נושאים במחשבת ההלכה – שיעור 8
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הודעות מנהלתיות ומבנה השיעורים
- סיכום: ציווי, סמכות ומסורת דינמית
- מסורת ומשא ומתן: דוגמת רבי עקיבא ומידות הדרש
- מסורת הלכתית מול “מחשבה”: תורה בחפצא ותורה בגברא
- עמדה על לימוד תנ"ך ואגדות ומושג “מחשבת ישראל”
- קבלה כמסורת ופרשנות כיצירה
- קנוניזציה, קודיפיקציה וחיתום תקופות
- ירידת הדורות: אינטואיציה מול אנליזה
- רב חיים והרמב"ם, תקדימים וכללי פסיקה
- שאיפה לשילוב אינטואיציה ואנליזה והמשך הקורס
סיכום
סקירה כללית
המרצה מודיע שבשבוע הבא יתקיים שיעור ביום רביעי בחנוכה בשעה שש, כשיעור “סלף קונטיינד” שמיועד גם להשלמת שעות ולכן לא ישפיע על רצף הקורס. הוא מסכם את מהלך השיעורים עד כה סביב מושג הציווי כבסיס למחשבת ההלכה, שאלת הסמכות והבחנה בין סמכות פורמלית לסמכות מהותית, והמעבר לשאלת המסורת דרך “המהפכה ביבנה” והסינתזה של רבי עקיבא בין “תורה של מסורת” ל“תורה של משא ומתן”. לאחר מכן הוא טוען שבתחום ההלכתי קיימת מסורת דינמית של פרשנות מדור לדור, בעוד שבתחום המחשבתי אין מסורת מחייבת אלא יצירת עמדות עצמאיות, והוא מפתח מודל ל“ירידת הדורות” כמיעוט אינטואיציה לצד “עליית הדורות” כעלייה ביכולת אנליטית, שמובילים לקנוניזציה, כללי פסיקה וקודיפיקציה.
הודעות מנהלתיות ומבנה השיעורים
בשבוע הבא ניתן שיעור ביום רביעי למרות שזה חנוכה, בשעה שש אחרי הדלקת נרות. השיעור מוגדר כאופציה להשלמת חוסרי שעות, ולכן הוא נבנה כנושא ספציפי וסלף קונטיינד כדי שניתן יהיה להמשיך בקורס בין אם השתתפו בו ובין אם לא. המרצה מבקש לפתוח מצלמות כדי שאפשר יהיה לראות עם מי מדברים.
סיכום: ציווי, סמכות ומסורת דינמית
המושג ציווי מגדיר את המושג הלכה והוא הבסיס למחשבת ההלכה. מערכת ציוויים מחייבת מערכת סמכויות שיוצרת ציוויים ומפרשת אותם, ואלה שתי סמכויות חכמים לייצר חוקים חדשים ולפרש חוקים קיימים. סמכות פורמלית ניתנת רק לסנהדרין או לתלמוד שקיבל אותה מלמטה, וסמכות מהותית מסורה לכל מורה אך אינה סמכות במובן המלא. המרצה מציג את עימות יבנה כשאלה האם התורה היא “תורה של מסורת” או “תורה של משא ומתן”, מתאר את הדחת רבן גמליאל, נידוי רבי אליעזר, החזרת רבן גמליאל ורוטציה עם רבי אלעזר בן עזריה, ומעמיד את רבי עקיבא כמקבל הן מרבי יהושע והן מרבי אליעזר וכמי שעושה סינתזה של מסורת פלוס משא ומתן.
מסורת ומשא ומתן: דוגמת רבי עקיבא ומידות הדרש
הסינתזה של רבי עקיבא מוצגת דרך הדוגמה של ליקוט קישואים בכישוף: רבי עקיבא שמע מרבי אליעזר ולא הבין, והלך לרבי יהושע שהסביר לו. המרצה טוען שמסורת אינה קשיחות של “מרוץ שליחים” כפי שסבר רבי אליעזר, אלא תלויה במשא ומתן שמלבן, מפרש ומתאים אותה לנסיבות כדי למנוע התפוררות. מידות הדרש מוצגות כמסורת שנמסרה כהלכה למשה מסיני ובכל זאת מתפתחת ומתרבה לאורך הדורות, והדבר מוסבר דרך תיאורו של משה קופל מתמטיקאי כהתפתחות של שפה שנוצרים בה כללים המתארים איך היא פועלת בלי שניתן להיצמד לכללים בלבד. המרצה קושר זאת להמשך הקורס דרך הבחנה בין פסיקה מסדר ראשון לפסיקה מסדר שני ושאלת שינויים בהלכה, כמתח מתמיד בין תקדימים וסברה בתוך מסגרת שממשיכה להיחשב אותה מסורת.
מסורת הלכתית מול “מחשבה”: תורה בחפצא ותורה בגברא
בהקשר ההלכתי קיימת תחושה ברורה של העברת מסורת גם כשהיא דינמית ומלאת מחלוקות, כאשר הקצות מפרש את הרמב"ם והרמב"ם מפרש את הגמרא והגמרא מפרשת את המשנה והמשנה לומדת את התורה. המרצה טוען שבהקשר המחשבתי אין מסורת, והרמב"ם בונה את עולמו מתוך פילוסופיה והיגיון ואז מפרש את התורה בהתאם, והוא מביא את דברי הרמב"ם על הקדמות והגשמה במורה נבוכים כעדות לכך שהיה עושה פרשנות יצירתית לתורה כדי להתאים למסקנות פילוסופיות אילו השתכנע בהן. הוא מצטט את רבי אברהם בן הרמב"ם בתחילת כרך א' של עין יעקב על אגדות חז"ל כחומר שאין לו סמכות מחייבת, ואת הגמרא בפסחים על הודאת חכמי ישראל לחכמי אומות העולם כדי לבסס את העיקרון “לקבל את האמת ממי שאמרה”, ומתאר הכרעה במדע ופילוסופיה “כמו כל גוי” ולא מתוך התורה או חז"ל, ואחר כך פרשנות התורה וחז"ל בהתאם. המרצה מציג תפיסה של “תורה בחפצא” בלימוד הלכה גם כשלא פוסקים כמותה, מול “תורה בגברא” במחשבה שבה ערך הלימוד תלוי אם זה “בונה” את האדם, והוא טוען שאין בעיניו הבדל בין מורה נבוכים לבין ביקורת התבונה הטהורה של קאנט במעמד, מלבד השפעתם הסובייקטיבית.
עמדה על לימוד תנ"ך ואגדות ומושג “מחשבת ישראל”
המרצה טוען שמעולם לא ראה מישהו שלמד משהו חדש מאגדות חז"ל או מתנ"ך, וטוען שדברי תורה פרשניים יכולים להיות מבריקים ברמת המהלך הפרשני אך המסר עצמו נשאר כללי וצפוי. הוא אומר שקריאת פרשת השבוע יכולה ליצור השראה, חיבור לעם, לתרבות ולהיסטוריה, אך אינו קורא לזה לימוד במובן של הפקת תובנה חדשה, ומגדיר זאת “ביטול תורה במיטבו” מבחינה מהותית אף שזה נקרא לימוד תורה בגזירת הכתוב. הוא טוען שמחשבת ישראל היא “פילוסופיה של מישהו שאמא שלו הייתה יהודייה” ושגם שפינוזה נכלל בכך, ושאין יתרון לרעיונות מפני זהות המחבר אלא רק לשאלה אם הם נכונים, כאשר “מחשבת ישראל” היא בעיניו “קבוצה ריקה”. הוא מסכים שיש כמה עקרונות בסיסיים שמגדירים מסגרת כמו קיומו של אלוהים, מחויבות לתורה ומתן תורה בסיני, אך הוא קורא להם “המחשבה הנכונה” ולא “מחשבת ישראל”, ומוסיף שהגדרות כמו “אפיקורס” אינן טיעון ענייני שמכריע ויכוח אלא תיוג חברתי-הילכתי.
קבלה כמסורת ופרשנות כיצירה
המרצה אומר שטענת מסורת בקבלה “רחוקה מלהיות ברור” בעיניו, ומוכן לשקול גרעין בסיסי שעבר במסורת אך רואה את המבנים שסביבו כפרשנויות מושפעות גם מהשפעות זרות. הוא מביא את הקדמת פירוש ספר יצירה של רבי שבתי דונולו הרופא, המספר שלמד מערכת מושגים ממלומד פרסי במדבריות פרס, כדי להדגים שפרשנות יכולה להיווצר מתוך לימוד ממקור לא-יהודי בלי שתהיה לה סמכות פורמלית. הוא מציין שהדרדעים לא מקבלים את הקבלה ושיש ויכוחים על הזוהר, וטוען שאין כאן טיעון של סמכות שמחייב קבלה אלא לכל היותר טענה על אמת שצריך לבדוק.
קנוניזציה, קודיפיקציה וחיתום תקופות
המרצה מתאר חלוקה תקופתית בהלכה עם חיתום: תנאים, אמוראים, סבוראים, גאונים, ראשונים, אחרונים, ומקובל שאי אפשר או בעייתי לחלוק על מי שלפני קו התפר. הוא מזכיר את הכסף משנה בתחילת פרק שני מהלכות ממרים שלפיו “קיבלנו על עצמנו לא לחלוק”, ומעמיד את השאלה למה התקבלה נורמה כזו גם כאשר אין מניעה עקרונית לחלוק. הוא מדגיש שסמכות הסנהדרין והתלמוד יונקת מסמכות פורמלית ולא מגדלות או צדק, בעוד שאחרי התלמוד נשארת בעיקר סמכות מהותית המבוססת על מומחיות. הוא מתאר פולמוסים קשים נגד קודיפיקציה של הרמב"ם ושל השולחן ערוך, ומביא את הטענה שמי שמספק “שורות תחתונות” בלי נימוקים אינו מוסיף ערך למי שרוצה להכריע בסברה.
ירידת הדורות: אינטואיציה מול אנליזה
המרצה טוען ש“ירידת הדורות” אינה בהכרח ירידה בכושר אינטלקטואלי אלא ירידה באינטואיציה הנובעת מהתרחקות מהמקור, בדומה ל“טלפון שבור”. הוא מביא את אגדת משה בבית מדרשו של רבי עקיבא כמצביעה על כך שמשה לא הבין בגלל היעדר מערכת כלים מתוחכמת, אך נרגע כשהבין שמדובר ב“הלכה למשה מסיני” במובן של המשך מסורת דינמית. הוא מציג מודל של שני צירים: על ציר סינתטי יש ירידה באינטואיציה ההלכתית “מה נכון”, ועל ציר אנליטי יש עלייה ביכולת לוגית שמפצה על חוסר האינטואיציה, ומדמה זאת ללימוד שפה באולפן מול דובר ילידי שמדויק יותר בלי להכיר כללים. הוא טוען שראשונים עונים בקצרה מתוך “חוש ריח” הלכתי, בעוד שאחרונים מאריכים בניתוחים כי אין להם הכרעה אינטואיטיבית, ושיכולת אנליטית גבוהה גם מקשה על הכרעה משום שהיא מאפשרת לתרץ כל קושיה ולתמוך בכל שיטה.
רב חיים והרמב"ם, תקדימים וכללי פסיקה
המרצה מזכיר את הוויכוח בין השרידי אש לרבי יהושע הוטנר על היחס בין רב חיים לרמב"ם, ומאמץ את העמדה שרב חיים מפרש את הרמב"ם במסגרת מושגית חדשה גם אם הרמב"ם עצמו לא היה מבין את הניסוחים. הוא טוען שרב חיים חכם יותר אנליטית מהרמב"ם ושיש עליית דורות ביכולת אנליטית, אך הראשונים צודקים יותר משום קרבה למקור, ומנסח “בתורה אל תהיה חכם תהיה צודק”. הוא מציג את הסיפור המיוחס לרב חיים שדרש מרבי יצחק אלחנן תשובה “כן או לא בלי נימוקים” מפני שנימוקים מאפשרים פירוק אנליטי שמונע הכרעה. הוא טוען שכתוצאה מחוסר יכולת להכריע מתפתחת היצמדות לתקדימים, נוצרים סטים מתרחבים של כללי פסיקה, והוא מביא דוגמה לכלל “הלכה כרבא פרט ליעל קגם” והניסיון להמציא הבחנות אד הוק כדי להסביר חריגות ברמב"ם. הוא קושר את חיתום התקופות לכך שהדורות מקבלים בדיעבד לא לחלוק על קודמיהם מתוך אמון בצדקתם כקרובים למקור, ומדגיש שהכללים נקבעים ברטרוספקטיבה ולכן נמצאות חריגות כמו “רב תנא ופליג” או זיהויים מאוחרים כגון דברי תוספות שכל “רב אחא” בגמרא הוא רב אחאי גאון.
שאיפה לשילוב אינטואיציה ואנליזה והמשך הקורס
המרצה אומר שחריגים בדור יכולים להופיע ושאפשר שמישהו יחזיק גם אינטואיציה חזקה וגם יכולת אנליטית חזקה, והוא מציג זאת כמטרה של שילוב מסורת ומשא ומתן בדומה לרבי עקיבא. הוא מדמה זאת ללומד אולפן שמפתח בסוף גם אינטואיציה של דובר שפת אם ובכך יש לו יתרון של שני ארגזי כלים. בסוף הוא מזכיר שוב את השיעור בשבוע הבא כשיעור חריג שאינו חלק מהמהלך הרגיל, ומודיע שבעוד שבועיים ימשיך המהלך הרגיל.
