על התשובה 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שני מסלולי תשובה: טכנית ומהותית
- ראיות לתשובה מהותית מהירה
- המהר״ל, י״ג מידות, והבחנה בין “ה׳ ה׳” ל“ונקה לא ינקה”
- חרטה עמוקה כבסיס לתשובה כוללת
- תשובה טכנית ככפרה על עבירות שנשבו עליהן
- רצף בין הקטבים והצגת דיכוטומיות ככלי מתודולוגי
- תשובה כמושג: תיקון חטא מול הרחבות מודרניות
- הרמח״ל, קובץ שיעורים, והחסד שבתשובה
- סליחה, אחריות, ותוצאות בעולם
- שערי תשובה: משל המחתרת וחסד עצם האפשרות
- הערה ארגונית על השיעור
- הרמב״ם: “איזו היא תשובה גמורה” ומחלוקת על חזרה לניסיון
- פרק ב׳ ברמב״ם כתשובה גדולה ושינוי האדם
- רבי יצחק הוטנר: פורים ושני השעירים
- שינוי עצמי, עקרונות יסוד, והבעיה הלוגית של “להשתנות”
- סיפור האינדיק של רבי נחמן: ריפוי, תיאוריה, ונקודה בריאה
- הרמב״ם על “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” והבנתו הפסיכולוגית
- חולשת הרצון: דונלד דייווידסון, דטרמיניזם, ואחריות
- הצעת פתרון: בחירה בכמה אנרגיה להשקיע ונקודת הבחירה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג שני מסלולי תשובה: תשובה טכנית הבנויה מארבעה שלבים הלכתיים ופועלת על כל עבירה בנפרד, ותשובה מהותית שהיא מהפך נפשי שבו האדם נעשה “אדם אחר” ולכן אינו נידון על מעשי “האדם הקודם”. הוא טוען שתשובה מהותית יכולה להתרחש בזמן קצר ואף בלי כל הדרישות הטכניות, ומביא לכך ראיות מאלעזר בן דורדיא ומדין “הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור”. בהמשך הוא מפרש את הבחנת המהר״ל בי״ג מידות, מציע רצף בין שתי התשובות, ומבהיר שגם בתשובה טכנית וגם בתשובה מהותית יש ממד של חסד, בעיקר בעצם האפשרות של תשובה. לבסוף הוא מציב קושי פילוסופי על שינוי עצמי וחולשת הרצון, ומציע שהאחריות אינה על הרצון הישיר לחטוא אלא על הבחירה שלא להשקיע די אנרגיה כדי לעמוד מול היצר, תוך קישור לנקודת הבחירה של הרב דסלר.
שני מסלולי תשובה: טכנית ומהותית
המסלול הטכני של תשובה מורכב מארבעה שלבים הלכתיים: עזיבת החטא, חרטה, קבלה לעתיד ווידוי, והוא פועל על כל עבירה ועבירה כך שאם עושים את הפרוצדורה העבירה “מתוקנת” או “נמחקה”. התשובה המהותית היא היפוך נפשי שבו האדם נעשה אחר ממה שהיה, ולכן אין טעם לדון אותו על מעשי האדם הקודם. הוא טוען שאת התשובה המהותית אפשר לעשות בלי הדרישות ההלכתיות של חרטה, עזיבה, קבלה לעתיד ווידוי, וברגע שאדם עשה את ההיפוך הנפשי הזה הוא בעל תשובה.
ראיות לתשובה מהותית מהירה
הוא מביא ראיה מהמעשה של אלעזר בן דורדיא שיש “קונה עולמו בשעה אחת” בלי להפעיל את מנגנון ארבעת השלבים על כל העבירות שעשה בחייו. הוא מביא ראיה נוספת מהגמרא על “הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור” שלמרות שהאדם רשע חוששים לקידושיו כי אולי עשה תשובה, ומכאן שתשובה יכולה להפוך את מצבו של האדם בזמן קצר. הוא מציין שהדיון שלו ברמב״ם היה בסיס בלבד, והמטרה אינה ליישב את הרמב״ם.
המהר״ל, י״ג מידות, והבחנה בין “ה׳ ה׳” ל“ונקה לא ינקה”
הוא מביא את המהר״ל שמבחין בין שתי מידות בי״ג מידות של רחמים: “ה׳ ה׳” שהוא “אני ה׳ לפני שיחטא ואני ה׳ אחרי שיחטא וישוב” כאחראית על תשובה, ו“ונקה לא ינקה” כמידה נוספת. המהר״ל שואל למה צריך שתי מידות לתשובה, ומשיב ש“ה׳ ה׳” הוא תשובה על כל החטאים ו“ונקה” הוא תשובה על חלק מהחטאים. הוא דוחה הבנה כמותית של ההבדל וטוען שתשובה מהותית, מעצם הגדרתה, פועלת על כל העבירות ולכן אינה “על חלק”.
חרטה עמוקה כבסיס לתשובה כוללת
הוא מסביר שחרטה אמיתית אינה חרטה על הפעולה המסוימת כשלעצמה אלא חרטה על הפעולה נגד ציווי הקדוש ברוך הוא ונגד ההלכה. הוא טוען שכאשר אדם מתחרט באמת על פעולה נגד רצון השם, ההבחנה בין סוגי העבירות מאבדת חשיבות ולכן חרטה שלמה מתפשטת בהגדרה על כל העבירות. הוא שואל מה מקור ארבעת השלבים ומעלה שזה רס״ג שמנה אותם, ואינו זוכר כרגע אם יש לכך מקורות מחז״ל אך מניח שאפשר להביא.
תשובה טכנית ככפרה על עבירות שנשבו עליהן
הוא מציג את התשובה הטכנית כתשובה שחייבת להיעשות על כל עבירה בנפרד כאשר האדם לא עשה תשובה מלאה. הוא מפרש את “מכפר לשבים ולא מכפר לשאינם שבים” כך שמכפר רק על העבירות שעליהן שב ולא על העבירות שעליהן לא שב. הוא מציג זאת כחידוש שתשובה טכנית יכולה לכפר על עבירות מסוימות אך רק בתנאי שהמנגנון הופעל על כל אחת מהן, בניגוד לתשובה מלאה שאינה מותנית בדרישות כאלה מפני שהאדם השתנה.
רצף בין הקטבים והצגת דיכוטומיות ככלי מתודולוגי
הוא מתאר את שני המסלולים כשני קטבים שמוציאים זה את זה אך אומר שבפועל מדובר ברצף של רמות תשובה. הוא מציע שככל שמעמיקים את החרטה עד נקודת השורש היא מתפרסת על יותר עבירות, ומדמה זאת לזווית שנפתחת למרחק גדל. הוא מעלה גבול היפותטי של “חרטה מן הפה ולחוץ” ומטיל ספק אם יש לה משמעות או אם יש מי שנמצא בה בפועל, אך משתמש בכך לתיאור הרצף בין שני קצוות.
תשובה כמושג: תיקון חטא מול הרחבות מודרניות
הוא טוען שתשובה בהגדרתה היסודית היא על חטאים ולא על “להוסיף בלימוד תורה” או שיפור כללי, ומביא את פתיחת הרמב״ם להלכות תשובה: “מצווה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו ויתוודה”. הוא מציין שהמושג הורחב במודרנה כגון “אורות התשובה”, ואף לפני כן הורחב למושג השתפרות, אך המקור הוא תיקון קלקולים של חטא. הוא מקבל שיש דעות שלפיהן גם ביטול לימוד תורה לדקה הוא עבירה, ושבמובן מסוים “הכל זה חטאים”, אך מחזיק בעקרון שתשובה היא תיקון קלקול.
הרמח״ל, קובץ שיעורים, והחסד שבתשובה
הוא מזכיר את הרמח״ל במסילת ישרים שקובע שתשובה היא חסד מיוחד ואת קושיית הקובץ שיעורים מדוע זה חסד אם צדיק שמרד איבד זכויותיו ולכאורה זה מעיקר הדין. הוא אומר שעד כה תיאר שתשובה גדולה היא מעיקר הדין ותשובה קטנה היא חסד שמתקבלת, אך כעת טוען שבפשטות ההתייחסויות הרגילות מציירות את כל התשובה כחסד מפני ש“מה שעשית עשית” ואי אפשר לתקן. הוא מבהיר שיש חסד מיוחד גם בתשובה הקטנה וגם בתשובה הגדולה, ומנסח שהחסד אינו רק בקבלת התשובה אלא בעצם האפשרות שיש תהליך כזה.
סליחה, אחריות, ותוצאות בעולם
הוא מסביר שבתשובה מהותית היה מצפה לסליחה “מן הדין” מפני שהאדם השתנה ו“ואינני אותו אדם”, ומדמה זאת למי שפגע בזולתו ובאמת השתנה והיה ראוי שיקבלו את סליחתו. הוא מבחין בין תיקון תוצאות בעולם לבין ניקוי האדם מאשמה ועונש, וטוען שתשובה מתקנת את האדם ולא את העולם. הוא מביא את דברי הגמרא ביומא שתשובה מאהבה הופכת זדונות לזכויות ותשובה מיראה הופכת זדונות לשגגות, אך קובע שאין תשובה שמוחקת את מה שנעשה אלא לכל היותר “צובעת” אותו באופן אחר.
שערי תשובה: משל המחתרת וחסד עצם האפשרות
הוא מצטט משערי תשובה לרבנו יונה שהחוטא שמתאחר לשוב עונשו כבד כי יש לו “מנוס” של תשובה והוא עומד במרדו. הוא מביא משל לכת ליסטים שחפרו מחתרת מבית האסורים וכולם ברחו חוץ מאחד, ושר בית הסוהר מכה אותו ושואל איך לא מיהר להימלט כשיש מחתרת. הוא מסביר שהחסד הוא שהקדוש ברוך הוא “חתר לנו את המחתרת”, כלומר עצם זה שיש אפשרות ומנגנון של תשובה, ולא רק שהקדוש ברוך הוא מקבל תשובה אחרי שנעשתה.
הערה ארגונית על השיעור
הוא מודיע שבשבוע הבא ביום חמישי הוא לא יהיה בארץ, ומציע לקבוע שיעור במועד אחר, אולי ביום ראשון בתחילת שבוע הבא או בראשון שאחריו, ומבקש לשלוח הודעה במייל.
הרמב״ם: “איזו היא תשובה גמורה” ומחלוקת על חזרה לניסיון
הוא מצטט את הרמב״ם פרק ב׳ הלכה א׳ שמגדיר תשובה גמורה כמצב שבו בא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו והוא פירש ולא עשה “מפני התשובה” ולא מיראה או מכשלון כוח. הוא נותן את דוגמת הרמב״ם של מי שבא על אישה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה באותן נסיבות ופירש ולא עבר. הוא מציין שיש מחלוקת בין מפרשי הרמב״ם אם מותר או אפילו צריך להכניס את עצמו לכתחילה לניסיון שבו נכשל כדי להשלים תשובה, ומוסיף שהרמב״ם מתאר גם מצב של זקנה שבו אין לאדם יכולת לעשות כפי שעשה בעבר ואף על פי שאינה תשובה מעולה היא מועילה, ואף מי שעשה תשובה ביום מיתתו כל עוונותיו נמחלים.
פרק ב׳ ברמב״ם כתשובה גדולה ושינוי האדם
הוא טוען שפרק ב׳ ברמב״ם עוסק בתשובה המלאה והשלמה ולכן עוסק ב“תשובה גמורה”. הוא מצטט מהרמב״ם בהלכה ד׳ “משנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה מעשים”, וכן שינוי מעשים, צדקה, התרחקות מן החטא וגלות שמכפרת מפני שמכניעה ומביאה לענווה ושפלות רוח. הוא מסביר שה“אחר” הוא מטאפורה והעיקר הוא שינוי במובן הרלוונטי של הבחירה.
רבי יצחק הוטנר: פורים ושני השעירים
הוא מביא מפחד יצחק על פורים שרבי יצחק הוטנר שואל מדוע “חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” אם צריך להבחין בין טוב לרע. הוא מסביר בשם הוטנר על פי המשנה ביומא ששני השעירים צריכים להיות שווים בקומה, במשקל ובדמים כדי שההבחנה היחידה ביניהם תהיה “זה לה׳ וזה לעזאזל”, וכך “כעומק ההשוואה כן עומק ההבדלה”. הוא מיישם זאת לפורים ולחינוך ילדים ומבקר ציור של עשו כרשע מכוער ויעקב כמלאך, וטוען שיש לציירם דומים ורק הבחירה בטוב וברע מבדילה.
שינוי עצמי, עקרונות יסוד, והבעיה הלוגית של “להשתנות”
הוא מציג דוגמה של אדם שמונחה על ידי עיקרון יחיד של “מקסימום עולם הבא מינימום גיהינום” וטוען שאי אפשר לשכנע אותו לעבוד לשמה מתוך העיקרון שלו, כי שכנוע דורש להניח את העקרונות שהאדם מקבל. הוא מסביר ששינוי עקרונות עשוי לבוא מחוויה פנימית ולא מתהליך קוגניטיבי סדור, ומביא סיפורים ותיאורים כדי להמחיש כיצד אדם חי בתוך תיאוריה שמצדיקה התנהגות.
