כך, אבל כך הוא למד. הוא למד שאפילו אם הנסיבות יחזרו והכול יהיה אותו דבר, לא נצטרך לשים נחש שרף. ולכן זאת מצווה שלא נוהגת לדורות.

[Speaker D] נראה לי מיותר החילוק הזה, אני לא רואה למה צריך לומר את זה. גם במצוות שבעה עממים יש הגדרה שאם יש שבעה עממים אז תעשו ככה. זה משהו ספציפי. פה הציווי נאמר בזמן מסוים.

[הרב מיכאל אברהם] במצוות שבעה עממים אין שום אם. תהרגו את שבעה עממים. כל עוד יש שבעה עממים צריך להרוג אותם. אז פה אומרים לך, ברגע שאתה נמצא בסיטואציה כזאת, שימו נחש שרף, אין אם, גם שם לא מוגדר כ-אם, אלא זה ברור, זה מתייחס לנסיבות שזה מתייחס. מה ההבדל? תמיד כשנכנסים לארץ תקימו מזבח, הר גריזים והר עיבל, תעשו כן, תמיד כל פעם? עזרא ונחמיה באופן עקרוני היו צריכים גם כן לעשות את זה לפי ההיגיון הזה. למה הם לא עשו את זה? כי לא צריך. אומר הרמב"ם, למה לא צריך? כי המצווה הזאת היא תחומה בזמן, הציווי תחום בזמן, לא הדבר שעליו אנחנו מצווים. זה לא הסוכה, זו הקדושה תחומה בזמן.

[Speaker D] ולפי זה צריך לשאול שוב, אם יקרה ששוב נגיע למצרים ונשתעבד לנו פרעה ונקבל עשר מכות ונקבל את התורה מסיני, אז האם נצטרך שוב? יכול להיות שאז כן נצטרך שוב.

[הרב מיכאל אברהם] לא קיבלנו את התורה, בלי קשר לתורה עכשיו, זה לא קשור לתורה, זה ציווי שבא לא מהתורה, זה ציווי שבא ישירות מהקדוש ברוך הוא. משה רבנו לא קיבל את זה בהר סיני כמצווה. זה מה שהרמב"ם הרי כותב, אין לנו עניין בסיני או לא בסיני בתחילת השורש מה שקראנו. אין עניין בסיני או לא בסיני במצווה שלא נוהגת לדורות. זה לא מעניין אם זה התקבל בסיני או לא. משה רבינו הצטווה ואמרו לו תעשה את זה. אחרי זה זה נכתב בתורה, אבל הוא לא קיבל את זה בהר סיני את הציווי הזה. מה בעצם הדבר הזה אומר? מה שהדבר הזה אומר זה שהמצוות הזמניות, לפי… תבינו זה חידוש גדול מה שהרמב"ם אומר כאן. מאוד גדול אפילו מבחינה הגיונית. למה? כי זה בעצם אומר שיש מצוות שהן לא פונקציה של הנסיבות. הרי באותן נסיבות עצמן אתה לא חייב. למה לא? הרי אם הייתי צריך באותן נסיבות שקרו אז לשים נחש שרף, מה ההבדל? אם יש את אותן נסיבות הרי זה עדיין הדבר הנכון לעשות, לא? אז למה עכשיו לא? אז אני אומר, אני לא מדבר על השאלה איך הרמב"ם יודע את זה. בסדר, יש לו שיקולים פרשניים כאלה או אחרים. אני שואל על מה ההיגיון בזה? למה שמצווה תהיה בכלל מוגדרת כך? הרי אם בנסיבות כאלה נכון לשים נחש שרף, אז מה הבעיה אם אנחנו נהיה באותן נסיבות אז צריך עוד פעם לשים נחש שרף? מה ההיגיון להגדיר מצווה שהיא תחומה בזמן באופן מהותי? לא בגלל שהנסיבות הן שונות. למשל, אתן לכם אולי דוגמה אחרת לאותה אבחנה. יש הרמב"ן כותב בקידושין בדף ל"ד, הרמב"ן אומר שמה שמצוות ספירת העומר היא מצוות עשה שהזמן גרמא, לא הזמן גרמא. בסדר? זה רמב"ן ידוע. שואלים עליו, יש כל מיני אחרונים שמסבירים את העניין. יש כמה מהם שמתנבאים בסגנון אחד והם רוצים לומר שספירת העומר היא בעצם לא מצווה שהזמן גרמא אלא היא מצווה שתלויה באירועים שהאירועים קורים בזמן. זאת אומרת ספירת העומר היא ממחרת השבת, זאת אומרת מפסח. אם פסח היה בכסלו אז היה צריך לספור ספירת העומר מכסלו. רק פסח יוצא בניסן. אבל הספירת העומר לא קשורה בטבורה לניסן, היא קשורה בטבורה לפסח, לאירועים, וממחרת הפסח באיזושהי צורה. וכיוון שכך זה לא זמן גרמא. עכשיו זאת נקודה מעניינת כי אז יוצא שפסח עצמו שהוא כן מצוות עשה שהזמן גרמא, הוא כנראה תלוי בזמן לא רק ביציאת מצרים. זה הבית הלוי, כן, שהוא אומר "בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים". הרמב"ן מזכיר גם משהו כזה, והרב קוק יש לו גם את העניין הזה, והבית הלוי כותב את זה בצורה הכי ברורה, שהפסוק הזה הוא הפוך. זאת אומרת בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים, הפוך, את המצוות האלה, את זה, אני עושה בעבור מה שהשם עשה לי בצאתי ממצרים.