תמלול מלא
אוקיי, בואו נתחיל. קודם כל רק לגבי שבוע הבא, אז יינתן שיעור בעוד שבוע, ביום רביעי, למרות שזה חנוכה, תשימו לב. בשעה שש, זה כבר אחרי הדלקת נרות, יינתן שיעור. הוא גם, אני חושב שהוא מוגדר להיות אופציה להשלמת חוסרי שעות. זאת אומרת, מי שירצה יוכל להיכנס לשיעור הזה, אני חושב שגם לא, גם אולי מבין אלה שלא רשומים, אני לא יודע בדיוק איך זה מוגדר שמה, אבל אלה שצריכים להשלים חוסרי שעות. לכן בשבוע הבא אני אדבר על משהו שהוא סלף קונטיינד, זאת אומרת, נושא ספציפי שנעסוק רק בשיעור הבא, לא כחלק מהמהלך הכללי, כדי שאפשר יהיה או להיעדר למי שלא צריך, או להצטרף למי שכן צריך, וזה לא ישפיע על ההמשך. זאת אומרת, שאפשר יהיה להמשיך בין אם היית ובין אם לא היית בשיעור של שבוע הבא. טוב, לגבי איפה אנחנו עומדים, בואו נסכם רגע מה עשינו עד עכשיו. דיברתי קצת על המושג ציווי. אנחנו מדברים על מחשבת ההלכה, מה שעומד בבסיס מחשבת ההלכה זה הציווי. אז קודם כל דיברתי על מה זה ציווי, מה המשמעות של הציווי. עוד הערה, מי שיכול לפתוח מצלמות אני מבקש, כדי שאפשר יהיה לראות עם מי מדברים, אלא אם כן עוד פעם, אם יש למישהו איזה בעיה מיוחדת זה עניין אחר, אבל עקרונית צריך להיות עם מצלמות פתוחות, אני גם מבקש מעבר לזה שצריך. טוב, אז התחלנו עם העניין של ציווי, שבעצם מגדיר את המושג הלכה, ואחר כך עברתי לנושא הסמכות. דיברתי על זה שבעצם במקביל למערכת של ציוויים, צריכה להיות גם מוגדרת מערכת של סמכויות ש-א' תיצור את הציוויים, ב' תפרש אותם. ואלה בעצם שתי הסמכויות של חכמים, לייצר חוקים חדשים ולפרש את החוקים הקיימים, אולי על זה עוד נדבר. ומערכת הסמכויות הזאת, דיברתי על סמכות מהותית וסמכות פורמלית. שיש סמכות פורמלית ניתנת רק לסנהדרין או לתלמוד שהוא קיבל אותה מלמטה. סמכות מהותית מסורה לכל אחד שהוא מורה, עם מגבלותיה, כן, סמכות מהותית היא לא באמת סמכות במובן המלא של המילה. ואז עברתי לעסוק בשאלת המסורת, ודיברתי על המשמעות של המסורת דרך התיאור של האגדות בגמרא לגבי המהפכה ביבנה, בדור ראשון של חכמי יבנה, ששמה הראיתי שהיה עימות חריף סביב התפיסה של התורה. האם התורה היא תורה של מסורת או תורה של משא ומתן? התפיסה של תורה של מסורת, שהיא התפיסה הקדומה יותר, הובילה את התורה או את הדרך לאיזשהו דרך ללא מוצא אפשר לומר, בגלל שלא הייתה שום דרך להכריע בשאלות פתוחות, ליישב מחלוקות. ולכן נדרשה איזשהו סוג של מהפכה, שהדיחו את רבן גמליאל, נידו את רבי אליעזר, רבן גמליאל חזר בתשובה אז החזירו אותו והוא עשה רוטציה עם רבי אלעזר בן עזריה. ובסוף בסוף סיימתי בזה שמי שקיבל הן מרבי יהושע, שהוא ראש המורדים, והן מרבי אליעזר, שהוא מהשלטון המודח, נקרא לזה כך, היה רבי עקיבא. ורבי עקיבא בעצם עושה איזושהי סינתזה בין שתי השיטות האלה, וכמו הדוגמה שראינו במשנה לגבי ליקוט קישואים בסנהדרין, שרבי עקיבא שמע הרבה הלכות לגבי ליקוט קישואים, זה כישוף, ליקוט קישואים על ידי כישוף, מרבי אליעזר ולא הבין, ואז הלך לרבי יהושע שהסביר לו. והטענה היא בעצם שרבי עקיבא עשה בחזרה איזושהי סינתזה בין התזה לאנטי תזה. התזה הייתה תורה של מסורת, האנטי תזה הייתה תורה של משא ומתן, הסינתזה היא איזשהו שילוב של מסורת פלוס משא ומתן. ובעניין הזה דיברתי בפעם הקודמת, מה המשמעות של השילוב הזה בעצם, מה זה אומר? זה אומר שמסורת היא לא מה שרבי אליעזר חשב שהיא. רבי אליעזר חשב שמסורת פירושה משהו קשיח. אני מקבל מרבותיי ומעביר את זה אז איז לתלמידיי, וכן הלאה, כל אחד אמור להעביר את זה במין מרוץ שליחים כזה שמעבירים את המקל. מדור לדור, בעוד שמסורת לא יכולה להיות מנותקת ממשא ומתן, אחרת זה מועד בדוק להתפוררות. המשא ומתן נועד ללבן מה היא המסורת, לפרש את המסורת, להתאים אותה לנסיבות הקיימות, והבאתי לזה כל מיני דוגמאות, את הרב קוק על רבי אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ודיברתי קצת על מידות הדרש שבעצם זאת מסורת, הבאתי את זה כדוגמה למסורת דינמית וכל הראשונים טוענים שמידות הדרש הם בעצם נמסרו בהלכה למשה מסיני, ובכל זאת אנחנו רואים שלאורך הדורות הם מתפתחות, לא רק מתפתחות אלא מתרבות כי הם מסתעפות, נולדות מידות חדשות. והסברתי את זה שמה דרך התיאור של משה קופל מתמטיקאי, שבעצם מדובר פה כמו איזשהו סוג של התפתחות של שפה שנוצרים כללים שמתארים איך השפה עובדת, אבל אנחנו לא יכולים להיצמד לכללים. יש פה בעצם איזשהו שילוב של מסורת עם משא ומתן. זאת אומרת, מסורת בעצם הופכת להיות משהו הרבה יותר דינמי ממה שנדמה במבט ראשון. מסורת זה משהו שמשאיר הרבה הרבה הרבה מקום לאדם, לתובנות שלו, לפרשנויות שלו, להתאמות שלו למציאות שבה הוא חי, והיא לא משהו קפוא כמו שחושבים בדרך כלל. זהו, עד כאן הגענו. אולי אני חושב שעוד הערתי על קשר לשני נושאים שבהם אני אעסוק בהמשך. נושא אחד זה הבחנה בין פסיקה מסדר ראשון לפסיקה מסדר שני, זאת אומרת עד כמה הפסיקה צריכה להיצמד לתקדימים או שהיא יכולה להיות מסורה לשיקול דעתו של הפוסק. ואתם מבינים שזה בדיוק המתח הזה בין משא ומתן או שיקול הגיוני או סברתי לבין מסורת, מה שקיבלנו מהדורות הקודמים. אז זה ביטוי אחד למתח הזה בין תורה של מסורת לתורה של משא ומתן, זה השאלה לגבי המידה של ההיצמדות לתקדימים מול ההישענות על סברה בפסיקה. זה הערה אחת ועל זה אנחנו עוד נעסוק, נקדיש לזה זמן. הנושא השני שגם הוא קשור לעניין הזה זה שינויים בהלכה, כי שינויים בהלכה מצד אחד אמורים איכשהו לשנות ממה שהיה קודם, מצד שני ברור שאתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה כי אחרת באיזה מובן זה שינויים בהלכה? זה פשוט מחיקת ההלכה והמצאת משהו אחר במקומה. כשאתה מדבר על שינויים בהלכה אתה בעצם אומר אני עדיין בתוך מסגרת ההלכה, אבל בתוך זה אני עושה שינויים. אז זה אומר שהמסורת שאני חי בתוכה היא עדיין דינמית באופן כזה שיש מקום לצורות החשיבה שלי, ויש מקום לשינויים בתוך המסורת שהם עדיין יהוו המשך של אותה מסורת. לכן גם שינויים בהלכה וגם פסיקה מסדר ראשון ושני אלה סוגיות שקשורות בטבורן לעניין הזה, למתח הזה בין תורה של מסורת לתורה של משא ומתן ולסינתזה הזאת שעשה רבי עקיבא. אני אומר את זה רק כדי לקשור פרקים שבהם נעסוק בהמשך בפירוט לדברים שעשיתי עד כאן. בעצם הסדרה הזאת היא איזשהו סדרה שמנסה לבנות דברים באופן שיטתי, זאת אומרת יש קשר בין כל שלב לשלבים הקודמים. אז לכן אני מנסה שתשימו לזה לב כדי לראות שבעצם אני מנסה לפרוס פה איזושהי תמונה שלמה של המערכת הזאת. אוקיי, עוד הערה לפני שאנחנו עוברים הלאה זה לגבי אופיה של המסורת שעליה אנחנו מדברים. דיברתי בשלב הראשון כשדיברתי על הציווי, אז הבחנתי שם בין תחום ההלכה לבין תחומים אחרים בתורה – מחשבה, פרשנות התורה, מוסר, תנ"ך, דברים כאלה. ההבדל בין התחומים הוא לא רק הבדל שבתוכן, הוא גם הבדל שבמתודולוגיה והבדל שבהתייחסות. ואני אעשה את זה בקצרה למרות שזה נושא רחב אבל לא כאן ממש מקומו, אני רק מעיר את זה כדי להשלים את התמונה. יש הבדל, נדמה לי שכל מי שלומד את הנושאים האלה יכול להרגיש בו, יש הבדל מאוד ברור בין איך פועלת המסורת בהקשר ההלכתי לבין איך שפועלת המסורת בהקשר המחשבתי, אם בכלל. כי בהקשר ההלכתי יש תחושה מאוד ברורה שאנחנו בעצם עוסקים בהעברת מסורת. זה לא אומר שלא מתחדשים דברים, הרי יש מלא מחלוקות וכל דור מחדש דברים ומשנה דברים ופוסק בין מחלוקות ומתעוררות שאלות חדשות, ואתה יכול לחלוק גם על דורות קודמים בכל מיני נושאים, אז זה לא דבר קפוא, זאת בהחלט מסורת דינמית, אבל התחושה היא שישנה מסורת, ואנחנו כולנו משחקים בתוך המגרש המסורתי עד כמה שהמשא ומתן בתוך המסגרת הזאת מאפשר. אוקיי? זאת אומרת יש מקום למשחק אבל אנחנו בתוך איזושהי מסגרת שאפשר בהחלט לכנות אותה מסורת. לעומת זאת, בהקשר המחשבתי המצב נקרא לזה הרבה יותר לא יודע אם מורכב או בעייתי או זאת אין שם באמת מסורת, בוא נגיד ככה. זאת אומרת שבהקשר ההלכתי, כאשר אני לומד את הקצות, הקצות מפרש את הרמב"ם, הרמב"ם מפרש את הגמרא, הגמרא מפרשת את המשנה, המשנה לומדת את התורה. שברור שכל חוליה כזאת בשרשרת מחדשת חידושים ומכניסה את צורות החשיבה שלה לתוך העניין, אם זה אדם או קבוצת אנשים, וברור שצורות חשיבה שונות נותנות פרשנויות שונות ויש מחלוקות ודיברנו על זה, הבאתי את הכנס הזה שהשתתפתי שם עם השופט אנגלרד, כן, הבאתי עוד כמה דוגמאות לדינמיות של המסורת. אבל עדיין התחושה היא בבירור שבעצם אנחנו עוסקים פה בפרשנות וכל דור מפרש את הדורות שקדמו לו. מפרש, קצת חולק, מכריע מחלוקות, משנה, אבל אתה מתעסק במטריה שהועברה אליך מסיני. בתחום המחשבתי מנסים לתאר את זה ככה, אני ממש לא השתכנעתי. זה לא מה שקורה שם. בתחום המחשבתי אין מסורת. זה פשוט בעיניי לדבר על מסורת בתחום המחשבתי זה שטויות. הרמב"ם כשהוא בנה את עולמו המחשבתי לא עשה את זה בתור פרשנות לדורות הקודמים. הוא לקח פילוסופיה יוונית או מוסלמית פלוס צורות חשיבה שלו וניסה לתת פרשנויות כאלה ואחרות לפסוקים אבל ברור שמדובר באילוסטרציות. הרמב"ם עצמו כותב את זה. הרמב"ם עצמו אומר לגבי גם לגבי הגשמות וגם לגבי הקדמות, שתי סוגיות במורה נבוכים, שהרמב"ם אומר שאם הוא היה מגיע למסקנה שהעולם הוא קדום, אז מה שכתוב בתורה שהעולם נברא לא היה מרתיע אותו. אז הוא היה עושה פרשנות יצירתית לתורה והיה נשאר עם המסקנה המדעית או הפילוסופית שלו שהעולם הוא קדום, ואת התורה הוא מפרש פרשנות יצירתית. אוקיי? אותו דבר הוא אומר לגבי הקדמות. הוא אומר אם אני לגבי סליחה לגבי ההגשמה, אם הייתי מגיע למסקנה שאלוקים הוא גשמי, אז הייתי אומר שהוא גשמי. אבל עכשיו שהגעתי למסקנה שאלוקים הוא אין לו גשם, הוא לא עשוי מחומר, הרמב"ם אחת המלחמות הגדולות שלו הייתה נגד ההגשמה, אז עכשיו נכון שבתורה יש כל מיני פסוקים שבהם ישתמע שהקדוש ברוך הוא יש יד השם ורצון השם והוא חוזר בו מזה והוא חושב כך וכל מיני צורות מאנישות, מאנישות בא', כן, שהופכות את הקדוש ברוך הוא כביכול למשהו שהוא דמוי אדם או שהוא עשוי מחומר כלשהו, אבל כל אלה הרמב"ם מפרש באופן מטאפורי. הוא מפרש באופן מטאפורי בגלל שברור לו פילוסופית שאלוקים אין לו גוף, שהוא לא עשוי מחומר. זאת אומרת שאת הרעיון שאלוקים לא עשוי מחומר הרמב"ם לא למד מהתורה, הוא לא קיבל במסורת, הוא הגיע למסקנה הזאת באופן פילוסופי. ואחרי שהוא הגיע למסקנה הזאת הוא חוזר למקורות ומפרש אותם בהתאם. הוא בוחר מקורות שמתאימים לזה ודוחה מקורות שלא מתאימים לזה. והרמב"ם אומר יותר מזה, גם לקדמות הייתי עושה אותו דבר אילו הייתי משתכנע כמו אריסטו שהעולם הוא קדום. אבל שם בהקשר של הקדמות גם הראיות מראות שהעולם הוא נברא ולא קדום, אז לכן אין לי בעיה אני לא צריך לעשות פרשנות יצירתית לתורה. אבל הרמבם מתוודה