מצוות התענית ביום כיפור – שיעור 2 – הרב מיכאל אברהם

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בפעם הקודמת דיברתי על ההבדלים בין מצוות עשה ולא תעשה. ראינו שההגדרה המקובלת להבדל זה הגדרה ביצועית, זאת אומרת שמצוות עשה זה מצווה שמקיימים אותה בקום עשה ועוברים עליה בשב ואל תעשה, ומצוות לא תעשה מקיימים בשב ואל תעשה ועוברים בקום עשה. מה שקראתי ההגדרה הביצועית. ראינו שזה לא עומד במבחן המציאות, כי יש כל מיני מצוות עשה שדורשות מאיתנו לא לעשות ויש מצוות לא תעשה שדורשות מאיתנו כן לעשות. למשל, \"לא תעמוד על דם רעך\", זה מצוות לא תעשה, אבל היא דורשת מאיתנו לעשות פעולת הצלה. כשאנחנו רואים מישהו במצוקה, אנחנו צריכים לעשות פעולת הצלה, זאת אומרת זאת מצווה שדורשת מאיתנו עשייה, ובכל זאת היא מוגדרת כלאו, כמצוות לא תעשה. לגבי מצוות עשה, אז יש מצוות עשה שדורשת ממני לחדול, זה למשל מצווה לשבות בשבת. לשבות בשבת דורש ממני לא לעשות מלאכה, או לשבות ביום כיפור, או לצום ביום כיפור. אלה מצוות עשה שדורשות ממני אי עשייה, מחדל. לכן בהגדרה הביצועית, המצוות האלה היו אמורות להיות מצוות לא תעשה. ואם הפוסקים מגדירים אותן כמצוות עשה, זה אומר שההבדל בין מצוות עשה ולא תעשה הוא לא ביצועי. אז מה הוא כן? אז דיברתי על זה שההבדל בין מצוות עשה ולא תעשה זה בשאלה האם התורה מצביעה על מצב חיובי בעיניה, שהיא רוצה שאנחנו נהיה בו, או שהיא מצביעה על מצב שלילי בעיניה, שבו היא רוצה שאנחנו לא נהיה. ואם היא מצביעה על מצב חיובי, אז זאת מצוות עשה. אם היא מצביעה על מצב חיובי, אז זאת מצוות עשה. אם היא מצביעה על מצב שלילי, אז זה מצוות לא תעשה, כשהמצב כשלעצמו, החיובי או השלילי, יכול להיות מצב שבו אני עושה משהו, וזה יכול להיות מצב שבו אני לא עושה משהו. אוקיי? לכן זה לא קשור לשאלה אם אני עושה או לא עושה, אלא בשאלה אם אני נמצא במצב רצוי או נמנע ממצב לא רצוי. למשל, כשהתורה אומרת לי מצוות עשה לשבות בשבת, אז אני אומר: זה הרי מצוות עשה, זה לא לאו, למרות שזה מה שמטיל עליי, זה לא לעשות מלאכה. אז למה זה מוגדר כמצוות עשה? כיוון שפעולת השביתה, או המצב של השביתה, הוא מצב חיובי. אני שובת בשבת לא כדי לא להיות במצב השלילי של עשיית מלאכה, אלא כדי להיות במצב החיובי של שביתה. לעומת זאת, אם אתה מגדיר את זה כמצוות לא תעשה, אז זה בעצם אומר שלשביתה אין ערך כשלעצמו. זה רק האופן שלי להימלט ממצב שבו אני עושה מלאכה, שהוא מצב שלילי. אוקיי? אז לכן ההגדרה המקובלת לפחות בין, שמבחינה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, היא לא הגדרה ביצועית אלא הגדרה, נקרא לה נורמטיבית: האם אני מצביע על מצב חיובי או מצב שלילי? כשהמצב כשלעצמו יכול להיות מצב של עשייה או מחדל, באמת קום עשה או שב ואל תעשה, זה לא משנה. אני כן רוצה אולי רק להשלים את התמונה באיזה הערה, ולומר שהאינטואיציה הזאת שקושרת את מצוות העשה עם עשייה ואת מצוות הלא תעשה עם אי עשייה, היא לא מופרכת לגמרי. לא נכונה, לא מדויקת, אבל היא לא מופרכת לגמרי. תחשבו למשל שיש מצוות עשה לשבות בשבת, אז המצב, אז המצב החיובי הוא מצב שבו אני שובת. אוקיי? אז כשאני עושה מלאכה בשבת, עדיין לא עשיתי דבר שלילי, נכון? רק לא הייתי במצב החיובי, כי לא הייתי במצב שבו אני שובת. אוקיי? לכן בעצם העבירה פה, למרות שהעבירה נעשתה בפעולה, אני עשיתי מלאכה, אבל למעשה זאת עבירת שב ואל תעשה. זאת עבירת שב ואל תעשה כי אני לא הולך חזיתית נגד רצון השם. אני לא עושה משהו שהתורה קבעה שהוא משהו שלילי, אני לא עושה משהו שהתורה אמרה שהוא חיובי. אז אתם מבינים שההתנגשות שלי מול רצון השם היא לא התנגשות ישירה, היא התנגשות עקיפה. לכן ברעיון, למרות שזה נעשה במעשה, ברעיון זאת עבירת שב ואל תעשה. אני לא עושה משהו שהתורה רוצה שאני אעשה, זה לא שאני עושה משהו שהיא לא רוצה שאני אעשה. מבינים? מה? נכון, זה פחות חמור. כן. זה ביטול עשה, ביטול עשה הוא תמיד פחות חמור מאשר לאו. בשבת יש גם לאו חוץ מעשה, אבל מצד העשה שבזה, באמת זה פחות חמור. אוקיי? וכנ\"ל כנ\"ל לאווים, למשל כמו לא תשים דמים בביתך, אז זה שזה מוגדר כלאו, מה זה בעצם אומר? התורה לא אומרת לי להציל, היא אומרת לי אני לא רוצה שתהיה במצב שבו אתה עומד ולא מציל. זה מצב שלילי. ואם עמדתי ולא הצלתי, אז לכאורה זאת עבירת שב ואל תעשה, עבירה במחדל, נכון? לא, זאת עבירת קום עשה. למה? כי התורה בעצם אומרת לי, המצב הזה הוא מצב שלילי. המצב הפסיבי, שאתה לא עושה, הוא מצב שלילי, לא שאתה לא נמצא במצב החיובי. אז ההתנגשות מול רצון התורה היא התנגשות חזיתית. כשאני לא עושה משהו, הבעיה שבאים אליי בטענות מכוחה, זה לא שאילו היית עושה היית איש טוב, לא, הבעיה היא שזה שאתה לא עשית זה איש רע. זאת אומרת, זה הולך חזיתית נגד רצון התורה, לכן זאת עבירת קום עשה, למרות שזאת עבירה שאנחנו עושים אותה במחדל, עוברים אותה באי עשייה, אבל ברעיון זאת עבירת קום עשה, כי זה חזיתית נגד רצון השם. לכן יש משהו באינטואיציה הזאת שאומרת שיש הבדל בין עשה ולא תעשה במובן שזאת עבירת שב ואל תעשה וזאת עבירת קום עשה, זה נכון, רק השב ואל תעשה והקום עשה הוא רעיוני, הוא לא פיזי. זאת אומרת, זה לא ששב ואל תעשה זה כשאני לא עושה וקום עשה זה כשאני עושה פעולה פיזית, אלא השאלה אם אני מתנגש חזיתית נגד רצון השם או שאני רק לא מקיים את רצון השם? מתנגש בעקיפין ברצון השם, זה זה בעצם שורש ההבדל. עכשיו, למה כל ההקדמה הזאת הייתה נחוצה? כי כי אנחנו מגיעים עכשיו למצוות התענית, שזה הנושא שלנו. מצוות התענית ביום כיפור, אז איזה מצוות יש בתענית ביום כיפור?

[Speaker B] בואו נסתכל רגע. לא מתאושש? יש. עובד? כן, אבל

[הרב מיכאל אברהם] זה שיטת השריון לפתרון בעיות. בשריון כך פותרים בעיות, אז מפרקים ומרכיבים מחדש. כן. אז תסתכלו עכשיו בהקדמה של הרמב\"ם להלכות שביתת עשור. הלכות שביתת עשור, יש בכללן ארבע מצוות: שתי מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה. וזהו פרטן: א. לשבות בו ממלאכה, ב. שלא לעשות בו מלאכה, ג. להתענות בו, ד. שלא לאכול ולשתות בו. וביאור אלו המצוות בפרקים אלו. ארבע מצוות, על שביתה ממלאכה עשה ולאו, ועל תענית גם כן עשה ולאו. אוקיי? עכשיו שימו לב לנקודה מעניינת: א. שהעשה והלאו יש להם את אותו תוכן ועדיין הם נחשבים שתי מצוות, זה דיברנו בשיעור הקודם. ב. איך הוא מגדיר את ה… המצוות עשה הוא מגדיר להתענות, ומצוות הלא תעשה הוא מגדיר שלא לאכול ולשתות. למה הוא לא אומר שלא לאכול ולשתות בו הכוונה מצווה על… המצווה היא לא להיות במצב שבו אתה לא מתענה. לא משתמש במונח מתענה, משתמש במונח לאכול ולשתות, נכון? ג', המצוות עשה זה מצווה, הוא לא אומר מצווה לא לאכול ולשתות, מצוות עשה לא לאכול ולשתות, אלא מצווה להתענות, ומצוות הלא תעשה הוא אומר שהמצווה היא לא לאכול ולשתות. מה מה פשר ההבדל הניסוחי הזה בין תענית לבין אכילה ושתייה? יש או שאתה אוכל או לא אוכל, או מתענה או לא מתענה. לא, בצד של העשה יש מתענה, בצד של הלא תעשה יש לא לאכול. אוקיי? אז זה נקודה ראשונה. מעבר לזה, בואו נסתכל רגע על ה על הניסוחים. הנה, מצוות העשה, קס\"ד, והמצווה קס\"ד היא שציוונו להתענות בעשירי מתשרי. והוא אמרו יתעלה: \"תענו את נפשותיכם\". ובא הפירוש בספרא: \"תענו את נפשותיכם\" עינוי שהוא איבוד נפש, ואיזה זה? זה אכילה ושתייה. וכן בהעתקה שהוא אסור ברחיצה, סיכה וכולי. כולם מאומרו בו: \"שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם\", כאילו יאמר שחובה בו השביתה המיוחדת במלאכות והמעשים, והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו. ולכן אמר: \"שבת שבתון\", שביתה ממלאכה ושביתה מהנאות. אוקיי? אז זה מצוות עשה, שציוונו להתענות בעשירי. אוקיי? מצוות הלא תעשה, זה לא תעשה קצ\"ו, היא שהזהירנו מאכול בצום כיפור. שמים לב? הוא לא מדבר על להתענות, הוא מדבר על לאכול, לא לאכול. אוקיי? כמו שראינו בהקדמה להלכות. ולא באה בתורה אזהרה על הפועל הזה, אבל זכר העונש וחייב כרת למי שאכל. וידענו שהאכילה מוזהרת ממנו, והוא אמרו: \"כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה\". אוקיי? מה הוא אומר בעצם? אין לנו אזהרה על ה על התענית, על אכילה ביום כיפור, יש רק מצוות עשה בתורה. בתורה לא מופיע לאו. אוקיי? עכשיו, בדרך כלל אין, הכלל הוא שאין, בלי שיש אזהרה בתורה אין לאו. אוקיי? אבל מה יש בתורה? יש בתורה את העונש, נכון? \"כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה\". אוקיי? אז יש את העונש, אבל זה לא אזהרה. זה רק אומר שמי שלא מתענה יש לו כרת, אבל איפה כתוב שאסור לא להתענות, שאסור לאכול? זה לא כתוב. אוקיי? עכשיו, שיטת הרמב\"ם זה שעונש לא מספיק. זה למעשה כבר מופיע בגמרא. הגמרא אומרת: עונש שמענו, אזהרה מניין? אוקיי? זאת אומרת, יש יש איזה שהיא הנחה שגם אם התורה עונשת, עדיין זה לא אומר שהדבר אסור. בשביל שהדבר יהיה אסור, צריך פסוק שגם מזהיר ממנו, לא רק מעניש עליו. אוקיי? ולכן למשל יש דיון שלם, בן סורר ומורה נגיד, כן? בן סורר ומורה, אז לוקחים אותו אל זקני השער ושמה מפורש העונש שלו, אבל לא כתוב בשום מקום שאסור להיות בן סורר ומורה. אין אזהרה. רק העונש מתואר שם בפרשה, בכי תצא, לפני שבועיים. רק העונש מתואר, לא מופיעה האזהרה. באמת חז\"ל מחפשים אזהרה מאיפה, דורשים \"לא תאכלו על הדם\", לא יודע, מביאים כל מיני פסוקים שתהיה אזהרה. זאת אומרת, בלי אזהרה, גם אם העונש כתוב, אין לאו. אוקיי? הרמב\"ם אומר ככה: ובתחילת כריתות כשמנו מחייבי הכרת, אוקיי? בתחילת כריתות כשמנו מחייבי כרת, מנו בכללם האוכל ביום הכיפורים. וביארו שם שכל מה שחייבים עליו כרת הוא ממצוות לא תעשה, חוץ מפסח ומילה. הנה כבר התאמת שהאכילה ביום הכיפורים מצוות לא תעשה, ולפיכך חייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת קבועה, כמו שביארנו בתחילת כריתות וכמו שהתבאר במסכת הוריות. מה הוא אומר? היה מקום להגיד שיש פה רק מצוות עשה, אין פה לאו. איי, יש כרת? בסדר, גם בפסח ומילה יש כרת וזה מצוות עשה. יש שתי דוגמאות שאנחנו מקבלים עונש כרת על ביטול עשה, לא על מעבר על לאו. אז אולי גם תענית ביום כיפור זה ככה? אומר: כן, אבל המשנה שם בכריתות אומרת שיש רק שתי דוגמאות כאלה, רק פסח ומילה. אז מה רואים מכאן? שהכרת שניתן על תענית ביום כיפור הוא כנראה לא על עשה אלא על לא תעשה. מכאן ברור שחז\"ל לפחות הבינו שיש איסור לאו על תענית ביום כיפור, נכון? כי אחרת לא הייתה ראיה, כי היה אפשר להגיד שה כרת בא על עשה, באמת אין לאו, יש רק עשה, והכרת בא על העשה, אוקיי? אגב, למשל רבי ירוחם פערלא כנראה מונה פה רק עשה, להתענות, הוא טוען שאין לאו, ואז קשה עליו מהגמרא שמה, כי הגמרא שמה אומרת שלא מצאנו בתורה עשה שיש עליו כרת חוץ מפסח ומילה. לשיטתו, גם תענית ביום כיפור זה עשה שיש עליו כרת. הרמב\"ם באמת נזהר מזה, ולכן הוא אומר, חייבים לומר שיש לאו על תענית ביום כיפור, לא רק עשה, אוקיי? מה זאת אומרת?