[Speaker B] מה התשובה לרשע?

[הרב מיכאל אברהם] מה? כן, בדיוק. אז הוא אומר שמה שלא, זה ישר, זה לא הפוך. הקדוש ברוך הוא עשה את יציאת מצרים כדי שאני אעשה את המצוות האלה. כן, המדרש הזה שרש"י מביא על לוט שעוגות מצות כי לא חמץ, אז רש"י אומר שם פסח היה. מה פסח? עוד לא יצאנו ממצרים, לא היה שום דבר, מה יש לאכול מצות 200, 300 שנה לפני יציאת מצרים? מה יש לאכול מצות? מצות זה זכר לחיפזון עם פרעה וכל הפטנטים האלה, לא? אז מה זה קשור ללוט? פרעה עוד לא חלם להיוולד.

[Speaker G] זה לא לגמרי. זה לא לגמרי, כי הם צוו לעשות מצות, הם ידעו שהם יצאו בחיפזון.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זהו, זה התשובה. זאת אומרת הטענה היא שבעצם יש משהו בט"ו בניסן, לא יודע בדיוק מה, שמחייב את המצוות האלה. ההיסטוריה מבנה את זה לתוך המציאות באיזושהי צורה. אבל באופן עקרוני כך טוענים, באופן עקרוני זה מעניינו של היום. האמת שספציפית פה אומרים את זה בעלי המוסר אומרים את זה על כל סגולת הזמנים, בכל זמן יש איזשהו עניין. אבל אני אומר פה זה אפילו כתוב בתורה כמעט במפורש מה שאתה אמרת באמת, שהרי הקדוש ברוך הוא בא' בניסן אומר החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה ואז הוא מצווה על פסח וכולי. וככה תאכלו אותו מותניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון פסח הוא להשם. מה חיפזון? אני הייתי בטוח שפרעה רדף אחרינו, לא הספיק בצקנו להחמיץ, עשינו חיפזון וברחנו מהר. משם בא החיפזון. לא שבועיים לפני שפרעה בכלל ידע שאנחנו הולכים לצאת. הקדוש ברוך הוא אומר לנו ואכלתם אותו בחיפזון פסח הוא להשם. זאת אומרת יש דין בפסח לאכול בחיפזון לא בגלל שפרעה רדף. זה עובד הפוך. פרעה רדף כדי להטמיע בהיסטוריה את זה שאנחנו נאכל בחיפזון, כן, באיזושהי צורה. אז פה ספציפית אפילו יש לזה מקור בתורה עצמה. הרחבות בכל אופן בכל מקרה

[Speaker G] למה אני יש הבדל אבל, יש בכל זאת הבדל. מה? כי יציאת מצרים גם אם אנחנו נרד היום למצרים ונצא חזרה אנחנו כבר עם. זאת אומרת זה לא…

[הרב מיכאל אברהם] לא, נמחק לנו הזיכרון, איבדנו, חזרנו חזרה למצרים, ירד יעקב אבינו עם שבעים נפש, הכל מההתחלה.

[Speaker G] ריסט. עשינו ריסט. אם זה הכל מההתחלה אז הוא צריך לקבל תורה מההתחלה כי אחרת אין לו כלום. אבל אם הוא יקבל תורה זה יכול להיות שיקבל אותה עם אותן המצוות.

[הרב מיכאל אברהם] תורה כן אבל זה… ציווי שלא בא מהתורה. איזה מהם? הציווי שבא, הציווי של עשה לך נחש שרף, זה לא ציווי בתורה, זה משה, הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו תעשה את זה, זה לא ציווי, לא תלוי במתן תורה הציווי הזה.

[Speaker B] זה לא היה ניסיון? המבט אל הנחש, נחש שרף, זה לא היה ניסיון לעם? מה? נחש שרף, זה היה מעין ניסיון לעם ובניסיון יכל לעבור גם…

[הרב מיכאל אברהם] לא, נחש שרף לא ניסיון. נחש שרף כדי למנוע את המגפה. שים נחש שמה כדי שיסתכלו עליו ויתרפאו. שיסתכלו עליו? כן. אז זה לא ניסיון, זה… אתה אומר המשנה מראש השנה… כן, וכי ידיו של משה עושות מלחמה? בסדר, לא משנה, המצוות האלה הן מצוות שבסופו של דבר לא תלויות במתן תורה, הם לא נצטווינו עליהם כמצווה בתורה. הקדוש ברוך הוא אמר למשה בסיטואציה הזאת, זה מה שאתה צריך לעשות. הטענה היא ש…

[Speaker G] אז גם זאת תהיה מצווה? מה? זאת אומרת, אם הם יקלעו לאותה סיטואציה ובאמת הם ינגפו בנחשים, אז זה מה שהם צריכים לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הרמב"ם אומר שלא. זו בדיוק הנקודה, הרמב"ם טוען שלא. אז ההסבר ברמב"ן שמה זה שיש דברים שהם תלויים בזמן ויש דברים שתלויים באירועים שקורים בזמן. אתן לכם דוגמה, האם ברכת המזון זו מצוות עשה שהזמן גרמה? כי אני מברך רק כשאני אוכל. עכשיו אני אוכל ארוחת בוקר נגיד בשמונה בבוקר, אז רק בשמונה בבוקר צריך לברך ברכת המזון? לא. אז למה זה לא מצוות עשה שהזמן גרמה? נגיד שאני אוכל קבוע בשמונה בבוקר בשבילכם נעשה