פה בצורה מאוד כנה וישרה שאת המחשבה שלו הוא לא בונה כפרשנות לתורה. את המחשבה שלו הוא בונה כתוצאה ממסקנות של ההיגיון שלו ושל הפילוסופיה שלו. התורה באה אחר כך ובטח חז"ל. ולכן הרמב"ם הוא כותב, רבי אברהם בן הרמב"ם בהקדמה לעין יעקב, לא בהקדמה לעין יעקב כמובן עין יעקב חובר אחריו, אבל בהתחלת כרך א' של עין יעקב מובאים כל מיני מאמרים לגבי אגדות חז"ל. ובין היתר מובא שם מאמר של רבי אברהם בן הרמב"ם שעומד שם על היחס שצריך להיות לנו לאגדות חז"ל. והוא אומר שאנחנו בעצם לא אמורים לקבל את זה כתורה מסיני ואין לזה סמכות. אנחנו יכולים לחלוק על זה. והוא מביא את הגמרא בעקבות אבא שלו במורה נבוכים, הוא מביא את הגמרא בפסחים שחכמי ישראל חלקו על חכמי אומות העולם אם גלגל עומד ומזלות חוזרים או גלגל חוזר ומזלות עומדים, כן, מה היחס בין הכוכבים לבין הגלגלים וכל הפטנטים של האסטרונומיה היוונית הקדומה. המסקנה היא שהודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם. היה שם איזושהי ראיה וחכמי ישראל הודו לחכמי אומות העולם. אומר הרמב"ם מה באה הגמרא הזאת ללמד אותנו? הרמב"ם במורה נבוכים ורבי אברהם הבן שלו באיגרת הזאת. זאת שם שנדפסת בתחילת עין יעקב. הוא מביא את זה בשם אבא שלו. אומר, מה באה הגמרא הזאת ללמד אותנו? היא באה ללמד אותנו לקבל את האמת ממי שאמרה. ואם חכמי אומות העולם צודקים והביאו ראיה טובה לדבריהם, אז חכמי ישראל מודים שהם טעו, והם מודים לטעות, הם מודים לחכמי אומות העולם שהם צדקו. או במילים אחרות, שאלות מדעיות, מחשבתיות, פילוסופיות, אנחנו מכריעים על פי ההיגיון שלנו כמו כל גוי. ולא מתוך התורה ולא מתוך חז"ל ולא מתוך שום דבר כזה. ולהפך, אחרי שהכרענו, אנחנו מפרשים את התורה ואת חז"ל בהתאם להכרעות שלנו. וכל מי שמסתכל בצורה ישרה על טקסטים במחשבת ישראל רואה שכולם עושים את זה. רק לא כולם מודים בזה כמו הרמב"ם. אבל כולם עושים את זה. מי שרוצה להגיד לי שהמהר"ל הוציא את תפיסות העולם שלו מתוך אגדות חז"ל, אז הוא מן המתמהים. המהר"ל אנס אונס ברוטאלי את אגדות חז"ל רק כדי להסביר בהם את מה שהוא החליט שצריך להיות בהם. על כל דף ודף בכתביו. ואני לא מומחה בכתביו בדיוק מהסיבה הזאת, כי אין לי עניין לעסוק בהם. לחשוב אני יכול לחשוב גם לבד, לא צריך להכיר את מה שהמהר"ל חשב. אפשר, מי שמעניין אותו או מי שזה מועיל לו, בבקשה. ומי שמרגיש שלא, אז לא. אני מרגיש שהמהר"ל מבאס אותי בניגוד לכתביו ההלכתיים של המהר"ל או של הרמב"ם או מי שלא יהיה, ששם אנחנו חיים בתוך תודעה של מסורת. צריכים להבין מה הדורות הקודמים העבירו אלינו, כולל הפרשנויות שלהם, ולהיות שותפים לתהליך הזה. בתחום המחשבתי, בעיניי, לפחות ככה התחושה מאוד ברורה, אני חושב שקשה מאוד להתווכח עם זה, כל הוגה יוצר משנה מחשבתית יש מאין משלו. הוא בסדר, כאילו אילוסטרציה, הוא מביא פסוקים, מביא מדרשי חז"ל, אבל זאת אילוסטרציה בלבד. הם יוצרים עולמות מחשבתיים משלהם. החסידות כמובן, שלא לדבר, הרמב"ם, כוזרי, המהר"ל, רס"ג, וכן הלאה. אפשר שאלה? מה? אפשר שאלה בהקשר הזה? כן כן. אם, אם אין לך עניין בכתביו של המהר"ל, אז באופן הזה מה עניין יש לך בכתביו של הרב קוק או של כל, מה זה? גם לא. אני לא עוסק בכתבים מחשבתיים. אישית, זה עניין של התעניינות, אני לא אומר שלא צריך לעסוק בזה ושזה אסור לעסוק בזה. מי שזה מעניין אותו וזה מועיל לו והוא משתכנע ממה שהיהודים האלה כתבו, שלום וברכה, שילמד אותם ויחכים. אני אישית זה לא מדבר אלי סוג החומרים הזה, אז אני לא עוסק בזה. לא מרגיש שהוא בונה אצלי משהו. באופן כללי אתה אומר את זה, כאילו על שלל הכתבים של מחשבת ישראל? כן. אני אומר, פה ושם יכול להיות רעיון מעניין, בהחלט, אני לא, עוד פעם, היהודים האלה היו יהודים חשובים וחכמים. אבל בגדול, אם זה מדבר אלי בסדר, ואם לא אז לא. טעמי האישי מעט מאוד מהדברים האלה מדברים אלי. אבל עוד פעם, זה עניין מאוד אישי, כל אחד וטעמו. אני רק רוצה לומר שיש הבדל, אני פעם הגדרתי את זה כתורה בחפצא מול תורה בגברא. כשלומידים הלכה, אז גם אם אני לומד שיטה שאני לא פוסק כמותה או לא מסכים איתה, למדתי תורה. למה? כי זה תורה בחפצא. זאת אומרת, תורה בחפצא וגברא במובנים הבריסקאיים, כן? שזה תורה במובן אובייקטיבי, זה פשוט חפצא של תורה. למדתי את זה, אז למדתי תורה. במחשבה זה תורה בגברא. מה הכוונה בגברא? במובן הסובייקטיבי, כן? גברא מול חפצא הבריסקאי. זה במובן הסובייקטיבי. מה זאת אומרת? אם זה בונה אותי אז למדתי תורה, זה חשוב לי. אם זה לא בונה אותי אז ביטלתי תורה. אם זה לא מועיל לי אז אין טעם ללמוד את זה, אין לזה שום ערך. זה לא תורה במובן אובייקטיבי, זה תורה עד כמה שזה מועיל לי ובונה אותי. ואז כן, אין שום בעיה, אני גם לא אומר שזה פחות חשוב. זאת גם לא אמירה שזה פחות חשוב. זה רק סוג שונה. זאת תורה באיזשהו מובן סובייקטיבי, כי בסופו של דבר את עולמו המחשבתי כל בן אדם צריך לבנות בעצמו. אם יש אנשים שעוזרים לך לבנות את זה, מצוין, תיעזר בהם. והאנשים האלה יכולים להיות גם גויים, יכולים להיות יהודים ויכולים להיות גם לא יודע מה, ציונות מחתול. אבל מי שרוצה ללמוד מחתולים או מעמודי טלפון, זה גם בסדר גמור. כל מה שעוזר לך. זה בכלל לא משנה מה. אין פה דברים שיש להם מעמד אובייקטיבי של תורה. לזה אני מתכוון. אין שום הבדל בין מורה נבוכים לבין ביקורת התבונה הטהורה למשל. שום הבדל. להפך, בעיניי ביקורת התבונה הטהורה בונה אותי הרבה יותר מאשר מורה נבוכים. ביקורת התבונה הטהורה, מי כתב את זה? קאנט. תורה בגברא מאשר מורה נבוכים. עדיין תורה בגברא, זה לא חפצא. בהקשר ההלכתי, כל חיבור שעוסק בפרשנות של הלכות, בהעברת המסורת הלאה, גם אם אני לא פוסק כמוהו ואני גם לא חושב כמוהו הלכתית, לא משנה, כשלמדתי אותו למדתי תורה. כי זה תורה בהגדרה אובייקטיבית. זה מה שאני רוצה לטעון, שבהלכה… הבסיס הוא איזשהו סוג של מסורת. הדברים עוברים מדור לדור וכן זה עמנואל קאנט. הדברים עוברים מדור לדור ובסופו של דבר כל דור כמובן מפרש, מרחיב, מיישם. הכל בסדר, אבל עדיין אנחנו בונים פה איזשהו עולם שנבנה במסורת שכל דור מוסיף על פני הדורות הקודמים. אוקיי? בעולם המחשבתי זה לא שום דבר פה לא נבנה. הרמב"ם יש לו משנה כזאת, והרס"ג יש לו משנה כזאת, והרב קוק יש לו משנה כזאת, ורס"ג משנה אחרת, כוזרי משנה כזאת. פה ושם יש השפעות, כן, זה לא שאין השפעות בכלל. אבל בעצם זה ודאי לא מקורות סמכות, אני לא חייב לקבל משהו שכתוב בכוזרי או במהר"ל. זה לא מקור סמכות. ומעבר לזה זה גם לא באמת מסורת. זה לא שכל אחד מפרש את קודמיו ואז מרחיב או מעמיק או מיישם. לא, כל אחד בונה משנה מחשבתית משלו. זה אוסף של המצאות שהגיעו על ציר הזמן אחת אחרי השנייה. זה הכל. לא נבנה פה איזשהו דבר שהוא מבנה שלם. אפשר שאלה גם על הנושא? לגבי לצורך העניין לגבי השיטה של הרס"ג, כי רבי סעדיה גאון אם אני זוכר נכון מציג הוא גם מציג משהו דומה למה שאתה אומר באמונות ודעות. הוא אומר אני בונה את זה כביכול מאפס, אבל הוא אומר יש לי את התורה להסתמך עליה כמשהו שמכוון אותי למקרה ואני אסטה יותר מדי. נכון, את הסיסמאות האלה אתה יכול למצוא אצל כולם. אבל כשתסתכל בתוך הספר נדמה לי שאתה לא תמצא, אני עוד פעם כמעט לא עסקתי בדברים האלה, אבל עד כמה שראיתי לא תמצא לזה טביעת אצבע. אבל הרב, היש מאין הזה שהם יוצרים, זה לא באמת יש מאין, זה כל אחד שבונה דעה. עוד פעם? היש מאין הזה שהם יוצרים, זה לא באמת יש מאין. כל אחד שבונה דעה, הוא חי בעולם, העולם הזה נותן לו שפה. זה ברור. זה מה שאני אומר, שבעצם כל אחד בונה את הדברים שלו, הוא כן כל אחד כן בונה את הדעות שלו על בסיס דעות קודמות, על בסיס כל האוסף של הדברים שהוא לומד בחיים שלו. לא במובן החמור. יש השפעות להמון דברים, אבל יש השפעות לכל דבר, גם לילדים שלי יש השפעות עליי ולאשתי ולסביבה שלי ולהכל. אז זה אומר שגם כשאני שומע אותם אני לומד תורה? הרבה דברים משפיעים עליי. ברור שמה שמשפיע עליי זה גם טקסטים שקראתי, אין ספק. אבל זה לא שאני עושה פה פרשנות באופן מכוון, יזום, אני במודעות שאני ניגש ומפרש דברים קודמים ועל בסיס זה אני בונה את המשנה שלי. זה לא עובד ככה. אני לא ממש לא מתרשם כך ולא מקבל את התיאור הזה. נכון שקשה להודות בזה. זה נשמע קצת רדיקלי לומר את זה, ולכן אתם תשמעו אמירות מהסוג שצוטטו פה קודם, כן, ברור התורה מכוונת אותנו וכולי. לא קונה את זה. זה אמירות חינוכיות. בפועל זה לא עובד כך. פשוט לא עובד כך, פרקטית. אבל גם בהלכה הרבה דברים זה ככה, שעכשיו מישהו בא ויש לו דעה הלכתית ואז הוא תולה אותה באיזה פסוק, רואים את זה גם הרבה. מאיפה באה הדעה ההלכתית הזאת? זה שונה מהותית בהלכה. אם אני עכשיו רוצה להתיר איזה משהו והוא מחפש להיתלות באיזה משהו, זה על אותו רעיון, אז גם ככה. זה לא עובד כך. זה לא עובד כך. בסופו של דבר כשבן אדם לומד סוגיה הלכתית, אז אני לומד את הסוגיה ההלכתית. ברור שאני מפרש אותה בהתאם לסברות שלי ולצורת החשיבה שלי, ואתה תיגש לסוגיה הזאת אולי המסקנות שלך והפרשנויות שלך יהיו אחרות. אמרתי את זה קודם, ברור לגמרי. המסורת היא, לכן אני קושר את זה למה שדיברנו קודם, המסורת היא לא מסורת קשיחה, היא מסורת שיש בה הרבה מקום למשא ומתן ולסברות, אבל בסוף בסוף אני משתמש בסברות האלה כדי לפרש את מקורות ההלכה. ובניגוד למחשבה ששם זה עובד הפוך. קודם כל יש לי את הסברות שלי, ואחרי זה אני אשתמש אם בכלל במקורות שיכולים לתמוך בזה או אני אנוס את המקורות כדי שיתמכו בזה, אבל הכיוון הוא כיוון הפוך. ואני חושב שההבדל הוא הבדל מאוד ברור, למרות שברור שגם בהלכה יש משקל לדעות שלי ולחינוך שלי ולסביבה שלי, אין ספק בזה, זה ברור. אבל עדיין בסופו של דבר יש פה מכוונות שהיא מכוונות פרשנית. התודעה שאיתה שבתוכה אני פועל היא תודעה פרשנית. כל דור מפרש את הדורות הקודמים. לכן גם אסור לחלוק על דורות קודמים, זה עניין שנדבר עליו עוד מעט, אסור לחלוק על דורות קודמים במובנים מסוימים, זאת אומרת יש איזושהי מסגרת שכל דור מוסיף על פני הדורות הקודמים. לדורות הבאים אחריו. זה עובר במרוץ שליחים. עם כל הסייגים שאמרתי, שהמרוץ שליחים הזה לא מעביר מקל קשיח. המסורת היא מסורת דינמית. אבל במחשבת ישראל זה פשוט לא עובד ככה. זה לא נכון שהדורות האלה מפרשים את הדורות הקודמים. הדורות האלה מייצגים משנה הלכתית משנה מחשבתית חדשה, כל דור מציג משנה משלו. הוא לא מפרש את הדורות הקודמים, הוא לא בונה עליה, הוא לא מחויב להם בכלל, לפעמים הוא אפילו לא קרא אותם אולי, לא יודע. זה פשוט לא בנוי כך, למרות שזה נראה מאוד דומה לכאורה, אבל כשתסתכלו טוב ותתרשמו באמת מאיפה באים דברים אתם תראו. אני בטור שלי כתבתי על זה הרבה, זה נושא שככה אני אמרתי אותו לא מעט וכתבתי