סיפור האינדיק של רבי נחמן: ריפוי, תיאוריה, ונקודה בריאה
הוא מספר את סיפור האינדיק על בן המלך שחושב שהוא תרנגול הודו, והחכם שמצטרף אליו “לשיטתו” ואז מוביל אותו ללבוש, לשבת על כיסא ולאכול ככל אדם תוך טענה שגם תרנגול הודו יכול לעשות זאת. הוא מציג שתי קושיות: שבסוף הוא לא התרפא כי נותר עם התפיסה שהוא תרנגול הודו, ושמצד שני הוא אף פעם לא היה חולה לגמרי כי הבין שהחכם הוא בן אדם ולכן גם הוא בן אדם. הוא מתרץ שאדם מורכב ושמחלה שניתנת לריפוי מניחה נקודה פנימית בריאה שממנה אפשר לבנות מחדש, והחכם מפרק את התיאוריה משום שהתיאוריה נועדה להצדיק את ההתנהגות, וכשההתנהגות הנכונה מתאפשרת “אין טעם” בתיאוריה והיא מתפוגגת.
הרמב״ם על “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” והבנתו הפסיכולוגית
הוא קושר את הסיפור להבנת הרמב״ם בהלכות גירושין ובמקומות נוספים של “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” וטוען שזה אינו מיסטיקה אלא פסיכולוגיה. הוא מביא דוגמה של סרבן גט ירא שמיים שבונה לעצמו תיאוריה להצדיק נקמה, וטוען שכפייה מועילה רק כשיש מחויבות פנימית להלכה וההתנגדות היא עטיפה ותיאוריה שמשרתת יצר. הוא קובע שבאדם שאינו מחויב למצוות כפייה לא תועיל והגט יישאר גט מעושה, ולכן הבנת הרמב״ם כמיסטיקה של “בכל יהודי יש רצון פנימי” היא טעות בעיניו.
חולשת הרצון: דונלד דייווידסון, דטרמיניזם, ואחריות
הוא מציג את נושא חולשת הרצון דרך מאמרו של דונלד דייווידסון ומנסח שלוש הנחות: אם אדם חושב שמשהו נכון הוא ירצה אותו, אם הוא רוצה ובהיעדר מניעות הוא יעשה, ובכל זאת יש תופעה של חולשת הרצון שבה אדם עושה מה שאינו רוצה. הוא מתווכח עם טענה שדחפים ביולוגיים הופכים חטא לאונס, ומעמיד את השאלה אם יש שליטה או אין שליטה, כי אם אין שליטה אין אחריות ותשובה אינה נדרשת. הוא מדגיש שהמסגרת ההלכתית מניחה בחירה ואחריות במצבים הרגילים, אף שיש מצבי “דחף לאו בר כיבוש” שבהם אין אחריות.
הצעת פתרון: בחירה בכמה אנרגיה להשקיע ונקודת הבחירה
הוא מציע שהאחריות אינה על החלטה ישירה לחטוא אלא על החלטה “לא לבחור מספיק חזק” ועל אי-הפעלת האנרגיה הדרושה כדי לעמוד מול היצר. הוא טוען שאדם יכול באמת לא לרצות לאכול חזיר ובכל זאת להיכשל מפני שלא השקיע מספיק כוח במאבק, ובכך הוא אשם אף שאינו אנוס לגמרי. הוא מציע שהשיטה המעשית היא לעבוד לפני רגע הניסיון כדי לצבור כוח עמידה, והוא קושר זאת לרעיון נקודת הבחירה של הרב דסלר, שלפיה יש חלון שבו מתקיימת הבחירה ומעליו ומתחתיו היא אינה קיימת. הוא מסיים בטענה שבתוך החלון הזה הבחירה היא בכמות המאמץ להשקיע, ושם נפגשים האחריות והאונס.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] פעם קודמת דיברתי על שני מנגנוני תשובה, מסלולי תשובה. מסלול אחד זה המסלול הטכני של תשובה שמורכבת מארבעה שלבים הלכתיים: עזיבת החטא, חרטה, קבלה לעתיד ווידוי, והיא פועלת על כל עבירה ועבירה. אם עושים את הפרוצדורה אז העבירה מתוקנת, לא יודע איך לקרוא לזה, נמחקה. והתשובה המהותית זה בעצם ההיפוך הנפשי הזה שאומר שאני אדם אחר ממה שהייתי, וכיוון שכך אז אני כבר לא צריך להידון על מה שהאדם הקודם עשה. אני בעצם התהפכתי, הפכתי למישהו אחר, וטענתי שאת התשובה המהותית אפשר לעשות בלי כל הדרישות ההלכתיות שאנחנו רגילים בהלכות תשובה של מה שאמרתי קודם, חרטה, עזיבה, קבלה לעתיד ווידוי. ברגע שבן אדם עשה את ההיפוך הנפשי הזה, אז הוא בעל תשובה. הבאתי לזה שתי ראיות, אחת מהן זה מהמעשה של אלעזר בן דורדיא, שיש קונה עולמו בשעה אחת בלי שהוא עבר על כל העבירות שהוא עשה בחיים והפעיל עליהם את המכניזם הזה של ארבעה שלבים, והראיה השנייה זה הגמרא לגבי הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, שלמרות שהוא רשע חוששים לקידושיו כי אולי הוא עשה תשובה. אז רואים שעשיית תשובה יכולה בזמן קצר להפוך את מצבו של האדם. והתחלתי עם הרמב"ם ואמרתי שזה בעצם שתי אפשרויות להסביר למה תשובה מועילה במקום שעשיית מצוות לא מועילה. בעשרת ימי תשובה אני לא אחזור לזה, זה כבר היה רק הבסיס שממנו יצאתי, המטרה שלי לא ליישב את הרמב"ם כמו שאמרתי. ראינו במהר"ל שהוא עושה הבחנה בין שתי מידות של הקדוש ברוך הוא בשלוש עשרה מידות של רחמים, שתי מידות של הקדוש ברוך הוא, מידה אחת זה ה' ה', אני ה' לפני שיחטא ואני ה' אחרי שיחטא וישוב, שזה מידה ראשונה שאחראית על תשובה, והמידה האחרונה זה ונקה לא ינקה. והמהר"ל שואל למה צריך שתי מידות לתשובה, והוא אומר שה' ה' זה תשובה על כל החטאים וונקה זה תשובה על חלק מהחטאים. ואמרתי שזה לא מסתבר שזה הבדל כמותי, אחרת תפעיל כמה פעמים את תשובת ונקה ותקבל את התשובה של ה' ה', אין סיבה לא נראה שצריך פה מידה שונה של הקדוש ברוך הוא שתהיה אחראית על התשובה של חלק מהחטאים. לכן בעצם מה שטענתי זה שהתשובה אם אני עושה את התשובה באופן מהותי, אז בהגדרה היא נעשית על כל החטאים. אין תשובה על חלק מסוים. נגיד ניקח את החרטה שזה חלק מסוים של תהליך התשובה, אם אני מתחרט בצורה מלאה, בצורה עמוקה, על זה שבררתי בשבת מסוימת, אוקיי? אז ברור שאני לא מתחרט על הברירה שעשיתי, אני מתחרט על זה שעשיתי משהו שהוא נגד הציווי של הקדוש ברוך הוא, שהוא נגד ההלכה. לכן העובדה שזה היה ברירה ולא עמידה על רגל אחת לא ממש חשובה, אלא פשוט זה מה שהקדוש ברוך הוא ציווה. וחרטה אמיתית זה לא חרטה על זה שפשוט חבל שבררתי, יכולתי במקום זה לקרוא ספר טוב, אלא חבל שבררתי בגלל שלא הייתי צריך לפעול נגד רצון השם. עכשיו אם מישהו מתחרט על זה שהוא פעל נגד רצון השם, אז בהגדרה זאת חרטה מלאה. מה ההבדל בין לפעול נגד רצון השם בבורר או לפעול נגד רצון השם בצד, או בכיבוד הורים, או באכילת משהו לא כשר? העבירה מצד עצמה היא לא משנה שום דבר בצורה הזאת, מה שחשוב זה שזה היה נגד רצון השם. לכן חרטה שלמה, חרטה מלאה, המהפך הנפשי שקראתי קודם, הוא בהגדרה פועל על כל המצוות, או על כל העבירות.
[Speaker B] מאיפה הרמב"ם מוציא בכלל את הארבע שלבים האלה? או מה זה?
[הרב מיכאל אברהם] זה רס"ג, רס"ג נדמה לי הראשון שמנה אותם.
[Speaker B] אבל זה כאילו סברא או שזה משהו שיש לו אחיזה בחז"ל?
[הרב מיכאל אברהם] אני לא זוכר כרגע אם הוא מביא לזה מקורות מחז"ל, אני לא יודע, לא יודע. אבל אני מניח שאפשר להביא לזה מקורות, אני מאמין. לא יודע, לא זוכר כרגע, אני אסתכל. נדמה לי שרס"ג. אז זה לגבי התשובה המלאה. לעומת זאת התשובה הטכנית, התשובה הטכנית צריכה להיעשות על כל עבירה ועבירה. אם יש לי עבירה ואני רוצה למחוק אותה ולא עשיתי את התשובה המלאה, לא הצלחתי או לא יכולתי או לא בא לי או לא יודע בדיוק מה, עשיתי איזושהי תשובה רק ברמה טכנית כלשהי, אז כאן מכפר לשבים ולא מכפר לשאינם שבים כמו שהגמרא שמה אומרת. ואז עולה השאלה מה מה החידוש? ברור, זאת אומרת שהוא מכפר לשבים. מה שרציתי לטעון זה שבונקה לא ינקה אז אומרת הגמרא שמכפר לשבים ולא מכפר לשאינם שבים, הכוונה מכפר לך על העבירות שעליהם שבת ולא על העבירות שעליהן לא שבת. והרעיון הוא שזאת באמת תשובה טכנית. וזהו חידוש שגם היא יכולה לכפר על אותם עבירות שעליהן הפעלת את המנגנון הזה, אבל זה מותנה בהפעלת המנגנון על כל אחת מן העבירות האלה. לעומת זאת התשובה המלאה לא מותנית בשום דבר, אין שום דרישות כמו שאמרתי קודם, אז השתנית. ולכן ההבדל בין תשובה על כל העבירות לתשובה על חלק מהעבירות הוא בעצם בשאלה מה עומק התשובה. ולכן כשהזכרתי את זה שאני מציב פה את שני התהליכים או שני האופנים האלה של התשובה כשני קטבים שמוציאים זה את זה, שתי אלטרנטיבות. אבל האמת שמדובר באיזשהו רצף, כי בוא ניקח את מה שתיארתי קודם, בעצם אני עושה את התשובה הקטנה, כן, הטכנית. ואני מתמקד באלמנט החרטה שבתהליך הזה, אבל את החרטה עכשיו אני הולך ועושה יותר עמוק ויותר עמוק ויותר יסודי עד שאני מגיע באמת לחרטה מלאה. ככל שאני מתקרב יותר לנקודת השורש, כן, החרטה המלאה, זה בעצם מתפשט על כל העבירות שעשיתי. זה מפסיק להיות כבר חרטה על עבירה מסוימת כמו שאמרתי קודם. לכן בעצם זה כמו כן תמיד הדוגמה הזאת שמביאים שאתה פותח זווית קטנה במרחק גדול זה יכול לפתוח כן המרחק הזוויתי הוא אותו דבר אבל המרחק הפיזי גדל ככל שאתה מתרחק. אז גם פה ככל שאתה מעמיק יותר את החרטה זה בעצם מתפרס על יותר עבירות או על חלק ניכר יותר מהקלקולים שלך. ולכן בעצם יש פה איזשהו רצף של רמות של תשובה בין התשובה הטכנית לגמרי שבעצם זה אפילו לא חרטה בכלל אלא רק חרטה מן הפה ולחוץ או משהו כזה. עוד פעם, זה היפותטי, אני לא חושב שמישהו נמצא
[Speaker C] ב חרטה מן הפה ולחוץ זה תקף?
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, זה גבול היפותטי, אני לא יודע אם יש משמעות או בכלל יש מישהו שהוא מתחרט רק מן הפה ולחוץ ואין בו טיפת חרטה בפנים, רק להגיד את מילות החרטה. אני לא יודע אם זה בעל ערך, אני לא יודע אם מישהו עושה את זה. אני רק אומר, אבל כגבול היפותטי אני אומר שכל הרצף הזה נמצא בין שני קטבים. קוטב אחד זה חרטה מלאה עד הסוף והקוטב השני זה חרטה שהיא טכנית לגמרי. כמובן שבן אדם נורמלי נמצא איפשהו באמצע. אבל אבל שני הקטבים ההיפותטיים האלה מי שאחראי עליהם זה שני שמות השם שפותחים וסוגרים את הרשימה, כן, השם השם ונקה. וכמובן שכל רצף המצבים נמצא ביניהם, זה איזה שילוב קומבינציה בין שני הקטבים האלה.
[Speaker B] למה זה רק על חטאים? למה זה לא להגיד נגיד להוסיף בלימוד תורה, בצדקה, ב לא יודע מה, ב…?