[Speaker B] אפילו כי לא אוכלי ייקה ליום אחד.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, כי האכילה גורמת לברכת המזון. זה שהאכילה קורית באיזשהו זמן, אז מה? המצווה היא פונקציה של האירועים, ואירועים מטבע הדברים תמיד קורים בזמן כלשהו. אבל המצווה לא תלויה בזמן, המצווה תלויה באירועים. אירועים זה תמיד קורה באיזשהו זמן. בעצם זאת הטענה על ספירת העומר. עכשיו גם מצוות זמניות זה אותו עניין. מצוות זמניות אומר הרמב"ם זה כמו מצוות עשה שהזמן גרמה. מצוות עשה שהזמן גרמה זה מצוות שתלויות בזמן עצמו, לא באירועים שבזמן. מצוות זמניות זה גם מצוות שתלויות בזמן עצמו ולא באירועים. זאת אומרת שאם יהיו אותם אירועים בזמן אחר אנחנו לא נהיה מחויבים. לא נהיה מחויבים. נחזור לאותם… מה שאמרתי קודם, נחזור לאותם אירועים אבל זה יהיה היום לא אז. בזמן אחר, לא נהיה חייבים. למה? כי המצווה היא פונקציה של הזמן לא של האירועים. נגיד בשפה המתמטית, אז נגיד שננסח אירועים זה X והזמן זה T, ו-F זה הפונקציה, החובה שלנו שהיא פונקציה של המקום והזמן. אז אם יש לנו F של X ו-T, אני מקווה שהמושגים הבסיסיים האלה מוכרים. אז F של X ו-T יכול להיות בשתי צורות: יכול להיות פונקציה של הזמן והמקום, ויכול להיות פונקציה של המקום שהוא עצמו פונקציה של הזמן. פונקציה לא מפורשת של הזמן, X של T. בדיוק, F של X כש-X הוא X של T. למשל אתן לכם דוגמה בפיזיקה, בפיזיקה אגב יש הבדל בין שני הדברים האלה. זאת אומרת תלות לא מפורשת בזמן משמרת אנרגיה, זה נקרא כוח משמר. ותלות מפורשת בזמן האנרגיה לא נשמרת. זאת אומרת תחשבו על חלקיק שזז, כדורון שנע על פני איזשהו שטח כלשהו. אז אם הוא במקום גבוה יש לו אנרגיה פוטנציאלית גבוהה, אם הוא במקום נמוך יש לו אנרגיה פוטנציאלית נמוכה, והוא זז. אז האנרגיה שלו היא תלויה בזמן, נכון? בזמן מסוים יש לו אנרגיה נמוכה, בזמן אחר יש לו אנרגיה גבוהה. מה מייחד אבל את התנועה הזאת? שאם הוא יחזור בזמן אחר לאותו מקום תהיה לו אותה אנרגיה. כיוון שהאנרגיה היא לא באמת תלויה בזמן, היא תלויה במקום. רק המקום משתנה עם הזמן, כל זמן אחר אני נמצא במקום אחר. אז לכן לא באמת יש פה תלות בזמן, התלות בזמן היא מלאכותית, היא לא באמת תלות בזמן, התלות היא במקום. רק המקום תלוי בזמן. נכון? לעומת זאת יכול להיות מצב שהאנרגיה תלויה מפורשות בזמן, לא דרך מקום שהוא עצמו תלוי בזמן. למשל לא יודע, קחו קבל, תחברו אליו שתי אלקטרודות ותשימו שמה שדה שתלוי בזמן. סינוס, מתח שמשתנה עם הזמן, לא חשוב מה. אז השדה בתוך הקבל הוא פונקציה של הזמן. הוא לא פונקציה של הזמן כי איזשהו מקום משתנה אלא זה פונקציה מפורשת של הזמן. שדה כזה הוא לא משמר, אי אפשר להגדיר שימור אנרגיה בשדה כזה ולא שום דבר. כשיש תלות מפורשת בזמן כל המתמטיקה מסתבכת. זאת אומרת הגדלים משתנים, אין גדלים משתמרים, הבלאגן גדול, הבלאגן חוגג. סיוט של כל סטודנט שנה א' לפיזיקה. כוח לא משמר. אז גם בהקשר הזה זה בדיוק אותו דבר. זאת אומרת אם המצווה היא תלויה בנסיבות, אך נסיבות תמיד קורות באיזשהו זמן כמו בברכת המזון, אז בעצם זאת לא תלות בזמן, זאת תלות בנסיבות, אך נסיבות מטבע הדברים תמיד קורות בזמן. זה לא נקרא מצווה שתלויה בזמן. אבל אם המצווה תלויה בזמן ובנסיבות, זאת אומרת שאם אני אגיע לאותן נסיבות בזמן אחר אני לא אהיה חייב. האנרגיה… האנרגיה שלי תהיה שונה, למרות שאני באותו מקום, אבל הזמן הוא זמן אחר, אז האנרגיה היא שונה. אז זה אומר שיש תלות מפורשת בזמן, זה לא תלות עקיפה בזמן. במצב כזה המצווה תלויה בזמן עצמו, הוא עצמו גורם לחיוב, לא רק הנסיבות שקרו באותו זמן. זה בהקשר, שנייה אחת, בהקשר של מצוות עשה שהזמן גרמא, זה מה שנקרא מצוות עשה שהזמן גרמא שמזה נשים פטורות. בהקשר של מצוות זמניות של הרמב"ם פה, זה מה שנקרא מצוות זמניות שלא נכללו במניין המצוות. בשני המקרים מדובר על מצוות שהתלות שלהן בזמן היא תלות מפורשת. אם התלות בזמן עקיפה, אז זה לא מצוות עשה שהזמן גרמא בהקשר ההוא, לפי הרמב"ן לפחות, ולפי הרמב"ם פה זו מצווה שנמנית במניין המצוות, היא לא מצווה שתלויה בזמן, לא תחומה בזמן.