[Speaker C] מה זה לענות?

[הרב מיכאל אברהם] לא לאכול ולא לשתות. זה המושג של תענית, המושג של תענית זה לא לאכול ולא לשתות.

[Speaker C] התורה קבעה ועניתם את נפשותיכם, בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] התורה גם כתבה והיו לטוטפות בין…

[Speaker C] התורה

[הרב מיכאל אברהם] כתבה והיו לטוטפות בין עיניך, מה זה?

[Speaker C] לא יודע,

[הרב מיכאל אברהם] אז בסדר, יש פירוש בתורה שבעל פה שאומר לך זה תפילין. אז גם פה יש פירוש, העינוי פירושו אכילה ושתייה. אז עוד פעם, חמשת העינויים הנוספים זה מחלוקת ראשונים, יש כאלה שרוצים להגיד שגם זה נכלל בועניתם את נפשותיכם, אלא שאין על זה כרת. ואחרים אומרים שזה דרבנן, דברי קבלה, לא משנה, כל מיני דברים כאלה. בכל אופן, אבל הרמב\"ם אומר שהוא מביא ראיה, כן? שיש פה לאו, למרות שאין פה אזהרה, הוא מביא ראיה מהגמרא. זה לא פותר את הבעיה. למה זה לא פותר את הבעיה? כי מאיפה חז\"ל ידעו שיש פה לאו? הבאת לי ראיה שחז\"ל כנראה הבינו שיש פה לאו, כי אחרת הם היו אומרים שגם תענית ביום כיפור זה עשה שיש בו כרת. אז זה ברור שחז\"ל הבינו שיש פה לאו. עדיין השאלה, איפה הוא כתוב? בלי אזהרה בתורה אין לאו. אז זה הרמב\"ם בינתיים עוד לא עוד לא אומר. ואז הוא אומר ככה: ולשון ספרא, אמור אם

[Speaker D] יש עונש אבל אין אזהרה, אז מה מה מה המסקנה, שזה עשה? זו המסקנה היחידה, כאילו קשה לי להבין איך אנחנו יכולים להבין שיש עונש אבל אין לאו.

[הרב מיכאל אברהם] מה הבעיה? עונש על עשה.

[Speaker D] עונש על עשה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה מה שהרמב\"ם אומר פה. לכן הוא מביא את הגמרא שאומרת שלא מצאנו עונש על עשה חוץ מפסח ומילה, לכן ברור שפה צריך להיות לאו. אבל עקרונית היה אפשר להגיד שזה עונש על עשה. יותר מזה, אני אגיד לך יותר מזה, עוד רגע נראה, במקום שבו אין אזהרה ואין גם מצוות עשה ובכל זאת מופיע עונש, למשל מכה אביו ואמו מות יומת, אוקיי? אז מכה אביו ואמו מות יומת זה לא אזהרה, זה עונש, נכון? מי שיכה, מות יומת. איפה האזהרה? אין אזהרה, אוקיי? מה קורה שם? שם כבר אין עשה, אתה לא יכול לתלות את העונש בעשה, אין כלום. טוב, נראה עוד מעט. בסדר? ולשון ספרא: כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה, הרי זה עונש עינוי, אבל אזהרה לעינוי ליום עצמו לא שמענו. יום עצמו הכוונה לא לתוספת יום הכיפורים אלא ליום כיפור עצמו. כשהוא אומר עונש מלאכה, שאין תלמוד לומר שכבר קל וחומר הוא, ומה אם עינוי שאינו נוהג בימים טובים ובשבתות הרי הוא ענוש עליו, מלאכה שהיא נוהגת בימים טובים אינו דין שיענוש עליה? אם כן, למה נאמר עונש מלאכה? ללמוד ממנה אזהרה לעינוי. מה עונש מלאכה לאחר אזהרה, אף עונש עינוי לאחר אזהרה. אז יש פה איזושהי דרשה שאומרת יש פה יש אם אינו עניין, כן, האזהרה במלאכה היא מיותרת, אז מעבירים את זה לאזהרה בעינוי. בסדר? אבל אבל יש פה איזושהי דרשה שאומרת שיש פה בכל זאת אזהרה. אבל חייב להיות איזשהו מקור שייתן אזהרה ולא מספיק שהפסוק יקבע את העונש. בסדר? זה הרמב\"ם. אז ראינו פה כמה דברים: א', שיש פה עשה, העשה כתוב במפורש בתורה: תענו את נפשותיכם. הלאו לא מופיע בתורה, רק העונש: נפש אשר לא תעונה ונכרתה. העונש מופיע, האזהרה לא מופיעה. בסדר? האזהרה אבל צריכה להיות כי בלי זה אין לאו, וכאן יש לאו, הרמב\"ם מוכיח שבעינוי ביום כיפור יש לאו, אז הוא מביא איזושהי אזהרה מתוך דרשה. דרשה, אם אינו עניין, אז יש בכל זאת אזהרה לעינוי ביום כיפור. עכשיו, אני רוצה לעבור לעוד איזושהי הקדמה. נראה עכשיו את החינוך במצווה ס\"ט. שלא לקלל הדיין, לאו דברכת השם, אלוהים לא תקלל, זה גמרא אומרת, אלוהים הכוונה דיינים. הרבה מקומות בתורה שכתוב אלוהים, \"ונקרב בעל הבית אל האלהים\", כוונה אל הדיינים, זה האלוהים, אוקיי? גם בתחילת סנהדרין שמה שלומדים בית דין של שלושה, מאיפה לומדים? כי כתוב שלוש פעמים אלוהים בפרשה, ואלוהים זה דיינים. שלא לקלל הדיינים, שנאמר: \"אלהים לא תקלל\", ופירושו לדיינים, כמו אשר ירשיעון אלוהים וכולי, והוציאן הכתוב בלשון אלוהים כדי שיהא נכלל עם הלאו הזה לאו אחר, והוא לאו דברכת השם יתברך. וזה שקוראים להם אלוהים ולא דיינים, אז זה בא ללמד שיש גם איסור על ברכת השם, לא רק על דיינים. כן. ונוקב שם השם מות יומת, זהו, אז אומר ככה: ומה שכתוב במקום אחר, מה שכתוב במקום אחר: \"ונוקב שם ה' מות יומת\" קניעש אזהרה? אומר: לא, זהו העונש. נכון? מות יומת זה העונש, אזהרה אין. אבל האזהרה היא מכאן: \"אלהים לא תקלל\". כי לא יספיק לנו הזכרת העונש במצווה מבלי האזהרה. עכשיו הוא נכנס לדיון שמסביר לנו מה תפקידה של האזהרה. למה לא מספיק לנו העונש, וצריך גם לכתוב את האזהרה? אז הוא אומר: כי לא יספיק לנו הזכרת העונש במצווה מבלי האזהרה, וזהו שיאמרו רבותינו ז\"ל תמיד: \"עונש שמענו, אזהרה מניין?\". זה שכתוב העונש זה יפה מאוד, אבל צריך גם אזהרה. איפה האזהרה? תמיד מחפשים אזהרה גם. והעניין הוא: והעניין הוא, לפי שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, האזהרה, שאסור לעשות את זה, אלא שיאמר: עושה דבר פלוני ייענש בכך, היה במשמע שיהא רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצווה, ולא יבוא בזה כנגד חפץ השם יתברך ומצוותו, ויחזור דבר המצווה כעין מקח וממכר. כלומר: הרוצה לעשות דבר פלוני ייתן כך וכך ויעשהו, או ייתן שכמו לסבול כך ויעשהו. מה הוא אומר? נגיד שהיה כתוב רק עונש: \"ונוקב שם ה' מות יומת\", ולא הייתה אזהרה. מה היינו חושבים? היינו חושבים שהתורה קוצבת מחיר, כמו מקח וממכר. אתה רוצה לנקוב בשם השם? אין בעיה, אבל דע לך שזה המחיר, יש תג מחיר בצידו, אז אתה לא עושה משהו נגד רצון השם, אבל אם אתה תעשה את זה, אתה מקבל עונש, באיזשהו מובן טכני, כן? לא עונש על העבירה שעשית, כי אין פה עבירה, אבל זה תג המחיר אם אתה עושה את זה. והחינוך אומר: זה מה שהיה קורה אם היינו… אם היה כתוב רק עונש בלי אזהרה. לכן תמיד חכמים שואלים: \"עונש שמענו, אזהרה מניין?\". מה זאת אומרת? כי הם רוצים מקור לזה שהפעולה היא גם פעולה בעייתית, לא רק שיש תג מחיר בצידה, אוקיי? לכן תמיד צריכה להיות כתובה גם אזהרה ולא רק עונש. זה מה שהוא אומר: \"ואין הכוונה על המצוות בכך, אלא שהאל לטובתנו מנענו בדברים, והודיענו במקצתם העונש המגיע לנו מיד מלבד העברת רצונו, שהיא קשה מן הכול. וזהו אומרם ז\"ל בכל מקום: 'לא ענש אלא אם כן הזהיר', כלומר, לא יודיע האל העונש הבא עלינו על העברת המצווה, אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו\". הקדוש ברוך הוא צריך להגיד לנו שהוא לא רוצה שאנחנו נעשה מעשה מסוים, ואז יש משמעות לעונש, העונש פתאום הופך להיות באמת עונש, לא סתם תגית מחיר, זה עונש על זה שאתה עברת על רצונו של הקדוש ברוך הוא. אוקיי? זאת בעצם הטענה. לכן צריך גם אזהרה, ולא מספיק פסוק של עונש. עכשיו, האמת שיש הרבה לדון בניסוח הזה, כי בעצם מה שהוא… החינוך, מה שהוא אומר בעצם, זה שאם היה כתוב, נגיד שלא מצאנו אזהרה, אוקיי? ראינו פסוק של עונש, לא מצאנו אזהרה. נגיד ביום כיפור, אוקיי? ראינו \"כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה\", מחפשים איפה האזהרה? אין. מה קורה במצב כזה? אז נראה שזה באמת רק תגית מחיר, נכון? זה לא עונש. לא, עקרונית כרגע אני מדבר, אוקיי? אז היה נראה שזה רק תגית מחיר, נכון? זה לא עונש. לכן בכל מקום אנחנו מחפשים אזהרה כדי לוודא שהדבר הזה הוא עונש ולא רק תגית מחיר. עכשיו, מתברר שיש מקומות שבהם אנחנו יכולים למצוא את התופעה הזאת או לפחות אולי אפשרות כזאת. זה ראיתי פעם במאמר של ר' דוב לנדו, לפני הרבה שנים כבר, מאמר קצר שמאז לא מצאתי אותו, לא יודע איפה הוא. פעם קראתי איזה חזרת הש\"ץ כזאת או משהו. אז הוא מביא שם שתי דוגמאות. דוגמה אחת, יש את ה יש מנחת חינוך שהוא הוא מדבר על כובש נבואתו. נביא שמקבל נבואה ולא מעביר אותה לנמענים, כובש את נבואתו. מה קורה במצב כזה? אז הגמרא בסנהדרין אומרת שהכובש נבואתו לוקה. שואל שם תוספות: למה הוא לוקה? אין אזהרה על זה. איפה כתוב אזהרה על הנביא שלא יכבוש את נבואתו? עכשיו, יש אנשים שטוענים, מפרשים שטוענים: מה הוא רוצה? עצם העובדה שהקדוש ברוך הוא אמר לו ללכת ולהגיד את הנבואה לנמענים, זה עצמו הציווי! מה, אתה צריך ציווי בתורה על נביא שמקבל נבואה שילך לנבא את זה? בזה שהקדוש ברוך הוא אומר לו \"לך תנבא\", זה הציווי! לא צריך פה עוד ציווי. אבל זה לא נכון. למה זה לא נכון? כי בשביל ללקות צריך לאו. שהקדוש ברוך הוא אומר לו \"לך תגיד להם כך וכך\", זאת מצוות עשה. אבל למה הוא לוקה? בשביל ללקות צריך אזהרה, לא מספיק ציווי. ציווי זה מצוות עשה. השאלה אבל מה עם ה מה עם האזהרה? אגב, יש פה מזגן או לא?