[הרב מיכאל אברהם] כי תשובה בהגדרתה היסודית לפני ההרחבות שעשו לה והרב קוק וכל הדברים האלה, זה תשובה זה על חטאים, שישוב… הרמב"ם פותח את הלכות תשובה, מצווה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו ויתוודה. אתה שב על חטא, אתה לא שב על משהו אחר. עכשיו כן, המושג התשובה הורחב כן אורות התשובה וכל מיני חיבורים יותר מודרניים. אבל גם לפני החיבורים המודרניים זה כמובן הורחב יותר מזה, זה הורחב למושג של השתפרות. אבל מושג התשובה במקורו הוא לא זה, מושג התשובה במקורו זה תשובה על חטא, זה אופן לתקן קלקולים. אתה יכול להגיד שאם אני לא נמצא במצב השלם אפשר לראות בזה איזשהו סוג של קלקול, ככל שאני משתפר נכון, אבל זאת איזושהי הרחבה של מושג התשובה אני חושב. מה אתה אומר?
[Speaker C] טוב אמרתי שאם אנחנו לפי הפוסקים שהחובה על כל אדם זה להקדיש את כל כוחותיו לעבודת השם כמו חובות הלבבות. אז בהגדרה כל כל זמן לא למדת תורה זה גם חטא.
[הרב מיכאל אברהם] כן כן, אבל זה נקרא חטא, זה לא חטא, איזה עשה ביטלתי או איזה לאו עברתי?
[Speaker C] ביטול של לימוד תורה אם נגיד דקה לא למדת תורה זו עבירה לפי דעות מסוימות.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בסדר. טוב. אז יכול להיות, בסדר, אבל ברמה העקרונית עדיין זה תשובה היא תיקון של קלקול, של חטא. יכול להיות שהכל זה חטאים עד הכל זה חטאים, אבל… בוודאי, זאת ההגדרה.
[Speaker D] למה ביטול עשה זה לא חטא? מה? ביטול עשה זה חטא. בוודאי, מה זאת אומרת?
[הרב מיכאל אברהם] אתה לא מניח תפילין, ברור, מה זאת אומרת? בטח בעשה חיובי. עשה חיובי זה אפשר עוד לדון, אבל עשה חיובי בוודאי. יש על זה בחילוקי הכפרה אפילו, חילוקי כפרה עוסקים גם בחטא וגם בביטול עשה. בכל אופן אז הטענה היא שכשכשאני מדבר על שני הקטבים האלה זה בעצם גבולות היפותטיים שיש רצף שלם שרץ ביניהם, עד כמה אתה קרוב יותר לתשובה המהותית, אל התשובה הטכנית. אבל אני אמשיך לעסוק בשני הקטבים האלה כי אני חושב שזה מבהיר יותר את התמונה, כן, זה כמו הלמדנות הבריסקאית. כבר אמרתי את זה יותר מפעם אחת שבשיטה, בלמדנות הישיבתית, כן, בדרך כלל מציגים איזה שהן שתי אפשרויות, או זה או זה, מין איזה חקירה בין שתי אפשרויות שמוציאות זו את זו. בדרך כלל זה לא ככה, בדרך כלל זה רצף, בדרך כלל בסוגיה האפשרויות האלה משחקות ביחד. נגיד הממון המזיק, על זה דיברנו פעם אני חושב, על החיוב לשלם כשממוני הזיק, האם זו הרשלנות בשמירה שלי או שזה עצם העובדה שממוני הזיק מחייבת אותי בתשלום. כל האחרונים מדברים על זה, ברור שזה שניהם, זאת אומרת כן, השאלה איך בדיוק משלבים את שניהם, אבל זה שניהם. אז מה, אז אין ערך לחקירה? יש ערך לחקירה. יש כאלה שעוזבים את או מזלזלים או זונחים את דרך הלימוד הקלאסית הישיבתית, הבריסקאית, כי הם מבינים שזה ילדותי קצת לחשוב שיש פה שתי אפשרויות והן מוציאות זו את זו, ונפקא מינות, הכל חד נורא ונורא בנוי ונורא יפה, אף פעם זה לא עובד ככה. אבל זאת טעות, זאת טעות בגלל שבמתודולוגיה כן נכון לעבור דרך זה. זאת אומרת קודם כל אתה צריך לברר טוב טוב את שתי האפשרויות כאילו שהן דיכוטומיות ומוציאות זו את זו. אחרי שאתה מבין טוב טוב כל אחת לחוד, עכשיו אתה גם יכול להבין איך זה משתלב ביחד, כן, את התזה ואת האנטי-תזה אתה צריך להבין היטב כל אחת לחוד, ורק אז תוכל לעשות סינתזה כמו שצריך. אז גם כאן, אני חושב שצריך להבהיר היטב את שני הקטבים, כאשר ברור שבסופו של דבר יש שילוב במינונים שונים של שני הקטבים האלה. אז אני אמשיך במהלכים כאילו שמדובר פה בשתי אפשרויות שמוציאות זו את זו, שתי אלטרנטיבות. תוך כדי הדברים בפעם הקודמת הזכרתי את הרמח"ל במסילת ישרים ואת הקושיה של הקובץ שיעורים עליו, שהוא אומר שהתשובה זה חסד מיוחד, והשאלה היא למה זה חסד? הרי צדיק שמרד איבד זכויותיו, אז לכאורה רואים שזה מעיקר הדין, ודיברנו על זה שהתשובה הגדולה זה מעיקר הדין והתשובה הקטנה זה חסד שמתקבלת. עכשיו, השאלה היא מה, וכאן אני עובר לנקודה הזאת של החסד. יש מעבר למה שהרמח"ל כותב שם שהקדוש ברוך הוא עשה איתנו חסד מיוחד בזה שהוא נתן לנו את התשובה או שהוא מקבל את התשובה, בפשטות לא נראה שיש איזושהי תשובה שהיא מעיקר הדין. זאת אומרת ההתבטאויות בדרך כלל התבטאויות שזה התשובה היא מעבר לגדרים הרגילים, מה פתאום? מה שעשית עשית ואי אפשר לתקן אותו. לא נראה שאם תתהפך אז אפשר לתקן אותו, רק אם אתה עושה טכנית אז אי אפשר לתקן אותו. ההתבטאויות, ההתייחסויות הרגילות לא מבחינות בין שני המסלולים האלה, איכשהו נראה שהכל בעצם זה איזשהו סוג של חסד. ואני רוצה פה להבהיר שבאמת זה נכון. זאת אומרת יש חסד מיוחד בתשובה הקטנה ויש חסד מיוחד בתשובה הגדולה. זאת אומרת עד עכשיו תיארתי כאילו שהתשובה הקטנה זה חסד, כי בעצם אתה עושה משהו טכני, למה שהקדוש ברוך הוא יקבל את זה כתיקון לקלקול שאותו עשית? אבל התשובה הגדולה זה ממש מעיקר הדין. מה זאת אומרת? הרי אם אני שבתי באמת, באמת נהייתי עכשיו מישהו אחר. אז למה שהקדוש ברוך הוא יעניש אותי על מה שעשיתי בפאזה הקודמת? כמו שהרמב"ם כותב "ואינני אותו אדם", זאת אומרת אני כבר אדם אחר. זאת אומרת תחשבו אדם יבוא אליכם מישהו שפגע בכם, ונגיד שהייתה לכם איזושהי יכולת לראות מה שבלבו, בדרך כלל אנחנו לא יכולים לראות מה שבלבו, נגיד שהייתה לנו את היכולת, ואנחנו רואים שהוא באמת ובתמים התחרט, הוא עבר תהליך אמיתי והוא באמת השתנה לגמרי, זאת אומרת הוא מתחרט על זה לחלוטין. מה לא היינו מקבלים את בקשת הסליחה שלו?
[Speaker E] כי הוא כבר. אם הוא הזיק אותו, אם הוא הזיק אותו? הקלקול נמצא בעולם, מה זה משנה?
[הרב מיכאל אברהם] אבל הקלקול נמצא בעולם. בסדר, אז אני מוותר לו, מה הבעיה? טוב, כן, הוא פגע בי, אז נפגעתי, ועכשיו אני.
[Speaker E] לא, אבל שיתקן, גם בתשובה אם הקלקול בין אדם לחברו קיים אז זה לא יעזור לו.
[הרב מיכאל אברהם] עד שיפייס את חברו. וכשיפייס את חברו זה כן מועיל.
[Speaker E] נכון, כי התשובה היא כלפי הבן אדם החוטא, היא לא כלפי העולם. היא מתקנת את הבן אדם, לא את העולם.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, וכאן אני חוטא כלפי הקדוש ברוך הוא, שיחזיר לי באותה מידה כמו שהאדם מחזיר לי כשאני מבקש ממנו סליחה. הייתי מצפה שיסלח לי אם אני באמת כבר אינני אותו אדם. לפחות גם אם הקלקול קיים בעולם, אבל אני זה כבר לא האדם שאחראי לו. אני השתניתי, באמת השתניתי. אני באמת אדם אחר. אני לא טוען שהקלקול נעלם. אני טוען שלהטיל את האחריות עלי זה כבר לא, למה? למה? אני באמת אדם אחר ואני באמת השתניתי. לא אדם אחר כמובן ביולוגית,
[Speaker F] אבל למה שהוא יישא באחריות של משהו?
[הרב מיכאל אברהם] בגלל שהוא השתנה, הוא התחרט על זה לגמרי. למה שיישא באחריות? הוא השתנה באמת והוא כבר לא האדם הזה שחטא. לא, עוד פעם, במובן מטאפורי כמובן, זה כן אותו אדם, אבל הוא כבר לא נמצא שם. זה כבר לא הוא. אבל בסוף הוא עשה את זה, אז
[Speaker D] הוא צריך לשאת בזה.
[הרב מיכאל אברהם] למה? למה שיישא בזה? לשאת באחריות של התוצאות? מה זה אחריות בתוצאות? בשביל לתקן את התוצאות? אם האחריות היא בשביל לתקן את התוצאות אני מבין, אבל בפשטות אנחנו מדברים על אשמה ועל עונש שהוא יקבל, לא לתקן את התוצאות. לתקן את התוצאות, תחזיר את הגזילה, לא יודע, תעשה אם אפשר לתקן. אם הרגת מישהו שום תשובה לא תעזור, הוא לא יחזור לחיים. אני לא בפשטות בתשובה כשהיא מתקבלת זה לא הכוונה שמתוקנות פיזית התוצאות, אלא הכוונה מנקים אותי מההשלכות של התוצאות. דיברתי, הזכרתי את זה אני חושב, שהגמרא ביומא אומרת שבתשובה מאהבה זדונות הופכות לזכויות ובתשובה מיראה זדונות הופכות לשגגות. אבל אין שום תשובה שמוחקת את מה שנעשה. אין דבר כזה. מה שנעשה נעשה. כל מה שאתה יכול זה לצבוע אותו בצבע יותר מתון. אתה יכול להפוך אותו מזדון לשגגה או מזדון לזכות, אבל אתה לא יכול להעלים אותו מן העולם. כי מה שנעשה נעשה, אין מה לעשות. אז במובן הזה אני אומר, בסדר, שיצבע לי את זה הקדוש ברוך הוא בצבע מתאים אחרי ששבתי באמת ובתמים.
[Speaker B] אולי זה דומה לאדם שנגיד שובר לך את השמשה ברכב ונגיד שאתה יודע שעכשיו הוא התחרט לגמרי ואתה יודע שהוא באמת זה, ברור
[הרב מיכאל אברהם] שאני אבקש ממנו את התשלום.
[Speaker B] נו, אז בכל זאת אתה מבקש ממנו את התשלום?
[הרב מיכאל אברהם] ברור, תשלום אני אבקש ממנו שיתקן לי את הרכב. אבל אם הוא לא יכול לשלם עכשיו, האם אני אעמוד על זה שהוא ייענש? לא בשביל לתקן לי את
[Speaker B] הזכוכית, אני מבקש ממנו לתקן משהו. אז אותו דבר פה, הקדוש ברוך הוא מבקש ממך לפחות את התיקון המינימלי שאתה חייב בו.
[הרב מיכאל אברהם] אבל את התיקון בוודאי שהוא יבקש ממני, על זה לא מדובר, גם אם עשיתי תשובה תמיד יבקשו ממני תיקון. החזרת הגזילה? מה תתקן?
[Speaker B] ברור,
[הרב מיכאל אברהם] אבל ברוב הדברים אי אפשר לתקן.