[Speaker G] כמו תשעה באב, תשעה באב זה תלוי באירועים ולא בזמן.

[הרב מיכאל אברהם] למה? גם פסח תלוי באירועים ולא בזמן ברמה העקרונית, אבל הוא אומר לנו לא לא, יש פה משהו, אגב בתשעה באב זה עוד הרבה יותר, פעם דיברתי על זה אני חושב, תשעה

[Speaker I] באב.

[הרב מיכאל אברהם] פדיון בכל זמן שהוא. יש לגבי תשעה באב זה דווקא מעניין מה שאתה מעיר, כי דווקא תשעה באב הוא הדוגמה הממש הפוכה לעניין. הגמרא אומרת בתענית שקרא עלי מועד לשבור בחורי, בסדר? ככה אומר הפסוק באיכה. מה זה קרא עלי מועד לשבור בחורי? הכוונה שעיברו את החודש בין תמוז לראש חודש אב, עיברו את החודש כדי שבכיית המרגלים שיצאו בא' תמוז תיפול בדיוק על תשעה באב. היה צריך חודש יותר ארוך כדי שזה ארבעים יום לקח להם עד שהם חזרו, אז היה צריך לעבר את החודש ואז זה נפל, אחרת זה היה נופל בעשרה באב. וקרא עלי מועד לשבור בחורי, זאת אומרת המועד הזה של תשעה באב קבעו אותו שהנפילה, שהבכייה של העם ושל המרגלים תיפול על תשעה באב. למה? כי זה יום בעייתי, יום מועד מיוחד לכל מיני בעיות. ואנחנו תמיד יש הרבה וורטים על זה שלאורך ההיסטוריה היו דברים בתשעה באב וזה, אגב אני לא בטוח שזה נכון, זה מיתוס כזה. מחברים כל מיני דברים שאפשר לשחק עם הזמנים, מכניסים אותם איכשהו לתשעה באב. זה לא דברים כל כך… במשנה כתוב חמישה דברים קרו לאבותינו בי"ז בתמוז וחמישה דברים בתשעה באב, שזה מאוד מעניין, בדיוק חמישה דברים גם פה וגם פה. גם זה כמובן איסוף קצת מגמתי, אבל עשו פה עיבור של החודש כדי שזה ייפול על תשעה באב. אבל רגע, תשעה באב עוד לא היה, זה כמו לוט. תשעה באב לכאורה זה משהו שקרה או אחרי שהם בכו, או כשחרב הבית, לא משנה, האירועים שקרו בתשעה באב הם אלה שהיקנו לו את סגולתו לתשעה באב, לא? רואים פה שלא כך. זאת אומרת שיש משהו בזמן עצמו של תשעה באב שבגללו קרו האירועים, לא שבגלל האירועים זה האופי של הזמן. כי עובדה שעוד לפני שכל האירועים קרו, הקדוש ברוך הוא כבר היה צריך לדאוג לזה שהבכייה של המרגלים תיפול על תשעה באב. זאת אומרת שתשעה באב היה מוכן ומזומן לעניין הזה עוד מראש. ולכן באמת, הרי בגמרא עצמה קרא עלי מועד לשבור בחורי, מועד זה סתם בגלל השאלה שלך רק בסוגריים, קרא עלי מועד לשבור בחורי זה המועד זה ראש חודש, לא תשעה באב. הגמרא גם אומרת המועד מכאן שראש חודש נקרא מועד. אבל הרי אנחנו בדיוק, אנחנו הרי יש כמה מנהגי אבילות שאנחנו לא נוהגים, או מנהגים שאנחנו לא נוהגים בתשעה באב בגלל שזה מועד. זאת אומרת הפשט הפשוט קרא עלי מועד לשבור בחורי זה תשעה באב, זה לא ראש חודש. אלא שאין סתירה. אין סתירה. המועד שמה של ראש חודש הכוונה קבעו את ראש חודש כדי שניוועד עם הקדוש ברוך הוא בתשעה באב, בשביל זה עשו את ראש חודש. המועד הוא באמת תשעה באב גם לפי הפירוש של הגמרא המועד הוא תשעה באב. כי המועד הזה מה זה מועד? מועד זה מלשון להיוועד. זאת אומרת זה איזשהו מפגש שמתוכנן מראש, מוכתב מראש. והמפגש הזה של תשעה באב הוא לא קרה במקרה כי אז חרב הבית, אלא כי התאריך הזה הוא תאריך ששם אנחנו נפגשים עם הקדוש ברוך הוא. אגב לכן הוא גם יהפוך להיות יום שמחה לעתיד לבוא וכולי, כיוון שהמפגש הוא המפגש, זה עניינו של היום. האופי של המפגש זה כבר תלוי, אם אנחנו היינו לא בסדר אז האופי ייראה עגום, ואם אנחנו כן נהיה בסדר או לעתיד לבוא אז האופי לא יהיה עגום, הוא יהיה שמח. אבל עדיין זה מועד, זה מקום שבו נפגשים נועדים עם הקדוש ברוך הוא. זה הסיבה שתשעה באב הוא בעצם הדבר העיקרי שקרוי פשוט מועד, להבדיל מכל המועדים האחרים שהם נקראים ככה ביחד, אבל מה שקרוי באופן מובחן מועד זה דווקא תשעה באב. כי מועדים אחרים הם תלות באירועים, תשעה באב האירועים תלויים בו.

