הגבולות הקוגניטיביים של הרציונליות וההסבר של העולם

אפתח בנקודה הראשונה שלך: הטענה שהמוח שלנו הוא תוצר של אבולוציה, ולכן יכולותיו הקוגניטיביות מוגבלות ושנועדו לשרידות בלבד ולא להכרת האמת האובייקטיבית. לדעתי, הטיעון הזה מחוררת את עצמו ומוביל למעגליות שומטת קרקע. הרי איך אתה יודע שהאבולוציה נכונה? כי חקרת, מדדת והסקת מסקנות באמצעות כלי החשיבה וההכרה המדעית שלך. אבל אם אתה מבסס את האמון בהכרה שלך על האבולוציה, כשהאבולוציה בעצמה היא תוצר של ההכרה שלך – נקלעת ללולאה. אם השכל שלנו התפתח רק כדי לשרוד, אין שום הכרח שהוא יורה לנו את האמת, אלא רק את מה שמועיל והישרדותי. מנגנון שרידותי לא צריך "להבין" אמת, מספיק שהוא ייצר התנהגות של בריחה מסכנה (כמו מהנמר). לכן, אם אנחנו נותנים אמון אפיסטמי (ולא רק תועלתני) בשכל ובהיגיון שלנו, הדרך הפילוסופית היחידה להצדיק זאת היא להניח שישנו "גורם מתאם" – אלוקים – שתיאם בין מבנה החשיבה וההכרה שלנו לבין העולם האובייקטיבי שבחוץ. בלי ההנחה הזו, אי אפשר להאמין לשום תיאוריה מדעית, כולל לאבולוציה עצמה.

במילים אחרות, אתה יכול כמובן להיות ספקן גמור, אבל אם אינך ספקן אתה נותן אמון בכלי החשיבה וההכרה שלנו, ולכן זו ברירת המחדל. מי שטוען אחרת עליו נטל הראיה.

חוקי הלוגיקה והשכל הישר אינם חוקי טבע מקומיים של "העולם שלנו" שיכלו להיות אחרת בעולמות מקבילים או במישור המוחלט; הם תקפים לגבי הכל, ותפיסת מציאות שחורגת מהם (כמו דבר והיפוכו) אינה "מעל השכל" אלא פשוט צירוף מילים חסר פשר.

לגבי ייחוס תכלית לבריאה וההאשמה בהשלכה אנתרופומורפית (האנשה): אכן, כשאני אומר שאם אלוקים ברא עולם יש לו מטרה, יש כאן סוג של האנשה. אבל נקודת המוצא שלי היא שכל יצור או ישות, לאו דווקא אדם, שעושה משהו – עושה אותו כי הוא רוצה להשיג באמצעותו משהו. זו אינה תכונה אנושית בלבד, אלא הגיון של פעולה. אם יש גורם, עליון ומוחלט ככל שיהיה, שיצר עולם כה מורכב, ההנחה הפשוטה היא שהוא עשה זאת למען תכלית. מי שטוען שדווקא כאן הפעולה נעשתה סתם כך, בלא כל מטרה (קפריזה), הרי שנטל הראיה מוטל עליו. מה עוד שהוא עצמו אומר לנו את זה. זה יכול להיות שגוי, אבל שוב נטל הראיה הוא על מי שחולק על זה.

לבסוף, הצעתך שהסבר העולם נמצא ב"ספירות מושגיות שחומקות מאיתנו לחלוטין" וכי עדיפה עמדה אגנוסטית. עמדה כזו היא תמיד נתיב מילוט קל, אבל בעיניי היא לעתים קרובות מבטאת סוג של עצלות מחשבתית. להגיד "זה מעל השכל" במקום שיש בו שאלות קשות או צורך בהכרעה, זה לרוקן את הדיון מתוכן. אינני טוען שאנו מבינים את מהותו של האלוקים או את כלל מניעיו, בהחלט ייתכן שיש דברים שמעבר להשגתנו; אבל הכלים היחידים שניתנו לנו כדי לברר מה ישנו ומה איננו, הם השכל, ההיגיון והאינטואיציה שלנו. חשיבה רציונלית דורשת שנלך עם הכלים האלה עד קצה גבולם, וכל עוד אין ראיה לסתור, נישאר עם המסקנות המתבקשות מהם. לוותר עליהם מראש בטענה ש"אולי הכל חומק מאיתנו", פירושו לוותר על כל חקירה של האמת, ולהישאר ספקן כפי שכתבתי למעלה.