בין פריבילגיה לחובה: האם גיוס לצבא יכול להיות עניין וולונטרי בדמוקרטיה?

אני חולק לחלוטין על גישתו של אייזנקוט, הן ביחס להתנדבות ולתנאי השירות, והן ביחס לזכות ההצבעה.
ראשית, גיוס לצבא במדינה הנתונה תחת איום קיומי אינו עניין וולונטרי או תוכנית כבקשתך של "לאפשר לחרדי שרוצה בכך להתגייס". זוהי חובה אזרחית ומוסרית בסיסית של נשיאה בנטל מדין פיקוח נפש ציבורי, בדיוק כפי שהייתה קיימת חובה כזו לו היינו אזרחי בלגיה הנמצאת תחת איום. התפיסה לפיה צה"ל מחויב לספק תנאים שיבטיחו שכל חייל שנכנס חרדי גם ייצא חרדי היא אבסורד ושערורייה. הצבא אכן צריך לאפשר לאנשים לחיות כהבנתם במגבלות סבירות, אבל הוא אינו מוסד חינוכי חרדי והוא לא עובד אצל הרבנים; אם חייל בוחר להתחלן זו זכותו. הצבא לא אחראי להחלטותיו.
שנית, באשר לניתוק בין זכות ההצבעה לחובת הגיוס – אני רואה את הדברים הפוך לחלוטין מהנטען. התפיסה שלי היא שמי שלא ממלא את חובותיו לחברה, לא מגיעות לו זכויות. שלילת זכות ההצבעה ממשתמטים מובהקים (בין אם הם חרדים ובין אם חילונים) היא צעד לגיטימי, נכון ומוצדק לחלוטין מבחינה מוסרית. מדוע שאדם שמסרב לקחת חלק בסיכון חייו למען הכלל יקבל החלטות פוליטיות וביטחוניות שאחרים ישלמו עליהן את המחיר בחייהם?.
הטענה ששלילת זכות ההצבעה פוגעת ב"ערכי הדמוקרטיה הבסיסיים ביותר" נובעת מעיוות מחשבתי וערכי אצל אלו שעבורם הדמוקרטיה וזכויות האזרח (להבדיל מזכויות האדם) הפכו לדת של ממש. דמוקרטיה מבוססת על הסכמה חברתית ועל שותפות של אזרחים בנשיאה בעול. כאשר קבוצה אידיאולוגית משתמטת באופן מאורגן, מנצלת את המדינה באופן ציני ולא תורמת את חלקה בהגנה על החיים במצב של פיקוח נפש, היא עושה שימוש לרעה בזכות ההצבעה שלה. לפיכך, מניעת זכות ההצבעה מאוכלוסייה כזו אינה פשיזם או עריצות הרוב, אלא התגוננות טבעית ומוצדקת של הרוב מול עריצותו של מיעוט נצלני ומושחת.
משום מה זכות ההצבעה הפכה ערך מקודש. אדם נדרש למסור את חייו אבל אסור לפגוע בזכות הקדושה שלו להצביע. סתם שטיפת מוח.