עליו לא מעט והוא עורר את זעמם של הרבה אנשים, כי בעצם אני טענתי, אני אגיד לכם משהו יותר רדיקלי. אני בעצם טענתי שמעולם לא ראיתי מישהו שלמד משהו חדש מאגדות חז"ל או מתנ"ך. מעולם. לא ראיתי דוגמה אחת למישהו שלמד משהו חדש מאגדות חז"ל או מתנ"ך. תקראו עכשיו בעיניים שאני מציע לכם פה כל מאמר, תשמעו כל שיעור שאתם מכירים, מה שאתם רוצים. אני בחרתי במקרה באינטרנט, לחצתי על מאמר בפרשת השבוע או משהו כזה סתם באותה פרשה רק כדי לבדוק והראיתי לאנשים את זה. פשוט לחלוטין בחרתי במקרה, כי אין מאמר חריג, אין יוצא דופן, אין. פשוט אין דבר כזה. לא מכיר מישהו עלי אדמות שהתלבט באיזושהי שאלה, למד סוגיה מחשבתית או פרשה בתנ"ך והגיע למסקנה. זה תמיד תמיד עובד הפוך. תמיד. יש לך איזושהי מסקנה שאתה יודע מה היא, ואז אתה מסביר איך זה נכנס בפרשה בתנ"ך או באגדת חז"ל כזו או אחרת. אם מישהו פמיניסט, שום אגדה ושום פסוקים בתנ"ך לא ישנו את העמדה הפמיניסטית. ואם מישהו אנטי-פמיניסט, לא יקרה ההפך גם. אותו דבר. כל אחד ועמדותיו שלו. וכמובן העמדות שלנו הן תוצאה גם של המקורות שהיינו, הכל נכון, כמו שאמרתי קודם. אבל בסוף כשמדברים על הדברים הכי מבריקים שאני מכיר בהקשרים של תנ"ך או של מחשבה, משהו כזה, יש מעט כאלה, אבל כשמישהו מוציא משהו מבריק, אז המשהו המבריק הזה הוא מבריק ברמה הפרשנית. הוא מראה לך שבתוך הפרק הזה בתנ"ך מקופל רעיון שלא חשבת שמקופל שם. אבל הרעיון כשלעצמו תמיד יהיה רעיון שכבר הגיע אליו מצד עצמו. המסקנה בסוף תהיה שנורא צריך, נורא חשוב לחנך את הילדים, צריך להיות ענוותן וצריך להקפיד במצוות. זה מה שצריך לעשות. רק להגיד שהפרק עוסק בזה לא הייתי מעלה בדעתי אם מישהו לא גילה את עיניי באיזה מהלך פרשני מעניין שבאמת זה בעצם המסר שהפרק רוצה להעביר. פה יושבות ההברקות, לא במסר. אף פעם לא ראיתי מעולם מישהו שלמד משם משהו חדש. זה פשוט לא קורה. כשאתה קורא עכשיו, כשאתה לומד פרשת שבוע, לא יכול להיות שאתה לומד משהו שמשנה לך את התפיסה לגבי משהו שאתה מכיר? לא יכול להיות כזה דבר? כשאתה קורא את הפרשייה של הזוגיות המונוגמית של יצחק ורבקה. לא יכול להיות אצל אדם עכשיו שבא מבחוץ, אדם שלא גדל על זה, לא גדל על ברכי פרשיות השבוע. לא יכול להיות שזה משנה לו משהו בראש? כלום, כלום, כלום. זה יכול לכל היותר להוות מקור השראה שמעורר אצלו תובנה שהוא מבין שהיא נכונה לא בגלל הפרשה, אלא אולי הוא לא היה מודע לה אבל עכשיו הוא מבין שהיא נכונה, אבל הוא לא למד את זה מהפרשה. כי אם הוא לא יבין בסוף שזה נכון, אז גם אם זה יצא מהפרשה הוא לא יקבל את זה וזה גם לא יצא לו מהפרשה. אבל זה בעצם משום טקסט? זה מה שאתה אומר? אגב הזוגיות המונוגמית של יצחק סותרת את הזוגיות הלא מונוגמית של יעקב. ועכשיו תחליט אם אתה בעד מונוגמיה או נגד מונוגמיה. אין, אני אומר לך, אני בדקתי את זה ואנשים ניסו והביאו דוגמאות לעשרות ולמאות ומחו והתעצבנו על הכפירה וכל הדברים. אמרתי להם אני לא יודע, אני לא מביע עמדה, לכן זה לא שייך לכפירה. אני קובע עובדה. העובדה היא שמעולם לא פגשתי משהו כזה או מישהו כזה. משהו חדש, לא פגשתי מעולם. הרב מיכאל, אתה בעצם טוען שבאופן גורף משום טקסט שהוא שאני אקרא או אלמד, זה לא ישנה את דעתי? ודאי שכן. מטקסט בפיזיקה אני ודאי אלמד משהו חדש. לא מדעי, אני מדבר על שוב ספר שהוא מחשבתי השראתי כאילו? כלום. לכל היותר זה יכול להראות לי, לעורר אצלי תובנה שאני מבין מעצמי. לא עליתי על זה, אז זה היה מקור ההשראה שעשה לי את ההשראה לזה, אבל. גם הוא מעורר בי המון תובנות. יש פה איזה רעש של מישהו אני… טוב, תודה. הרב, הדתיים כן חווים את התנ"ך ואת אגדות חז"ל כמשהו שבונה אצלם השקפה ויראת שמיים ודעות אישיות. הם חווים את זה לא בצדק. הם נורא רוצים לחוות את זה ולכן הם חווים את זה. זה לא באמת קורה. לא באמת קורה. אני מדבר על עובדות, אני לא מדבר על תיאוריה או על מה הייתי רוצה שיהיה. הייתי נורא רוצה שזה לא יהיה. יש לי מצוקה קשה עם העובדות האלו. זה לא שאני כל כך אוהב אותן, אבל אני לא יכול להתכחש לזה שאלה העובדות. תשאלו אותי למה נכתב התנ"ך, אין לי שמץ. לא יודע. אני בעבר הרחוק כן למדו ממנו, זה וודאי. יש ערכים שהוטמעו בתוך האנושות מכוח התנ"ך, זה ברור לגמרי כעובדה היסטורית. אני מסכים. אני רק אומר שמבחינתי היום, כשאני ניגש לפרק בתנ"ך, אני לא רואה למה לעשות את זה, חוץ מאיזה גזירת הכתוב שגם דבר כזה נקרא לימוד תורה, שזה נכון. אני לא יכול להתכחש לזה, אבל לא יודע מה לעשות. תיאוריית הברבור השחור זה לא זה, עד כמה שאני זוכר, של נסים טאלב. אבל כן, שאל פה מישהו בצ'אט. אבל זה שלא ראיתי זה לא אומר שזה לא קיים. אדרבה, אני מחכה לדוגמאות. בינתיים לא ראיתי. אדרבה, יביאו לי דוגמה, אני אסכים. כלומר, אתה לא מוצא ערך בקריאת פרשת השבוע? וזה… זה לא מעורר עבורך חוץ מזה שאתה אומר אני מקבל את גזירת הכתוב שאני עושה לימוד תורה, סה טו כאילו? נכון. ביטול תורה במיטבו בעיניי. במהותית. לא ביטול תורה כי זה נקרא לימוד תורה, אבל מבחינה מהותית אפשר לעשות בקצה… חבל על הזמן הזה. זה הכי קיצוני. זה יכול לבנות אולי, אתם יודעים, איזה חיבור עם העם, עם התרבות, עם ההיסטוריה שלנו. אז זה עושה את הדברים האלה מאיזושהי סיבה לאנשים, אני מאמין להם, אני לא חושב שהם משקרים. אוקיי, אבל זה לא נקרא לימוד. לימוד פירושו להפיק מידע או משהו חדש שלא הייתי יודע בלי זה. זה מה שאני מגדיר כלימוד בדרך כלל. יש אנשים שזה עושה להם כל מיני השפעות חיוביות, אולי זה עוזר להם אפילו לתקן את מידותיהם או להתחבר להיסטוריה שלנו ולתרבות שלנו. הכל בסדר, אבל כל זה לא לימוד. זה דברים חשובים שהם לא לימוד, אלא דברים חשובים אחרים. אוקיי. אבל אני לומד שהיה אברהם אבינו, ואני לומד שהיה לו בן בשם יצחק, את זה לא הייתי יודע אם לא הייתי קורא את התורה. נכון. אבל מבחינת הערכים או התובנות שאני אקבל מעכשיו לגשת וללמוד איזשהו פרק, אני לא רואה מה אני מקבל מזה. טוב, זה באמת לא הנושא שלנו כאן, אז למרות ששאלה קצרה מישהו התחיל, אפשר לעבור פה הלאה. יוצא כאילו ממה שאתה אומר שסך הכל מחשבת ישראל זה פשוט סך כל הדעות של אנשים שנכנסים בקטגוריה הזאת ישראל, כי הרי אין שתי דעות שונות. מחשבת ישראל זו פילוסופיה של מישהו שאמא שלו הייתה יהודייה. זה הכל. גם שפינוזה זה מחשבת ישראל. כי גם הוא היה יהודי. מבחינת התוכן זה משהו אחר, אבל אין הגדרה לתוכן של מחשבת ישראל. יש פילוסופיה נכונה ופילוסופיה לא נכונה. אם הפילוסופיה היא נכונה אני מקבל אותה מכל גוי, לא צריך להיות יהודי. ואם היא לא נכונה אני לא מקבל אותה גם מיהודי. אז מה אכפת לי מבטן מי יצאו הפנינים האלה? האם אמא שלו הייתה יהודייה או גויה? מה זה חשוב? מה שחשוב זה הרעיונות עצמם. דיברנו בדיוק לפני שבועיים נדמה לי על בית המדרש שם, שרבן גמליאל ורבי אליעזר בדקו את האנשים, ואלעזר בן עזריה מהמהפכנים הצעירים יותר היו בעד לבדוק את הרעיונות ולא את האנשים. ולכן אמת המים וכותלי בית המדרש וכל הראיות לגופו של אדם לא היו מקובלות עליהם. תביא לי ראיות לגופו של התנור שעליו יש לנו ויכוח. אני רוצה לבדוק את הרעיונות ולא את האנשים. אז אם אני לומד רעיונות מה אכפת לי אם הם כתובים בכתב רש"י, בעברית או באנגלית, אם מי שהגה אותם היה גוי או היה יהודי? מה זה מעניין? את ספר הרפואה שכתב הרמב"ם זה גם מחשבת ישראל? זה רפואת ישראל? לא, זה ספר רפואה שכתב מישהו שאמא שלו הייתה יהודייה. בעיניי ספרי מחשבת ישראל זה בדיוק באותו סטטוס. ואין להם שום יתרון על ספר פילוסופיה שכתב גוי. כל דבר צריך לבדוק אם הוא נכון או לא. מה אכפת לי מי כתב אותו? אלא אם כן זה היה מסורת מסיני, היה לזה ערך מוסף. ואז הייתי אומר שהמחשבה שכתובה אצל הרמב"ם היא נכונה כי הוא קיבל אותה ממשה רבנו מהקדוש ברוך הוא. והקדוש ברוך הוא יודע מה הפילוסופיה הנכונה ומה לא נכונה. אז גם אם זה לא היה נראה לי נכון הייתי מקבל את זה, כי הקדוש… הקדוש ברוך הוא יודע, אבל כיוון שאין, אני לא מאמין בזה שיש פה איזושהי מסורת שהרמב"ם מעביר עליה מסורת, אז אם אני לא מקבל את מה שהוא אומר, אז זאת מחשבת מיכאל, לא מחשבת ישראל. ואם אני לא מקבל את מה שהוא אומר, אז אני לא אקבל את זה גם אם הרמב"ם יגיד את זה עד מחר. ולכן אני לא רואה – התחום הזה של מחשבת ישראל לא קיים, לדעתי זה קבוצה ריקה. זה גם מה שאמרנו בהלכה, שבסוף כשאדם מגיע לרמה מסוימת של אוטונומיות. פסיקות מחייבות. הגמרא או פסיקות של סנהדרין הן מקורות מחייבים. אבל בסוף גם ביהדות יש איזה מסגרת רעיונית שצריך להתיישר לפיה ב – הנה, רואים בתלמוד שיש אנשים שהם אפיקורסים או אנשים שהוחרמו על ידי – כמו שאמרנו על איך קוראים לו? הוא כפר בתחיית המתים. בוא נבדיל בין שני דברים. השאלה הראשונה היא אם יש סמכות לגבי שאלות מחשבתיות. האם יש הגדרה של מי בתוך הגדר ומי מחוץ לגדר. כאן אני מסכים במידה מסוימת. מה זאת אומרת? אני אומר יש עקרונות יסוד מאוד מאוד מאוד בסיסיים, אבל בודדים, שלגביהם אפשר להגיד שמי שלא – מי שלא מקבל את קיומו של אלוהים, לא קשור להלכה. זה עיקרון מחשבתי. מי שלא מקבל את קיומו של אלוהים, אז הוא לא במשחק. זה ברור. או מי שלא מקבל את מתן תורה בסיני או לא רואה בתורה משהו מחייב. גם זה עיקרון מחשבתי, אבל וודאי שהוא תנאי הכרחי. אז זה אני מקבל שיש כמה עקרונות מחשבתיים בסיסיים שמגדירים איזושהי מסגרת. אבל העקרונות האלו בעצמם אני לא קורא להם מחשבת ישראל. אפילו העקרונות הבסיסיים האלה. למה? אני קורא להם המחשבה הנכונה, לא מחשבת ישראל. זה שיש אלוקים זאת המחשבה הנכונה, לא מחשבת ישראל. גוי שחושב שאין אלוקים טועה לא פחות מיהודי שחושב שאין אלוקים. הם טועים פשוט בגלל שהעובדה היא שיש. לא בגלל שאתה אפיקורס ואתה לא אפיקורס. בגלל שהמחשבה הזאת לא נכונה, זה הכל. אז לכן אני לא קורא לזה מחשבת ישראל. יש הבדל בין לומר למה יש – מה יכול להגדיר מסגרת לבין השאלה האם הדבר הזה הוא מחשבת ישראל או לא. זה דברים שונים לחלוטין. אוקיי? וגם זה אני מדבר רק על כמה עקרונות מאוד מאוד בסיסיים. קיומו של אלוקים, מחויבות לתורה, לא יודע, אולי יש עוד משהו, אני לא בטוח. זהו. כל שאר הפרטים אפשר להתווכח עליהם. או שכן או שלא. הרבה מאוד מהפרטים, כולל י"ג עיקרים של הרמב"ם, אני בכלל לא חושב שזה דבר שאתה חייב לקבל. ועובדה היא שיש חכמים שלא קיבלו חלק מהם. אז הרמב"ם חשב ככה. אוקיי. אבל הוא לא מעביר לי פה איזשהו מסורת אפילו לא במובן הגמיש שדיברתי עליו בהקשר ההלכתי. ולכן הטענה שלי, ואני מסכם רגע את החלק הזה שלקח לי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, הטענה שלי בעצם זה כשאנחנו מגדירים פה את המושג מסורת ומסור במובנה הדינמי, עדיין אני מדבר על מסורת בהקשר ההלכתי ולא על