[Speaker G] מישהו פה… חלש. לא עובד. אין פה רוח. פועל. הוספתי שיהיה נורמלי. הנה, עכשיו עובד, עובד. מה שעשית עבד. למה לכבות? לא, לא כיביתי. מה שעשית, קור מגיע פתאום. יש שלט שמגיע… רוצה הפוך? קר? הו, עכשיו… טוב מאוד.

[הרב מיכאל אברהם] אפליקציות של שריון עובדות תמיד. אז אז ה אז ה כן, הכובש נבואתו לוקה, אז תוספות מחפש אזהרה. אומר ה המנחת חינוך שם, מביא את החינוך הזה, והוא אומר: מה תוספות רוצה? שם באמת המלקות הם לא סנקציה על על עבירה שעשית, אלא הן תג מחיר. אתה רוצה? תכבוש את נבואתך, אבל דע לך שתג המחיר הוא שאתה לוקה. אוקיי? זה קצת קשה להגיד דבר כזה, כי עונש שאנחנו מוצאים בתורה זה תמיד לא עונש מלקות, אף פעם לא עונש מלקות. כי עונשי מלקות לא מופיעים בתורה. את כל לאו שעברת, ברירת המחדל היא שאתה לוקה עליו. לא צריך לכתוב שאתה חייב על זה מלקות. \"והפילו השופט והכהו\" זה בניין אב לכל הלאווין. רק עונשים שהם לא מלקות, אז התורה צריכה לכתוב: פה הוא חייב מיתה, סקילה, שריפה, קנס, כל מיני דברים כאלה, כפל, עדים זוממים וכולי. אבל המלקות זה לא כתוב בתורה. עכשיו, אם זה לא כתוב בתורה, אז מאיפה חכמים יודעים שהוא לוקה? אם היה כתוב בתורה שהוא לוקה, הייתי אומר: טוב, הוא לוקה וזה רק תגית מחיר, זה לא… אבל אין פסוק בתורה שאומר שהוא לוקה, הכובש נבואתו. אז לכן זה לא, משהו פה לא מסתדר, זאת אומרת, אז אז אתה חייב להגיד שיש פה אזהרה, אין ברירה. אתה חייב להגיד שיש פה אזהרה, כי אחרת למה הוא לוקה? אם היה מלקות, אז אתה אומר לי אם היה כתוב מלקות, היית אומר לי: טוב, זה מלקות, אבל זה רק תג מחיר, זה לא זה לא עונש, כי לא כתוב אזהרה. אבל אם לא כתוב מלקות וגם לא כתוב אזהרה, אז איך אתה יודע שהוא בכלל לוקה? רק אם יש אזהרה, ואם יש אזהרה אז אז יש מלקות, כי הוא עבר על לאו. אז מה זה הלאו הזה? טוב, בכל מקרה, אבל המנחת חינוך רוצה לטעון, דיברנו על זה בבוקר, בשיעור של הבוקר, יונה הנביא מקבל מהקדוש ברוך הוא הוראה ללכת לנינווה. עכשיו הוא בורח. נכון? עולה על יפו, בורח. מה, מה הוא ילד קטן? בורח מהקדוש ברוך הוא? אמרו לך אתה נביא, אמרו לך ללכת לנבא, לך תעשה את העבודה, מה מה מה זה הבריחה הזאת? אז המנחת חינוך רוצה לטעון, הרי דיברתי על זה בבוקר, הוא רוצה לטעון שיונה הנביא ברח כי הוא התנגד עקרונית, טוב, את זה אני מוסיף, אבל כי הוא לא הסכים לרציונל של הקדוש ברוך הוא. חוטאים צריכים לחטוף, אין דבר כזה שתשובה תעזור להם, חוטאים צריכים לחטוף. והוא גם הבין שכובש נבואתו לוקה, רק רק כתג מחיר, הוא לא עובר על רצון השם, אין פה אזהרה. אומר: אין בעיה, זה אני מוכן לשאת במחיר, אני, זה כמו סירוב מצפוני כזה. זאת אומרת, אני לא מוכן ללכת לנבא, ותג המחיר הוא שאני אלקה, בסדר, אוקיי, אז אני אלקה. יש שם דיונים באיך מלקין אותו, הרי מה ההתראה שלו? מי שמע את זה שהוא קיבל נבואה ולא ולא הלך לנבא אותה? אז יש שמה גמרא אומרת, שחביריו הנביאים מתרין בו, זאת אומרת, הם כן שמעו. כן, לא, יותר מזה, אין אדם משים עצמו רשע, לא יעזור, אפילו אם הוא יגיד שהוא כבש את נבואתו הוא לא נאמן.

[Speaker D] בכל אופן אז ה… נכון, אבל אבל איך בית דין יאלקה אותו? מה? איך בית דין יאלקה אותו? כן, אבל יש לו ויכוח עם הקדוש ברוך הוא, כמו עם אברהם אבינו וסדום.

[הרב מיכאל אברהם] יש לו ויכוח עם הקדוש ברוך הוא והוא עושה סירוב מצפוני. אומר: לא, אני לא הולך ותלקה אותי. סירוב מצפוני. ואומר המנחת חינוך, לפי החינוך הזה שקראנו עכשיו, אפשר להבין מה קרה אצל יונה. יונה בעצם לא הלך נגד ציווי של הקדוש ברוך הוא, זה היה סירוב מצפוני, והוא היה מוכן לשאת במחיר, לקבל מלקות, כי אין פה אזהרה, המלקות זה רק תג מחיר, אוקיי? אז זה בדיוק ההשלכה של מה שדיברנו פה בחינוך. הוא דוחה את זה אחר כך, הוא אומר: זה לא לא סביר, אין דבר כזה מלקות בלי אה אה רק רק כתג מחיר, ויש לי ראיה לזה. מה הראיה? כי החינוך עצמו קשה. החינוך בעצם אומר: למה צריך אזהרה? כדי להגיד לך: אחרת היית חושב שהמלקות זה תג מחיר, או העונש זה תג מחיר. אוקיי, אבל למה התורה אומרת: עונש שמענו, אזהרה מניין? הגמרא תמיד שואלת: עונש שמענו, אזהרה מניין? משום מקום. יש עונש, אין אזהרה, כי זה רק תג מחיר, מה הבעיה? והגמרא מציגה את זה כקושיה, עונש שמענו, אזהרה מניין, אז היא מניחה שחייבת להיות אזהרה תמיד, אין מצבים שבהם העונש הוא רק תג מחיר. עונש זה תמיד סנקציה, זה לא תג מחיר. ואם לא מצאנו את האזהרה, זה קושיה, צריך לחפש איפה האזהרה. זאת אה אה כשהגמרא מקשה את הקושיה הזאת, יש לה הנחה בסאבטקסט, היא בעצם אומרת: לא יכול להיות מצב שאין אזהרה. איפה האזהרה? איך זה יכול להיות? למה לא יכול להיות? לפי החינוך יכול להיות, העונש הוא רק תג מחיר ולא ואין אזהרה, מה הבעיה? מה מניחה שאין דבר כזה? אגב, עכשיו אני אמשיך להקשות על החינוך, אם אין דבר כזה, עכשיו שוב פעם, למה צריך לכתוב את האזהרה? הרי אם אתה כבר בעצמך יודע שאין עונש שהוא תג מחיר, ולכן אם לא מצאת את האזהרה ברור לך שהיא ישנה, אתה רק לא יודע איפה, אז עזוב, אז באמת בשביל מה לכתוב אזהרה? פשוט תכתוב, כל עונש, תניח שכל עונש שניתן הוא תמיד סנקציה ולא תג מחיר, וזהו. ואז לא צריך לכתוב אזהרות, כי זה ברור, כי אין עונש אחר. זאת אומרת, החינוך מפיל את עצמו, הוא כורת את הענף שעליו הוא בעצמו יושב. כי אם אתה אומר שחייבת להיות אזהרה, אז אתה בעצם אומר: אין מצב שבו העונש הוא רק תג מחיר, עונש זה תמיד עונש. אבל אם אתה יודע שעונש הוא תמיד עונש, אז אז אז, כן, אז בשביל מה צריך לכתוב את האזהרה? אז אז זה שוב מיותרת, כי אני כבר יודע, לא היה לי הווא אמינא לחשוב שהעונש הוא רק תג מחיר, כי כל עונש הוא ממש עונש. אוקיי, אז יש פה מקומות להתפלפל. בכל מקרה, אבל לענייננו, זה דוגמה אחת, הוא מביא שמה עוד דוגמה, בגמרא בתחילת תמורה, אה הגמרא מדברת שמה על איך לוקים על שבועת על שבועה. אחת האפשרויות שהיא מעלה שם בתור הווא אמינא, בדף ג' עמוד ב', הגמרא אומרת שמה יש הווא אמינא שילקה על שבועת אמת, שבית דין משביעים אותו, הוא נשבע ולוקה על זה שהוא נשבע. עכשיו, לא רק שזה שבועת אמת, אלא הוא גם היה חייב להישבע, בית דין חייבו אותו

[Speaker C] להישבע.

[הרב מיכאל אברהם] מי זה? לא לא, אדם בבית מגיע לבית דין, לא לא קשור, עכשיו עזבתי את הנביא, דוגמה אחרת, דוגמה אחרת, אז אני אומר, הגמרא אומרת שמה שיש הווא אמינא שה מתי לוקים על שבועה? כשאתה נשבע שבועת אמת, בית דין השביע אותך, אתה נשבעת ואתה לוקה.

