הצדקת מדינת ישראל

קודם כל, אני תמיד תוהה מדוע בכלל נדרשות לכך "הצדקות". התשובה שלי היא פשוטה: אני רוצה לחיות כאן בתוך העם שלי ובאופן עצמאי, וזו זכותי המלאה, בדיוק כשם שאזרח בלגי חי בבלגיה ומוכן להרוג ולהיהרג כדי להגן על מדינתו. הציונות שלי אינה מבוססת על ערכי מוסר, אלא על עובדת השתייכותי הלאומית-אתנית, בדיוק כפי שהשייכות המשפחתית שלי אינה מבוססת על מוסר. המדינה הוקמה כי נמאס לנו לחיות בין הגויים ורצינו עצמאות, ואין לזה שום קשר לסיסמאות דתיות של "מלחמת מצווה". הארץ הזו היא שלנו מפני שאבותינו ישבו בה בעבר, סולקנו ממנה בכוח, וכעת חזרנו אליה. זוהי עובדה היסטורית ולא אמונה דתית.

לגבי הטענה ש"כבשנו עמים" ושיש בכך פגיעה בערכים, היא שגויה לחלוטין. כשחזרנו לארץ, לא הייתה בה שום ריבונות אחרת. הילידים שישבו בחבל הארץ הזה היו חסרי זהות לאומית, ולא היו מאוגדים כמדינה או כעם בשום מובן מהותי. לא הייתה שום בעיה מוסרית להגיע לכאן, להתיישב באופן חוקי, ולחתור להקמת בית לאומי ריבוני תוך שמירה על זכויותיהם של המקומיים, במיוחד לאור העובדה שהוצעה להם תוכנית חלוקה.

אפילו האו"ם הכיר בזכותנו להקמת מדינה. אלא שאותם ערבים מקומיים בחרו לסרב, ופתחו נגדנו במלחמה במטרה מוצהרת לחסל את כולנו. הם הפסידו במלחמה הזו, והבעיה כולה שלהם. מי שפותח במלחמה כהימור חייב לשאת בתוצאותיה. מבחינתי, הם בישלו ואכלו את מה שבישלו; יש כאן צדק פואטי שאין לי עליו ולו שביב של נקיפות מצפון. למעשה, ההתנהלות שלהם הצדיקה גם גירוש מוחלט (טרנספר) של כולם מכאן, ועשינו טעות כשלא עשינו זאת.

כאשר קולקטיב מאיים עליי, זכותי וחובתי להתגונן. יש לנו שכנים רוצחים שאוהבים להתאבד ולרצוח את חבריהם, ואם הם מאיימים על חיינו – אני אלחם בהם ואהרוג אותם. אין לזה שום קשר לאי-מוסריות, ולשמוע כיום תביעות מוסריות שמגיעות דווקא מהפלסטינאים זו באמת פסגה צינית שראויה לציון.