[Speaker B] אז התיקון הוא בכוונה
[הרב מיכאל אברהם] רוחנית, זה תיקון ברמה הרוחנית שהקדוש ברוך הוא סולח לי, שהקדוש ברוך הוא מנקה את זה, שינקה, גם ככה התחרטתי. אם יש משהו שמוטל עלי ברור שאני לא מצפה שיוותרו לי, אני אלך ואתקן את מה שעשיתי, אין מה לעשות. אבל אני לא מדבר במישור הזה, אני מדבר במישור של הנחת חשבונות מולי, של עבירות ומצוות. עכשיו פה, אז לכן אני אומר שבמובן הזה התשובה המהותית הייתי מצפה שזה לא חסד מיוחד, זה מן הדין אמור להיסלח אחרי תשובה אמיתית. אבל יש פה משהו אחר שנדמה לי שבכל זאת גם הוא זורק עוד אור על העניין הזה של החסד בתשובה. יש בשערי תשובה של רבנו יונה בתחילת הספר הוא כותב כך: ודע כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו, יכבד עליו מאוד עונשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והינו ברעתו ובידו לצאת מתוך ההפיכה ולא יגור מפני האף והחימה. כן, נותנים לו אפשרות לחזור בתשובה והוא לא חוזר, על כן רעתו רבה. זה מזכיר לי את תקופת ההתנחלויות העליזה, שנות, אמצע שנות השבעים. הייתי במדרשיה, אז כל החבר'ה ברחו כמובן להתנחלויות. אבל היו כמה פראיירים יורמים כאלו שנשארו במדרשיה מאימת הרב יוגל. והרב יוגל הגיע לשם וכזה כעס עליהם, כולם נוסעים ואתם נשארים פה? חתרו לכם איזושהי מחתרת ואתם נשארים פה? ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על העניין הזה משל לכת של ליסטים שכבשם המלך בבית האסורים. וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו, ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויחבטהו במטהו. זה בדיוק כמו הרב יוגל. שר בית הסוהר שהיה אמור לכעוס על הבריחה, אומר תגיד לי אתה טמבל? חתרו לך מחתרת, כולם יצאו, אתה נשאר פה? אמר לו קשי יומא, לא מחתרת חתורה לפניך? ואיך לא מיהרת הימלט על נפשך. בעצם הנקודה היא אני חושב במשל הזה לחדד קצת יותר את הנקודה הזאת שהחסד שהקדוש ברוך הוא עשה איתנו כשהוא נתן לנו את תהליך התשובה, זה שהוא חתר לנו את המחתרת הזאת. עכשיו שימו לב מה זה אומר חתר לנו המחתרת. יש איזה ניואנס מעניין אני חושב במשל הזה, כי בדרך כלל אנחנו מבינים שהחסד שנעשה איתנו סביב נושא התשובה זה שהתשובה מתקבלת, שהקדוש ברוך הוא מקבל את התשובה למרות שבעצם חטאנו והחטא נעשה. מה לעשות? אי אפשר למחוק את ההיסטוריה. בכל זאת הקדוש ברוך הוא מוכן לקבל את התשובה. החסד הוא שהתשובה מתקבלת. על העניין הזה בתשובה המהותית זה באמת לא חסד, זה מעיקר הדין. זה שהיא מתקבלת זה כך צריך להיות. אבל יש חסד אחר והוא החסד שבכלל יש תהליך כזה, שבכלל אפשר לעשות תשובה. לא שאם עשיתי שהיא מתקבלת, זה החסד הפשוט. והחסד הזה הוא קיים בתשובה קטנה זה חסד, בתשובה המהותית זה מעיקר הדין. אם עשיתי אותה אני באמת אדם אחר, אז התשובה שלי אמורה להתקבל מן הדין. אבל עצם זה שאפשר לעשות תשובה, שיש מחתרת הזאת, שחתרו לי המחתרת הזאת, זה חסד שקיים גם בתשובה הגדולה ואולי בעיקר בתשובה הגדולה. כי באופן עקרוני זה לא היה אמור להיות. אז זה שיש מחתרת זה בעצמו חסד בעוד שאני מצליח לברוח כשיש מחתרת. כשיש מחתרת ודאי שאני יכול לברוח. אבל איך יש מחתרת? איך יכול להיות שיש בכלל מכניזם כזה שאפשר לעשות תשובה? לא זה שהיא מתקבלת.
[Speaker B] איך יכול להיות שיש מכניזם שאפשר לחטוא? אז זה כנגד זה זה מתבטל. מה זאת אומרת? כלומר הוא זה ששם אותנו במצב שאנחנו יכולים לחטוא, אז פה הוא כאילו שם אותנו באיזה סוג של חוב.
[הרב מיכאל אברהם] בוא נגיד שאני מקבל חלקית את ההערה, בוא נשאיר את זה רגע עד שאני אפרט יותר ואז אולי נחזור לזה. בעצם, רגע לפני שאני ממשיך רק אני תמיד שוכח בסוף. בשבוע הבא ביום חמישי אני לא אהיה פה. אז אני צריך לקבוע איזשהו מועד אחר לשיעור פשוט אני פוחד לשכוח אז סליחה שאני עוצר רגע. עכשיו השאלה אם לעשות את זה מתי, לא הבאתי את הטלפון שלי. השאלה אם לעשות את זה בתחילת שבוע הבא או בתחילת השבוע שאחריו. זאת אומרת ביום נגיד ראשון אני חושב שאני יכול הזה או בראשון שאחריו. ראשון שאחריו נראה לי יותר קרוב פשוט אבל לא יודע. יש איזושהי העדפה? אם אין העדפה אז אני אשלח כבר במייל את ההודעה בסדר? אבל אין פה איזה משהו. אז רק בכל אופן אני כבר אומר שביום חמישי הבא לא אהיה, אני לא בארץ. טוב. אז מה שאמרתי בעצם זה שבתשובה הקטנה החסד הוא שהיא מתקבלת. בתשובה הגדולה זה שהיא מתקבלת זה לא חסד זה מעיקר הדין. אבל בתשובה הגדולה גם יש חסד וזה עצם העובדה שבכלל אפשר לעשות את זה.
[Speaker D] אתה אומר שזה אפשר לעשות טכנית שאפשר לעשות? כן.
[הרב מיכאל אברהם] כן. עוד רגע אני אסביר. יש הרמב"ם בפרק ב' הלכה א' כותב כך. איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה. לא מיראה ולא מכשלון כוח. אלא רק בגלל התשובה הוא לא עשה את זה. זה מה שנקרא תשובה גמורה. כיצד? הרי שבא על אישה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתה בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה, הנסיבות הן נסיבות דומות, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. אגב יש על זה מחלוקת בין המפרשים של הרמב"ם על אם מותר או אולי אפילו צריך לעשות את זה לכתחילה. להכניס את עצמי לתוך הניסיון שבו לא עמדתי בפעם הקודמת. כדי לראות שאני באמת בעל תשובה, שאני עומד בניסיון הזה.
[Speaker C] אבל יש בזה איסור? מה? הוא פה מתאר מצב שאתה עובר איסור, כי עצם הייחוד הוא איסור.
[הרב מיכאל אברהם] אי נמי, אפילו, אפילו באיסור.
[Speaker C] שפת
[הרב מיכאל אברהם] אמת, תסתכל שפת אמת מדבר על זה, תסתכל ברמב"ם פרנקל בטח מביא את זה על ההלכה הזאת. פרק ב' הלכה א', תסתכל במפתח של רמב"ם פרנקל, הוא יפנה לשפת אמת הזה. אני זוכר שיש שפת אמת כזה ויש עוד מפרשים שרוצים לטעון שאפשר לעבור עבירות בתהליך של עשיית התשובה. בשביל להשלים את תהליך התשובה מותר לעבור עבירות, זאת אומרת להיכנס למצבים שהם אסורים במצב הרגיל. והוא ששלמה אמר: וזכור את בוראך בימי בחורותיך, הכוונה באותו שאתה נמצא עוד במצב שבו גם חטאת, זה לא חוכמה לחזור כשאתה כבר זקן וממילא אין לך עניין לעשות את זה. ואם לא שב אלא בימי זקנותו ועת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא.
[Speaker C] אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו?
[הרב מיכאל אברהם] אינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו, כי הנה הא' הזה, יש פה איזה א' אבל זה כנראה הפניה להגהות מיימוניות, ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלים. שנאמר: עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם, שזהו יום המיתה. מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו. הטענה שלי דרך אגב באופן כללי זה שפרק ב' של הרמב"ם עוסק בתשובה המלאה, תשובה השלמה, בגלל זה הוא אומר איזו היא תשובה גמורה. וזה הנקודה ובאמת, רבי יצחק הוטנר כותב בפחד יצחק על פורים, אז הוא אומר שמה, הוא מביא שמה, אנחנו שרים, אומרים, חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, הגמרא, השירים, הגמרא. מזכיר לי, יש ביורה דעה רמ"ב נדמה לי, הוא מביא שמה שחייב אדם בכבוד אביו יותר מאשר בכבוד אבי אביו. אני חושב שהש"ך כותב, נדמה לי שזה הש"ך, דגול מרבבה אולי, כותב שמה, הוא מפנה לרש"י על ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק, פרשת ויגש. אז שואל שמה הט"ז: מה זה רש"י? זה מדרש. מה אתה מביא לי את רש"י בתור מקור? יש מדרש.
[Speaker C] אנשים
[הרב מיכאל אברהם] מכירים את רש"י יותר מאשר את המדרש. אז כמו שחייב איניש לבסומי זה גמרא, אבל זה שירים, אז משם מכירים את זה. בכל אופן, רבי יצחק הוטנר שואל מה הרעיון? הרי אתה אמור להפך, אתה אמור להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי ולא לטשטש את ההבדל ביניהם, לא להשוות ביניהם. אז הוא מסביר שמה המשנה ביומא מדברת על שני השעירים, אז היא אומרת שלכתחילה, זה לא מעכב, אבל לכתחילה הם צריכים להיות שווים בקומה, במשקל, בדמים, זאת אומרת הם צריכים להיות זהים עד כמה שאפשר. שואל למה? למה צריכים להיות זהים? מה העניין בזה? אז אומר שהעניין בזה הוא שכשאתה מגריל איזה שעיר הולך לה' ואיזה שעיר הולך לעזאזל, אתה צריך להבחין ביניהם רק במובן הזה שזה הולך לה' וזה הולך לעזאזל. ובשביל להבחין את ההבחנה הזאת בצורה חדה, אתה צריך לטשטש את כל שאר ההבדלים שהם לא רלוונטיים. שהוא יקר יותר, שהוא שמן יותר, שהוא יפה יותר, בדמים, בקומה, במשקל הם צריכים להיות זהים עד כמה שאפשר, כדי שההבדל היחידי ביניהם יהיה מחודד, שלא תתלה את ההבדלים ביניהם בעניינים צדדיים, בעניינים לא חשובים. אז אומר אותו דבר פה, אתה צריך לטשטש את ההבדל בין ארור המן לברוך מרדכי חוץ מאשר שזה ארור וזה ברוך. ותצייר אותם בעיניך כאילו הם זהים. ולא שזה עמלקי רשע מלידה וההוא צדיק מרחם, להפך, זאת טעות חינוכית לעשות את זה ככה. אתה צריך לטשטש אותם, וזה בחר בטוב וזה בחר ברע. ככה הוא אומר, כעומק ההשוואה כן עומק ההבדלה. יש כאלה מציירים אותם לילדים וזה, לצייר אותם אותו דבר. בספרי ילדים, שזה אולי אפילו מזכיר את זה שמה, אני לא זוכר, שבספרי הילדים שמציירים את עשו בתור איזה רשע כזה עם פרצוף מגעיל, בדיוק, כן, בדיוק.
[Speaker C] ויעקב מין כזה מלאך כזה.
