ערב עיון להשקת הטרילוגיה הרב איתי ליפשיץ והרב יהודה אלטשולר

שלום רב וצהריים טובים, יהיה טוב בעזרת השם. זו פתיחה של הרב יהודה אלטשולר, יאמרו בהקראה על ידי. אני מלמד כאן במכון, אני נר"ם במכון, שמי איתי שי. והאילוץ הנוסף הוא שמי שהיה אמור להחליף את הרב יהודה אלטשולר זה הרב יהודה דהרן. אז הרב יהודה אלטשולר נמצא כרגע כמו כמה מאות או יותר ממאות ממדינתנו תחת בידוד, בידוד קורונה. והרב יהודה דהרן שהיה אמור להחליף אותו חולה, אנחנו מאחלים לו, הרב יהודה לא צריך רפואה הוא רק צריך שהזמן יעבור ובעזרת השם הוא לא חולה, הרב יהודה דהרן חולה, נאחל לו מכאן רפואה שלמה. ולכן כשהשרביט הגיע אליי אמרתי לרב יהודה אלטשולר אני מבקש לא להחליף אותך אלא פשוט לעמוד כאן כדחליל ברשותכם ולהקריא את הדברים. והאילוץ הנוסף הוא שאני בא עכשיו מלוויה ממש עכשיו, זאת אומרת שכשאתם תשמעו את הדברים שהרב יהודה אלטשולר כתב זו תהיה גם הפעם הראשונה שאני שומע אותם. אז אני בעצם במבחן בקריאת דמה, ואולי בסוף הדברים, כיוון שבסופו של דבר אני מחזיק את המיקרופון ואני גם מלמד כאן, אולי אני אגיד עוד איזה מילה ולאחר מכן השרביט תעבור מיד ליד. אני מצטער שאני לא יכול להיות בכל הכנס כי אני גם מלמד בזמן הזה. ברוכים הבאים, אז מכאן ואילך זה ציטוט של הרב יהודה. ברוכים הבאים לכל המשתתפים. לצערי אני מנוע מלקחת חלק בכנס זה באופן פעיל, אך אני מבקש לנצל את הדקות ששוב יוענו לי ולהביע קודם כל ברכת תודה לחתן השמחה הרב מיכאל על הכתיבה והוצאה לאור של שלושת הספרים שמסכמים מאות טורים באתר האינטרנט שלו ובעיקר מאות בולטי שעות מחשבה והרהורים על סוגיות שמעסיקות רבים וטובים. אך אני מבקש לשתף בעוד מספר מחשבות. טרח הרב מיכאל אברהם והעלה על הכתב את מחשבותיו על סוגיות בכבשונו של עולם. מחשבות אלו עלו אצלו כפי שהוא מתאר בספרו מתוך התבוננות אישית ומתוך שיחות רבות ביותר עם נבוכים שונים שחשו בפער הגדול מדי שיש בין ההיגיון והשכל הישר שלהם למה שנדמה בעיניהם כיהדות ולעיתים נפשם ונשמתם בשאלתם. המענה שבספרים נבנה כדיאלוג, דיאלוג שמתקיים בין הלל המייצג את המיינסטרים האורתודוקסי של ימינו ומיכאל הלא הוא הרב מיכאל. מבנה זה מאפשר כנות רבה, התמודדות עם טיעונים וטיעונים שכנגד ובכך ייחודו. מתוך הדיאלוג, מתודת הדיאלוג פרנסה כותבים רבים החל מהכוזרי, החבר והמלך, הרמח"ל שכל ונשמה בדעת ותבונות, חסיד וחכם במסילת ישרים של סדר וויכוח, הרש"ר הירש באיגרות צפון שם ניצבת נפתלי ובנימין משני צדי המתרס. אך עם כל אלו נתנו את זכות המילה האחרונה לצד הפחות אטרקטיבי לכאורה, החסיד הנשמה והחבר, הרי שהרב מיכי חזר והעניק את זכות הבכורה לשכל ולחכם. מתוך הנחה שאין סתירה אמיתית בין שני אבות הטיפוס ואין צורך של ממש לבחור בין רשע וחכם או מאמין וטיפש, אני מבקש להצביע על מספר סוגיות שאותן אבקש להניח על השולחן בפתיחת כנס זה. א. שתי סוגיות מרכזיות שהן אחת עומדות בלב הספר, סמכות ומסורת. עד כמה סמכות חכמי הדורות השונים והחולקים ביניהם מחייבת מבחינה פורמלית ומהותית? עד כמה אנו מחויבים למסורת מבחינה פורמלית ומהותית? בין אם מדובר בסמכותם של חכמים, פוסקים ראשונים ואחרונים, מנהגים, נוהגים עממיים ואף צורות חשיבה שעיצבו את מה שלומי אמוני ישראל מכנים יהדות, איש איש על פי דרכו, חינוכו, בית גידולו, סגנונו. הרב מיכאל מבקש בספריו דרך שבה ניתן לייצר דיאטה לכל אלה ולהציב