[Speaker C] מה זה? סתם בן אדם שבא להעיד

[הרב מיכאל אברהם] השביעו אותו והוא לוקה, כן. הוא לוקה על זה שהוא נשבע. אז רבנו גרשום ורש\"י שמה יש להם מחלוקת, אבל לפי רבנו גרשום לפחות, נראה שיש פה באמת הבנה שהמלקות האלה הם לא עונש, איך זה יכול להיות עונש? הרי הוא עשה את מה שהוא חייב, בית דין חייבו אותו להישבע, זה לא רק שהוא סתם אפילו בא בהתנדבות, אלא בית דין חייבו אותו, הוא היה חייב להישבע, אז על מה אתה מַלקה אותו? המלקות זה סנקציה, זה לא סנקציה, זה תג מחיר, זה ההבנה. אבל הוא בעצמו דוחה את זה, הוא אומר: זה לא מאוד לא סביר, בסופו של דבר אין אין מצב כזה של מלקות של תג מחיר, ולמה לא? הרעיון הבסיסי הוא ש בכל מצווה ובכל עבירה, זה הרמח\"ל כותב בדרך השם, בכל מצווה ובכל עבירה יש שני אספקטים: אספקט אחד זה, נגיד שאנחנו מצווים לא לאכול חזיר, למה לא לאכול חזיר? כי כי זה עושה איזשהו נזק רוחני כזה או אחר, ולכן אסור לאכול חזיר. מה קורה אם אכלתי חזיר? א', הבאתי את הנזק הרוחני, זה הבעיה האחת. בעיה שנייה, זה שאני מרדתי נגד הציווי. הקדוש ברוך הוא אמר לא לאכול חזיר, ואני כן אכלתי. שתי בעיות. אותו דבר כשאני מקיים מצווה, נוטל לולב, אז א', אני מצווה ליטול לולב כי זה כנראה נותן איזושהי תועלת כלשהי רוחנית, אוקיי? אז אם נטלתי לולב, אז א', הבאתי את התועלת הרוחנית, ב', נעניתי לציווי. אז בכל מצווה ובכל עבירה יש שני אספקטים: אספקט של התוכן, התועלת או הנזק, והאספקט של הציווי. קיום הציווי או מרד נגד הציווי, אוקיי? עכשיו, אם התורה לא הייתה מצווה, יכול להיות שהדבר הזה עדיין היה אסור, או הייתה בעיה, היה נזק כתוצאה מהמעשה הזה, אבל בלי הציווי לא הייתה פה עבירה במובן הפורמלי, כי שאתה לא עובר על ציווי. בשביל שדבר יהיה עבירה אתה צריך לעבור על ציווי, כן? דוגמה לדבר, נגיד שלא היה חוק שאוסר לעבור באור אדום. עדיין לעבור באור אדום זה מסוכן. עדיין מן הראוי לא לעבור באור אדום, גם אם אין חוק, אוקיי? אז מה משנה החוק? הרי כל אחד יודע שאסור לעבור באור אדום. כי בלי החוק זה לא היה איסור משפטי. נכון, לא היה הגיוני לעבור באור אדום, אבל איסור משפטי אין כאן. לכן למשל להעניש לא נוכל בלי שיש חוק. ואת החוק הופך את זה לנורמה משפטית מחייבת. החוק, הציווי, לא בא לספר לי שיש פה בעיה, אני יודע שיש פה בעיה גם בלי זה. הציווי בא להפוך את הבעיה הזאת לעבירה, במובן המשפטי הפורמלי. לכן הרבה פעמים אנחנו שואלים: למה צריך איסור על רצח? אנחנו יודעים שרצח זה רע. הקדוש ברוך הוא בא בטענות לקין עוד לפני שניתן הציווי \"לא תרצח\" או \"שופך דם האדם באדם דמו ישפך\". כן, \"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה\", מה הוא רוצה מקין? עוד לא היה שום ציווי על רצח. כי קין היה צריך להבין לבד שאסור לרצוח. זה ברור. אז מה מוסיף הציווי? למה לי קרא? סברה הוא! מה מוסיף הציווי? הציווי הופך את זה לעבירה במובן ההלכתי הפורמלי, לא לעבירה מוסרית. עבירה מוסרית אני יודע גם קודם שזה עבירה מוסרית. מה? מסברה. סברה שדבר כזה הוא לא בסדר. אין למה, ככה, זה הסברה. ואם אני אענה לך למה, אני אענה לך בגלל סברה X, ואז תשאל אותי עליה: למה היא? אוקיי. ואם יש ציווי, תגיד, יש ציווי, זה בסדר? למה לשמוע לציווי? אז מה? למה?

[Speaker D] למה אתה לשמוע בקולו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז מה הגיוני בזה? אין בזה שום היגיון, תסביר לי. כל דבר צריך להסביר, אנחנו אמרנו, נכון? תסביר לי את זה.

[Speaker D] לא, אין סוף.

[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר שאין סוף, אני אומר שיש סוף. אתה אומר שכל דבר שאני אציע לך הסבר אתה תשאל גם עליו למה. אוקיי, אז בוא נשאל אותך גם על הציווי למה.

[Speaker D] לא קשור, יש אלוקים אבל אין ציווי. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא אמר, אבל הוא זה מה שהוא רוצה, בלי להגיד. כל אחד מבין שזה מה שאלוקים רוצה. אין בעיה, אני יודע את זה מסברה. כן. עובדה, שבאו בטענות לקין, נכון? למה באו בטענות לקין? מה אתה רוצה? לא היה ציווי, לא היה כלום, מה הוא? איזה ציווי? אה? לא, איזה? לא, \"שופך דם האדם באדם דמו ישפך\" זה נאמר אחר כך. לא, לא, זה האיסור, זה האיסור רצח של בני נח, אין איסור אחר. יש \"לא תרצח\" ויש זה. אחרי זה.

[Speaker D] כן, אחרי זה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אז מה מה מוסיף הציווי? הציווי הופך את זה לעבירה. לפני כן זה עבירה מוסרית, והגיונית, הכל בסדר, אבל זה לא הופך לעבירה עד שאין ציווי. בשביל זה צריך אזהרה. זה הרעיון למה צריך אזהרה. אז לכן, למשל, בהקשר הזה, שאלתי קודם על החינוך, אם אתה יודע שאין עונש בלי שהדבר הזה הוא בעייתי, מבחינת מעבר על רצון השם, אז למה אתה צריך אזהרה? התשובה היא: אני צריך את האזהרה לא כדי לספר לי שזה מעבר על רצון השם, את זה אני יודע. אני צריך את האזהרה כדי להפוך את זה לחוק. בשביל להפוך את זה לחוק זה צריך להיות כתוב בספר החוקים. כי בלי זה אני מבין שזה לא בסדר, אבל זה לא עבירה במובן הפורמלי, אי אפשר להעניש על זה. לכן צריך את האזהרה. לכן אין, לא קשה על מה ש… מה שהקשיתי קודם על החינוך, שאם אתה אומר לי שאין דבר כזה עונש שהוא רק תג מחיר, אלא כל עונש הוא סנקציה, אז אתה כבר יודע את זה, לכן אתה שואל: עונש שמענו, אזהרה מניין? אז אז בשביל מה צריך לכתוב את האזהרה? צריך לכתוב את האזהרה כי אין עונשין אלא אם כן מזהירין, ואתה אתה צריך אזהרה כי החוק צריך להיות כתוב בו שזה אסור, גם על דברים שאנחנו יודעים מסברה שהם אסורים. זה לא משנה. תג מחיר אין דבר נכון, בדיוק. תג מחיר זה לא מעבר על רצון השם. רק אתה רוצה, תעשה את זה ותקבל את הסנקציה, זאת אומרת, את התג מחיר. תישא במחיר, זה הכל. קצת קשור ל סירוב מצפוני, נגיד, או דברים כאלה. סירוב מצפוני למשל, אה זה מצב שבו אתה בעצם לא מקיים את החוק או את הפקודה הצבאית, אוקיי? ו אין בזה קלון, זה לא נתפס כעבירה במובן הזה שאתה אדם לא נורמטיבי,

[Speaker F] אוקיי?

[הרב מיכאל אברהם] אבל אתה עברת על החוק, במובן הפורמלי, כי החוק מצווה ל לציית, אוקיי? אז פה, זו דוגמה הפוכה, זו דוגמה שבה אתה לא עבריין במובן המהותי, אבל אתה כן עבריין במובן ההלכתי הפורמלי. בסדר? לכן למשל אחד כזה, אין מניעה שהוא יכהן בתפקידים ציבוריים, זה לא קלון, הוא לא הוא לא אדם רע, הוא לא עבר על החוק והוא עבר על החוק בגלל שהוא מאמין בערכים אחרים, וזכותו לעמוד על הערכים שלו. הוא ישא בתוצאות, כי אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לתת עונש למי שעובר על החוק, אחרת אנחנו הופכים את החוק לפלסטר, אבל זה לא עונש במובן של סנקציה, שהוא לא בסדר ולכן הוא חטף עונש, זה עונש כדי לשמר את המסגרת, זה הכל. זה הכי קרוב לעונש שהוא תג מחיר ולא סנקציה שאני מכיר.

[Speaker E] אין עוד פסק לדוגמה כזאתי,

[הרב מיכאל אברהם] לא פוגעת

[Speaker E] ברבים, זה פוצה לא פוגעת? לא פוגעת ברבים, זה פוצה

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת פקודה כזאת לא פוגעת ברבים?

[Speaker E] מה שאמרת שעל פציפיזם של אדם מדבר על לאו

[הרב מיכאל אברהם] דווקא פציפיזם, כל סירוב מצפוני.

[Speaker E] סירוב מצפוני. אוקיי. כל עוד זה לא פוגע ברבים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל זה יכול לפגוע. אם אתה לא אתה מסרב נגיד לצאת להילחם, אפילו פציפיסט, אז זה פוגע ברבים. יש לנו חסרים לנו חיילים. מה זאת אומרת? אנחנו צריכים חיילים, צריך הגנה.

[Speaker E] אם במידה ולא חסרו חיילים ו

[הרב מיכאל אברהם] אם לא חסרים חיילים זה עניין אחר, אבל אני אומר, אפילו אם כן חסרים חיילים אני טוען שזה אותו דבר. אפילו אם אתה כן פגעת, כי אלה הערכים שלך ואנחנו מכבדים את זה. אתה צריך לשאת בתוצאות, זאת אומרת, אתה תקבל את העונש כי סדר צריך להיות, אבל אנחנו לא רואים אותך כאדם שלילי, ואתה תהיה זה לא קלון שאתה אחרי זה לא תוכל לכהן בתפקיד אה ציבורי או משהו כזה. אתה אדם נורמטיבי שאלה הערכים שלו והוא עמד על הערכים שלו, זה בסדר גמור. נהיה פעם בירוחם במחזור השני, אז באו כמה חבר'ה שעמדו לצאת לקורס קצינים, והם עברו אצל הר\"מים ככה ל לשיחות לקראת היציאה שלהם, אז אמרתי להם, שאני לא הייתי יוצא למלחמה עם עם פלוגת חיילים, שאני יודע שאף אחד מהם לא יסרב לי אף פעם. חיילים גרועים. חיילים גרועים מהרבה בחינות. צריך לחנך חיילים לסרב במקום שבו זה נוגד את ערכיהם בצורה מהותית. זה לא אומר סיטונאית וכל מה שלא נראה לך תסרב, אבל כן, צריך להיות לו איזשהו עמוד שדרה, שאם זה סותר את הערכים שלו באופן מאוד מאוד עמוק, אז הוא צריך לעמוד על שלו, לסרב, ולשאת בתוצאות, כן? להיכנס לכלא כמו שצריך, בסדר? אבל תסרב. אגב, זה גם משפר את הצבא. כי צבא שכולו ממושמע זה צבא גרוע. זה צבא שהמפקד לא חושב פעמיים לפני שהוא נותן פקודה, כי הוא יודע הם יעשו את מה שאני אומר להם, מה אכפת לי, אני לא משקיע בזה עוד מחשבה. מפקד שיודע שאם הוא יעבור גבולות יהיה לו בלגן בפלוגה, כי חלק לא יסכימו ל לקיים את ה את הפקודה הזאת, הוא יחשוב 10 פעמים לפני שהוא נותן את הפקודה, וזה בסדר גמור, כך צריך להיות. מפקד צריך לחשוב על הפקודות לפני שהוא נותן אותם. עד הרמטכ\"ל. גם הרמטכ\"ל אגב, העניין הזה של סירוב לדוגמה על פינוי יישובים, על שירות, לא משנה מימין, משמאל, מאיפה שאתם רוצים, זה דבר מאוד חשוב. זה דבר מאוד חשוב כי הרמטכ\"ל או ראש הממשלה, לא משנה מי, צריכים לשקול היטב היטב פקודה שהם נותנים. אם הדבר הזה סותר באופן מהותי את המצפון של לא יודע מה, 20% מהאוכלוסייה, מיעוט, פקודה היא חוקית, מה 80%? בסדר? שנייה אחת, עדיין אני רוצה שהם יחשבו טוב טוב לפני שהם נותנים פקודה כזאת, והדרך לוודא שהם יחשבו טוב טוב זה לתת לגיטימציה לסרבנות, במקום שבו זה מספיק קיצוני נגד ערכיך.