[הרב מיכאל אברהם] זאת טעות חינוכית. זאת אומרת, צריך לצייר אותם בדיוק אותו דבר, רק שהוא בחר בטוב והוא בחר ברע, זה כל הרעיון. השעירים זה כמובן איזושהי סימולציה שאנחנו עושים כדי להדגים לנו את העניין של בחירה בטוב וברע. עכשיו, שעירים לא בוחרים, אנחנו עושים הגרלה, אבל ההגרלה הזאת היא… הוא משל לבחירה של האדם. תראה לאיפה אתה יכול להגיע. אתה יכול להגיע עד ולפנים אם תבחר בטוב, ואתה יכול להגיע עד לשעיר לעזאזל שמה כנגד השעירים וכל הרמב"נים הידועים. מה? בכל מקרה ירדו שמה. בכל מקרה ירד, בסוף אנחנו מתים תמיד. כל השאלה רק איך אנחנו מתים. אז לכן לכן בעצם הדבר הזה בא להגיד לך או להמחיש לך את העניין הזה של הבחירה. והבחירה זה תלוי רק במה אתה בוחר ולא בנסיבות ולא באיך אתה נראה ולא בכישורים שלך ולא בשום דבר של מסביב. את כל זה תטשטש. בסופו של דבר הכל תלוי בשאלה מה אתה בוחר. וזה זה הנקודה. אז כעומק הנקודה שמה שחשוב זה בעצם כן אז מה שאומר הרמב"ם, אתה צריך להימצא באותו מצב, באותו גיל, באותן נסיבות, הכל אותו דבר. ומה ההבדל? שפעם קודמת שהיית בדיוק באותו מצב, באותו גיל, באותה סיטואציה, חטאת. ועכשיו אתה נמצא באותו מצב, באותו גיל, באותה סיטואציה ואתה לא חוטא. אז ברור שמה שגרם לך לא לחטוא זה התשובה שעשית ולא היראה ולא נסיבות אחרות ולא שהיה לך יצר פחות ולא שהיה כל מיני דברים צדדיים. זאת אומרת, ככל שאתה מטשטש את ההבדלים הלא רלוונטיים, ככה אתה מחדד את ההבדל שבו אתה צריך להתמקד. ועל זה כותב הרמב"ם שם בהלכה ד' בהמשך הפרק, מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה מעשים, ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח. זאת אומרת, בעצם הנקודה היא שאתה באמת צריך להפוך למישהו אחר. עכשיו מה זה אחר? יש לך את אותם הורים, אתה אותו אדם במובן הרגיל, זה מטאפורה. אבל אתה צריך להיות אחר במובן הרלוונטי. מה זה המובן הרלוונטי? במה שאתה בוחר. זאת אומרת בזה שעשית תשובה. וזה הנקודה. כל השאר זה לא חשוב. זה שעשית תשובה, אתה אחר. אתה צריך להיות אחר. כן נגיד מי שהלווה בריבית אז כתוב בפוסקים שתשובתו זה שלא ילווה בריבית גם לגוי. זאת אומרת אתה צריך להתרחק מאוד בנקודה הזאת, לשנות את הנקודה שבה נפלת. זאת אומרת אותה לשנות. אוקיי, אז בעצם הנקודה היא שהפרק הזה, פרק ב' של הרמב"ם, למעשה מדבר על התשובה הגדולה שבה האדם משתנה. לא התשובה הטכנית שבה אתה עושה איזשהו מכניזם טכני כזה בשביל לתקן חטא, אלא אתה משתנה. זאת אומרת יש משהו אתה עובר איזשהו תהליך תהליך מהותי. מה קורה בתשובה הזאת? יש פה משהו להגיד שבן אדם משתנה זה זה אמירה מאוד בעייתית. אנחנו נורא רגילים אליה וזאת אמירה מאוד בעייתית. כי עכשיו אני עובר קצת להערה פילוסופית או לוגית. אני אני אציג את זה אולי דרך דוגמה. נגיד שנגיד שכן אני אתחיל כמו בפיזיקה, אני אתחיל עם חמור נקודתי. זאת אומרת אם יש בן אדם שיש לו בעולמו רק עיקרון אחד. זהו. זה בן אדם של עיקרון אחד. העיקרון הזה מקסימום עולם הבא מינימום גיהינום. מקסימום שכר מינימום עונש. אוקיי, זה העיקרון שמנחה אותו. האיש מקפיד על קלה כבחמורה, הוא קם ותיקין כל בוקר, הוא לא מפסיק רגע ללמוד, הוא צדיק יסוד עולם, אבל הכל בשביל מקסימום שכר מינימום עונש. עכשיו עשיתי את הסימולציה הזאת כבר כמה פעמים. אמרתי לאנשים, נגיד שאני הבן אדם הזה, בואו תנסו לשכנע אותי לעבוד לשמה.
[Speaker B] למה אימצת את העיקרון הזה? מה? למה אימצת את העיקרון של המקסימום שכר? מה גרם לך לאמץ אותו?
[הרב מיכאל אברהם] פשוט כי אני נכון. אני רוצה מקסימום שכר ומינימום עונש. לא רוצה לסבול, רוצה ליהנות. לא יודע.
[Speaker B] אפשר לשכנע אותך
[הרב מיכאל אברהם] לעבוד לשמה ואז יהיה לך יותר שכר.
[Speaker B] שכר רוחני.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה מה שכר רוחני? אז אני אני עובד בשביל שכר רוחני. כן אתם מבינים שאי אפשר, נכון? אי אפשר. כי הדרך היחידה נגיד אם אני אדם של עיקרון אחד, אם יש לי כמה עקרונות אפשר להראות שהעיקרון הזה סותר עקרונות אחרים שלי. טעיתי בחישוב. אוקיי? אבל לכן התחלתי עם דוגמה של אדם של עיקרון אחד. בשביל לשכנע בן אדם אתה צריך להניח את העקרונות שהוא מקבל, נכון? ואז לנסות ולהביא אותו לאיזשהן מסקנות. אבל אם אתה תניח את העיקרון הזה שאני מקבל, זאת אומרת שעובדים בשביל מקסימום שכר ומינימום עונש. לשכנע אותי שלעבוד לשמה? הרי אתה צריך להשתמש בעיקרון שלי בשביל לשכנע אותי, לא בתפיסות שלך. עם התפיסות שלך לא תשכנע אותי.
[Speaker B] כן, אבל תמיד יש פה איזושהי מטה-עקרונית כזאת שגרמה לך לאמץ את העיקרון, זאת אומרת למה אתה רוצה…
[הרב מיכאל אברהם] לא, זו הערה קודמת שלך. אני אגיע אליה, זאת הערה.
[Speaker C] לא, אבל למה ההנחה ששכנוע הוא הדרך היחידה לשינוי? אולי שינוי של עקרונות אולי לא יבוא
[הרב מיכאל אברהם] משכנוע, אלא ממשהו אחר?
[Speaker C] כמו מה? בדיעבד, משהו פנימי, מחוויה, ממשהו כזה. אז זה קורה מעצמו.
[הרב מיכאל אברהם] מגיע לזה עוד מעט.
[Speaker C] לא קורה מעצמו, קורה ממשהו רחב יותר,
[הרב מיכאל אברהם] לא בתהליך קוגניטיבי סדור, זאת אומרת… בסדר, זה מה שאני קורא מעצמו. עוד מעט, אני אחזור לזה עוד רגע. יש איזה… זה מזכיר לי סיפור על אדם הכהן. כמה סיפורים משעשעים על אדם הכהן, היה אחד המשכילים המיליטנטיים. שהוא אמר שאמרו עליו שהוא רצה לעשות תשובה על ערש דווי רק כדי להפריך את מאמר חז"ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהנום לא עושים תשובה. וזה בערך אותו דבר כמו לשכנע מישהו שעובד בשביל שכר לעבוד לשמה, להגיד לו שאם תעבוד לשמה תקבל יותר שכר. וזה ה… אז אי אפשר. למה אי אפשר באמת לשכנע אותי? כי בשביל לפנות אליי אתה צריך להניח את המערכת שמקובלת עליי. אתה לא יכול לבוא אליי עם מערכת שמקובלת עליך, כי אז כל הדיון לא יכול להתחיל. אתה צריך להתחיל לנעוץ את העוגן במערכת שלי ואז לצאת משם ולנסות להביא אותי למסקנה הרצויה. כן, זה אם אני נזכר עכשיו בעוד משהו, יש את הסיפור של האינדיק של רבי נחמן. כן, גם על זה דיברנו כבר פעם, לא זוכר כבר מתי. יש שם שתי קושיות שאחת מיישבת את חברתה. מכירים את הסיפור, נכון? מוכר? כולם מכירים? מוכר? לא? אז תגידו אם לא. בסדר, אני אספר בקצרה. בן המלך השתגע, בעל הבית השתגע, ירד מתחת השולחן, הוריד את הבגדים והתחיל לנקר פירורים מהרצפה והודיע שהוא תרנגול הודו. הוא כבר לא בן אדם, הוא תרנגול הודו, ולכן הוא לא צריך ללבוש בגדים, הוא אוכל גרגירים מהרצפה. המלך לא ידע מה לעשות, חכמיו לא הצליחו לרפא אותו, עד שהגיע איזה איש חכם, אמר אני ארפא את הבחור. טוב, מה הוא עושה? הוא מוריד בגדים, יורד מתחת השולחן ומתחיל ללקט גרגירים יחד עם בן המלך מתחת לשולחן. בן המלך מסתכל עליו, שואל אותו תגיד, מה אתה עושה כאן? אני תרנגול הודו, אני רוצה קצת לאכול גרגירים, אני רעב. הוא אמר לו בסדר גמור, שלום עליכם. אחרי כמה זמן הם ככה מרגישים יותר נוח אחד עם השני, הוא אומר לו תשמע, אמת… מה? האמת שתרנגולי הודו גם יכולים ללבוש מכנסיים ולא קורה שום דבר, נכון? זה לא מפקיע מאיתנו שאנחנו תרנגול הודו. הוא אומר לו אמת, נכון, שים לב במכנסיים, זה לא… ואז חולצה זה פוסל? זה מעכב? הוא אומר לא, חולצה גם אפשר, ואז לשבת על כיסא, לאכול עם סכין ומזלג, להתחיל להתנהג מנהג בני אדם והחזיר אותו חזרה להתנהגותו ואז הם חיים באושר עד היום הזה. עכשיו יש שתי קושיות בסיפור הזה. קושיה הפשוטה היא כמובן זה על הסוף. הרי הוא לא התרפא. פירוש שזה לא היה ריפוי, נכון? זה מה שנקרא בפסיכולוגיה ריפוי ביהביוריסטי. זאת אומרת הוא מתקן את ה-behavior, את ההתנהגות שלו, אבל בנפש הוא נשאר חולה. אתם רואים את הקשר לאותו אחד שעובד בשביל השכר, אז הוא יעבוד לשמה כי כך מקבלים הכי הרבה שכר. זאת אומרת הבאת אותו להתנהגות הנכונה אבל לא תיקנת באמת את הבסיס. זה קושיה אחת. הקושיה השנייה, שזה ככה צדה את עיניי אחרי שהתלבטתי בקושי הראשונה, זה בתחילת הסיפור, כשהוא יורד מתחת השולחן, למה בן המלך שואל אותו מה הוא עושה כאן? מה, הוא לא מבין שיש עוד תרנגולי הודו בעולם? מה, רק אתה תרנגול הודו? ברור שהוא הבין שזה בן אדם. אבל אם הוא מבין שהדבר הזה הוא בן אדם, אז הוא מבין שגם הוא בן אדם. מה הוא מספר סיפורים? הרי מה שהטריד אותך שם זה מה לילוד אישה בינינו, נכון? מה בן אדם עושה שמה? פה זה טריטוריה של תרנגולי הודו. זאת אומרת הוא מבין שמי שנראה כך ומתנהג כך הוא בן אדם, אז גם על עצמו הוא מבין את זה. אז הוא בעצם לא… השאלה הראשונה היא שהוא לא התרפא. השאלה השנייה היא שהוא אף פעם לא היה חולה. והשאלות האלה מתרצות אחת את השנייה. כי באמת אדם הוא יצור מורכב. זאת אומרת אדם שבאמת חולה עד השורש, באמת איבד את כל נקודות הבריאות שלו, לא תצליח לרפא אותו בחיים. מחלה שאפשר לרפא זה רק מחלה שבה יש איזושהי נקודה בפנים שבה אתה עדיין מבין מה נכון.
[Speaker D] היית פשוט… שאפשר לבנות.
[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק. מסביב אתה בונה כל מיני דברים ותיאוריות וכל מיני עניינים כאלה, אבל זה מסביב. בפנים, אם נצליח להגיע איתך לנקודה בפנים שמה, ששמה אתה עדיין בריא, אז משמה אפשר יהיה אולי לבנות הכל מחדש. כן, בעצם עבודה של פסיכולוג זה לא לתכנת אותך מחדש. הפסיכולוג עוזר לך לצאת מהמצב שבו אתה נמצא, אמור לעזור לך, בדרך כלל זה לא קורה, אבל הוא אמור לעזור לך לצאת מהמצב שבו אתה נמצא. אבל אתה תצא משם, לא שהוא יוציא אותך וימשוך אותך בציצית ראשך, אלא הוא יעזור לך, הוא יעזור לך להגיע לאותה נקודה שבה אתה פתאום תוכל להיתפס במשהו אמיתי ואז לאט לאט לבנות מחדש. אם אין נקודה כזאת שום פסיכולוג לא יעזור. הוא יצטרך פשוט לברוא אותך מחדש. פסיכולוג לא יכול לברוא בן אדם. הוא יכול רק לעזור לך, אולי, אני אומר פעם, זה מה שמתיימרים לפחות לעשות, לעזור לבן אדם איכשהו להרחיב את הנקודה הבריאה שעוד יש בו ולסלק את העטיפות החולות. אז לכן זה שהבן אדם לא היה באמת חולה זה נכון, הוא היה חולה, אבל הוא לא היה חולה עד הסוף. זאת אומרת בפנים הייתה איזושהי נקודה בריאה. הוא בעצם הבין שזה בן אדם, זה לא תרנגול הודו. אבל הוא הרי רצה לחטוא, ואין לו כוח, זה הנמשל, אין לו כוח למנהגי בני אדם, לעשות מצוות, להתנהג כמו שצריך, אז הוא בונה לעצמו תיאוריה, והתיאוריה היא שהוא תרנגול הודו. בכלל אולי לא, לך תדע, אולי אני באמת תרנגול הודו. כן, כל מיני שאלות ספקניות כאלה הרבה פעמים זה עולה ככה. אולי אני תרנגול הודו? מה יש לך הוכחה שלא? אני תרנגול הודו עם שתי רגליים גם, מה יש? לא נורא. וקשור אולי כולם שתי רגליים, תרנגולי הודו? שתי רגליים או ארבע? שתיים כנראה, נכון? לא משנה. בכל אופן כן, אז מי אמר שלא? עכשיו הוא בונה לעצמו תיאוריה. מה?