[Speaker B] כמו ראש חודש. מה?

[הרב מיכאל אברהם] ראש חודש. ראש חודש זה בגלל זה, בגלל קרא עלי מועד.

[Speaker B] ראש חודש בא בדיוק מתשעה באב.

[הרב מיכאל אברהם] בחודשיכם ובמועדיכם, הרי דווקא בראש חודש זה לא בדיוק מועד, בחודשיכם ובמועדיכם זה כמו… על הצדיקים ועל החסידים, אתם יודעים. מאיפה אנחנו יודעים שהחסידים הם לא צדיקים? כי כתוב על הצדיקים ועל החסידים, אז זה כנראה שני דברים שונים. בכל אופן ה…

[Speaker I] יש פה גם ביניים…

[הרב מיכאל אברהם] כן, ברור. אתה יודע, זה… כבר דיברנו על זה פעם שאישה מתווכחת עם הבעל, היא אומרת לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", אני לא יודעת מי הסתבכה, זה אישי בוחן… אז הוא אומר לה, ברור, זה גזירת הכתוב מיוחדת שבדרך כלל לא צריך לשמוע אל נשים. רק פה יש גזירת הכתוב מיוחדת לשרה כן אתה צריך לשמוע במצב הזה. להיפך, מכאן לומדים שלא צריך לשמוע לנשים.

[Speaker F] אתה יודע מה הגמרא דורשת? מי שזורק ציפורניים אל הרצפה רשע, צדיק קוברן וחסיד שורפן.

[הרב מיכאל אברהם] וחסיד שורפן, כן, בכינמי.

[Speaker D] אבל זה מה שאמרנו שחסיד זה מי שעושה מעבר לדין וצדיק זה מי שעושה בדיוק את עיקר הדין.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בסדר, אל תשיב על הדרוש. אנחנו לא משיבים על הדרוש. אל תיקח את זה ברצינות את כל מה שאמרתי. אוקיי, איפה היינו? עוד שנייה אחת. תשעה באב? לא, תשעה באב זה היה סוגריים של איציק, רגע אני… שנייה אחת. אה, כן, אז בעצם הטענה היא שיש מצוות, אני חוזר עכשיו כן לרמב"ם, אז בעצם הטענה היא שמצוות זמניות או מצוות שהזמן גרמא אלה מצוות שהתלות שלהם בזמן היא תלות מפורשת. אוקיי? זאת אומרת, הזמן הוא הסיבה לזה שאנחנו חייבים, לא רק הנסיבות. הזמן עצמו הוא חלק מהסיבה. עכשיו זה בעצמו דבר מאוד מעניין. איך זמן יכול להיות סיבה למשהו? הוא בכלל משהו זמן? הנושא שלנו זה זמן כן, אז פה אני מתחיל. עד עכשיו זה רק הקדמות.

[Speaker B] שבת, יש לזה משמעות, זה היום השביעי הוא קבוע ועובר בכל…

[הרב מיכאל אברהם] כי אמרו לנו כל שבעה ימים לנוח, בסדר. אבל מה… אבל איפה הזמן למה שהזמן יחולל משהו? אמרו לנו זה קשור לשישה שעות בין בשר וחלב. אמרו לנו כל שבעה ימים תעשו יום מנוחה.

[Speaker G] אבל הרב זה טיפה שונה אבל. כי זה לא כל שבעה ימים לנוח, כי אם זה היה ככה, אז בגמרא כשהוא לא יודע איזה יום אצלו במדבר, אז הוא לא היה סופר שבעה ימים. הוא סופר למה? כי יש שם מחלוקת האם זה היום שבת כמו שהוא אומר ואז זה הזמן, או שפשוט כל שבעה ימים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אני לא חושב שהתפיסה היא שדין השבת הוא אחד לשבעה ימים, זה לא… השאלה היא, יש שם מחלוקת בראשונים, באחרונים שמה אני כבר לא זוכר, אם זה דין דאורייתא או לא. יש כאלה שרוצים באמת לטעון שיש איזשהו דין כזה שכל שבעה ימים לעשות שבת גם אם זה לא השבת הנכונה.

[Speaker G] אז למה בכלל בגמרא יש ויכוח אם הוא יספור שבעה ימים או שכל יום ינוח קצת?

[הרב מיכאל אברהם] זה סתם דיני חזקות…

[Speaker G] לא, כי הוא רק רוצה ליפול על השבת. זאת אומרת, אם לשבת בתור זמן יש משמעות בתור זמן, אז באמת בשביל מה שיספור ימים? כי זה הוא יכול ליפול על כל יום אחר בשבוע. ואם כל שבעה ימים לנוח, אז מה זה משנה אם היום זה שבת או לא.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לכן אני אומר שזה לא כל שבעה ימים לנוח.

[Speaker G] אז זה כזה כמו שהוא אומר שזה תלוי בזמן. שהיום השביעי דווקא הזמן הספציפי הזה השביעי,

[הרב מיכאל אברהם] השבת שהקדוש ברוך הוא נח מהמלאכה בפעם הראשונה, ומאז כל שבעה ימים. נכון.

[Speaker G] אבל אז אם

[הרב מיכאל אברהם] יש פה תנאי התחלה למשוואה הזאת, זאת אומרת כל שבעה ימים אתה צריך לנוח. וזה מתחיל מהשבת שהקדוש ברוך הוא… בסדר, אבל השבת שהקדוש ברוך הוא זה לא זמן. זה לא זמן, זה האירוע

[Speaker G] שהקדוש ברוך הוא שבת ממלאכתו.