מסורת בהקשר המחשבתי. בהקשר המחשבתי לא מדובר במסורת, מדובר בגיבוש עמדה פילוסופית מחשבתית על העולם, על מה שאתם רוצים, שאתה יכול להיעזר באיזה מקורות שאתה רוצה, אבל בסופו של דבר זה מה שאתה עושה. ואגב, גם אם מישהו נגיד נמצא מחוץ לגדר, אתה אומר לו: תראה, אם אתה לא מאמין במעמד הר סיני – לא חוקי. אתה אפיקורס. אז אפשר להגיד שהוא אפיקורס במובן הזה שאם הוא לא מקיים את המצוות מכוח המחויבות בסיני, אז זה לא קיום מצוות. דיברנו על זה. אבל זה כמובן לא יהווה טיעון שישכנע אותו ממשהו. כי אם זה מה שהוא חושב, אז זה מה שהוא חושב. מה אכפת לי שתגדיר אותו כאפיקורס או לא תגדיר אותו כאפיקורס? זה מה שהוא חושב. זה לא טיעון רלוונטי לגופו של עניין זה שדבר כזה נקרא אפיקורסות. מה זה מעניין? השאלה אם זה נכון או לא, לא השאלה אם זה אפיקורסות או לא. אם יש לך טיעונים שמראים שזה לא נכון, תציג אותם לפני הבנאדם ההוא שאתה מתווכח איתו. אבל אם אתה רק חושב שהוא אפיקורס, אוקיי, תחשוב שהוא אפיקורס, אל תשתה מהיין שלו. אבל זה לא טיעון רלוונטי לדיון ביניכם, כי הוא לא ישתכנע מזה שאתה אומר עליו שהוא אפיקורס. זה לא טיעון ענייני. אוקיי? הרב, מה עם קבלה שזה בעצם נקרא כן עבר במסורת? אתה שומע? כל המחשבה של הקבלה, טוענים שזה כן עבר במסורת. ברור. לי זה רחוק מלהיות ברור. אני חושב שיש שם כמה עקרונות שאני נוטה לחשוב שעברו במסורת, אם כי יש אנשים שלא חשבו כך, ואני לא רואה איך אפשר לתקוף אותם בצורה פשוטה. אבל זה באמת כמה עקרונות מאוד מאוד בסיסיים. כל המבנים שבנו מסביב, זה הכל פרשנויות של אנשים שלקוחות מעולמם הרעיוני והמחשבתי, כולל השפעות זרות דרך אגב. ואני ממש לא רואה בזה משהו חריג. יש, אתם יודעים, בהקדמה לפירוש ספר יצירה של רבי שבתי דונולו הרופא, אז הוא מספר שם. הודפס במהדורות המקובלות של ספר יצירה, אז הוא מספר שם שמאודו בתור בחור צעיר הוא לא הבין את הכתבים האלה, הוא לא הבין את השפה הזאת, את המושגים האלה. ואז הוא הלך, הוא היה נוסע למסעות רחוקים, נפגש עם אנשים מכל מיני סוגים, אז הוא מספר שנפגש פעם עם איזה מלומד פרסי במדבריות פרס, גוי. והוא הסביר לו בעצם את כל מערכת המושגים, ומאז הוא התחיל להבין קבלה. ועכשיו הוא כתב את הפירוש על ספר יצירה. זה אפרופו המסורת שאותה קיבלנו מרבותינו לגבי הקבלה. הפרשנות שהוא הציע לספר היצירה היא בעצם נוצרה מהשראה או מלימוד שהוא למד אצל חכם פרסי, גוי. אגב, אני לא בכלל לא פוסל את הפרשנות שלו בגלל זה, להיפך. אני רק טוען שאם הפרשנות הזאת נראית לי אני אקבל, ואם היא לא נראית לי אני לא אקבל, כי היא בסך הכל מבנה מתוך עולמו הרוחני של אותו אחד שהגה אותה, זה הכל. לא עניין של מסורת שהוא קיבל מרבותיו ורבותיו מרבותיו מסיני. יש פה טקסט שעובר במסורת, אבל אולי הפרשנות כל פעם כל דור. אבל גם הטקסט הזה נוצר על ידי מישהו, ספר יצירה גם לא התקבל מסיני. מה, כל העסק הזה… טוב, אבל על זה ויכוחים עתיקים כבר ועל זה אפשר להתפלמס הרבה. אני רק אומר שאתה יכול לחשוב כך, אתה יכול לחשוב אחרת, אבל אין פה משהו שאני יכול לבוא לגביו מכוח טיעון של סמכות. אתה חייב לקבל כי כך וכך. לא, לא חייב לקבל. הדרדיעים לא מקבלים את הקבלה, התימנים. שלא לדבר על הזוהר כמובן, שיש עליו המון ויכוחים. נו, אז מה? אז בגלל זה הם כופרים? לא, אסור לשתות מהיין שלהם? מה? לא, זה מה שהם חושבים. מה הבעיה? עוד פעם, אני חושב שהם טועים, כי אני חושב שיש פה כן גרעין נכון, והפרשנויות סביב הן פרשנויות כמו כל דבר אחר, אבל הם חושבים שלא. טוב, אז באמת הפלגתי קצת. מה שאני רוצה רק לסכם לענייננו זה שגם כשאני מדבר על מסורת, אני מדבר על מסורת בהקשר ההלכתי. מסורת בתחום המחשבתי לדעתי אין חיה כזאת. אין דבר כזה תחום מחשבתי בכלל, בגלל שאין מסורת, גם אין תחום כזה. מה זה תחום? תחשוב, אז אתה עוסק במחשבת ישראל כשאתה חושב. תחשוב, אבל אין פה משהו דיסציפלינרי ללמוד אותו, לקנות מרבותינו איזה מסורת שעברה או משהו שנבנה. לא נבנה שם כלום, כל אחד ומחשבתו שלו. ותחשוב, ללמוד מחשבת ישראל זה בעצם ההיפך מלחשוב. במקום לחשוב אנשים לומדים מחשבת ישראל. לא צריך ללמוד מחשבת ישראל, צריך לחשוב. זה מה שצריך לעשות. ללמוד מחשבת ישראל פירושו ללמוד מה אנשים אחרים חשבו. נו אז מה, אתה יכול ללמוד מה שהם חשבו, אולי זה נותן לך השראה, בסדר גמור, דבר שבהחלט יכול להיות מועיל. אבל אין ערך לעצם הידיעה שכך חשב הרמב"ם וכך חשב הכוזרי. מה זה מעניין מה הם חשבו? חשבו עוד הרבה דברים אחרים. אותי מעניין מה התורה אומרת ופרשנויות לתורה. בסדר, טוב, בואו נעצור כאן, נצא לחמש דקות ונתרענן קצת ונחזור לענייננו. טוב, בואו נתחיל. מי שהצטרף אלינו, תדליקו מצלמות. בסדר חברים, בואו נחזור. נראה שיש עוד לא מעט חסרים. טוב, אני ממשיך. אני רוצה עכשיו להמשיך קצת לעסוק בעניין המסורת מעוד אספקטים. האספקט הראשון בעצם זה שאלת הקנוניזציה והקודיפיקציה, או שקשורה גם לשאלת ירידת הדורות. אנחנו רגילים לזה שבמסורת ההלכתית ושוב אני חוזר חזרה להתמקד במסורת של ההלכה, במסורת ההלכתית יש תקופות שונות וכל תקופה כזאת מסתיימת בחיתום. תקופה נחתמת ומתחילה תקופה הבאה, תנאים, אמוראים, סבוראים, גאונים, ראשונים, אחרונים וכן הלאה בסכמה גסה. איכשהו מקובל שבתקופה כזאת יש חיתום בסוף כל תקופה, ויש בעיה או אולי אפילו לגמרי אי אפשר לחלוק על אלה שחיו לפני קו התפר מהתקופה הקודמת. כך אמוראים לא חולקים על תנאים, כך חכמים בתר-תלמודיים לא חולקים על אמוראים, ואפילו בין ראשונים לאחרונים מקובל שאחרונים לא חולקים על ראשונים או לפחות מהססים מאוד מלחלוק, וגם בין הראשונים לגאונים יש איזה דיונים. הראש הידוע שהזכרתי אותו כבר מביא כמה דעות בעניין הזה, אבל גם שם היה איזשהו חיתום שיצר מחסום בפני הדורות שאחריו האם אפשר לחלוק על הגאונים. מה פשר החלוקה הזאת לתקופות? זאת אומרת מאיפה היא באה? מה המשמעות שלה? למה דורות קודמים אמורים להיות יותר סמכותיים, יותר חכמים, למה אסור לחלוק עליהם וכל מיני דברים מהסוג הזה, כשכמובן ברקע אנחנו זוכרים את מה שדיברתי בקשר לסמכות. ואמרתי שסמכות פורמלית, להבדיל מסמכות מהותית, בעצם לא קיימת אחרי התלמוד. היא קיימת לסנהדרין, לחכמים סמוכים ולתלמוד עצמו, זהו. אחרי זה אין סמכות פורמלית, אבל אז מה שיש אחרי זה יכול להיות רק סמכות מהותית. אז נגיד לא לחלוק על דברים שנאמרו בסנהדרין או אפילו בתלמוד תגידו לי בסדר כי יש להם סמכות פורמלית ולנו כבר אין. אבל אפילו בתוך התקופה של הסמכות הפורמלית מה קורה עם סנהדרין אחת שרוצה לחלוק על סנהדרין קודמת? היא פשוט יכולה, אין מניעה לעשות דבר כזה. אז למה אמוראים לא חולקים על תנאים? אז הבאתי את הכסף משנה בתחילת פרק שני מהלכות ממרים שהכסף משנה אומר כי קיבלנו על עצמנו לא לחלוק. אנחנו לא חולקים על התלמוד, אמוראים לא חולקים על תנאים וכן הלאה. זאת אומרת ברמה העקרונית אין מניעה מלחלוק אבל עדיין קיבלנו על עצמנו שלא לחלוק. מה פשר העניין הזה? למה קיבלנו על עצמנו לא לחלוק? ולמה אחרונים קיבלו על עצמם, לא יודע אם לא לחלוק על ראשונים אבל להסס לפני שחולקים על ראשונים. מה פשר העניין הזה? למה בעצם קורה העניין הזה? אז הרבה פעמים נתלים פה במושג ירידת הדורות, אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים ואפילו לא כחמורו של פנחס בן יאיר. אז זה בעצם נתלה בשאלה עד כמה אנחנו חכמים. וכאן זה נקודה חשובה כי פה יש הבדל גדול בין סמכות של סנהדרין והגמרא, הסמכות שלהם לא יונקת מזה שהם היו יותר חכמים. גם אם נקבל את זה שהם היו יותר חכמים, שאני לא בטוח, אבל גם אם נקבל את זה הסמכות שלהם לא מתחילה מזה. הסמכות שלהם מתחילה מזה שהייתה להם סמכות פורמלית, לא קשור לגדולתם ולזה שהם צודקים. דיברנו על זה כבר. הסמכות של חכמים מאוחרים יותר היא יכולה להישען אך ורק על גדולתם, כי שם אין כבר מושג של סמכות פורמלית אלא רק סמכות מהותית, וסמכות מהותית ניתנת למומחה, למישהו שכנראה מבין יותר ממני ולכן סביר שהוא פחות טועה ממני, או לא סביר שהוא טועה, יותר נכון פחות סביר שהוא טועה לעומתי. אוקיי, אז זו סמכות שהיא סמכות מהותית. ועכשיו אני בעצם רוצה לטעון את הטענה הבאה: יש תהליך של מה שחכמים קוראים ירידת הדורות שאני לא לגמרי בטוח שהוא נעוץ בירידה במדרגה האינטלקטואלית או התורנית או לא יודע איך לקרוא לזה. זאת אומרת שהדורות הקודמים איכשהו תמיד אנחנו נידונו להיות יותר ויותר טיפשים לאורך ההיסטוריה. לא נשמע לי משכנע, זה לא נראה ככה ביחס לתחומים אחרים ואני לא רואה למה דווקא בתחום התורני זה כן ייראה כך. אם תשאלו אותי אני אגיד לכם אפילו יותר מזה, אותה אגדה ידועה על משה רבנו בבית המדרש של רבי עקיבא שישב שם בסוף שמונה עשרה שורות ולא הבין מה הם מדברים, ואז אמרו לו הלכה למשה מסיני והוא נרגע. חלק מהמסר שהדבר הזה נותן, הבאתי את זה כבר בהקשר הקודם כשדיברתי על מסורת דינמית, כן שתלמיד שומע אצל רבו דברים שאף אחד אחר לא שומע, כולל כולל רבו עצמו, כמו שאמרתי שמה, אבל, אבל פה אני רוצה לדבר על ניואנס קצת שונה שעולה מהאגדה הזאת, והטענה היא שבאמת משה רבנו לא הבין מה הם אומרים כי הוא לא היה מספיק חכם. לכן הוא לא הבין מה הם אומרים. הייתה להם איזושהי יכולת ניתוח, יכולת חשיבה שלא הייתה לו, ולכן הוא לא הבין. אבל אמרו לו, תראה, כשאנחנו מנתחים את הדברים עם כל הכלים המתוחכמים שיש לנו, אנחנו מנתחים את אותן הלכות שקיבלנו ממך. אנחנו לא חולקים עליך, אנחנו רק מפרשים ומסבירים את הדברים שבעצם קיבלנו ממך, זה הלכה למשה מסיני. ואז הוא נרגע. הוא אומר נכון, אני לא מבין, אבל זה המשך המסורת שאני העברתי להם, אותה מסורת דינמית שדיברנו עליה. אתן לכם דוגמה, הוויכוח, הזכרתי אותו אני חושב, גם כן אחת הדוגמאות למסורת דינמית, הוויכוח בין השרידי אש לרבי יהושע הוטנר לגבי היחס בין רב חיים לרמב"ם. כן, כשרב חיים בונה איזשהו מבנה אינטלקטואלי, כן מבנה הגיוני כדי להסביר, אנליטי כדי להסביר איזושהי הלכה ברמב"ם לפתור סתירות וכל מיני דברים כאלה, מבנה מאוד מתוחכם. האם באמת הרמב"ם חשב על זה? האם הרמב"ם חשב כך? די ברור שלא. אז רב חיים מפרש את הרמב"ם או ממציא המצאות? דיברנו על מסורת, נכון? בתחום ההלכתי לכאורה אנחנו מפרשים את קודמינו. זה באמת נכון שרב חיים פירש את הרמב"ם או שרב חיים המציא המצאות ונתלה ברמב"ם? אז היה ויכוח בין רבי יהושע הוטנר לבין השרידי אש. וכאן זה נקודה חשובה כי אני חושב שהזכרתי את זה גם אז ואמרתי שאני דווקא בצד של אותו אחד, נדמה לי שזה היה רבי יהושע הוטנר, אני בצד של רבי יהושע הוטנר שאומר שרב חיים פירש את הרמב"ם. הוא פירש את הרמב"ם זה לא אומר שאחרי שהרמב"ם היה שומע את זה הוא היה מודה, אבל זה לא משנה. זה עדיין פרשנות לדבריו של הרמב"ם, דיברנו על זה, הבאתי