[Speaker C] מה? יותר מדי עשיר תרנגולי הודו עם שתי ידיים.
[הרב מיכאל אברהם] שתי ידיים? לא חשוב, אבל שניים, שתי גפיים. הכי הכי גפיים, אם מוכר לכם. בכל אופן אז התיאוריה שבן אדם בונה בתוכו הוא מבין שהיא לא נכונה. אבל הוא לא יכול לחטוא כשהוא עומד מול מראה שמראה לו תשמע מה אתה עושה פה, זה לא בסדר מה שאתה עושה. אז הוא מטשטש, הוא בונה לעצמו איזושהי תיאוריה שמסתירה את עצמו מעצמו. היא מטשטשת, הוא בונה לעצמו תיאוריה שהוא תרנגול הודו. עכשיו בפנים בפנים הוא מבין שזה לא נכון. אבל הבן אדם כיוון שהוא יצור מורכב הוא מצליח לחיות בתוך התיאוריה הזאת שהוא בנה לעצמו. אני חושב שלניסיון אתם מכירים גם מהחוויה שלכם, שאנחנו בונים לעצמנו איזושהי תיאוריה כי נוח לנו לעשות משהו. ובעצם מי אמר שזה לא נכון? ולאט לאט אנחנו נכנסים לתוך… עד שבא מישהו ומעמיד אותנו באופן בוטה על זה שאנחנו מדברים שטויות וזה יכול לעורר אותנו פתאום ולהבין שסתם בנינו פה תיאוריה. אני נזכר עכשיו בעוד משהו, סוגריים בתוך הסוגריים. הייתי פעם בגוש, לא למדתי כלום. אז אמרו לי החבר'ה תשמע אתה שנה וחצי במקום שלוש שנים בצבא, זה בגלל שהתחייבת ללמוד, זה לא בסדר מה שאתה עושה כאן. אמרתי להם למי זה אכפת, אמרתי להם. לרמטכ"ל אכפת מהלימוד שלי כקליפת השום? לראש הישיבה אני לא חייב כלום, אני לא משרת בצבא בשבילו. אז מה הבעיה? אין שום בעיה, מי נפגע מזה? עכשיו אני מניח שלא יודע לא זוכר אם היה שם מישהו, לא חושב שהיה שם מישהו שהעמיד אותי ממש מול מראה, אבל אני הבנתי בתוכי שזה תירוץ, שזה תיאוריה חלשה. בסדר? אבל באמת התווכחתי עם החבר'ה בצורה לגמרי, בסוף עזבתי את הישיבה כי בכל זאת כנראה הצליחו לשכנע אותי שזה לא בסדר. אבל איך שהוא חייתי בתוך התיאוריה הזאת ולאט לאט השתכנעתי שבעצם זה לגמרי הגיוני, זה נורא הגיוני, כן? חוץ מזה שזה לא נכון אין לזה שום חיסרון אחר, זאת אומרת זה לחלוטין הגיוני. כן? מה שמיצ'יו קאקו כותב על תורת הקוונטים, שהיא כל כך דבילית התיאוריה הזאת שרק יש בעיה אחת שהיא נכונה לחלוטין. זאת אומרת תיאוריה כל כך מטומטמת לא פגשתי מימיי. פיזיקאי יפני? כן, כן. אז אני חוזר לאינדיק, אז אתה בונה לעצמך איזושהי תיאוריה שאתה תרנגול הודו, כי בעצם אתה רוצה לאכול גרגירים מתחת לשולחן, זה בעצם מה שאתה רוצה באמת. עכשיו מה עושה החכם? הוא הרי בתוכך אתה יודע שאתה לא תרנגול הודו, אלא מה? אתה חי, אתה שובה את עצמך בתוך התיאוריה של עצמך כי אתה רוצה להשיג את התוצאות המעשיות, לאפשר לעצמך להתנהג לא כמו שצריך באמת להתנהג. אז מה הוא עושה? הוא עושה לך טיפול ביהביוריסטי, זאת אומרת הוא לוקח אותך לשיטתך להתנהג כמו בן אדם. בוא תראה. התיאוריה שלך, בוא נלך עם התיאוריה שלך, אבל מה? אז מה זה אומר שבגלל זה אתה לא יכול לשבת ליד שולחן ולאכול עם סכין ומזלג? למה לא? מה, אסור לתרנגול הודו? אין לי מה לענות לו. אני בעצם לא רוצה לעשות את זה, אין לי מה לענות לו. התיאוריה שלי לא עונה. זה החכם. הוא לוקח את התיאוריה שלי לשיטתי ועובד איתי לשיטתי ומביא אותי לתוצאות מעשיות אחרות. תוצאות מעשיות שבעצם להתנהג נכון. זה הריפוי הביהביוריסטי. אלא מה, למה ביהביוריזם יכול לעבוד באופן עקרוני? בגלל שאחרי שאני מגיע לתוצאה הנכונה אין לי כבר סיבה לבנות את התיאוריה. כי כל מה שבניתי את התיאוריה זה היה רק כדי להצדיק את ההתנהגות שמתחייבת מהתיאוריה הזאת. עכשיו אם מישהו לוקח אותי ולא נותן לי את הבונוס הזה שהתיאוריה הזאת שבניתי נותנת לי, זאת אומרת הוא מראה לי שגם זה לא יציל אותי, זה נשבר מאליו. זאת אומרת אין טעם כבר להחזיק בתיאוריה הזאת. אז ברור לי שאני מוותר על התיאוריה כבר. ולכן בעצם בסופו של דבר הוא התרפא. מתרפא באמת. כי אחרי שכבר אין לו סיבה להחזיק בתיאוריה הזאת הרי הוא יודע שהיא לא נכונה בתוכו. הוא בנה את זה כדי להצדיק את זה. זה הרמב"ם בהלכות גירושין, כן, גם במעשה הקרבנות. במעשה הקרבנות זה את הבחירה נדמה לי, אני לא זוכר. שכן, שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. הרמב"ם המיסטי הזה, כן, שאתה מרביץ לו כי בתוכו הוא בעצם רוצה לעבוד את השם. נשמע מין כזה נורא לא מתאים לרמב"ם ההסבר המיסטי. אין פה שום דבר מיסטי, זאת פסיכולוגיה נכונה לחלוטין. שום דבר מיסטי, זה פשוט שבפשוטים. ושום תירוצים לא צריך פה. זה פשוט שזה ככה. זאת מה קורה כשאתם רואים למשל מין סרבני גט כאלו. היה לי אחד כזה שאיזה התפרסם תלמיד שלי בכולל, היה דוקטור לפיזיקה, שהתפרסם לפני כמה זמן. מה? שהוא ברח. ועכשיו הוא חזר, לא יודע בדיוק איפה הוא עכשיו, בכלא או משהו, לא יודע בדיוק. טיפוס, אני גם ניסיתי לדבר איתו, אשתו פנתה אליי. בקיצור לא פגשתי הרבה סרבני גט, אבל אני מבין את התופעה. דיברתי גם קצת עם אנשים ששמה ראיתי אצל פעם שפגשתי את זה ככה, איתו פגשתי את זה ממש. הוא ירא שמיים, רוצה לעבוד את השם, הוא מחויב למצוות. הוא ירא שמיים ברצינות. זאת אומרת הוא למד ברצינות, אחד התלמידים הרציניים ביותר שהיו לי. אבל פה הוא היה תקוע לחלוטין. בית דין אמר לו תשמע, אתה חייב להוציא אותה, אתה מאמלל אותה, אין שום טעם, היא לא תחזור אליך גם, אתה לא תשיג כלום. לא עזר. עכשיו הוא בנה לעצמו תיאוריה, מה פתאום, זה לא מגיע לה, היא סתם רוצה את זה ואני אכריח אותה ויהיה טוב מאוד לשניהם והכל יהיה נהדר. אי אפשר לחדור את זה. אי אפשר לחדור את זה. הוא בנה לעצמו את התיאוריה הזאת והוא מסביר לעצמו שמה פתאום, זה ברור שזה בסדר. תגיד שזה לא בסדר? זה בסדר לגמרי. אי, בית דין אומר לו, הלכה אומרת לו, כולם אומרים לו, לא משנה כלום. לא תשכנע אותו. ומדובר באחד שהוא ירא שמיים באמת, עד כמה שאני לפחות יכול לשפוט בכל התחומים האחרים. למה? כי הוא בנה לעצמו תיאוריה כי בסופו של דבר הוא רצה להתנקם בה. הוא רצה להתנקם בה. היה לו יצר כזה. עכשיו אתה לא יכול סתם להתנקם. זה לא מעשה ראוי, זה נגד ההלכה. מה אתה עושה? אתה בונה תיאוריה שכך נכון. וזה מה שהקדוש ברוך הוא בעצם גם רוצה במצב כזה. וסרבן גט, אני מדבר סרבן גט, אדם דתי, אדם שמחויב למצוות.
[Speaker B] הוא משתכנע?
[הרב מיכאל אברהם] כן כן, הוא משתכנע, הוא חי, הוא מכניס את עצמו לתוך התיאוריה הזאת בגלל אתה יודע, יש לו יצר כל כך חזק לנקום שהוא מאבד כבר את הנקודה. בפנים בפנים הוא כנראה יודע שזה לא בסדר אבל הוא נלחם גם נגד עצמו הרבה פעמים במצב כזה. והתיאוריה זה הצורה שלו להילחם נגד עצמו והוא מתבצר בתיאוריה ובעצם בסופו של דבר היא נראית לו לגמרי הגיונית. נכון שבפנים אני מרגיש משהו בעייתי עם זה אבל הלא אני איש לוגיקה, הוא דוקטור לפיזיקה, אמרתי הוא לוגיקן, זאת אומרת הכל נורא הגיוני. לא תשכנע אותו בחיים. ומה אומרים לו? אז אמר לו הרמב"ם תראה, אנחנו נרביץ לך עד שתצא נפשך, ואתה תאמר רוצה אני, למרות שלא תתכוון באמת. נכון? ואז זה גט מעושה כי האישה אשת איש ואני אשיא אותה. ואתיר לה, אני הבית דין, כן? אני אשיא אותה, אני אחתן אותה למרות שהיא אשת איש וזה גט מעושה.
[Speaker B] זה כמו טעות כפולה, טעות על טעות. מה? שהוא עושה טעות כפולה, מצד אחד הוא בנה תיאוריה שגויה ומעל זה
[הרב מיכאל אברהם] הוא עושה עוד טעות שהוא כאילו יש לה את ה… לא, הוא חושב שזה גט מעושה והוא לכאורה צודק. זה יהיה גט מעושה כי מה? בגלל שאני מרביץ לו הוא אומר רוצה אני. הוא לא באמת רוצה. הרי אם הוא לא באמת רוצה זה גט מעושה. אמר לו נכון, זה גט מעושה, אבל לא עוזר לך כלום. את התוצאות לא תשיג. אני משיא אותה והיא יהיה לה בן זוג אחר, היא תבנה משפחה, ילדים וגט מעושה, הכל בסדר עליי. אני לוקח את העבירה על עצמי. ואני מרביץ לך עד שאתה תגיד רוצה אני. וכשאתה תגיד רוצה אני לא מעניין אותי שבלב אתה תצעק שאתה לא רוצה. אני אשיא אותה. מה קורה במצב כזה? מה שקורה במצב כזה זה שהבן אדם מבין. לא יצליח לך, אני ארביץ לך עד שהיא תינשא. התיאוריה תתפוגג. הוא יבין לבד שאין טעם לבנות את התיאוריה הזאת, כי כל מה שבנית ת'תיאוריה זה כדי שזה יאפשר לך לעשות את מה שהיצר שלך בעצם רוצה לעשות. אם אתה לא תצליח להשיג את התוצאה, אז התיאוריה תתפוגג מאליה. זה הריפוי הביהביוריסטי של הרמב"ם. ואני חושב שזה בדיוק מה שהרמב"ם מתכוון שם. יש לזה נפקא מינא גדולה דרך אגב. מה קורה למשל אם בן אדם שהוא לא מחויב למצוות? בן אדם שהוא לא, מה, אתאיסט? לא מקיים מצוות, לא מחויב למצוות, לא רוצה לקיים את רצון השם. שום מיסטיקה לא תעזור פה. אי אפשר לכפות אותו לתת גט, זה גט מעושה. אי אפשר, לא יעזור, יגיד רוצה אני, לא יגיד רוצה אני, זה לא משנה כלום. זאת הנקודה. אם אתה מבין שיש פה משהו מיסטי שבתוך כל יהודי…
[Speaker E] גם אם הוא לא מחויב למצוות, עדיין בית הדין יוצר מצב שבו כבר אין לו את האפשרות לנקום בה סופית.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל הוא לא בנה תיאוריה, הוא באמת רוצה לנקום בה, הוא לא מחויב למצוות.