[Speaker C] לסרבנות שהיו לפני ה לפני השבעה באוקטובר, שזה אי סירוב אי התנדבות. מה? אי התנדבות. אי התנדבות, משהו כזה. אם יכול הגדלת ראש כבר, כאילו אני לא אוהב עכשיו המפקד שלי שותה קפה אז אני

[הרב מיכאל אברהם] כבר לא, אצלם זה לא היה שתיית קפה, זה עבר אצלם קווים אדומים, ולכן בעיניי זה לגמרי עומד בסטנדרטים של הסרבנות.

[Speaker C] לא, אבל זה לא למה?

[הרב מיכאל אברהם] נתנו להם פקודה על הצבא לעשות דברים שהם לא מסכימים להם, מה זאת אומרת?

[Speaker C] עוד לפני הם אמרו, אם תעשה

[הרב מיכאל אברהם] רפורמה משפטית אה, לא, לא, עדיין, עדיין, אז מה? ממשלה ששולטת באופן לא לגיטימי, אם יש לי מלך דיקטטור נגיד, זאת מ מנקודת ראותם, זה מלך דיקטא, אני לא מוכן לשרת בצבא שלו. מה, הוא ישלח אותי לאיפה שהוא רוצה בתור דיקטטור? מה פתאום. לא. סירוב לגמרי לגיטימי. אם באמת ככה אתה תופס את המציאות, אני לא עוד פעם, לא משנה, אז מה אם הוא דיקטטור טוב? אני לא רוצה דיקטטורים. לא מוכן לשמוע לדיקטטורים, לא משנה אם הם טובים או רעים. לא אכפת לי איזה פקודה הוא נותן לי, אני לא מוכן לשרת דיקטטורים. זהו. לגיטימי לגמרי, אני אומר, בראייתם. אתה יכול להגיד: הראייה שלהם שגויה, בסדר, אבל זה כל הרעיון. הרעיון הוא שסירוב מצפוני נמדד לפי המצפון של הסרבן, לא לפי האמת המוחלטת. אתה יכול להתווכח איתו ולהגיד לו שהמצפון שלו לא נכון, שהערכים שהוא מאמין בהם לא נכונים, בסדר, ויכוח לגיטימי. לא, זה לא אנרכיה, זה תמיד כולם מבהילים אותי מהאנרכיות, לא! לא. אנרכיה, אנרכיה זה כאשר אנשים עושים את זה סיטונאית, כשאנשים עושים את זה סתם, לא באמת עבר פה קו אדום, אלא סתם כי לא בא להם. זה אנרכיה. אבל במקום שבו אנשים יודעים שיש קווים אדומים, זה לא אנרכיה, זה צלם אנוש. תלוי עד כמה החוק הזה הוא חוק דרמטי, ועד כמה הוא סותר באופן מהותי קווים אדומים. בסדר גמור, אז תסרב. נכון.

[Speaker D] לא, לא יכול, חייב.

[הרב מיכאל אברהם] יש ממשלה! יש ממשלה. ואם אנחנו ואם אנחנו לא מגיעים ואם אנחנו לא מגיעים למסקנה משותפת, אז אכן אין ממשלה. אנחנו באמת לא ציבור שיכול לתפקד כציבור, בסדר גמור, כי זה המצב! זה בדיוק הנקודה. זה בדיוק הנקודה. בשביל לתפקד כציבור צריך איזה שהם קווים משותפים. אם הסרבנויות מגיעות לרמה כזאת שכבר אי אפשר לנהל את החיים ביחד, ישראל ויהודה. צריך לפצל את ה… זה מה שעושים. כן, אנחנו כבר לא יכולים לתפקד כציבור, זה בסדר. והסרבנויות רק מציפות מצב שבין כה וכה קיים. וצריך לשים לב טוב שהמחיר של האלטרנטיבה יותר גרוע. אם אין סרבנויות וכולם מצייתים להכל, אתה תגיע לגרמניה הנאצית. זה לא זה לא מחיר מסוכן? גם זה מחיר מסוכן, הכל מסוכן. החיים הם לא גויאבה, כמו שאמרו רבותינו, ולכן אתה צריך למצוא איזשהו איזון. כשיש קו אדום מאוד משמעותי אתה מסרב, כן. ודמוקרטיה מכירה בלגיטימיות של דבר כזה.

[Speaker C] בסדר,

[הרב מיכאל אברהם] אז אתה אומר שאם יש תוצאה טובה אז זה יפה מאוד, אבל עדיין אני לא, לא מציית ל… לפעמים, אבל אני לא מציית לרודנים גם לתוצאות טובות. לא מציית להם, לא מכיר בסמכות שלהם.

[Speaker E] גם

[הרב מיכאל אברהם] אם דוד המלך והקדוש ברוך הוא גם, ביחד, על הגב שלו.

[Speaker E] כן, אבל עדיין, לא משנה,

[הרב מיכאל אברהם] אבל אבל עדיין היה פה, כן, זה לא שהוא היה אציל נפש, אבל עדיין התוצאות היו תוצאות חיוביות, זה ברור. והרוסים, והרוסים לא נכנעים כל כך מהר. כן. טוב, בכל אופן, אז לענייננו, אז ה ה ה, מה שאני רוצה לומר, זה שיש איזושהי תשתית בסיסית שאומרת שכל לאו צריך ביסודו אזהרה. בלי אזהרה אין לאו. והסברתי למה, בגלל שלאו פירושו חלק מספר החוקים, באופן פורמלי, לכן גם אפשר להעניש עליו. כל דבר שאני יודע שהוא לא בסדר אבל הוא לא בספר החוקים, הוא לא חוק, הוא לא מחייב. זה לא בסדר אבל אתה לא יכול להעניש על זה, כמו מעבר באור אדום. לכן צריך אזהרה. שיטת הרמב״ם היא אגב עוד יותר קיצונית. שיטת הרמב״ם היא שאזהרה צריכה להיות כתובה בפירוש בתורה. אם יש אזהרה שנלמדת מדרשה, או מהלכה למשה מסיני, מסברה, לא לא מועיל. זאת אומרת, אזהרה צריכה להיות פסוק מפורש בתורה. בשורש השני למשל הרמב״ם אומר, שאם אני לומד את האזהרה מדרשה, אז זה לא לאו דאורייתא. כי דרשה, כן, דברי סופרים, כי דרשה זה לא משהו שכתוב בתורה, לשיטת הרמב״ם. והרמב״ן חולק עליו, ויש איזה כל מיני ויכוחים, ויש פרשנויות שונות לרמב״ם, אני לא נכנס לזה כאן.

[Speaker D] זה כן חלק. לפי הרמב״ן כן, כן.

[הרב מיכאל אברהם] לפי הרמב״ן כן, לפי הרמב״ם לא. יש כאלה שרוצים לטעון שגם לפי הרמב״ם זה דאורייתא רק שזה לא חלק מהתרי״ג, אבל זה אבל זה לא נכון. זה זה לא דאורייתא בכלל. בכל אופן, אז ה ה, מה שאני מה שאני רוצה לומר בעצם, זה ששיטת הרמב״ם לוקחת את זה לקיצוניות, בעצם היא אומרת: כל דבר שנלמד מדרשה הוא לא דאורייתא. ולמה לא? אז הרמב״ם אומר: כי אין עונשין אלא אם כן מזהירין. מה זאת אומרת? הזהירו אותך, יש קל וחומר, יש גזרה שווה, לא יודע. לא, אזהרה זה משהו שכתוב בתורה. אם אתה לומד את זה מ'את' שבא לרבות, אז הוא לא כתוב בתורה, זה דרשה. לא מספיק כדי להזהיר. הדרשה אומרת לך: תשמע, הקדוש ברוך הוא לא רוצה שתעשה את זה. הבנתי, אבל ציווי אין כאן. יש הבדל בין להבין שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שאני אעשה את זה לבין שהקדוש ברוך הוא מצווה עליי לא לעשות את זה, וזה יכול יכול להיעשות אך ורק על ידי פסוק מפורש, אוקיי? לכן בעצם צריך אזהרה. עכשיו, בואו נסתכל על התענית ביום כיפור. הגמרא ב… ביומא, בדף ל\"א… פ\"א, סליחה, מסתבכת עם זה קשות. בואו תראו התפתלויות. כן, משנה: אכל ושתה בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת; אכל ועשה מלאכה, חייב… טוב, לא משנה. אמר ריש לקיש, בגמרא, כן? אמר ריש לקיש: הופ! מתחיל. כועס עליי היום. אמר ריש לקיש: מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי? ראינו הרי ברמב\"ם, נכון? שיש על העינוי יש מצוות עשה, אין אזהרה. על הלאו אין לו מקור. מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי? משום דלא אפשר. אין דרך לכתוב את זה. טכנית, פשוט אין דרך לכתוב את זה. למה? היכי נכתוב? איך איך התורה יכולה לכתוב אזהרה על עינוי? נכתוב רחמנא \"לא יאכל\", או \"לא יֵאָכֵל\" אכילה בכזית! וכמה צריך ביום כיפור? ככותבת. בסדר? תמרה, זה יותר מכזית, בסדר? אז אם התורה הייתה אומרת \"לא לאכול\", הייתי חושב שזה בכזית, באמת זה בככותבת. נכתוב רחמנא \"לא תעונה\" זה בדיוק הפוך. נפש \"לא תעונה\", אז מה אתה רוצה ממני, שאני לא אתענה? זאת אומרת, \"קום אכול\" משמע, כן? אז אומרים לך לאכול. מתקיף לה רב אושעיא: נכתוב רחמנא \"הישמר פן לא תעונה\"? בסדר? אם כן, נפישי להו לאוי. אז הישמר ופן זה שני לאוין. למעשה זה שלושה: הישמר, פן ולא. הגמרא אומרת, הרי הישמר, פן ואל זה לאו. אז אם כתוב הישמר, פן, לא תעונה זה שלושה לאוין. אבל איך כותבים לאו בודד, אחד, על תענית בשפת, כן, בשפת התורה? איך אפשר? אין דרך לכתוב את זה. מתקיף לה רב ביבי בר אביי: נכתוב רחמנא הישמר במצוות עינוי, הישמר על מצוות העינוי. אומרת הגמרא: לא, אם כן, הישמר דלאו לאו, הישמר דעשה עשה. מצוות העינוי זה מצוות עשה. עכשיו הישמר במצוות העינוי זה מצוות עשה, זה לא לאו. צריך להישמר על מצוות העשה של להתענות. אז בשביל שזה יהיה לאו אתה צריך שבמקור יהיה לאו על עינוי, ואז אם אומרים לך הישמר במצוות העינוי זה יכול להיות לאו. אבל אם מצוות העינוי עצמה היא עשה, אז הישמר במצוות העינוי זה גם עשה. אין לאו. מתקיף לה רב אשי: נכתוב אל תסור מן העינוי? אל תסור מן העינוי, קשיא. אוקיי? זה יכול, אתם יודעים שיש הבדל בין קשיא לתיובתא. קשיא זה שהגמרא מסיימת בקשיא אבל בעצם יש תשובה, והיא לא מביאה אותה מאיזו שהיא סיבה. לכן לפעמים כשהגמרא סלקא בקשיא, עדיין ברמב\"ם תוכלו לראות שהוא פוסק את זה להלכה. ותיובתא לא. אם יש תיובתא זה אומר שזה נדחה, אוקיי? אז אני לא יודע בדיוק מה התשובה שהוא מציע פה, אבל גם זה לא אפשרי, מאיזו שהיא סיבה. מאיזו שהיא סיבה גם זה לא אפשרי, בלי לפרט. מאי, מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר אין דרך לכתוב את זה. עכשיו, למה באמת אין דרך לכתוב את זה? תשימו לב, אני מחזיר אתכם לפתיחה של השיעור שדיברנו על, ראינו את לשונות הרמב\"ם, שבמצוות העשה הוא כותב \"להתענות\" ובאיסור הוא כותב \"לא לאכול\". נכון? למה הוא כותב יש איסור לא להתענות? בגלל הגמרא הזאת. כי איסור לא להתענות זה שני לאוין. נכון? זה שני לאוין, זאת אומרת, זה גם מעבר לזה שזה שני לאוין, לא ככה כותבים איסור לא להתענות. זה לא, אתה צריך לכתוב משהו \"לא\" על דבר פוזיטיבי. עכשיו, מה תגיד, \"לא להתענות\"? לא, תכתוב \"לא לאכול\", זה מה שאתה יכול לכתוב. אוקיי? אבל שימו לב שהאכילה, וגם אז שהתורה תכתוב \"אל תאכל\", נכון? לא \"לא להתענות\", \"אל תאכל\". והגמרא פה אומרת, למה לא? נכון? למה? כי זה היה יוצא בכזית. מאחורי זה עומד רעיון, זה לא סתם. מה הכוונה? שיש איסור אכילה רגיל, עוברים עליו כשאוכלים כזית, כל איסורי אכילה. למה ביום כיפור באמת זה ככותבת ולא כזית? למה מי שאוכל כזית ביום כיפור לא עבר את ה… דאורייתא? עבר חצי שיעור, חצי שיעור הוא דאורייתא, אבל לא עבר את הלאו של הכרת. כי ביום כיפור זה לא איסור אכילה בכלל, זה חובת תענית. מה ההבדל? איסור אכילה זה כשאתה אוכל, אם אתה אוכל, עברת עבירה. חובת תענית פירושו שאם אתה אוכל, זה אומר שאתה לא מתענה. לא הבעיה היא האכילה, הבעיה היא שאתה לא מתענה. אוקיי? אז אתם מבינים שהרעיון הוא בעצם שזאת מצוות עשה של תענית, שאם אתה לא מתענה, אז ביטלת את העשה. לכן זה לא עניין טכני של היינו חושבים כזית וכולי. אם היו כותבים לא תאכל, זה היה הופך להיות פשוט לאו על אכילה, זה לא מצווה על תענית. אי אפשר לכתוב את ה את האיסור הזה בצורה של לא תאכל. למה בככותבת באמת? כי בככותבת מה שקורה זה זה, רש\"י כותב פה על על הגמרא הזאת. הוא אומר כי בככותבת זה זה, איך זה נקרא? אייכ נפשא או משהו כזה, רגע, תכף אני אמצא את זה.