את זה בהקשר של המסורת הדינמית. והטענה שלי זה שהרמב"ם לא היה מודה כי לא היה מבין את מה שרב חיים מדבר. כי אין לו את מערכת הכלים והמושגים האנליטיים שרב חיים השתמש בהם, ובעולמו המושגי המחשבתי של הרמב"ם המבנה הזה הוא מורכב, הוא לא יתפוס אותו, הוא לא יבין אותו. ולכן זה שהרמב"ם לא מסכים או לא מבין, זה לא אומר שמה שרב חיים אמר זה לא באמת הפירוש של הרמב"ם. זה הפירוש של דברי הרמב"ם. עוד פעם, לא שהוא תמיד צדק רב חיים, אבל ברמה העקרונית, זאת אומרת אם בודקים את זה וזה באמת עומד במבחן הסברה וההיגיון והאנליזה, אז אני טוען שכששרב חיים הציג את המבנה שלו זה הפירוש הנכון לרמב"ם, שהוא ניתן בתוך המסגרת המחשבתית והמושגית בזמננו שלא הייתה נהירה ומוכרת לרמב"ם. ולכן כשהרמב"ם היה פוגש את הניסוחים האלה הוא היה אומר אני לא חלמתי על זה, זה לא הדברים שאני אמרתי. אבל הוא היה טועה, כי זה כן הדברים שהוא אמר. הוא פשוט לא מבין את מה שרב חיים אומר אז הוא חושב שזה לא מה שהוא אמר. אם הוא היה מבין את הרב חיים עד הסוף, הוא היה מבין שמה שרב חיים אומר זה הפירוש של מה שהוא עצמו אמר. והטענה עכשיו כשאני אשאל אתכם שאלה אחרת, מי היה יותר חכם רב חיים או הרמב"ם? עוד פעם, כמובן רק שאלה, אני לא הולך להכריע בזה ואין לי כלים לבדוק, אבל רק כדי להדגים. אני טוען שרב חיים היה חכם יותר. או רב חיים היה עם יכולת אנליטית הרבה יותר חזקה וחדה משאשר הייתה לרמב"ם. אין לי ספק בזה. אין לי ספק שרבי עקיבא לא היה מסוגל לעשות את אפס קצהו ממה שעשה רבי עקיבא איגר. המערכות של רבי עקיבא איגר זה מבנים סופר מורכבים, מבריקים, שברור לי שרבי עקיבא לא חלם עליהם, אבל אני יותר מזה, רבי עקיבא גם לא היה יכול לעשות את זה אפילו אם הוא היה רוצה. לא הייתה לו את היכולת הזאת שהייתה לרבי עקיבא איגר. ואני חושב שכשמתרשמים מראשונים מול אחרונים וראשונים מול אמוראים, רואים בצורה ברורה עלייה גדולה של הדורות. הדורות רק עולים ביכולת האינטלקטואלית שלהם. ככל שהדורות יותר מאוחרים נאמרים דברים מבריקים יותר. ולא מבריקים במובן השלילי שהם פלפולים לא נכונים, סתם הברקות, לא לא, מבריקים ועמוקים יותר והכוונה היא יותר נכונים, יותר קולעים לאמיתה של תורה. אם אני לא טועה יש גמרא מפורשת כזאת, לא? שאנחנו חכמים מהדורות שלפנינו אבל אנחנו פחות מהם בקדושה, משהו כזה. לא זוכר איפה בדיוק, אלא לסברא הזאת אתה מדבר. אני חושב בסנהדרין אני לא זוכר בדיוק את הנוסח עכשיו. אם תיזכר אני אשמח לראות, אני לא זוכר כרגע. בכל אופן, הרב מיכאל, אתה חושב שגם אז בעצם אתה אומר רבי עקיבא איגר לא היה מסוגל לעשות את מה שפרשני בני זמננו, מי שמתעסק עם זה עושה כאילו? לא יודע, כשאתה הרבה אנשים חכמים וטובים צריכים לשבת זמן ולשבור את הראש כדי להבין מבנה מורכב. אני לא מצליח להבין. אני אומר, יש דברים שהיום יודעים לעשות שרבי עקיבא איגר לא ידע לעשות. אנחנו חושבים בצורה יותר מתקדמת מרבי עקיבא איגר. רבי עקיבא איגר הייתה לו מחשבה מאוד מורכבת, מבנים שהוא בנה מאוד מורכבים, הקישורים שהוא עשה עם הנפקא מינות שאתה רואה את המורכבות של המבנה זה מאוד מורכב. אבל היכולת האנליטית של רב חיים הרבה יותר גבוהה משלו. המבנה המושגי של רב חיים, היכולת להבחין בין שני דברים שנראים אותו דבר וכשאתה עושה אנליזה אתה פתאום רואה שזה לא אותו דבר, לדעתי לרב חיים הייתה יכולת יותר גבוהה מלרבי עקיבא איגר. ולצורך העניין אתה אומר כאילו ולי לצורך העניין יש יכולת אנליטית אולי גבוהה יותר? נכון. טוב, אני טוען שזה קורה לאורך ההיסטוריה, לכל אורך ההיסטוריה עד ימינו וכנראה גם הלאה. מה הנקודה פה? אני רוצה לומר כך. תראו, אז מה זה, שאל פה מישהו מה זה ירידת הדורות? קודם כל מי אמר שאני מסכים שהייתה ירידת הדורות? לא בטוח שאני צריך להסכים לזה, דיברנו על זה שבמחשבה אין סמכויות. אבל מעבר לזה, הלא יודע מה שהמהר"ל סבר זה לא חשוב לי, אמרתי לכם אני לא מתעסק עם המהר"ל, וגם אם הוא סבר אחרת אז אני לא מסכים איתו. מה שאני רוצה לומר זה בעצם את הטענה הזו. צריך ללכת להפסקה. אז למה רב חיים מפרש את הרמב"ם בצורה יותר חריפה ממנו? לא כדאי, צריך ללכת להפסקה. אנת פטור בלא כלום. נעשה מיוט. אז למה רב חיים מפרש את הרמב"ם בצורה יותר חריפה ממנו? התשובה שאני מציע, לפחות מודל, זה שיש שני צירים שעל פניהם נעה ההיסטוריה של התורה ואולי בכלל והכיוון הוא כיוון הפוך. נקרא לזה הציר הסינתטי והציר האנליטי. או אם אני אשתמש באותו משל, אם אתם זוכרים של דיבור שפה ולימוד באולפן, המשל של משה קופל, הבאתי את זה באחת הפעמים הקודמות. הטענה שלי בעצם היא הטענה הבאה, ככל שבן אדם יותר קרוב להר סיני, האינטואיציה שלו מה נכון ומה לא נכון טובה יותר. לא כי הוא יותר חכם, כי הוא יותר קרוב למקור. תעשו טלפון שבור, אז ברור שככל שמתרחקים מהמקור זה פחות נאמן למקור, זה יותר רחוק ממנו, נכון? מה שאתם אומרים הוא יותר רחוק ממה שנאמר בחוליה הראשונה בשרשרת. בגלל שאתם יותר טיפשים? לא, בגלל שאתם פשוט יותר רחוקים מהמקור. גם המסורת של התורה בעצם עוברת מדור לדור וככל שאנחנו מתרחקים האינטואיציה שלנו מה נכון ומה לא נכון, למה התכוון המשורר פוחתת. אנחנו יותר רחוקים מהמקור. ולכן אם תשאל אותי מי צודק, רב חיים או הרמב"ם, אני אומר שבדרך כלל הרמב"ם. אבל כדי לפצות על חוסר היכולת האינטואיטיבית או הפיחות באינטואיציה, אנחנו מפתחים במקום זה יכולות אנליטיות שמשמשות תחליף. כמו שבן אדם שהוא עיוור אז חוש השמיעה שלו הרבה יותר מחודד כי הוא צריך עם האוזניים לעשות את מה שאחרים עושים עם העיניים עד כמה שהוא יכול. ואז השמיעה שלו מתחדדת הרבה יותר מאשר אצל בן אדם אחר שמשתמש בעיניים שלו. זאת אומרת כאשר יש לנו חוסר בכושר אחד אנחנו הרבה פעמים נפתח כושר אחר שייתן לנו פיצוי במקומו, ישמש אותנו במקומו. בהקשר שלנו מי שיש לו אינטואיציה חלשה צריך לפתח יכולת אנליטית כדי להגיע באמצעים לוגיים אנליטיים לתשובה הנכונה. מי שיש לו אינטואיציה טובה כשאתה שואל אותו שאלה הלכתית הוא יגיד לך מותר, נקודה. בלי לנמק. כי זאת האינטואיציה שלו שאומרת שכך נכון וזהו, והוא בדרך כלל יצדק. אבל אם אין אינטואיציה אני לא יודע להגיד אינטואיטיבית אם זה מותר או אסור, מה אני עושה? אני עושה אנליזות ובונה בניינים ובודק תקדימים ועושה שני דינים וחפצא וגברא ופה ושם וקושיות ותירוצים ובסוף מגיע לאיזושהי מסקנה הלכתית ואני מקווה. אבל מי צודק יותר? בכביש אל תהיה צודק תהיה חכם, אז בתורה אל תהיה חכם תהיה צודק. מי שצודק יותר זה הרמב"ם. מי שחכם יותר זה רב חיים. כיוון שאם אתה שואל למי יש אינטואיציה מה תהיה ההלכה, נראה שלמי שהיה בדורות קודמים יותר קרוב למקור, הוא למד אצל אנשים שהיו יותר קרובים למקור, אז הוא כנראה יותר צודק. אבל הדורות האחרונים דווקא בגלל שהאינטואיציה שלהם פחתה היו צריכים לפתח יכולת אנליטית משובחת יותר, והננו רואים שהיכולת האנליטית רק עולה. כשהראשונים נשארים בצריך עיון על קושיה, כל תלמיד ישיבה יכול להציע לכם שלושה תירוצים על המקום בלי בעיה. וזה לא בגלל שהוא טועה בשלושתם. במספר טעויות כפול, הבאתי לכם כמו שסיפרתי לכם פעם את הבדיחה של החברותא שלי. כשאני מיישב קושיה של רבי עקיבא איגר כנראה שיש לי מספר זוגי של טעויות. זאת אומרת מספר זוגי של טעויות שאחת מקזזת את השנייה לכן אני מגיע לתשובה נכונה. רבי עקיבא איגר טעה טעות אחת כי הוא לא הבין את הגמרא. אני כשתירצתי את הגמרא אני לא טעיתי אפס טעויות כי הרי אני לא יותר חכם מרבי עקיבא איגר. אני כנראה טעיתי שתי טעויות במקום אחת, רק שהטעות השנייה קיזזה את הראשונה ולכן הגעתי לתשובה נכונה. אוקיי, זה כמובן חידוד, חידוד בעלמא. אבל ברמה העקרונית הטענה היא שכאשר אנחנו עושים אנליזה זה מהווה תחליף לאותה פסיקה אינטואיטיבית. אתם רואים את הראשונים, אתם רואים שהתשובות שלהם מאוד קצרות. התשובות ההלכתיות של האחרונים הרבה יותר ארוכות. למה? כי ראשונים יכלו להביא איזה גמרא ואומרים כך נראה לי וזהו, זאת ההלכה. אינטואיטיבית אומרים זה מה שנכון. האחרונים מתחילים לעשות אנליזה ולנתח פה ולנתח שם ומקורות וקושיות וניתוח וסדרה של תירוצים ומגיעים בסוף למסקנה. למה? כי אין להם אינטואיציה פשוטה שיכולה לענות ישר אם זה מותר או אסור. אז הם מנסים לשחזר את זה באמצעים לוגיים. אז הם פיתחו יכולת אנליטית הרבה יותר משובחת, חדה ועמוקה. אבל בסוף בסוף הראשונים כנראה יצדקו יותר. אם אחרון יחלוק על הראשונים בדרך כלל הראשונים יצדקו ולא האחרון, למרות שהוא יותר חכם מהם בחכמה האנליטית, ביכולת האנליטית שלו. אוקיי? ולכן על הציר הסינתטי יש ירידת הדורות, על הציר של האינטואיציה. על הציר האנליטי יש עליית הדורות. וזה שני תהליכים שבהחלט אחד מהם ניזון מהשני, כי היכולת האנליטית מפצה על הירידה ביכולת הסינתטית. עכשיו קחו שפה. כמו מה שדיברתי. כאשר מישהו לומד באולפן שפה אין לו אינטואיציה איך נכון לדבר, הוא לא גדל בבית שמדבר את השפה הזאת או בסביבה שמדברת את השפה הזאת. אז מה עושים באולפן? מלמדים אותו את הכללים. כללים זה הצורה הלוגית לטפל, הוא עושה חישוב עם הכללים ומגיע למסקנה איך נכון לומר את מה שהוא רוצה לומר. בתקווה שהחישוב הזה יעזור לו לדבר נכון כמו הדובר הילידי. כשהדובר הילידי מדבר את זה בלי לעשות את החישוב לפי הכללים, הוא גם לא מכיר את הכללים הרבה פעמים. אבל כשיש ויכוח ביניהם בדרך כלל הדובר הילידי יהיה צודק. כי יש לו איזה תחושה אינטואיטיבית איך נכון לומר דברים ואיך לא נכון לומר דברים בשפה הזאת. למי שאין את האינטואיציה צריך את כל הדקדוק, את כל החכמה והאומנות והאנליטיות של הניתוח הדקדוקי ואז התקווה היא שהוא יצליח בכל זאת לדבר נכון למרות שאין לו את האינטואיציה הפשוטה שאומרת לו ישר איך נכון לדבר ואיך לא נכון לדבר. אז כשתשאלו מי יותר חכם, תלמיד האולפן יותר חכם. הוא מכיר הרבה כללים, הוא יודע לעשות בהם שימוש, יש לו יכולות לוגיות בשימוש בכללים האלה, הוא יותר חכם. תשאלו מי צודק, הדובר הילידי כנראה יותר צודק בדרך כלל. אוקיי? ואני חושב שזאת בדיוק התמונה שאפשר להתייחס לירידת הדורות. יש ירידה בציר הסינתטי, האינטואיציה מתרחקת מהמקור ונחלשת. והיום כששואלים אותי מה תהיה ההלכה אני לא יכול אינטואיטיבית ישר להגיד מותר או אסור עם איזה גמרא וזהו. צריך לעשות איזה ניתוח, לחשוב, לוגיקה ותקדימים ופה ושם. ולכן אני עושה את כל הניתוח, והתשובות של האחרונים מאוד ארוכות, מאוד אנליטיות, עם ראיות וניתוחים מושגיים וכל הדברים האלה, למה? כי הם לא יודעים להגיד ישר מה נכון ומה לא נכון. אז מצד אחד הם יותר חכמים ביכולת הלוגית אנליטית שלהם, אבל מצד שני הם פחות צודקים. ולכן אין סתירה בין הטענה שיש ירידת הדורות, אני טוען שירידת הדורות זה במרחק מהמקור, באינטואיציה