[הרב מיכאל אברהם] אבל התנאי התחלה זה לא זמן, התנאי התחלה הוא האירוע. אפשר לומר אם כך גם לגבי זמן שתלוי בתאריך, זה גם… אם

[Speaker D] מדברים על זמן כמו תשעה באב, אז זה גם נמדד מבריאת העולם… לא, זה נמדד מבריאת העולם, אבל הסיבה שנתקענו דווקא על תשעה באב זה לא שום אירוע. זה לא של מאיפה זה נמדד. זה לא שום אירוע, זה לא בגלל שחלף כך וכך זמן מבריאת העולם.

[הרב מיכאל אברהם] אלא זה התאריך שלא יודע סגולתו של התאריך הזה, בזמן שמגיע אחרי כך וכך זמן ככה אתה מגדיר את הזמן. אבל חיובי תשעה באב או מה שקורה בתשעה באב הוא פונקציה של הזמן עצמו. לא משנה איך אתה מגדיר את הזמן. אתה מגדיר את הזמן ביחס לבריאת העולם, זה נכון. אבל פה זה לא מוגדר השבת ביחס לבריאת העולם. בריאת העולם היא הסיבה של השבת. זה לא שכך אני פשוט מגדיר את ציר הזמן.

[Speaker G] פה המכתב של ניוטון עם החבר שלו… איינשטיין.

[הרב מיכאל אברהם] של איינשטיין, סליחה. כן. אמר לו שזמן בכלל לא נפנ…

[Speaker G] הוא לא מת בכלל.

[הרב מיכאל אברהם] כן, לזה עוד נגיע בהמשך. לזה עוד נגיע בהמשך. אז הנקודה היא שבעצם כשאנחנו אומרים שהזמן מחולל משהו, זאת אומרת הוא סיבה למשהו אחר, זה חידוש. כי התפיסה המקובלת של זמן היא שזמן הוא לא דבר. זמן זה צורת הסתכלות או ארגון של אירועים או של דברים שאנחנו משתמשים בקטגוריות שונות לארגן אותם. חלל, זמן… זה מימין לזה, זה לפני זה, זה אחרי זה. ככה אנחנו מארגנים את הדברים. אבל הזמן והחלל הם לא משהו. הם קטגוריות. קאנט למשל אומר שהחלל והזמן זה צורות הסתכלות שלנו על העולם, זה לא דברים בעולם עצמו. אבל אם זה היה כך, אז הזמן לא היה יכול להיות סיבה לכלום. כי משהו שמחולל דבר אחר זה משהו. זאת אומרת, לא משהו שהוא לא קיים לא יכול לחולל משהו, לא יכול להיות סיבה למשהו. זאת אומרת, אם אתה סיבה למשהו זה אומר שאתה קיים. עכשיו יש יש איזה כמה כמה דוגמאות שחשבתי שבאמת בתפיסה ההלכתית זה לא כמו התפיסה הקאנטיאנית. דוגמה אחת, הגמרא בתחילת ברכות, הגמרא אומרת שמה, דנים שמה עם הערב בא אחרי הבוקר, הבוקר בא אחרי הערב והערב בא אחרי הבוקר. בסוף בקדשים כן זה הערב אחרי הבוקר ובחולין זה הבוקר אחרי הערב. אין שום משמעות לדיון הזה אם בוקר וערב זה רק צורות הסתכלות שלנו. זאת אומרת, מה בא אחרי מה? תחליט מה שאתה רוצה, שים את הנקודה איפה שאתה רוצה, וממילא השני בא אחריו. אם אתה שואל שאלה כזאת זה אומר שיש משהו בזמן עצמו שלא מותנה בשאלה איך אתה מסתכל והשאלה היא באמת מה בא לפני מה, זאת אומרת זה שאלה על הדברים עצמם. אין טעם לשאול מה בא לפני מה כשכל לא זה קיים וגם לא זה קיים, זה הפיקציות שאנחנו מגדירים. זאת אומרת, מה בא לפני מה? אף אחד לא בא לפני אף אחד, הם לא פה הם לא שם בכלל, אין דברים. אז זה אינדיקציה אחת. אינדיקציה שנייה יש גמרא בשבועות בדף כ' וגם בנדרים והגמרא מדברת שמה על התפסה בנדר. יש שם יש שתי צורות הרי לנדור, כן? אני יכול להגיד "קונם ספר זה עלי" ואז אני אוסר אותו עלי בקונם. ואני יכול להגיד "זה כזה", לקחת קורבן נגיד שהוא כמו הקורבן חגיגה, נזכיר אותו שוב, כן שהוא קדוש, יש עליו איסור כלשהו או שדבר שנדור זאת אומרת שנדרתי עליו שיש עליו איסור נדר ולהגיד "זה כזה". ואז התפיסה בדרך כלל בראשונים התפיסה היא, לא מוסכם על כולם אבל ככה בדרך כלל מקובל להבין, שהתפסה פירושו העברת החלות של האיסור מהאחד לשני. שוב, לכן צריך משהו שיש עליו חלות איסור שאתה מעביר את הדבר מהאחד לשני. עכשיו הגמרא שמה אומרת "הרי זה כיום שמת בו גדליה בן אחיקם, הרי זה עלי כיום שמת בו גדליה בן אחיקם", זה נדר. אני אומר את זה שבועה לא משנה, זה נדר זה לא שבועה. וזה דוגמה להתפסה. זאת אומרת אני מדפיס את הכיכר לחם הזאת ביום שמת בו גדליה בן אחיקם. יום זה דבר? מה שייך להדפיס במשהו שהוא לא דבר? אני לא יכול להדפיס באיסור שבת. להדפיס באיסור שבת מה? איסור שבת זה לא חפץ. אין, לא, רק בדבר הנדור מדפיסים. אי אפשר להדפיס במשהו שהוא לא דבר. להדפיס באיסור, לדמות את זה לאיסור. אתה צריך לקחת דבר שיש עליו איסור חפצא ולהעביר את האיסור הזה לנדר, ואיסורי נדר הם איסורי חפצא, איסורי שבועות זה איסורי גברא, לכן בדבר הנדור אפשר להדפיס. אוקיי? כי זה דבר או קדושה שזה חלק זה כמו נדרים, קדושה זה גם איסור חפצא אז אפשר להדפיס בדבר קדוש. עכשיו פה אנחנו מדפיסים ביום. איך אפשר להדפיס ביום?