[Speaker C] הנה, תראו.

[הרב מיכאל אברהם] אכילה בכזית, אומר רש\"י, משמע, בכזית משמע, והתורה לא חייבה עליו אלא ביישוב הדעת. ביום כיפור מתי עוברים את האיסור? כשאני אוכל מספיק כדי ליישב את דעתי, להרגיע את הרעב, כזית לא מספיק בשביל זה. אז אתם רואים שהאיסור ביום כיפור הוא לא איסור אכילה, זה איסור על יישוב הדעת באכילה. לא פעולת האכילה היא הבעייתית, אלא אם אכלת מספיק וזה הרגיע את ה את הרעב שלך, אז עברת את האיסור. אז אתם מבינים שבכלל זה לא איסור אכילה, זה חובת תענית. זה לא אותו דבר. אה? לא, זה נהיה ככותבת. עוברים רק בככותבת ביום כיפור, לא בכזית.

[Speaker D] נכון, ככותבת זה יותר

[הרב מיכאל אברהם] מכזית, זה קולא, זה לא חומרא. אוקיי? אז מה, אבל זה קולא לא כי יום כיפור הוא קל יותר משאר איסורי אכילה הרגילים, אלא משום שהרעיון ביום כיפור זה כשאתה מגיע ליישוב הדעת, אז עברת את האיסור. האיסור הוא לא על האכילה, האיסור הוא על יישוב הדעת. כן? הרי העניין הוא להתענות. להתענות אין פירושו לא לאכול. להתענות פירושו להתענות, כמו שאמרת קודם. אז מתי האוכל פוגע במצב שאתה מתענה? כשאתה מרגיש איזה שהוא סוג של שובע. כזית לא מספיק בשביל זה, צריך ככותבת. אז יש פה טענה מהותית. זה לא נכון לכתוב את זה בתור איסור לא תאכל, לא בגלל השיעורים, השיעורים זה רק סימן, זה לא הסיבה. לא נכון לכתוב את זה כי באמת מה שנדרש ממך זה להיות בתענית, לא לא לאכול. ולהיות בתענית ולא לאכול זה לא שני הפכים, זה לא אותו זה לא מילים נרדפות. לא לאכול זה לא לעשות פעולת אכילה, להיות בתענית זה לא להיות שבע. בשביל לא לעשות פעולת אכילה, אם אכלת כזית, עשית פעולת אכילה, אבל לא להיות שבע, רק בככותבת אתה שבע, רק אז אתה אתה אז אתם מבינים שהבעיה הטכנית, ההתפתלות הלשונית הזאת בגמרא, היא מהותית, זה לא עניין טכני. אין דרך להציג את התענית כלאו, תענית במהותה זה מצוות עשה. אתה יכול לכתוב לאו על איסור אכילה, אבל איך כותבים לאו על לא להתענות? לאו על לא להתענות זה בעצם נשמע על ידי עשה עשה, אבל זה בעצם עשה במהות, אתה צריך להיות במצב של תענית. אוקיי? לכן פה קורה משהו מאוד מעניין ביחס לשיעור הקודם. בשיעור הקודם אמרתי שבעצם כל דבר אפשר לכתוב בתור לאו ובתור עשה, והתוכן יכול להיות או עשייה או מחדל, נכון? בתענית זה לא כך, כי תענית אין את המצב של העשייה ששקול למצב של המחדל. אין פעולה שהיא פעולה פוזיטיבית שהיא ההיפך מלהיות בתענית. אתה יכול לאכול בככותבת וממילא לא תהיה בתענית, אבל פעולת האכילה כשלעצמה היא לא הניגוד של תענית. אתה יכול לאכול ועדיין תהיה בתענית, אם תאכל כזית, אתה עדיין בתענית.

[Speaker B] רק

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה אוכל ככותבת, אתה לא בתענית. בסדר? אז לכן באופן מהותי, מושג התענית הוא מושג חריג. מושג התענית זה מושג שבמהותו יכול להיות רק מצוות עשה, הוא לא יכול להיות לאו. אין אין דרך אמרתי הרי לגבי תפילין, אפשר להגיד אני לא רוצה שתהיה בלי תפילין, אותו דבר כמו להגיד אני רוצה שתהיה עם תפילין, נכון? אפשר כל דבר לנסח בשלילה כפולה, אתה יכול לנסח את זה כלאו או כעשה, והשאלה אם זה על עשייה או על מחדל. אבל בתענית לא, תענית זה חריג, תענית יש לו רק צד פוזיטיבי, אין צד נגטיבי. יש משהו שהוא לא תענית, אבל אי אפשר לתאר אותו באופן פוזיטיבי. אכילה זה לא תיאור פוזיטיבי של לא להיות בתענית. בסדר? כי זה לא סוג פעולה אחר, הפעולה היא אכילה. אין פעולה שמוגדרת להיות ההיפך מתענית. בסדר? אם אתה עושה כמות מספיקה, אז אתה פשוט לא בתענית, לא בגלל שאכלת, אלא בגלל שאתה לא בתענית, כי אכלת, גם בכזית כבר אכלת. כן, אבל

[Speaker D] לא, לא אכלתי את הכסות, את הכמות מספקת.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אז לכן אני אומר, ומה זה משנה אם לא אכלת את הכמות המסוימת? הרי פעולת האכילה עשית. כיוון שאתה עדיין בתענית, אז הבעיה היא לא שאכלת, אלא שאתה לא בתענית. אין דרך פוזיטיבית לתאר את זה, הדרך היא רק דרך נגטיבית. או במילים אחרות, התענית, למרות שזה שב ואל תעשה, תענית זה לא לאכול, נכון? ועדיין זה באמת במהותה זאת מצוות עשה, זה לא לאו. בדרך כלל חשבנו בשיעור הקודם אמרנו הפוך. ואם יש משהו שדורש ממני לא לעשות, אז במהותו הוא לאו. אם התורה כתבה אותו בצורה מעשית, בצורה אקטיבית, אז אנחנו נקרא לזה מצוות עשה איכשהו, אבל בעצם במהותו זה לאו. תענית כתוב בצורה אקטיבית, אבל פסיבית, יכול להיות כתוב אפילו בצורה פסיבית, במהותו זה עשה, זה לא לאו. למרות שזה מחדל, למרות שזה דורש ממני לא לאכול, אוקיי? אז בעצם הרעיון של תענית הוא בעצם כמו פעולה אקטיבית. להיות בתענית זה סוג של פעולה אקטיבית, זה לא לא פעולה פסיבית. זה מה שעומד מאחורי ההתפתלות הזאת של הגמרא כאן. אני אביא לכם כמה…

[Speaker C] לא יודע, הישמר לך לא תצום. כאילו יכול להגיד לך: צום.

[הרב מיכאל אברהם] פן לא תצום. מה? פן לא תצום, אז זה שני לאוין. אז זה שני לאוין, הגמרא דנה בזה. שכאילו… הישמר פן לא תצום זה שלושה לאוין, סליחה. הישמר, פן, ולא.

[Speaker C] אז לא יודע, אז אתה חייב לצום.

[הרב מיכאל אברהם] חייב לצום זה מצוות עשה, את זה כותבים: תענו את נפשותיכם, כן, זה מה שכתבו. זה בדיוק הנקודה, אין דרך לבטא את זה בתור לאו, אבל זה לא בגלל שהשפה דלה מדי. הבעיה היא לא הדלות של השפה, הבעיה היא שמושג תענית לא סובל את זה. פן לא תצום זה שני לאוין, הגמרא אומרת. והישמר פן לא תצום זה כבר שלושה. אז יש פה יש פה, זה לא עניין, זה לא מגבלה של השפה, זה לא איזושהי עניות מסוימת של השפה. המושג תענית הוא מושג שלא סובל את זה, הוא הוא מושג שבמהותו הוא רק קיים פוזיטיבית. כשהוא לא קיים אז הוא לא קיים, אבל אין משהו אקטיבי שמוגדר להיות ההפך מלהיות בתענית. כל מה שאתה יכול להגיד זה שאתה לא בתענית, אי אפשר להגיד באופן פוזיטיבי מה אתה כן.