[Speaker E] אבל כעת בית הדין מצא טריק למנוע ממנו.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא טריק, אתה מתיר אשת איש לשוק. מה זה טריק? אתה יוצר ממזרות. לא, במקרה הקודם אני אומר לו את זה לא יעזור לך כלום, אבל בסוף אני לא מתיר אשת איש, היא באמת גרושה. כי בסוף הוא באמת רוצה, התיאוריה התפוגגה. אבל הבן אדם שלא מחויב למצוות הוא רוצה לנקום וזה הכל, זו לא תיאוריה. הוא ימשיך לרצות לנקום גם אחר כך, אז לא יעזור שאחרי זה אני אגיד לו תשמע לא יעזור לך שום דבר, זה לא יתפוגג, כי מבחינתו זו לא תיאוריה, זה באמת מה שהוא רוצה. רק אדם שמחויב להלכה ואומרים לו תראה ההלכה אומרת שאסור לך לעשות את זה, ועקרונית הוא מחויב להלכה, אלא מה? היצר בונה לו תיאוריות, לא לא, פה הם טועים כל הדיינים, כל העולם טועה, רק אני צודק. אני יודע שפה במצב הזה הקדוש ברוך הוא מאושר ממה שאני עושה. כל האחרים טועים. וכל סרבן גט יגיד לכם את זה, ככה אני חושב, ככה אני מתרשם לפחות. אוקיי? אז על זה אומר הרמב"ם אם תכה אותו עד שיאמר רוצה אני באמת פתרת את הבעיה. זה לא משחק. אבל במקום שבו אם אתה מבין שזה מיסטיקה שבתוך כל יהודי יש איזה שהוא רצון לעשות את מה שהקדוש ברוך הוא אומר, ככה מבינים בדרך כלל את הרמב"ם, אז אפשר להכות גם אתאיסט כי הוא יהודי ובתוכו יש איזה נקודה פנימית עמוקה, לא יודע, לא מבין את הדברים האלה בכלל, אבל כן, הוא באמת זה מה שהוא רוצה ולכן אם הוא אומר רוצה אני זה בסדר. אין דובים ואין יער. לא לזה שהרמב"ם מתכוון. הרמב"ם מתכוון לדבר לגמרי אמיתי. לבן אדם שבאמת מחויב לתורה ומצוות. בן אדם שלא מחויב לא יעזור, אי אפשר לכפות אותו לתת גט. תהליך הכפייה הזה לא יעזור.
[Speaker B] אבל מינים גם היו בימיהם. חילונים גם בימיהם?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא אמיתיים.
[Speaker C] נניח מקרה פתולוגי ואם הורגים אותו ממילא גם אשתו מותרת.
[הרב מיכאל אברהם] מורידים ולא מעלים, הנחשים כבר יטפלו בו.
[Speaker C] מורידים ולא מעלים זה רק אם הוא לא יכול לעשות את זה בגלוי, אבל אם הוא יכול להרוג אותו בגלוי…
[הרב מיכאל אברהם] אז שיהרוג אותו ממש. בכל אופן, אנחנו נדאג לעיגון של אשתו בצורות יותר רדיקליות. למה הבאתי את הדוגמה הזאת? כי מה שקורה זה שאתה בעצם לא יכול לטפל בבן אדם אלא לשיטתו. אתה צריך לקחת אותו לשיטתו ולהגיד לו, אוקיי, לשיטתך, אתה בסדר ואני לוקח אותך לתוצאה שממנה אתה רוצה להימנע, ואז בסופו של דבר תתפוגג התיאוריה. אבל אני צריך להתחיל לשיטתך. אבל את כל זה אפשר לעשות אך ורק אם בפנים בפנים יש נקודה שהוא מחזיק בתיאוריה הנכונה, אלא מה שמסביב היצרים בנו לו איזו שהיא תיאוריה תחליפית כזאת ואת זה אני יכול לנסות לפוגג או לחדור דרכה אל המקום האמיתי ואיכשהו לפוגג את העטיפות, את הלבושים. אבל במקום שבו בפנים יש בעיה, אז לא יעזור שום דבר. עכשיו אני חוזר לתהליך התשובה והעבודה לשמה.
[Speaker C] אולי אפשר גם הפוך? כלומר, אולי כמו שהרמב"ם מתאר את זה שכדי ליצר אדם מגיע לידי לבנות לעצמו תיאוריה שמחייבת גם אם נגיד בנקודה הפנימית הוא לא מאמין בזה. אז כיתרון אולי אפשר לומר שמי שבנקודה, העיקרון הפנימי שלו הוא אין לו רצון לעשות את המצווה או מה שאנחנו רוצים להבין להגיע אליו, אם מתוך איזה שהוא לחץ חיצוני הוא יוצא לעשות את המצוות, אז מתוך זה הוא יבוא לבנות לעצמו תיאוריה שהוא מאמין במצוות כאן וזה…
[הרב מיכאל אברהם] אבל זו תיאוריה פיקטיבית תהיה, אז מה זה יעזור לי? מה שבתוכו לא באמת רוצה.
[Speaker C] מה שבתוכו, אבל השאלה עד איזה רמה אנחנו רוצים מה
[הרב מיכאל אברהם] הכי אמיתי שלו, מה באמת הוא מאמין בו. אני אחדד את זה עוד מעט, עוד מעט.
[Speaker C] ואולי באיזשהו שלב זה גם מחלחל עד הסוף?
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע, כלומר. אז זה הנקודה שעכשיו אני רוצה קצת לדבר עליה. תראו, יש לכן כשאני מביא את הדוגמאות האלה כדי שתראו שבעצם יש איזושהי בעיה לוגית כשאנחנו מדברים על היפוך של בנאדם, היפוך ערכים של אדם. נגיד ככה, אני אעשה לכם את זה עכשיו יש מאמר שזה לא הרבה מאמרים על מה שנקרא חולשת הרצון, וויקנס אוף דה ויל. זה נושא פופולרי בפילוסופיה אנליטית. אחד המאמרים הידועים זה של דונלד דייווידסון, פילוסוף אנליטי אמריקאי משובח. אחד המאמרים על הנושא הזה, המאמרים היסודיים על הנושא הזה, הוא מאמר שלו. הוא בעצם מציג את הדברים ככה, בעצם הוא אומר בסך הכל, הנחה ראשונה זה שאם בנאדם חושב שמשהו הוא נכון לעשות, אז זה כנראה גם מה שהוא ירצה לעשות. נכון? אם זה מה שנכון, אז זה מה שהוא רוצה לעשות. הנחה שנייה, אם בנאדם רוצה לעשות משהו, אז בהיעדר מניעות אחרות, זה מה שהוא גם יעשה בפועל. אוקיי? הנחה שלישית, שיש דבר כזה שנקרא חולשת הרצון. חולשת הרצון פירושו של דבר שעשיתי משהו שלא באמת רציתי. בהקשר הדתי קוראים לזה חטא, בהקשר של דיאטה קוראים לזה לאכול משהו משמין כשבעצם לא רציתי לעשות את זה ותמיד אני אחרי זה מיד מתחרט. כשאני מתחרט בעצם מה אני אומר לעצמי? הייתי חלש. ובעצם רציתי לעשות לא לאכול, אבל יצרי התגבר עליי ואכלתי. גם באיסור, גם בדיאטה, ובהרבה דברים, כל מיני מקומות שבהם אנחנו רוצים לעשות משהו אבל לא עומדים בזה, או רוצים לא לעשות משהו ולא עומדים בזה וכן עושים אותו. זה מה שנקרא חולשת הרצון. עכשיו אומר דונלד דייווידסון, שלושת ההנחות האלה לא מתיישבות אחת עם השנייה. כי אם מאמצים את שתי ההנחות הראשונות, אז השלישית לא יכולה להיות נכונה. כי אם מה שאני חושב שנכון זה מה שאני רוצה, ומה שאני רוצה זה מה שאני עושה, אז איך יש חולשת הרצון? חולשת הרצון פירושו שאני עושה משהו שאני לא חושב שהוא נכון.
[Speaker E] וזה משהו אקטיבי, אם
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו לא רוצים באופן רציונלי.
[Speaker E] לא רוצים באופן רציונלי, בדברים שאנחנו לא רוצים. באותה נקודה שבה עשית, אז באותה נקודה באותה שנייה אני לא רציתי. אז זה לא רצון אקטיבי, לא פעל.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז
[Speaker E] זה אומר שמה שעשית זה
[הרב מיכאל אברהם] מה שרצית באותה נקודה.
[Speaker E] לא, באותה שנייה שלא רציתי.
[הרב מיכאל אברהם] אז לא רצית. לא, זה לא רק מה שאני רוצה, רצון זה דבר אקטיבי, אני לא כל הזמן רוצה. אכלת משהו נגיד דיאטה, אכלת משהו משמין. רצית לאכול אותו? לא, זה בכלל לא קשור, זה ברמה הביולוגית לגמרי. שם ברמה הביולוגית. אם זה דבר מה, אין לי שליטה על זה? אני שואל. כן, אם אין לי שליטה על זה אז זה… אם אין לי שליטה על זה אז אני אנוס. זה לגמרי בשליטה. זה בשליטה, באותו רגע זה בשליטה. בלי שליטה אז אני אנוס, כאילו שטף תקף אותי. אז אני אנוס, אז על מה אני עושה תשובה? זה כבר שאלה מצוינת, וזה הצד השני של אותה שאלה. לא, כי אני חושב שכל השפה הדתית הסימבולית של תשובה אפשר לתרגם יפה מאוד לפסיכולוגיה. אז אתה אומר אין תשובה באמת. תיקון, תכנות מחדש. מה זה פסיכולוגיה? הכוונה שאני כן, אני עובד על התודעה שלי כדי שאני אסתכל בפרספקטיבה אחורה על מה שעשיתי ואני אתמודד והעתיד שלי ייראה אחרת. לאור זה אני לא, יהיה לי יהיה לי אני אצבור כוחות. אתה אומר אין דבר כזה חטא שהוא לא אונס. זה מה שאתה טוען. אני אומר שאין דבר כזה כן, בוודאי, אני חושב שהגמרא אומרת את זה שאדם לא עושה חטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ורוח שטות זה לא אונס? אני חושב שכן. אם רוח שטות הוא אונס לא צריך לעשות תשובה על כלום. בוודאי שאונס. אונס, אני אנוס. התשובה שמיסודה לא מתקנת שום דבר חוץ מזה. אבל על אונס לא צריך לעשות תשובה. על חטא שעשיתי באונס לא צריך לעשות תשובה. אונס כזה שבא מבחוץ וזה שבא מבפנים. מה זה משנה מאיפה הכפייה? מהשכבה הביולוגית שלי? אז מה? מה זה משנה מאיפה הכפייה? זה בוודאי משנה, כל עוד אני כפוי לזה. משום שחלק לא מבוטל של המודל ההלכתי זה להילחם בביולוגיה שלי. למרות שהביולוגיה שלי דוחפת אותי למשהו, אני לא עושה את זה. אז יש לי שליטה, תחליט. יש לי שליטה או אין לי שליטה? אז רגע סיפא. באותה נקודה שעשיתי, הביולוגיה לקחה את המושכות לידיים, היה לי שליטה על זה או לא היה לי שליטה? הייתי יכול אם הייתי… הייתי יכול. אוקיי, אז יש לי שליטה על זה. אז למה עשיתי את זה אם הייתה לי שליטה? כי החלטתי לא לעשות, כי זה מה שרציתי. לא, כי באותה נקודת זמן כי ההחלטה בשכבות בתודעה היא מאוד מאוד למעלה. לי זה נראה ברור שבמבנה של התודעה הרצון נמצא מאוד מאוד למעלה ביחס לדחפים הביולוגיים. נמצא מעליהם. נניח שאני אקבל, אולי לצורך הדיון אני מקבל את זה. עדיין יש לך שליטה, אז תילחם. לא נלחמת, אז החלטת לא להילחם, על זה תעשה תשובה. או שפשוט לא החלטתי, רוב האנשים לא נמצאים במקום. אבל יש לך שליטה או אין לך שליטה? אני שואל עוד פעם, אם אין לך שליטה אז אתה אנוס, אם יש לך שליטה אז זה ההחלטה שלך. אז זה שרוב האנשים רוב הזמן לא לגמרי בשליטה. מה זה נקרא לא לגמרי? יש שליטה, יכלו להימנע מזה או לא יכלו? הם יכולים להיות בשליטה אבל הם לא מפעילים את מנגנון השליטה שיש להם. אז זה שהם לא הפעילו את מנגנון השליטה, זה בעצמו החלטה. לא, זה לא החלטה, זה כניעה לדחפים. ואין דבר כזה כניעה לדחפים, כניעה זאת החלטה להיכנע. אני חושב שרוב הדברים שאנחנו עושים הם ביולוגיים, הם לא תודעתיים. אז אני אומר, אם זה ככה, אז כל מה שאנחנו עושים לא צריך לעשות עליו תשובה, כי הכל אונס. כל החטאים הם אונס. אי אפשר להרוג