[Speaker J] אבל מה הוא רוצה להגיד בזה?

[הרב מיכאל אברהם] שזה יהיה אסור, הכיכר לחם הזאת תהיה אסורה עלי, זה נדר לא לאכול. לא, כמו היום שמת בו גדליה בן אחיקם האיסור הזה, והוא אסור עלי אסור לי לאכול שם גם את הכיכר הזאת יהיה אסור לי לאכול. בסדר? עכשיו זה אומר שבעצם אנחנו רואים את היום כסוג של חפץ שיש עליו חלות איסור ואז אנחנו יכולים לעשות התפסה. זו עוד פעם אינדיקציה לזה שההסתכלות ההלכתית על זמן זה כאילו שזה סוג של דבר. הוא לא…

[Speaker B] אבל זה תאריך. מה? זה משהו מחזורי… זה לא זמן.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה תאריך.

[Speaker G] אבל פה הוא

[הרב מיכאל אברהם] מדפיס ביום,

[Speaker G] הוא מדפיס בצום או שהוא מדפיס…

[הרב מיכאל אברהם] למה? זה שנתי על ציר הזמן התאריך. מה? אבל זה משהו מחזורי שיש לו… לא, יש זה ברור אני עוד אגיע לזה. יש זמן שהוא זמן היסטורי ויש זמן שהוא זמן מעגלי. הזמן ההיסטורי הוא זמן קווי ובו הרמב"ם עוסק פה בשורש השלישי, שהוא אומר שדבר שקרה פעם אחת על פני ציר הזמן ההיסטורי לא נכלל למניין המצווה לא נכנס למניין המצוות. אבל הרי מצוות עשה שהזמן גרמא נכנסות למניין המצוות והן תלויות במפורש בזמן, לא? עכשיו אם לפי הרמב"ם דבר שתלוי במפורש בזמן לא נכנס למניין המצוות אז למה מצוות עשה שהזמן גרמא, פסח, למה נכנס למניין המצוות? גם הוא פונקציה מפורשת של הזמן. כי זה פונקציה מפורשת של הזמן המעגלי לא של הזמן ההיסטורי. הזמן ההיסטורי כשזה חד פעמי זה לא נכנס למניין המצוות. כשזה פונקציה מפורשת של הזמן המעגלי זה נכנס אבל נשים פטורות, זה מצוות עשה שהזמן גרמא. בסדר? יש הבדל בין הזמן המעגלי והזמן הקווי.

[Speaker B] זה היום הזה הוא דבר?