[Speaker F] שלא תהיה שבע…

[הרב מיכאל אברהם] אה? כן, בדיוק. זהו, זה נגיד, אבל לא תהיה שבעת דעתך זה אל תהיה לא בתענית, זה בעצם אותו דבר. אוקיי? אז הנקודה היא שמאחורי ההתפתלות הלשונית שיש פה בגמרא, יש פה איזושהי תפיסה של המושג תענית. אני אביא לכם השלכות. השלכה ראשונה, אנשים לא לא מודעים לזה מספיק, אבל הגמרא ביבמות אומרת שיש איסור לספות לקטן איסור בידיים. נגיד שאני נותן לקטן חתיכת חזיר לאכול, עברתי על איסור דאורייתא, למרות שהוא קטן ולא חייב במצוות. לא תאכלום לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים. אני אסור לי לתת לקטן איסור בידיים, זאת אומרת לגרום לו לעבור איסור בידיים. אז לא תאכלום לא תאכילום. וזה איסור דאורייתא לכמעט לכל השיטות. תרומת הדשן רוצה לומר משהו אחר, אבל כמעט לכל השיטות זה איסור דאורייתא. שואל המגן אברהם, אז למה מותר להאכיל את הקטנים ביום כיפור? אתה מאכיל אותם, אתה נותן להם איסור בידיים. אז הוא אומר כי האיסור לספות להם איסור בידיים זה רק על איסורי לאו, לא על איסורי עשה. רק על איסורי לאו. אם אתה נותן להם חזיר בידיים, בסדר. אם אתה לא נותן להם לולב או מונע מהם ליטול לולב בכוח, זה לא נקרא לספות איסור בידיים, אוקיי? רק על איסורי לאו, לא על איסורי עשה. אז שואל אז שואל המגן אברהם, אבל יש גם לאו ביום כיפור. לא, המגן אברהם לא שואל את זה, סליחה, שואלים על המגן אברהם. הרי יש גם לאו ביום כיפור, נכון? ראינו עכשיו, יש עשה ויש לאו על תענית. נו, אז אסור לספות לקטן איסור בידיים וזה איסור לאו. אז יש כמה אחרונים, הדברי יחזקאל למשל מסביר את זה, הוא אומר, יש רמב\"ן בקידושין בדף ל\"ד, הרמב\"ן, הגמרא מביאה שם רשימה של מצוות של מצוות עשה שלא הזמן גרמן. בין היתר מביאים שם מצוות מעקה. אז שואל התוספות והרמב\"ן ועוד ראשונים שם שואלים, מה נפקא מינה אם זה תלוי בזמן או לא תלוי בזמן מעקה, הרי יש גם לאו? לא תשים דמים בביתך ועשית מעקה לגגך. מצוות מעקה זה עשה, אבל יש מצידה גם לאו, אותו דבר. אז גם אם זה היה תלוי בזמן, נשים היו חייבות בגלל הלאו שבזה, לא בגלל העשה. אז אין לזה שום נפקא מינה אם זה תלוי בזמן, מה אכפת לי אם הדבר הזה הוא זמן גרמא או לא זמן גרמא? ועכשיו זה נורא מוזר, מפורטות שם אני נדמה לי ארבע דוגמאות, מתוכן שלוש כאלה. זה דוגמאות שיש להם עשה ומצידן גם לאו. בכולם השאלה היא, אז מה אכפת לי אם זה תלוי בזמן או לא, נשים יהיו חייבות גם ככה. תירוצים… הרמב\"ן אומר שם שהלאו בא לתמוך בעשה. בעצם… בסדר? אז מה? אז מי שפטור מה, נגיד שזה תלוי בזמן, נשים היו פטורות מהעשה, אז אם הן פטורות מהעשה אין טעם להטיל עליהן ת'לאו, כי כל תפקידו של הלאו זה לוודא שמי שחייב בעשה יקיים אותו. מי שלא חייב בעשה גם לא יהיה חייב בלאו. אם יש לאו ועשה בלתי תלויים וזה תלוי בזמן, נשים יהיו חייבות. אבל אם כל עניינו של הלאו זה רק לחזק את החובה לקיים את העשה, לדרבן אותך לקיים ת'עשה, מי שלא חייב בעשה גם הלאו לא יחול עליו. כך טוען הרמב\"ן. ת'עיקרון הזה אחרונים מיישמים על הרבה מקומות אחרים, בין היתר פה. מה הם אומרים? שהלאו ביום כיפור בעצם כל עניינו זה לתמוך בעשה. לכן כשאתה נותן לקטן לאכול, מובן שמצד איסור עשה מותר לך לפי המגן אברהם, כי אין איסור האכלה בידיים על איסור עשה, אז ממילא גם הלאו לא יחול, כי כל תפקידו של הלאו זה רק לתמוך בקיום העשה. אבל אם אתה לא חייב בקיום העשה, אז גם הלאו לא חל עליך. ממילא מותר לך לספות לקטן בידיים. עכשיו למה באמת זה ככה? למה באמת הוא מבין שכל הלאו פה כל עניינו זה לתמוך בעשה? פרשנית, למה למה באמת הוא הבין ככה את הלאו של יום כיפור? תשובה, כמו שאמרתי קודם, כי באמת במהות זה מצוות עשה, אין לאו, אי אפשר לנסח אפילו ת'לאו הזה, זה לא… כשאנחנו מצאנו פה לאו עם כל הפטנטים האלה, כל עניינו זה רק לוודא שתקיים ת'עשה. באופן עקרוני אתה צריך להיות במצב של תענית, אין איסור לאכול. יש לך חובה להיות בתענית, בסדר? הלאו שמוטל על מי שאוכל הרבה, ככותבת ומעלה, הוא רק בא לוודא שאתה תהיה בתענית, שתקיים את העשה. הוא לא לאו שעומד לעצמו. מה? נו. לא, הוא טוען שגם שמה זה נועד רק לוודא שתקים ת'מעקה.

[Speaker C] לא דומה ללא לאכול,

[הרב מיכאל אברהם] אדרבה, פה זה יותר טוב. מה שהרמב\"ן אומר שמה אפשר עוד להתווכח, מה שכתוב פה זה ברור. בסדר? בוא נדבר על כאן. עזוב, בוא נדבר כאן. אז כאן אני אומר, זה בדיוק נובע מהעובדה שדיברתי עליה קודם, שהחובה להתענות היא לא איסור לאכול. זה לא אותו דבר. אתה חייב להתענות, ולכן במהות זה רק מצוות עשה, אין פה לאו. וזה מה שהרמב\"ם אומר: לא מצאנו אזהרה על הלאו הזה. בסדר? לא מצאנו אזהרה על הלאו הזה, אבל אנחנו יודעים שיש אזהרה, הוא הוכיח את זה מחז\"ל, יש \"עניין לא עניין\", איזה דרשה וכולי. למה? כי באמת לא יכולה להיות אזהרה על הלאו הזה. אין דרך לכתוב את זה, אבל זה לא רק שאין דרך לכתוב, אין… זה פשוט קונספטואלית לא נכון. במהות זה עשה. גם כשאתה מטיל על זה לאו, זה רק לאו שבא לוודא שתקיים ת'עשה, שתהיה במצב של תענית. זה לא לאו שמגדיר מצב שלילי, זה לאו שמזהיר אותך יותר שתיזהר לא להיות במצב החיובי, לא לא להיות במצב החיובי, אוקיי? השלכה נוספת, יש מחלוקת, או חקירה, נקרא לזה, לא מחלוקת, בשאלה איך אנחנו מבינים את חובת הצום. האם חובת הצום זה חובה על כל רגע ורגע, או שחובת הצום היא חובה כללית על כל היום? איפה הנפקא מינה? אה? כן, איפה הנפקא מינה? אם קטן מביא שתי שערות באמצע יום כיפור. אם החובה היא על כל רגע ורגע, אז ברגע שהוא נהיה גדול הוא חייב במצוות, בסדר, אז הוא צריך להתענות. אבל אם זאת חובה על כל היום כולו, הפסיד כבר חצי יום, זהו, את היום כיפור הזה הוא כבר לא יוכל לקיים. כי אם הוא יצום מכאן ואילך, אבל הוא לא צם יום שלם, המצווה היא לצום יום שלם, המצווה הזאת לא חלה עליו אם הוא הביא שתי שערות באמצע. בדומה לזה אומרים על על ספירת העומר, שיש מחלוקת בה\"ג ותוספות האם כל יום זה מצווה בפני עצמו או שזה מצווה אחת כוללת, תמימות וכולי. אז גם שם מביאים את הנפקא מינה, קטן שהביא שתי שערות באמצע ספירת העומר, האם מכאן ואילך הוא חייב דאורייתא לספור או שלא? אם זו מצווה אחת אז אז הוא איבד, זהו, את החלק הראשון הוא כבר לא ספר, אז הוא לא יכול להמשיך לספור מכאן ואילך. אז בעצם זה תלוי בשאלה האם המצווה היא על כל רגע ורגע, או המצווה היא מצווה כוללת, על כלל היום. עכשיו אני שואל: במה זה תלוי? מגדירים את המצווה כך או כך. בדיוק ההערה שקודם יצאה לך, בין הארוחות. אם היה איסור לאכול, ברור שהוא איסור על כל רגע ורגע. כל פעם שאתה אוכל אתה עובר איסור, נכון? זה ברור. אבל אם אם מדובר על חובה להתענות, להתענות זה לא לא לאכול. הנה, הנה עכשיו אני מתענה, אני לא אוכל עכשיו, נכון? מישהו היה אומר שאני עכשיו מתענה? אני לא מתענה, אני רק כרגע לא אוכל, אכלתי קודם, אני אוכל אחר כך. כרגע אני לא מתענה. זה לא נכון שכל רגע שאני לא אוכל אני מתענה, דיברנו על זה קודם. לא לאכול זה לא ההפך מלהתענות. להתענות זה חייב להיות על אינטרוול של זמן. להתענות זה איזשהו פרק זמן מסוים שלכל אורכו אתה לא אוכל, ואז אתה מגיע למצב שאתה מעונה, אתה מרגיש רעב. זה הנקודה, לא אי האכילה כשלעצמה, נכון? זה הצד לומר שהחובה להתענות היא לא חובה על כל רגע ורגע. אלא האינטרוול הוא יום כיפור, ביום הזה צריך להתענות. לכן זה עולה פה, האפשרות הזאת. שהחובה תהיה חובה קולקטיבית. לא, אתה צריך לא לאכול כל היום, וזה יוצר מצב של תענית ביום כיפור. לא. לא, יש אחרונים, השאגת אריה נדמה לי שואל את זה גם, שיכול להיות שהתוספת, מסבירים ככה את התוספת. למה צריך לעשות תוספת? כדי שכבר ברגע הראשון אתה תהיה מעונה, כי אתה צריך לקיים את מצוות התענית, ולא רק מצוות אי האכילה. טוב, זאת לא דעה מקובלת.

[Speaker D] אבל התוספת גם לא מספיק. מה? תוספת לא מספיק.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת לא מספיק?

[Speaker D] כאילו אם אני אוכל

[הרב מיכאל אברהם] כל היום ו…

[Speaker D] לא, בסדר, מתי אתה… צריך להגדיר.

[הרב מיכאל אברהם] אז תגדיר איך שאתה רוצה, אני לא יודע. זה מה שהגדירו כחובה, מכאן והלאה תחליט אתה מתי אתה נהיה שבע ומתי לא. אבל שוב פעם, זה מכל מקום לא, לא נכון להלכה, זה לא… הנקודה היא שאתה אמור לא לאכול, אבל המטרה היא להגיע למצב של התענות, לא לא לאכול. ולכן בהגדרה זה על אינטרוול של זמן, זה לא על כל רגע ורגע. זה השלכה ברורה של מה שאמרתי קודם. אם זה היה איסור אכילה, אז למה לא להגיד שעל כל רגע ורגע? כל רגע שאתה אוכל עברת איסור, כי אכלת. נכון? היית מדבר על תענית, שמה עולה באמת האפשרות, אין דבר כזה חובת תענית על כל רגע. ברגע שאני לא אוכל אני לא מעונה, אני לא מתענה. להתענות זה תמיד על אינטרוול, אוקיי? לכן אה אה עולה עולה הצד הזה ש… שלהתענות זה על ה על היום כולו. מה? בפשטות על כל ככותבת הוא עובר איסור. כי זה מיישב לו עוד יותר את דעתו.

[Speaker F] אבל אם הוא כבר שבע?

[Speaker D] אה?

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא שבע וזאת אכילה גסה, אז הוא לא יעבור איסור. אכילה גסה לא עוברים איסור. אבל אכילה לא גסה, גם אם אתה שבע, זה עוד יישוב דעת. נכון, זה יישוב דעת תוספת מעבר למה שהיה לך קודם.

[Speaker D] אם הוא אוכל משהו ב… ב… כאילו בערב, כאילו בשעה לפני ש… הצום אה… מתחיל, זאת אומרת שהוא לא עבר עבירה. למה לא? הוא אוכל כל היום, ועכשיו שבע אז… אכילה גסה.

[הרב מיכאל אברהם] למה הוא לא עבר עבירה? הוא עכשיו שבע. שבע, נכון?

[Speaker D] אז זהו, אכילה גסה.

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, הוא אין אכילה גסה, הוא עכשיו אכל בצום. אני לא לא מבין את הטענה.