מערכת ערכים רזה יותר שתאפשר לשכל הישר, להגיון ולהתנהלות החיים הסטנדרטית שלנו בעולם מודרני סלאש פוסט-מודרני להתאים בקלות רבה יותר עם דרכה של תורה. המגמה ליישב ולבסס את עולם הערכים התורני באופן שלא יסתור ואף יתאים לעולם הרציונלי מן הסתם מסייעת ותורמת לביסוס אמונתם של אלה שמבקשים זאת, אולם באותה מידה היא עשויה לתת תחושה של חוסר נוחות ואולי אפילו יותר מכך למי שעולם ההכרה שלו מבוסס לא רק על רציונליות אלא יש בו מקום למחוזות הרגש והנשמה שהינם באמת עממיים יותר אך חלקם בקבלת החלטות אצלנו כבני אדם בולט ביותר בכל המישורים. כוחם של מנהגים איננו נובע מסיני אלא מישראל סבא. האם דבר זה הופך אותם לפחות חשובים? כמה נשים יסכימו לוותר על הדלקת נרות בכניסת שבת לטובת בעליהן למרות שמדובר במנהג בעלמא? זה שאלה רטורית. נדמה לי שרבים ורבות יסמנו מנהג זה כמסמל עבורם את השבת הרבה יותר מאשר הלכות בורר שנוגעות ברבדים דאורייתא. ב', בית המדרש מעצם טיבו הוא מקום בו מתקיים שיח רציף סביב סוגיות תורניות, עיוניות, למדניות, הלכתיות או מחשבתיות. האם יש סוגיות שאותן נכון שלא לפתוח? האם יש מסקנות שאותן יש לשלול מראש? בעולם האקדמי בו אנו חיים, כאן אני חייב להתערב בו אנו חיים הכוונה ממש פיזית, כאן אנחנו מוקפים כאן בעולם אקדמי בית המדרש הזה מוקף בסביבה אקדמית, אז בעולם האקדמי בו אנו חיים התשובה לשאלות אלה ודומותיהן צריכה להיות שלילית. לבית המדרש התשובה לשניהן היא חיובית בהחלט ביחס למישור הנורמטיבי וההלכתי. במישור המחשבתי הדברים גמישים הרבה יותר. הרמב"ם יגדיר כמין את מי שיחשוב שיש לקדוש ברוך הוא דמות וגוף, אם כי נראה שהראב"ד הסתייג מהגדרה זו. הרמב"ם עצמו קבע י"ג עיקרים, אך רבי יוסף אלבו טען שבעיניו רק שלושה מהם הם באמת עיקרים. סביב סוגיית ההשגחה שנדונה רבות בספר השני, הכוונה לספר השני של הרב מיכי, יש דעות רבות ומגוונות בין הראשונים. אך האם זה אומר שגם לאופציה ש"עזב אלוהים את הארץ" יש מקום? האם האבחנה המופיעה בספר בין השגחה פסיבית להשגחה אקטיבית ונפקויות שלה לגבי סוגיית התפילה ומעמדם ואופיים של ימי הדין יכולות באמת להוות חלופה מספקת או מספקת? זה לא מנוקד וזה אני שואל את השאלות בשתי האפשרויות, חלופה מספקת או מספקת. נדמה לי שתפקידו של כינוס זה הוא לדון בין השאר בשאלות אלה ובמשמעותן המעשית. נקודה שלישית, קראתי את מרבית הספרים, מי שלא יודע זה דורש הרבה זמן לקרוא את מרבית הספרים, ואני מבקש לשתף בתחושה שעלתה בעקבות הקריאה. ספר שמצביע על דיאטה נחוצה למחשבת ישראל לדעת הכותב וקורא לעריכת שינויים הלכתיים נחוצים, מוטלת עליו החובה לא רק לשלול אלא גם להציע דרך. בנבואת ההקדשה של ירמיהו מגדיר לו הקדוש ברוך הוא בשישה פעלים את משימותיו, ארבעה מהפעלים הם שליליים, אך הסיום הוא לבנות ולנטוע. וכאן גם הנקודה המשמעותית האחרונה שבה אני מבקש לגעת והיא קשורה להיבט החינוכי שכראש בית המדרש חשוב לי להדגישו. למי שנכנס באמצע, אני לא ראש בית המדרש ואני מקריא דברים של ראש בית המדרש. האם הספרים מעבר לדיאטה שהם מציעים גם מעמידים מודל שמציע כלי לאהבת השם וליראתו? את מורה נבוכים שעוסק לא מעט בניכוש תפיסות שגויות. אל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום השם. ומרחיב הרמב"ם וקובע שם: אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדיבורו במושב המלך. ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושית ושיהיה איש האלוקים באמת, יעור משנתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם. שלוש נקודות בציטוט. ודע כי כאשר ידעו זה השלמים תגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד השם ויראתו ובושתם ממנו בדרכים אמיתיים לא דמיוניים. שלוש נקודות. והוא שאנחנו תמיד בין ידי השם יתברך ולפני שכינתו נלך ונשוב. וגדולי חכמינו זכרונם לברכה היו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה מחופפת על האדם וסוככת אותו. התבונן איך באר לך כי הכוונה הייתה מכל דברי התורה הזאת תכלית אחת והיא ליראה השם הנכבד והנורא. והיות זה התכלית מגעת במעשים, תדעהו מאומרו בזה הפסוק אם לא תשמור לעשות. הנה התבאר שהיא תגיע מן המעשים שהם עשה ולא תעשה. אבל הדעות אשר לימדתנו התורה והם השגת מציאותו יתברך ואחדותו, הדעות ההם ילמדונו האהבה כאשר בארנו פעמים. וכבר ידעת רוב האזהרה שהזהירה התורה על האהבה ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כי שתי התכליות והם האהבה והיראה יגיעו בשני הדברים. כאן זה באותיות מודגשות. האהבה תגיע בדעות התורה הכוללות השגת מציאות השם יתברך על אמיתתה והיראה תגיע בכל מעשה התורה כמו שביארנו. ולגבי הפסוקים מירמיהו חותם הרמב"ם ומבאר: והוסיף עניין אחד צריך מאוד והוא אומרו בארץ. הפסוק אמר כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום השם. אז והוא אומרו בארץ אשר הוא קוטב התורה. לא במחשבת ההרוסים שחשבו שהשגחתו יתעלה כלתה אצל גלגל הירח ושהארץ ומה שבה נעזב, עזב השם את הארץ. אינו רק כמו שביאר לנו על יד אדון כל החכמים כי להשם הארץ. יאמר שהשגחתו גם כן בארץ כפי מה שהיא כמו שהשגיח בשמים כפי מה שהם. והוא אומרו כי אני השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ. ואחר כך השלים העניין באמרו כי באלה חפצתי נאום השם. ואמר בחסד במשפט ובצדקה חפצתי נאום השם, רצונו לומר שכוונתי שיצא מכם חסד משפט וצדקה בארץ כמו שביארנו בי"ג מידות כי הכוונה להידמות בהם ושנלך על דרכם. אם כן הכוונה אשר זכר בזה הפסוק והוא ביאורו ששלמות האדם הוא בו יתהלל באמת הוא להגיע אל השגת השם כפי היכולת ולדעת השגחתו בברואיו בהמצאותם והנהגותם היכי וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שהתכוון בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה להידמות בפעולות השם. עד כאן הציטוט מהרמב"ם. דומני שהספר יכול היה להיות שלם יותר אם גם היה מציע מחברו קווים מעשיים לדמותו של המאמין המודרני הזה, לדמותה של ההלכה לאחר שעברה שינויים מתבקשים ובעיקר לאופיה של עבודת השם הנדרשת מאיתנו בתחום המחויבות לתורה ולמצוות ובתחום המידות. דומני שהמשימה שעומדת לפני הרב מיכי כעת היא לבנות ולנטוע, השלילה כבר נכתבה. ולאחריה, האם ניתן לשרטט דרך לאהבתו ויראתו? האם ישנה דרך סלולה לעבודת השם שאותה ניתן להציע למי שהספר נתן לו מענה לשאלותיו? האם הטרילוגיה הבאה תעסוק בכך? אז עד כאן הדברים שבהם מתכוון הרב יהודה לפתוח ואני קראתי אותם כלשונם ככל שיכולתי. אני אזמין עכשיו את הרב מיכי שיזמין את הדוברים, יציג אותם, והכינוס יתנהל על פי סדר הדוברים שפורסם, ואני מאחל לכולנו ערב מחכים. אני מניח שבאיזשהו שלב מי שינחה יאפשר גם שאלות מהקהל, כי בסופו של הערב, אם שמתם לב לסדר הדברים, הרב מיכי יענה על כל השאלות שלא תענינה עד אז. אז בהצלחה.