מועד לאדם מועד לבהמה

אני לא מדבר על המסוגלות שלו לבצע את הפעולה אלא על הנטיה שלו לבצע את הפעולה, בגמרא מוסבר שם שהסיבה שהפסוק משתמש פעם אחת ביגח באדם ופעם שניה בנגיפה בבהמה היא שנגיחה היא תקיפה יותר חזקה שמסוגלת להרוג אדם ונגיפה היא נגיחה יותר קלה שמסוגלת רק להרוג בהמה, ולכן ניראה לי הגיוני ללכת אחר המעשה. אני לא מבין מדברייך למה ברור שאם הוא נוגח בני אדם אז ברור שהוא ינגח בהמות ולא להיפך (מה ההבדל)?

לא הבנתי כיצד זה סותר את מה שכתבתי.

רגע תוכל להסביר לי אבל את ההוה אמינא מאחורי הקל וחומר?

כה דברי המחברת:

ההיגיון מאחורי הקל וחומר איננו מתמטי-פיזיקלי (עוצמת המכה בפיזיקה), אלא התנהגותי-פסיכולוגי (סף התעוזה והתוקפנות של השור אל מול מושא הנגיחה).

על בעלי חיים שורר רתיעה ופחד טבעי מנוכחות של בני אדם ("ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ"). אדם נתפס בעיני בעלי חיים כיצור מאיים וזקוף, ולכן המחסום הנפשי של שור לתקוף אדם גבוה בהרבה מהמחסום לתקוף בהמה אחרת.

מכאן צומח הקל וחומר:
אם השור פיתח פראיות ותוקפנות ברמה כזאת שהוא פרץ את המחסום הגבוה ביותר והעז לתקוף בני אדם שוב ושוב (עד שנעשה "מועד לאדם") – קל וחומר שאין לו שום מחסום נפשי לתקוף בהמות, שהן פחות מרתיעות עבורו.
לעומת זאת, שור שנגח בהמות ("מועד לבהמה") הפגין תוקפנות כלפי יצורים שאין לו הרתעה טבעית מפניהם. מזה לבדו אי אפשר להוכיח שהוא פיתח תעוזה חריגה כזו שתגרום לו לפרוץ גם את הפחד הטבעי מאנשים ולתקוף בני אדם.

לכן הקל וחומר מושתת על דרגת התעוזה והנטייה של השור ביחס למושא הנתקף, ולא על מדידת עוצמת המכה בפיזיקה.

ואתה מסכים עם השיקול של הקל וחומר הזה? אין ממש רמז לכיוון כזה בגמרא

ובכלל זה נשמע שיקול מיסטי מדי מבשביל להסתמך עליו בדיני ממונות (משיקול כזה לא בטוח שהייתי בנוח עם לפטור מישהו עם שור שמועד לבהמה והרג אדם)

בהחלט. לא רואה בעיה. זה מובן מאליו ולכן הגמרא לא מסבירה.