[הרב מיכאל אברהם] כן. אז בדיוק. אז התפיסה היא שהיום בעצם זה איזשהו סוג של דבר, סוג של יש. יש ברמב"ם במורה נבוכים בחלק שני בפרק י"ג הרמב"ם כותב. מדבר על הקדמות, קדמות העולם, ובתוך זה הוא מתייחס לזמן. אז הוא אומר ככה: וגם הזמן עצמו מכלל הנבראים. מה זאת אומרת מכלל? הזמן הוא נברא. אגב, זה מקובל גם בפיזיקה היום, שהחלל והזמן נוצרו במפץ הגדול. זה לא שתמיד היה זמן ובאיזושהי נקודה על הזמן קרה מפץ, אלא המפץ זה היווצרות החלל והזמן. זאת אומרת לפניו לא היה זמן. כששואלים מה היה לפני המפץ, זאת שאלה לא חוקית בפיזיקה, כי המושג לפני לא קיים. זאת אומרת אין ציר זמן. אז במובן הזה זה מאוד דומה. גם הוא אומר שהזמן עצמו מכלל הנבראים. זאת אומרת הזמן הוא נברא. לאפוקי מקאנט שאומר הזמן לא נברא, הזמן זו רק צורת הסתכלות שלנו על הדברים, אז הוא לא דבר, אין מה לברוא את הזמן. ככה אנחנו מסתכלים על דברים, אנחנו נבראנו באיזושהי צורת הסתכלות זמנית, אבל זה לא שהזמן נברא. עכשיו, הנה הוא מוסיף, וכאן אני לא לגמרי ברור לי מה כוונתו: וכי הזמן נספח לתנועה והתנועה מקרה בנא. התנועה היא תכונה של העצם הנא. התנועה היא לא דבר, נכון? תנועה זה לא דבר, תנועה היא תכונה של דברים. דברים יכולים לנוע. התנועה בעצמה היא לא דבר, אוקיי? עכשיו, הוא אומר שהזמן נספח לתנועה והתנועה מקרה בנא. אני חושב שהוא מתכוון לומר שהזמן, בלי זמן לא הייתה מוגדרת תנועה. למרות שהתנועה בעצמה היא לא יש, היא תכונה של דברים, היא לא דבר בעצמה. אבל עדיין אי אפשר היה להגדיר אותה אם לא היה כזה זמן, כי בלי זמן אין תנועה. ואותו הנא עצמו אשר הזמן נספח לתנועתו מחודש, שזה כנראה האובייקט הנא אני לא יודע, ונהיה אחר שלא היה. וזה שאומרים השם היה קודם שנברא העולם, אשר מילת היה מורה על זמן. ממש כמו המפץ הגדול. איך יכול להיות לפני שנברא העולם, אין דבר כזה, כי הרי כשנברא העולם נברא הזמן, אז מה זה לפני? כמו המפץ הגדול ממש אותו דבר. אז איך אפשר להגיד שהשם היה לפני שנברא העולם? הרי לפני שנברא העולם לא היה לפני. אין לפני, הזמן נוצר אז. אז הוא אומר אשר מילת היה מורה על זמן, וכן כל מה שיעלה מחשבה מהימשכות מציאותו קודם שנברא העולם, הימשכות שאין לה סוף, כל זה השאלת זמן או דמיון זמן, לא אמיתת זמן. זה רק ביטוי מושאל. אין, לא היה זמן אז. זה ביטוי מושאל ואני אחזור לנקודה הזאת בהמשך, זו הערה מאוד מעניינת של רבי שם טוב גפן נדבר על זה כשנדבר על הפילוסופיה של הזמן. כי הזמן מקרה בלי ספק והוא לדעתנו מכלל המקרים הנבראים כשחרות וכלובין. אף על פי שאינו ממין האיכות, אבל הוא בהחלט, כן, זה לא איכות של דברים הזמן, כמו שחרות ולובן, קושי וכולי. אבל זה עדיין מכלל המקרים הנבראים, זה הקטגוריות של אריסטו בעצם. יש קטגוריות מה, כמה, למה, איך, צורה וכדומה. אבל הוא בהחלט מקרה חיובי לתנועה כפי שמתבאר למי שהבין דברי אריסטו בביאור הזמן ואמיתת מציאותו. ואז הוא אומר שהוא עניין הזמן, כי מה שגורם שנעלם עניין הזמן מרבים מבעלי המדע, עד שנבוכו בעניינו האם יש לו אמיתות במציאות או שאין לו אמיתות, כגון גלינוס, כן, זה הרופא גלינוס וזולתו, הוא מחמת היותו מקרה במקרה, כי המקרים התנועה היא מקרה בגופים והזמן הוא מקרה בתנועה. אז זה מקרה במקרה, זה זאת הפשטה על גבי הפשטה, שזה אנשים נבוכו אם בכלל דבר כזה קיים. אבל הרמב"ם אומר כן, זה קיים, זה דבר מופשט אבל הוא קיים, הוא מכלל הדברים הנבראים. כי המקרים המצויים בגופים מציאות ראשונית, כגון המראות והטעמים הרי מובנים בעיון ראשון ומושכלים ענייניהם, אבל המקרים אשר נושאם מקרים אחרים כנציצה במראה והעקימה והעיגול בקו נעלם עניינם מאוד. ובפרט אם נוסף לכך שיהיה המקרה הנושא בלתי נח במצבו, כי אם במצב אחר מצב. קיצור זה מאוד חמקמק הנושא הזה של הזמן. והנה נקבצו בזמן שני הדברים יחד שהוא מקרה נספח לתנועה והתנועה מקרה בנא וכולי. ואז הוא אומר וזה ממה שגרם שייעלם עניין הזמן. והכוונה שהוא לדעתנו דבר נברא, והוי כשאר המקרים והעצמים הנושאים את אותם המקרים. גם הוא סוג של יש, של דבר, הוא סוג של עצם רק מופשט. ולפיכך לא תהיה המצאת השם את העולם בהתחלה זמנית כיוון שהזמן מכלל הנבראים. אוקיי? לכן גם הקדוש ברוך הוא לא ברא את העולם בזמן מסוים כי הזמן עצמו נברא עם העולם, אתה לא יכול להגיד באיזה זמן נברא העולם, הוא לא נברא בשום זמן. הזמן נברא יחד איתו.

[Speaker J] מה המשמעות של המילה בראשית? מה? מה המשמעות של המילה בראשית?

[הרב מיכאל אברהם] בראשית ברא אלוהים, בתחילת ציר הזמן הקדוש ברוך הוא ברא את העולם.

[Speaker J] אבל אתה אומר שאין תחילת ציר זמן.

[הרב מיכאל אברהם] לא, יש תחילה, להיפך, אני אומר שיש תחילת ציר זמן. הזמן התחיל אז. רק השאלה מה היה לפני, אין דבר כזה לפני. אבל כשאני מסתכל היום מנקודת מבט שיש ציר זמן ואני הולך אחורה אני. תגיע לנקודה הראשונה, שם הקדוש ברוך הוא ברא את העולם.

[Speaker J] אבל אז מה, לפי מה שאתה אומר, זה היה צריך להגיד שהוא ברא ואז נהיה בראשית. אתה לא יכול להגיד שבראשית ברא, כי אז אתה אומר שהראשית קדמה לבריאה. מה? היה ראשית ואז הוא ברא.

[הרב מיכאל אברהם] כאילו הבראשית זה כבר הגדרה של… לא, כן, אבל אני לא חושב, זה מעניין עם תרגום השבעים, אלוקים ברא בראשית או בראשית ברא אלוקים. שתרגום השבעים אומרים אלוקים ברא בראשית כי אחרת יכולים לטעות ולחשוב שבראשית.