אף אחד, אי אפשר להלקות אף אחד, אי אפשר לעשות שום דבר לאף אחד, כי הכל זה אונס. כי זה באמת אונס. יצרא אלבשא. אז למה יצרא אלבשא פטור? שאלה מצוינת. אוקיי, אז עוד פעם, אתה יכול להגיד שאתה חולק על התפיסה ההלכתית, אבל זאת לא התפיסה ההלכתית. אתה בעצם דטרמיניסט במובן מסוים. אני במובן מסוים דטרמיניסט. כן, אוקיי, אז אני מניח הנחה הפוכה בדיון הזה, זאת אומרת אני מניח הנחה לא דטרמיניסטית. אבל אני אומר, יש פה באמת בעיה, והבעיה היא שהמושג חולשת הרצון כולל בתוכו איזושהי סתירה פנימית. אם זה מה שרציתי, אם זה לא רציתי אז למה עשיתי? הרי אם עשיתי זה כנראה מה שרציתי. אז תגיד בסדר, אני רציתי להיות בריא אבל גם רציתי לאכול משהו טעים. בסדר, אז תכלס בשורה התחתונה הרצון לאכול משהו טעים היה יותר חזק מאשר הרצון להיות בריא. אז תכלס בשורה התחתונה מה שעשית זה מה שרצית. אי אפשר להימלט מזה. אם זה לא היה הרצון הכי חזק שלך לא היית עושה את זה. אז בסופו של דבר זה מה שאתה רוצה. אז מה זה נקרא לשנות את זה? מה פירוש לעשות תשובה? הרי זה באמת מה שרצית. אלא מה, עכשיו אתה בונה אחרת. עכשיו פתאום אתה רוצה יותר להיות בריא מאשר לאכול דבר טעים, עד שכמובן יהיה לך מול העיניים הדבר הטעים הבא. אבל בינתיים, אחרי שאתה אוכל אתה תמיד מתחרט. אוקיי, אתה כבר שבע, נהנית, כבר אין לך את הדבר, עכשיו אתה מתחרט. אז מה? עכשיו יש לך סולם ערכים אחר. אז זה לא תשובה, פשוט אז היה לך את סולם הערכים ההוא ועכשיו יש לך סולם ערכים אחר. לא שינית כלום. מה? לא שינית, זה השתנה לבד. השתנה לבד, לא שינית כלום. זה פשוט קרה לבד. קודם הרגשתי ככה ועכשיו הרגשתי ככה. יותר מזה, גם זה שהשתנה עכשיו, אחרי עוד רגע יבוא לפניי הדבר הטעים ההוא ועוד פעם זה יהיה אותו דבר. אם ככה לא עשית תשובה באמת, כי ברגע שתתייצב מול אותו דבר. מה שאני אומר, אז מה זה נקרא לעשות תשובה? לעשות תשובה פירושו לשנות את סט הערכים הבסיסיים שלי. כשאני אומר ערכים מבחינתי זה גם הרצון לאכול משהו טעים, הכוונה סט הרצונות הבסיסיים, הערכים זה רק חלק מהרצונות שלנו וההיררכיה ביניהם, מה יותר חשוב ממה. נכון? אז אם עשיתי חטא, בסופו של דבר משהו פגום בהנחות היסוד שלי. כי אם לא, אז איך, מה קרה בדרך? אם משהו קרה בדרך כי זה השתבש כמו שדיברתי שם עם האינדיק, אז אני אנוס. אז הוא קרה, זה לא החלטה שלי. אם זה החלטה שלי, אז זה תוצר של הדברים שבהם אני מאמין. אז יש משהו לא בסדר בערכי היסוד שלי. אז מה זה נקרא שאני אשנה את עצמי? מי זה המשנה ומי זה המשתנה? אם אני רוצה כבר לשנות את עצמי אז כבר השתניתי, כי אני כבר נמצא במצב שבו אני מבין שהערכים האלו לא נכונים. אז אין לי מה לשנות, אני כבר שם. אבל אז מה שקורה זה שההשתנות הזאת קרתה מעצמה, לא אני עשיתי אותה. להגיד שאני משנה את עצמי זה משפט חסר מובן. מה זה נקרא לעשות תשובה? מה זה נקרא לשנות סט של ערכים בסיסיים? אין דבר כזה. זה פשוט, זה לא נתפס. כשחושבים על זה ומנסים לעשות דין וחשבון מסודר זה פשוט בלתי נתפס. או שזה קורה מעצמו או שזה לא קורה בכלל. כי אם זה קורה באופן סדור, באופן יזום, באופן שאני יוזם שינוי של עצמי, האני היוזם לא האני המשתנה, אני משחק פה הרי בשני כובעים, אני משנה את עצמי, אז אני זה המשנה ואני זה גם המשתנה. האני המשנה כבר נמצא שם, כי אחרת למה הוא רוצה לשנות לסט הערכים ההוא? הוא כבר מאמין בהם. נו, אז מה יש לשנות? אז אני כבר שם. יותר מזה, לא רק שאני כבר שם, איך זה קרה שאני שם? זה קרה מעצמו, לא שאני השתניתי, שאני שיניתי. כי אם אני שיניתי אני אחזור ואני אשאל על השינוי ההוא איך הוא קרה. יש פה משהו נורא בעייתי. זאת אומרת התשובה, התשובה המהותית ש. איך דבר כזה בכלל יכול להיעשות? האמת שאני לא לגמרי בטוח, לא לגמרי בטוח עד כמה יש לי תשובה טובה לעניין הזה, אבל אולי יש משהו שיכול קצת לרכך לפחות את הקושי. אני מתלבט כל הזמן אם זה עונה על הקושי או לא עונה על הקושי. באתר לא מזמן מישהו שאל אותי את זה. הטענה שלי היא בעצם שמעבר לסט הערכים שבו אני בוחר, אני גם צריך להחליט איזה אנרגיה אני משקיע בבחירה הזאת. כמה כוח אני מפעיל כדי לממש את הערכים שלי. זאת אומרת, הרבה פעמים אני מאמין בערכים הנכונים, אבל כשיש מחסומים, אני לא אוצר מספיק אנרגיה או מספיק כוח כדי להצליח להתגבר עליהם. ולכן אני נכשל. עכשיו, האחריות היא אחריות עליי, תמיד. זאת אחריות שלי, אני תמיד יכול להתגבר. מה זה תמיד? יש מצב שאני לא יכול להתגבר, אבל אז אין עליי אחריות. זה דחף לאו בר כיבוש או מצבים שאין לי שליטה עליהם. אני מדבר במצבים הרגילים. במצבים הרגילים הטענה שלי היא שפשוט בחרתי לא לבחור. אני בחרתי לא לבחור, לכן האחריות היא עליי. אבל לא בחרתי לאכול חזיר, אלא בחרתי לא לבחור, וממילא היצרים שלקחו אותי לאכול חזיר הצליחו לעשות את זה. עכשיו, לא לבחור זה כמובן רצף. לא לבחור מספיק חזק, זאת הכוונה לא לבחור. מה ההבדל בין זה לבין הלא בחרתי לבחור שנתת מקודם? לא, זה מה שאני אומר. אני אסביר. אני חושב שאני אגיד לכם איפה נקודת ההתלבטות שלי. אני חושב שזה פותר את הבעיה של חולשת הרצון במובן הזה, כי מה הבעיה שלי בחולשת הרצון? אם אכלת חזיר, סימן שזה מה שרצית, נכון? אז אם זה מה שרצית, אז על מה אתה עושה תשובה? זה מה שאתה רוצה. ואם אתה כבר החלטת לעשות תשובה, אז כבר עשית אותה, אתה כבר לא רוצה. אתה לא צריך לעשות שום דבר. יש פה משהו שהוא לא בשליטתך, אין תהליך של תשובה שהוא תהליך יזום. הטענה שלי היא לא כזו, אלא אני באמת לא רציתי לאכול חזיר. אבל מצד שני גם לא רציתי להשקיע אנרגיות כדי לממש את בחירותיי. אולי אפילו באופן קיצוני הוא יגיד אפילו לא ידעתי שבסוף זה יביא לזה שאני אוכל חזיר. אני החלטתי להיכנס למצב נרפה כזה, מצב שבו היצרים שלי יצליחו להתגבר עליי כי אני לא מספיק חזק. בזה אני אשם. תמיד בסוף יש איזושהי אשמה שלי, אחרת זה לא היה חטא. אבל מצד שני אי אפשר לשאול עליי אם לא רצית לאכול חזיר, אז למה אכלת? הרי אם אכלת, סימן שזה מה שרצית. זה אני לא מסכים. זאת אומרת, זה קרוב למה שאמרת קודם, אבל בלי להוריד ממני את האחריות. אני כן, יש אחריות עליי, כי בעצם יכולתי להחליט להיאבק. כי אם לא יכולתי להחליט להיאבק אלא נגררתי לזה, אין לי מה לעשות תשובה, אני אנוס. זה כמו יצרא אלבשיה. אבל אני אומר, הנקודה, הקושיה של חולשת הרצון שאומרת אם לא רצית לאכול חזיר, אז למה אכלת? התשובה היא לא רציתי לאכול חזיר, אבל נכון שהייתי מספיק חלש במובן של כמה אנרגיה להשקיע במאבק. אם הייתי יודע שאני אגיע לאכול חזיר, אולי אפילו הייתי גם מתגבר, אלא העלמתי את זה מעצמי. ואז אני בעצם לא השקעתי מספיק אנרגיה וזאת ההחטאה שלי ואני אחראי עליה. זה חטא, על זה צריך לעשות תשובה. אבל זה לא נכון שאכלתי חזיר למרות ש, בגלל שרציתי לאכול חזיר. לא, אני כבר אז לא רציתי לאכול חזיר. עכשיו אפשר גם להוסיף שיש דברים שאתה יכול לעשות שלא ברגע הניסיון. כלומר אתה יכול, לא יודע מה, ללכת לאיזה סדנת גמילה, לא יודע מה, ללמוד, לעשות דמיון מודרך, כל מיני דברים. אני חושב שזה חלק מהעניין שאומר איך לצבור את האנרגיה שדרושה להתגבר. כי בסדנאות האלה לא יראו לי למה אסור לאכול חזיר, אלא בסדנאות האלה יאפשרו לי שאם אני חושב שאסור לאכול חזיר, איך לעמוד בזה. לא, היא מעצם הבחירה שלך ללכת לסדנה או לעשות פעולה. אני אומר, אבל זאת בחירה לבחור. זה עדיין במישור של בחירה לבחור, לא בבחירה. כן, אבל זה קורה ברגע שאתה לא, אין לך את הדחף הלאו בר כיבוש הזה, זה קורה ברגע שאתה יחסית מאוזן. אז זאת עצה טכנית, אבל זה עדיין בתוך המפה ששרטטתי. זאת רק העצה שאומרת, אם אתה רוצה באמת לא להיכשל בפעם הבאה אלא להיות עם מספיק אנרגיה, תעבוד על זה לפני שמתחיל היצר. לך לסדנת גמילה, לא משנה. בסדר, אתה רק מציע עצה מעשית איך לעשות את זה, אבל עדיין הסכימה היא זאת הסכימה. והסכימה היא שאני נכשל, אני אוכל חזיר למרות שבאמת לא רציתי לאכול חזיר. הערכים שלי זה לא לאכול חזיר. מצד שני אני לא אנוס, זה המשחק שבו אני צריך לשחק. זאת אומרת, אני לא אנוס. יש לי אחריות על מה שעשיתי. אבל מה שעשיתי זה לא להחליט לאכול חזיר, אלא להחליט לא להפעיל מספיק אנרגיה כדי להתגבר על היצר שלקח אותי לאכול חזיר, ועל זה אני אחראי. וזה מדרגת בחירה של אנוס? כן, זה קשור, זה מדרגת בחירה של אנוס. ובתוך החלון שהרב דסלר מדבר עליו, שמה קיים המנגנון הזה, מתחת ומעלה לא קיים. בואו ננסה רק להסביר במילה אחת מה זה הרב דסלר. נקודת הבחירה. הרב דסלר אומר שיש לאדם מקום שבו הוא בוחר. מעל המקום הזה הוא לא בוחר כי הוא כבר במדרגה כזאת שהוא בכלל לא שוקל לעשות את העבירה הזאת. נגיד, לא נראה לי שיש פה מישהו בחדר שמתלבט עכשיו אם לרצוח מישהו בדם קר. אנחנו מעל נקודת הבחירה שם, אנחנו פשוט לא שם. ויש מקומות שאנחנו מתחת לנקודת הבחירה. אנחנו כל כך רגילים לדבר מסוים, כל כך שקועים בו, שאנחנו לא באמת בוחרים שם. יש איזה חלון מסוים שבו מתקיימת הבחירה. אומר ה"שפת אמת" שבתוך החלון הזה יש עוד דינמיקה. הבחירה היא לא אם לאכול את החזיר או לא, הבחירה היא כמה מאמץ להשקיע כדי לא לאכול אותו. והמאמץ הזה הוא מוגבל. יש לנו כמות מסוימת של כוח רצון שאנחנו יכולים להפעיל ברגע נתון, ואם היצר היה חזק יותר מכמות כוח הרצון שהפעלנו, אז בסוף אכלנו את החזיר. אז מצד אחד אנחנו אנוסים, כי לא היה לנו מספיק כוח, מצד שני אנחנו אחראים כי יכולנו להפעיל עוד קצת כוח רצון ולא עשינו את זה. זה המקום הדק הזה שבו האחריות והאונס נפגשים.