[Speaker D] כן, אבל מה מה מה המטרה שלו, שהבעיה של אכילה בצום זה ש… כאילו אם אתה לא שבע, אני אהיה שבע מתי שאני לא אוכל. נכון. אבל אם אני כבר שבע

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, תלוי כמה שבע. אם אתה שבע לגמרי, מה שנקרא אכילה גסה, זה לא שאתה שבע. אם אכילה גסה פירושו של זה כבר אה… משהו שהוא כבר אה… אתה אתה מפוצץ. אומר, זה זה לא נקרא אכילה בכלל. אבל אם אתה שבע, ועכשיו נהיית יותר שבע, זה גם יישוב דעת, גם זה אסור. אוקיי? אז אה… אה… אגב, ה… הנפקא מינה הזאת של קטן שהגדיל באמצע אה… יום כיפור, אה… היא לא נכונה. וגם קטן שהגדיל באמצע ספירת העומר. סתם, במאמר מוסגר, זה לא נכון. למה זה לא נכון? כאן זה תורה בפני עצמה, אני אגיד את זה בקצרה. אה הקטן נגיד שהוא הוא צם ביום כיפור הרי מדין חינוך, מגיל 12 הוא צריך לצום יום שלם. אז מדין מדין חינוך הוא צם אה… הוא צם אה… אה… עד שהוא הביא שתי שערות. נגיד ב-11:00 בבוקר הוא הביא שתי שערות, ואז הוא עכשיו חל עליו חיוב דאורייתא. אז אומרים, כן, אבל אם זה חיוב אחד שלם, אז הוא כבר לא יכול לצום את כל היום. מה שהוא עשה הרי עד עכשיו, זה לא צום דאורייתא, זה רק מדין חינוך. ולצום חצי יום זה לא המצווה, כי המצווה היא על כל היום. אז לכן את יום כיפור הזה הוא הפסיד. אוקיי? זה הטענה. לפי התפיסה שהחובה היא על כל היום, אז אין לו מה להמשיך לצום מהרגע שהוא הביא שתי שערות. אני אומר, לא נכון. גם לפי התפיסה הזאת הוא צריך להמשיך לצום. צריך להמשיך לצום מתרתי. אפשרות אחת, שימשיך לצום מדין חינוך. אז מה אם הוא הגיע לגיל 13? גם צריך לפחות צריך להתחנך כמו הקטנים, גם אם הוא לא יכול עדיין לקיים את זה כמצווה אה… שלמה. למה שלא ימשיך מדין חינוך? אז זה עדיין דרבנן, דין חינוך זה מצווה דרבנן. אבל אני טוען שיותר מזה. הרי גם עד עכשיו הוא צם. הוא רק צם מדין חינוך ולא בגלל המצווה דאורייתא של לצום. אוקיי? רק מדין חינוך הוא צם. אבל בפועל הוא צם. והטענה שלי זה שהחובה להתענות יום שלם, ההגדרה של יום שלם היא לא הגדרה הלכתית, היא הגדרה מושגית. אחרת זה לא נקרא לצום. אמרתי, אם אתה רק לא אוכל, זה לא נקרא לצום. לצום זה כשכל היום לא אכלת. אבל זה לא משנה אם אתה לא אכלת את החצי הראשון של היום מדין חינוך או מדין אחר, תכל'ס אתה מתענה עכשיו. אז מכאן והלאה אם לא תאכל, אתה מעונה, נכון? ומכאן והלאה אתה כן חייב במצוות, אז תמשיך להתענות. נכון? נפקא מינה אם הוא כן אכל, הוא לא קיים מדין חינוך, הוא כן אכל, אז באמת הוא לא יהיה חייב הלאה. אבל אם הוא התענה, רק שהתענה מדין חינוך, אז מה? הדרישה שזה יהיה יום שלם היא לא דרישה הלכתית, היא דרישה מושגית. מושג התענית לא מוגדר אלא אם כן אתה מתענה כל היום. זה מושג, זה לא קשור לחיוב ההלכתי. עכשיו אם בפועל התעניתי, מה זה משנה אם זה מדין חינוך או לא, בפועל התעניתי, אז גם אם אני אמשיך עכשיו את התענית הלאה, התעניתי יום שלם, אז זה כן נקרא שהתעניתי. זה ממש לא משנה אם עשיתי את זה מדרבנן, סתם בהתנדבות או מדאורייתא, ממש לא משנה. אותו דבר בספירת העומר אגב. בספירת העומר מי שאומר תמימות, הבה\"ג שאומר תמימות, אז הוא אומר בעצם זה מצווה אחת גדולה. כן, אבל אם אתה ספרת מדין חינוך עד השלב נגיד עשרים לעומר, והבאת שתי שערות, אז אם עד העשרים לעומר ספרת מדין חינוך, תמשיך לספור מכאן והלאה. למה? כי הדרישה של התמימות היא נובעת ממושג הספירה. מושג הספירה צריך לעבור את כל חמישים הימים. זה לא שאלה של הגדרה הלכתית של המצווה, זה הגדרה של המושג ספירה. המושג ספירה לא יכול להתחיל מ-21 והלאה. אבל אני לא מתחיל מ-21, אני ספרתי מ-1, רק עד 20 עשיתי את זה מדין חינוך, אבל תכל'ס ספרתי. אז אין בעיה, אז ספירה 21, 22, 23 גם היא ספירה, כי היא ממשיכה את הספירה מ-1 והלאה. אז הטענה היא שבשני המקרים האלה הדרישה לתמימות בספירת העומר או לתענית בכל היום היא לא דרישה הלכתית, היא דרישה מושגית. זאת אומרת, ההלכה אומרת להתענות. עכשיו אני שואל את עצמי, מה זה המושג הזה להתענות? להתענות אין פירושו לא לאכול, להתענות פירושו אינטרוול שלם שבו אני מתענה. אז לכן פה זה תלוי רק במציאות אם התעניתי. זה לא משנה אם התעניתי מדין דאורייתא או מדין דרבנן. אם התעניתי, אז אני מעונה. אז בכל השלבים שהיו עד אחרי מאז שהבאתי שתי שערות והלאה, אני מעונה לגמרי. זה לא רק שלא אכלתי, אלא גם הייתי מעונה, אז זה בסדר גמור. אוקיי?

[Speaker C] אם אכלתי בשוגג?

[הרב מיכאל אברהם] אכלת בשוגג, אז מה זה אומר?

[Speaker C] עכשיו אני אמשיך לאכול כל היום?

[הרב מיכאל אברהם] אז זה שאלה, זה אחת הנפקא מינות שמביאים. מי שאכל בשוגג, אם יש טעם שימשיך שימשיך להתענות, כי אם המצווה היא על כל היום, אז הוא כבר לא לא התענה כל היום. נכון. אז אני אני טוען שזה לא נכון. אני טוען שגם מי שאכל באמצע בשוגג צריך להמשיך לצום, אפילו אם זאת מצווה אחת, אפילו אם זאת מצווה אחת. למה? בגלל שבסוף בסוף הוא עדיין מעונה, התענות על ה על כל האינטרוול. אבל אתה צריך להתענות בכל רגע, רק לא לאכול ברגע מסוים זה לא נקרא להתענות באותו רגע. אבל החובת התענית יכולה להיות חובה על כל רגע, ובלבד שאתה לא רק לא אוכל אלא גם מתענה. אוקיי? אז אם אתה עושה את זה על כל היום, שם יכול שהתענית גם אם אכלת בשוגג באיזשהו רגע. בסדר? רק הערה אחרונה שאני רוצה עוד להעיר בהקשר הזה: הרמב\"ם, אמרתי לכם שכש… שדבר יוצא מדרשה, אז אז הוא לא מהווה אזהרה, זה דברי סופרים. עכשיו פה, במקרה של יום כיפור, הרי הרמב\"ם מביא דרשה, זה הגמרא בעצם בהמשך פה ביומא. הוא מביא דרשה: אם אינו עניין, כן, הרי יש אכילה… אזהרה על אזהרה על מלאכה, ומכאן אנחנו לומדים אזהרה לעינוי, כי זה אזהרה על מלאכה לא צריך, לומדים את זה בקל וחומר, אז אם אינו עניין לאזהרה מאכילה… ממלאכה, תנהו עניין לאזהרה מאכילה, מעינוי, אוקיי? אבל אבל הקל וחומר הזה והדרשה הזאת לא יכול לייצר אזהרה. אז איך הרמב\"ם מבין מכאן שיש לאו? שוב, יש לו הוכחה מחז\"ל שהם הבינו שיש פה לאו, הוא רק מביא מה המקור, מאיפה חז\"ל ידעו את זה. מכאן, מהדרשה הזאת של אם אינו עניין. אבל זה לא מספיק, זה דרשה, דרשה לא מספיקה כדי לייצר אזהרה. אז פה, אני רק אגיד את זה בקצרה, הרמב\"ם בהקדמה לספר… לספר המצוות, אחרי השורש ה-14, הוא נכנס להקדמה לספר המצוות, שם הוא אומר שאם העונש כתוב בתורה, אז האזהרה יכולה להיות גם מדרשה. זאת אומרת, אזהרה סתם מדרשה שאין לך עונש ואין כלום, אתה יש לך דרשה ולמדת שמשהו אסור, מקל וחומר, מגזירה שווה, מה שלא יהיה, זה לא הופך את זה לאיסור דאורייתא. לא מלקין על זה, לא זה לא, אין עונשין מן הדין. אוקיי? אבל אם העונש כתוב, ואין לך אזהרה, את האזהרה אתה לומד מדרשה, אז ברגע שלמדת אותה מדרשה, זה מספיק טוב אם העונש כתוב. מה הרעיון? כי הרי אם העונש כתוב הרי אנחנו יודעים שאין עונש בלי אזהרה, זה החינוך שראינו, אוקיי? אנחנו יודעים כבר שברור שהדבר הזה הוא אסור. אה, אם זה ככה ומצאנו דרשה, אז הדרשה אומרת שזה באמת אסור. ואם לא היינו יודעים שזה אסור, אז הדרשה לא מספיקה כדי להפוך את זה לציווי, ללאו, כן? למשהו שהתורה אוסרת עליי. לכן, הרמב\"ם שם בעצם, הרמב\"ם פה, ב… בעצם רומז למה ש למה שהוא אמר שם בהקדמה. כן, אומר ולשון ספרא: \"כל נפש אשר לא תעונה ונכרתה\", הרי זה עונש עינוי. אבל אזהרה לעינוי ליום עצמו לא שמענו. כשהוא אומר עונש מלאכה, שאין תלמוד לומר שכבר קל וחומר הוא וכולי, אז אם כן למה נאמר עונש מלאכה? ללמוד הימנה אזהרה לעינוי. בסדר? מה הוא אומר? יש הרי כבר עונש כרת. אם יש עונש כרת, אז גם אם האזהרה היא יוצאת מדרשה, זה מספיק טוב, כי עונש הכרת כתוב. אם לא היה עונש, אזהרה מדרשה לא מספיקה, אבל אם יש עונש, אז האזהרה מדרשה מספיקה, וזאת האזהרה מדרשה שיש. אבל באמת תראו את ההתפתלות, הוא אומר, אזהרה לעינוי ליום עצמו לא שמענו, כי אין דבר כזה אזהרה לעינוי, אי אפשר אי אפשר להגיד דבר כזה, נכון? התורה לא יכולה להגיד דבר כזה, ולכן תראו את לשון הרמב\"ם בהתחלה שהזהירנו מאכול ביום כיפור. רואים? פה. הזהירנו מאכול ביום כיפור. הוא לא מצליח להגיד בשפה של תענית: הזהירנו מ לא להתענות ביום כיפור, אומרים זה זה נורא מסורבל, אז לכן אתה אומר הזהירנו מאכול ביום כיפור, לא? אבל למעשה הכוונה היא להזהירנו מ לא להיות בתענית, זאת האזהרה. גם כאן אותו דבר, קראנו פה בהקדמה, רואים? הנה פה אומר: ארבע מצוות עשה, להתענות בו, אתם רואים? זה מצוות עשה, להתענות בו, והלא תעשה זה שלא לאכול ולשתות בו. הלא תעשה לא מנוסח בשפה של תענית, כי אין איך לעשות את זה בעברית. אבל למעשה הכוונה לתענית, ואז זה בעצם איסור שכל עניינו זה לתמוך בעשה. הוא לא באמת איסור לאו כרגיל. בעצם מהותית זה עשה של להתענות. הלאו רק בא לוודא שאתה תקיים את העשה של העינוי, זה הכל.

[Speaker C] אסור ליהנות. רק הנאה. זה איסור.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, זה אותו דבר, אז לאכול זה הנאה.

[Speaker C] לא, בע', הנאה. לא, הוא אומר לך כאילו האזהרה היא לא ליהנות. כן.

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שהוא אומר, אזהרה לא לאכול, לא לאכול זה לא ליהנות. לאכול ולשתות זה פשוט דוגמאות להנאה. בכל מקום שהתורה אומרת איסור הנאה, היא משתמשת בביטוי \"לא תאכל\", וזה נקרא איסור הנאה, כי האכילה זה אחת מדוגמאות ההנאה, הרמב\"ם כותב את זה בכמה מקומות. כשאומרים לא לאכול זה בדיוק כמו להגיד לא ליהנות. בסדר? טוב, נעצור כאן.