שלנו, ויש עליית הדורות בחכמה. חכמה האנליטית והלוגית. שזה מאוד ברור, יש עלייה חזקה של הדורות. הניתוחים שעושים היום שמים בכיס הקטן את רב חיים, גם במאה שנה האחרונות, כבר לא צריך להגיע רחוק. את היכולת האנליטית שרב חיים יסד תלמידיו וממשיכיהם עושים הרבה יותר טוב ממנו. לא כולם, יש מוכשרים יותר ומוכשרים פחות, אבל בגדול יש היום אנשים, אפילו לא מהשורה הראשונה, שעושים ניתוחים שרב חיים לא היה יכול לעשות. שלא לדבר על ממדים רעיוניים שבכלל רב חיים לא התעסק איתם, או משמעויות קצת מעבר לאנליטיות הצרופה. אין, אין להשוות, היכולות שיש היום לאין שיעור יותר גבוהות. ואני חושב שהתהליך הזה נמשך לכל אורך ההיסטוריה. וזאת מצד אחד אולי אני אביא כמה דוגמאות. תראו, יש בפילוסופיה של המדע יש איזה פילוסוף הונגרי שמו נדמה לי ג'ורג', לא זוכר מה שמו של הפילוסוף. הוא הביא דוגמה לתופעה דומה מסטרדיוואריוס, בונה הכינורות הידוע. שסטרדיוואריוס היה, אני לא מומחה בעניין הזה ואני לא מבין בעניין הזה, לא רק לא מומחה, אבל מומחים אומרים שסטרדיוואריוס עשה כינורות כנראה באיכויות שלא מצליחים לשחזר. זה איכויות בלתי רגילות, אוקיי? עכשיו היום עם כל המחשבים והמכשור המיקרומטרי והכול, מתחילים קצת יותר להתקרב, עדיין לא מגיעים לאיכויות של סטרדיוואריוס. והטענה של אותו פילוסוף ששוב פעם שכחתי את שמו, נדמה לי שמופיע בספר של האוניברסיטה הפתוחה על פילוסופיה של המדע, פולאני, מיכאל פולאני, לא ג'ורג', מיכאל פולאני. אז הוא אומר ככה, תחשבו על השוליה של סטרדיוואריוס שעבד איתו בבית המלאכה שלו, אוקיי? אז השוליה של סטרדיוואריוס בעצם מנסה ללמוד מסטרדיוואריוס איך, איך עושים כינור. השוליה, גם אם הוא שוליה טובה ולמד כמו שצריך, לא יצליח לשחזר את האיכויות של סטרדיוואריוס במלואן. הוא יעשה כינורות טובים, אבל לא ממש כמו הרב שלו. והשוליה שלו יעשה כבר כינורות פחות טובים, והשוליה שלו עוד פחות טובים. למה? כי סטרדיוואריוס לא יכול להעביר לשוליה שלו את אומנותו במלואה. למה? כי יש פה ממד אומנותי. יש פה איזשהו סוג של, סטרדיוואריוס לא עבד לפי כללים כשהוא בנה את הכינורות. הוא הקיש קצת על העץ, בדק את הרכות ואת הקשיות שלו, הוא כופף אותו לפי התחושה באצבעות, וכיוון שהיה לו הייתה לו אינטואיציה טובה, הוא הצליח לייצר כינורות באיכויות מצוינות. אז תלמיד שלו מנסה לתרגם את זה כבר לסט של כללים, כי לו אין את האינטואיציה של סטרדיוואריוס. אז הוא אומר רגע רגע, תגיד איזה אורך כדאי לעשות ומה היחס בין האורך לרוחב, מה עובי העץ, איך למתוח את המיתרים וכל מיני דברים מן הסוג הזה. וסטרדיוואריוס מנסה איכשהו להסביר לו את זה דרך כל מיני כללים. אי אפשר להעביר לו את אותה תחושה אינטואיטיבית שהוא מרגיש, זה נכון זה לא נכון. איך אתה יכול להעביר את זה לתלמיד? אתה לא יכול. אז אתה מנסה לייצר איזשהו סט של כללים שיעזור לתלמיד. ואותו דבר התלמיד לתלמידו שלו גם כן, ועוד כללים נוצרים ועוד כללים נוצרים. למה? כי אתה לא מצליח להעביר את האינטואיציה. אז במקום זה אתה יוצר עוד ועוד כללים. זוכרים את המסורת שדיברנו עליה בהקשר של כללי הדרש? גם שם נוצרים עוד ועוד כללים כי איבדנו את היכולת האינטואיטיבית לדעת מה זה דרש נכון ומה זה דרש לא נכון. אנחנו עובדים עם כללים, עושים מתמטיקה או לוגיקה של מדרש, אוקיי? הדורות הראשונים לא עשו לוגיקה של מדרש וגם לא הכירו את זה. הם פשוט עבדו אינטואיטיבית, זה נראה לי מדרש נכון, זה מדרש לא נכון וגמרנו. ומי שאין לו את האינטואיציה הזאת צריך לייצר כללים. ואומנות קשה מאוד להעביר מרב לתלמיד, כללים קל להעביר. אתה לומד מתמטיקה בכיתה, אתה יודע מתמטיקה כמו המרצה שלך. מה שהוא לימד אותך אתה יודע כמוהו. אבל אומן לא יכול לייצר תלמיד שיהיה אומן כמוהו, אלא אם כן התלמיד גם הוא עם כישורים דומים. אבל אם לא, אתה לא תוכל ללמוד את זה אצל האומן הגדול, זה לא תגיע לרמה שלו מזה שלמדת אצלו, אלא אם כן יש לך יכולות משלך. כי אומנות או אינטואיציה קשה להעביר מרב לתלמיד, כללים אפשר. ולכן מה שקורה זה שנוצרים עוד ועוד כללים כי לא מצליחים להעביר את האינטואיציה מרב לתלמיד. אז נוצרים עוד ועוד כללים ולכן גם בהלכה נוצרים יותר ויותר כללים כל הזמן, כי אנחנו לא מצליחים להעביר את האינטואיציה כמו שצריך. ואז מה שקורה זה שכל דור בעצם לומד אצל הדור הקודם כשהדור הקודם בעצם הוא הסטרדיוואריוס והדור החדש זה התלמיד שלו שמנסה להשתמש בכללים כדי לשחזר את האינטואיציה של סטרדיוואריוס. וכך זה עובר מדור לדור ומדור לדור יורד. יורדת האינטואיציה ועולה היכולת האנליטית של השימוש בכללים, וכמובן גם מתרבה מספר הכללים. אוקיי? אנשים חושבים שבבריסק, אתם יודעים הסיפור המיתולוגי על רב חיים מבריסק, שהייתה לו פעם שאלה בהלכה, הוא שלח אותה לרבי יצחק אלחנן, כגדול הפוסקים של אותו דור בקובנה. אמר לו תענה לי בכן או לא בלי נימוקים. כי אם תביא נימוק, אני אביא לך עשרה נימוקים למה אתה לא צודק. תגיד לי כן או לא וזהו. מה פשר העניין? שרבי יצחק אלחנן כפוסק הייתה לו אינטואיציה מה נכון. אם אתה עושה את החשבון הלוגי, בחשבון הלוגי אני יכול להראות לך שזה נכון ואני יכול להראות לך שגם היפוכו נכון. להגדיר אני יכול להגדיר מה שאתה רוצה. מה שאנחנו עושים בישיבות ובלימוד שלנו כל הזמן. בלימוד עיון בישיבה או בבית המדרש, אנחנו בדרך כלל מסבירים את הרשב"א היטב, מסבירים את הרמב"ם היטב, בונים בניין עבור זה, בניין עבור זה, ניתוח אנליטי הוא נהדר, ובסוף יוצא שהרמב"ם והרשב"א צודקים באותה מידה. רק הם יוצאים מהנחות שונות ולכן מגיעים למסקנות שונות. עכשיו מי צודק? אין לי מושג. הוא חושב שזה דין בחפצא והוא חושב שזה דין בגברא. מי צודק? מילא. הוא חושב שזה דין בחפצא והוא חושב שזה דין בגברא. זה מה שאני יודע להגיד. בשביל לדעת מי צודק לא מספיק הלוגיקה, אתה צריך חוש ריח, צריך אינטואיציה. הרשב"א והרמב"ם עבדו עם אינטואיציה, לכן הם לא עשו חשבונות, הם אמרו זה מותר והוא אמר זה אסור. אני אין לי את האינטואיציה, אני עושה חשבונות לוגיים, והחשבונות לוגיים לא עוזרים לי להכריע. ואנשים חושבים שבבריסק חוששים לכל השיטות בגלל שהם יראי שמיים גדולים, יכול להיות שגם יראי שמיים גדולים, אני לא רוצה להוציא עליהם לעז. אבל זה שהם חוששים לכל השיטות זה לא בגלל יראת שמיים, זה בגלל שאין להם את היכולת להכריע. כי מי שיש לו יכולת אנליטית מפותחת הוא מאבד את היכולת להכריע. כי אני יכול להסביר לך את הרשב"א לתלפיות, במבנה אנליטי מפואר, שיפתור את כל הקושיות על הרשב"א, ואת הרמב"ם גם אותו דבר. אז אם שניהם צודקים וכל אחד מבוסס היטב ומתיישב עם כל הסוגיות, עכשיו תשאל אותי ומי משניהם צודק? לא יודע, אין לי יכולת אנליטית לקבוע מי צודק, כי יכולת אנליטית פירושו אני אביא לך קושיה ומכוח הקושיה אני אראה לך שהרמב"ם צודק, אבל מי שיש לו יכולת אנליטית טובה יציע לך שלושה תירוצים איך הרשב"א יתרץ את הקושיה הזאת, אז לא תצליח להכריע. עם לוגיקה אי אפשר להכריע, הכרעות תמיד נעשות עם אינטואיציה. לוגיקה יכולה ליישב קושיות, ובגלל שהיא יכולה ליישב קושיות היא מונעת את האפשרות להכריע, כי תמיד מכריעים עם קושיה. יש לי קושיה על זה, אז ראיה שהשני צודק. אבל מי שיש לו יכולת אנליטית מפותחת, אז על כל קושיה הוא יציע שלושה תירוצים ואין עוד דרך להכריע. לכן רב חיים ביקש מרבי יצחק אלחנן להכריע עבורו. או רבי שמחה זעליג, כן, הדיין של בריסק. רב חיים כאילו לא עסק כל כך בפסיקות הלכה, למרות שהוא היה רב העיר. ואני חושב שהסיבה לזה שהייתה לו יכולת אנליטית מפותחת. ולכן כשהראשונים כותבים משהו הם לא מתלבטים יותר מדי, פה ושם, אבל בגדול הם מגיעים להכרעה וזה הכל, זה ככה צריך לעשות נקודה. תשובה די קצרה בדרך כלל, תשובות של הראשונים. של האחרונים זה אנליטי ומורכב וכללי פסיקה וכל מיני דברים מן הסוג הזה כי אנחנו איבדנו את היכולת להכריע בגלל שיש לנו יכולת אנליטית כל כך גבוהה, אנחנו לא מצליחים להכריע. ואז מה שקורה יותר מזה, כתוצאה מזה, מתחילה להתפתח תפיסה שפסיקת הלכה צריכה להתבסס על תקדימים. כי הרי אני לא יכול להכריע, אז מה שאני יכול לעשות זה רק לקבוע כלל, במחלוקת הרשב"א והרמב"ם תהיה הלכה כמו הרמב"ם או הלכה כמו הרמב"ם בתחום הזה, הלכה כמו הרשב"א בתחום ההוא, או שנלך אחרי הרוב או שנלך אחרי המוקדם או אחרי המאוחר או מנהג המקום או כל מיני כללים, סתם ואחר כך מחלוקת או יש אומרים ואחר כך סתם בשולחן ערוך, כל מיני כללים שאני לא יודע מאיפה מצצו אותם, שלפיהם אנחנו מכריעים הלכה. למה? אין לנו ברירה, אנחנו לא יודעים להכריע. אנחנו לא יודעים להכריע ולכן ממציאים כללים. אבל בגמרא יש כללי פסיקה, מחלוקת זה וזה הלכה כמותו. בגמרא זה לא המצאה של האחרונים. גם על כללי הפסיקה בגמרא אני עוד אדון, עוד נדבר על זה. אבל בגדול רוב הכללים שאנחנו מכירים היום זה כללים שאנשים המציאו אד הוק, אין להם שום בסיס, חלקם הגדול גם לא נכונים, בטח לא באופן כללי. וההיצמדות הזאת לכללים היא נובעת מחוסר אונים. אנחנו פשוט איבדנו את היכולת להכריע. יש לנו יכולת אנליטית כל כך טובה שכל שיטה אנחנו נצליח להסביר אותה לתלפיות, ליישב את כל הקושיות עליה, אז איך מכריעים? הדורות הראשונים לא הייתה להם יכולת אנליטית מאוד מרשימה, הם הריחו בה, אמרו זה מותר זה אסור, זה הכל, ככה הם קבעו את פסיקת ההלכה שלהם. ואז מה שקורה מחוסר ברירה אנחנו נהיים כאלה ש. נצמדים לתקדימים. אין ברירה. ואז מה שקורה כסייד אפקט, כתהליך נלווה, נוצרים בעצם שני דברים. א', נוצרים סטים שהולכים ומתרחבים ומתפרטים של כללים. אלה אין להם מקור, זה המצאות שאני לא יודע מאיפה המציאו אותם. כן, יש הגמרא אומרת שהלכה כמו אביי ביעל קגם. נכון? ורבא הלכה כמותו בשאר הדברים, ויעל קגם שישה מקרים הלכה כמו אביי. עכשיו בפוסקים אנחנו רואים שהם פסקו כמו אביי בעוד מקרה. ברמב"ם יש עוד כמה כמה סוגיות שהוא פסק כמו אביי נגד רבא. לא תתגודדו, באביד ליה מהני, יש כמה סוגיות שבהם הוא פסק כמו אביי נגד רבא. בעלי הכללים התקשו איך זה יכול להיות, אמרו טוב, אז צריך לומר שהכלל שהלכה כמו רבא פרט ליעל קגם נאמר רק כשאביי ורבא חולקים בעצמם. אבל אם הם חולקים במחלוקת במחלוקת כמו מי לפסוק במחלוקת תנאים, שם יכול להיות שהלכה כמו אביי בעוד דברים. למה? מה? מאיפה זה יצא? סתם המציאו את זה כי הרמב"ם החליט לא לפסוק כמו אביי, זאת אומרת לפסוק כמו אביי, סליחה, אז המציאו כלל חדש. ועכשיו תראו שהדור הבא יתחיל לבדוק עם הכלל הזה אם הוא עובד במקומות אחרים, ואם הוא לא יעבוד ימציאו עוד כלל שיישב את המקומות האחרים, וככה ספרות הכללים הולכת ומתפתחת בצורה פרועה, שרוב הכללים האלה אין להם שחר. זה תירוץ שאנשים המציאו על איזה קושי כזה או קושי אחר, אין להם בסיס אמיתי. יכולתי להציע תירוצים אחרים או שאין תירוץ או שלא יודע בדיוק מה. אבל המציאו את הכללים האלה ועכשיו יש ספרות כללים, אגב באמת לא בכדי כמעט לא מתעסקים איתה, פוסקים מתעסקים איתה יותר. הכללים האלה זו תוצאה של חוסר אונים. זה אנשים עם יכולת אנליטית שיודעים לעשות חישוב, שיודעים ליישם כללים, לעבוד בצורה לוגית, והם לא יודעים להכריע. אז מפתחים מתודות של היצמדות לתקדימים, של כללים, של איזה שהיא טכניקת הכרעה במקום שבו אין לי חוש ריח. אז אני משתמש בטכנולוגיה, טכנולוגיה של הכרעה, כי אין לי חוש ריח שאומר לי איך מכריעים. עכשיו, עוד שנייה, הייתה פה שאלה טובה בזה, אני מקווה שאני אגיע לזה עוד רגע. מה שאני בעצם רוצה לומר כתוצאה מעבר להתרחבות של הכללים והתפרטות של הכללים, נוצר עוד משהו. אחת לכמה זמן נוצר קודקס שמסכם את פרי העבודה של אותה תקופה. המשנה מסכמת את התנאים, התלמודים את האמוראים, אחרי זה יש רמב"ם, שולחן ערוך, טור, כל מיני קבצים שמסכמים איזה שהן הלכות, קודקסים למיניהם. הקודקסים האלה בעצם מיועדים ללקט את פרי העבודה של אדם או של תקופה כדי להציג את השורות התחתונות בפני הדור הבא. ואגב היו פולמוסים קשים סביב הקודיפיקציה. גם הקודיפיקציה של הרמב"ם וגם הקודיפיקציה של השולחן ערוך, מנחם אלון בספר שלו מרחיב בעניין הזה, היו פולמוסים קשים וסוערים. ורוב החכמים ביקרו את הרמב"ם ואת השולחן ערוך על מה שהם עשו. בגלל שמה שהם עשו בעצם זה להביא רשימה של שורות תחתונות. אבל את מי מעניין השורות התחתונות? זה שאתה חושב שההלכה היא ככה זה מעניין את סבתא שלי. אם יש לך נימוקים תגיד את הנימוקים שלך ואני אחשוב אם אני מסכים או לא מסכים. מה אכפת לי השורות התחתונות שלך? מה אתה משה רבנו? זה מה שטענו גם נגד הרמב"ם וגם נגד שולחן ערוך, גדולי הראשונים וגם מגדולי האחרונים. אבל לאט לאט בכל זאת השתלטה הגישה שנצמדת לטקסטים של הלכות פסוקות, לכללי פסיקה, לטכנולוגיה של פסיקה במקום משא ומתן והכרעה עם חוש ריח. ועם הדורות זה הולך ונהיה יותר ויותר טכני ופחות ופחות אינטואיטיבי. והסיבה לזה היא מה שתיארתי קודם, כי אנחנו נהיים יותר אנליטיים ופחות סינתטיים. וזו לא תופעה חיובית, זו תופעה שהיא תוצאה של מצוקה. ולכן הקודקסים שנוצרים בעצם מסכמים ובדרך כלל קודקסים זה סוף משנה, המשנה היא סוף תקופת התנאים, הגמרא סוף תקופת האמוראים וכן הלאה. מה זה בא לעשות? הרי תהליך הירידה הזאת באינטואיציה, הירידה ביכולת הסינתטית, בעצם מה הוא אומר? הוא אומר שחכמים ברטרוספקטיבה כשמסתכלים אחורה פתאום אומרים תראה, את החכמים של לפני חמש מאות שנה יש לי כבר אמון די גבוה שמה שהם אומרים הוא כנראה נכון גם אם אני לא מבין. לכן אני מקבל על עצמי לא לחלוק עליהם. לא כי הם היו יותר חכמים, אני יותר חכם ביכולת הלוגית, אבל כי הם היו יותר צודקים, הם היו יותר קרובים למקור. ואז נוצרים, נוצרת חתימה של תקופות. חתימה של תקופות שאומרת שאמוראים לא חולקים על תנאים, ראשונים לא על אמוראים, אחרונים לא על ראשונים, נובעת מזה. היא נובעת מזה ש ומכאן ואילך אני מתחיל עם הכללים שלי או עם הניתוחים שלי, וזאת המשמעות של חתימת תקופות. משמעות של חתימת תקופות בעצם היא זאת, והיא לא מחייבת כמו שאמרתי קודם, אבל זה הרציונל שעומד מאחוריה. לכן חתמו תקופות, לכן אסרו, קיבלו על עצמם, חכמים קיבלו על עצמם לא לחלוק על חכמי התקופה הקודמת כי הם היו יותר קרובים למקור. אז דור אחד מול דור שלפניו עדיין חולקים. אפילו רב תנא ופליג, כן, אמוראים בדור התפר חלקו על תנאים. הכללים האלה נקבעים ברטרוספקטיבה. עברו שני דורות, אה, עכשיו אני כבר רואה בפרספקטיבה את הדורות האלה ואני אומר עליהם אני לא חולק. מי שלמד אצלם או שחי עשרים שלושים שנה אחריהם עדיין חלק עליהם, עוד לא הייתה לו הפרספקטיבה הזאת. לכן חתימת תקופות זה משהו שנוצר בדיעבד, ברטרוספקטיבה, מספיק זמן אחורה. ואז קובעים את הכלל הזה, ולכן כשמוצאים איזה אמורא שחולק על תנאים זה לא ביג דיל. ראשוני האמוראים לא חשבו שהם לא יכולים לחלוק על תנאים, או הגאונים לא חשבו שהם לא יכולים לחלוק על אמוראים. תוספות כותב בכמה מקומות שכל רב אחא שמופיע בגמרא זה רב אחאי גאון. רב אחאי גאון, אחד מאחרוני הגאונים, זה לא תקופה ראשונה, ועוד היו סבוראים קודם. אני מדבר על חמש מאות שנה אחרי חתימת התלמוד, ארבע מאות שנה אחרי חתימת התלמוד, הוא נכנס לתוך התלמוד. לא שהוא חולק על אמוראים, הוא נכנס בתור אמורא לתוך התלמוד. התפיסה הזאת שלא חולקים על התלמוד גם היא לא נוצרה עם חתימת התלמוד עם רבינא ורב אשי, זה לקח מאות שנים עד שחכמים ברטרוספקטיבה קבעו אוקיי, על זה לא חולקים. וזה בעצם התהליך שאותו תיארתי קודם בתור חיתום של תקופות, ירידת הדורות ועליית הדורות וכן הלאה. רק על ההערה הזאת אני עוד על השאלה שעלתה פה קודם אני עוד אענה בקצרה. אני לא חושב שלחכמים בדורות הקודמים הייתה אינטואיציה מחשבתית טובה יותר משלנו. אינטואיציה הלכתית כן, כי יש מסורת הלכתית. במחשבה אין מסורת, ממילא אין יתרון לרמב"ם עליי. כי על ציר מסורתי אתה יכול להגיד מי יותר קרוב למקור ומי פחות קרוב למקור. מי שיותר קרוב למקור האינטואיציה שלו כנראה קולעת יותר נכון. אבל אם אין מסורת בתחום המחשבתי, אז זה שהרמב"ם היה יותר קדום או שחי לפניי, למה זה נותן לו יתרון? אין פה איזשהו מקור שאנחנו נמדדים בקרבה ביחס אליו כי אין מסורת. לכן, לפחות לשיטתי, איך שאני מבין את זה, בתחום המחשבתי אין לרמב"ם יתרון עליי. זה מה ששאל פה קודם מישהו, למה לא נאמין לאינטואיציה של הראשונים גם ביחס למחשבה. סטרדיבריוס אם הייתה לו אינטואיציה ביחס לפוליטיקה, לא בטוח שהייתי מתייחס אליו ברצינות. יש לו אינטואיציה טובה ומוכחת ביחס לבניית כינורות. אבל מי אמר שבנושאים אחרים האינטואיציה שלו טובה? אוקיי, אני אעצור כאן. מישהו רוצה? אפשר עוד שאלה? כן, כן. ביחס לכלל הנאמר כאילו, אתה רואה ערך ללימוד, ניקח נגיד את הגמרא שזה נפוץ שם, לימוד גמרא בבקיאות? זאת אומרת כשאני עכשיו לא נכנס ושובר את הראש של, בוא נגיד בשיעור הבא אני עוד אמשיך ואני אדבר קצת על המבנה של הגמרא ואז תזכור לשאול את השאלה הזאת, לא בשיעור הבא זה עוד שבועיים כי יש לי שיעור אקסטרה-טריטוריאלי. אבל בעוד שבועיים כשנמשיך תרשום לך את השאלה הזאת ותשאל אותי אז כי אני צריך קצת הכנה לקראת התשובה. הבנתי, אוקיי, ועוד אחת קטנה. יש לך הסבר לא יודע רציונלי או מניח את הדעת לסיפור הזה שבעצם אנחנו ככל שעוברים הדורות אנחנו מתרחקים מהאינטואיציה הזאת וזה מקור לבלבולים ופילוגים? עובדה פשוטה. זהו אני אומר אבל לעובדה הפשוטה הזאת אני שואל יש לך הסבר שמניח את הדעת? שוב. מי שחי. לצורך העניין. כן, אני אומר אבל אבל הקדוש ברוך הוא אלוהים היה יכול לעשות, זאת אומרת זה היה יכול להיות אחרת כאילו, זה לא היה חייב להיות ככה. אין לי הסברים למה הוא עשה דברים כמו שהוא עשה. אבל וונס מה שהוא עשה זה זה, אז יש לי הסברים למה יש ירידת הדורות. המוגבלות שלו למה הוא לא פתר את הבעיה? לא יודע, תשאל אותו. אני אין לי מושג. הרבה תודה, היה מרתק. אוקיי, תודה רבה. כן כן. יש לי שאלה. לעניין כאילו שוב, אתה מציב את זה כאילו יש כאילו שוב אני רואה את המגמות של הירידה באינטואיציה ועלייה בחוכמה, אבל בוא נניח זה עדיין אפשרי שמישהו יצוץ ויהיה בדור שלנו שיהיה לו גם אינטואיציה? ברור. מה שעשיתי עכשיו זאת הכללה פראית. ברור. אני מדבר רק במשיכות מכחול מאוד רחבות. תמיד יש אנשים חריגים. אגב יש אחרונים שחולקים בצורה שיטתית על הראשונים. הגר"א, והרוגטשובר. נכון, זה גם, זה לא, יש אנשים שהם אחרים. ברור. אבל השאלה היא, השאלה שלי היא כזאת, האם יכול להיות מצב שיש מישהו שיש לו גם אינטואיציה חזקה וגם יכולת אנליטית חזקה כי הוא נולד בדור שלנו, הוא כבר למד את השיטות, אבל יש לו? אני חושב שכן, לא רק זה, אני טוען שזאת צריכה להיות המטרה שלנו. אבל על זה, זה קשור לשאלה שאוריה שאל קודם ואני צריך לענות עליה בפעם הבאה. אני חושב שבסופו של דבר אנחנו צריכים לשאוף למה שרבי עקיבא עשה, לחבר את רבי אליעזר עם רבי יהושע, את המסורת עם המשא ומתן. וזה בעצם אומר, תחשבו על בן אדם שלמד באולפן, למד את השפה, ואז יוצא לרחוב ומתחיל לדבר בה. ואחרי שהוא מתחיל לדבר בה, הוא מתחיל לקבל אינטואיציה איך נכון לדבר, נכנסת לו גם אינטואיציה. ואז מה שקורה, שפתאום מתברר שיש לו יתרון גם על הדובר הילידי, כי הוא מצויד בשני ארגזי הכלים. הוא גם הצליח לשחזר את האינטואיציה וגם משתמש בארגז האנליטי. ועל זה עוד נדבר, אבל אני חושב שבסופו של דבר אנחנו אמורים לשאוף לשם. ולא להיצמד לתקדימים בצורה היסטרית כמו שעושים היום, להפך, להסתמך על האינטואיציה שלנו ולהשתמש בה כדי לפתח גם אותה. תודה רבה. רגע, עוד שאלה? כן. הרמב"ם מסביר שכל המחלוקות שרואים מבית שמאי ובית הלל, זה בגלל שהיכולת האינטלקטואלית שלהם פחתה. לא, הוא לא אמר שהיכולת האינטלקטואלית פחתה, הוא אמר שהם לא שימשו כל צורכם. והסביר מה הכוונה לא לשמש כל צורכם, שהם לא יכלו יותר להבין את רבותיהם בגלל שהיכולת שלהם ללמוד היא לא אותה יכולת לימוד. זה לא אותו דבר. זה בדיוק כמו סטדי וורס והתלמיד שלו, בדיוק תסתכל על זה ככה. ומה זה לשמש? הרי תלמיד שלומד אצל אומן זה לא כמו תלמיד שלומד אצל מתמטיקאי או פיזיקאי. תלמיד שלומד אצל אומן צריך לשמש אותו. הוא לא לומד חומר, כי אי אפשר, אין לו כללים להעביר. המתמטיקאי או הפיזיקאי אתה לא צריך לשמש אותו, הוא מלמד אותך את החומר, אתה מתרגל, אתה מבין, אתה יודע. שימוש בהלכה זה גם אותו דבר. יש הבדל בין לימוד, להיבחן ולדעת את החומר לבין שימוש. מה זה שימוש? שימוש זה לקבל את חוש הריח. לקבל מהפוסק לא את הידע, את הידע יש לי, אבל בוא נראה איך מיישמים את זה נכון, איפה ליישם, איך ליישם. זה חוש ריח, את זה אי אפשר ללמוד, את זה אתה לומד מהחיים יחד איתו. בזה יש ירידה, וזה בדיוק מה שאני אמרתי. הרמב"ם מדבר אבל על דיון אינטלקטואלי, לא על… לא, הרמב"ם מדבר על דיון הלכתי. הדיון ההלכתי מורכב מאינטואיציה פלוס אנליזה. וברגע שאתה איבדת את השפה, אין לך אינטואיציה מה נכון, אתה לא מצליח להבין מה עשו הדורות הקודמים. נכון, כמו שאני אמרתי קודם גם על הראשונים והאחרונים. אבל אתה לא מצליח להבין אותם לא כי אתה יותר טיפש, כי איבדת את השפה, הם לא הצליחו להעביר לך את השפה, את האינטואיציה הזאת. להפך, אתה יותר חכם, כי אתה בונה כלים שיפצו על זה. טוב, תודה רבה. בבקשה. אוקיי, אז שבוע הבא, מישהו שאל, אני אמרתי קודם, שבוע הבא יהיה שיעור, נדמה לי שהוא לא חובה, צריך לבדוק במכון, הוא פתוח כדי שאנשים יוכלו להשלים שעות למי שחסרות שעות. אז לכן אני אעשה פה שיעור חריג, לא על המהלך הרגיל, ובעוד שבועיים אנחנו נמשיך את המהלך הרגיל שלנו. תודה רבה, להתראות.