דרשות "מתחרות"?

כדי לעשות סדר בדרשות השונות על הפסוק "אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר" (ויקרא ה, כד) בפרשת אשם גזלות, יש להבחין בין שני רובדים שונים של דרשות:

1. רובד המבנה הפורמלי (מידות הדרש המקיפות)

הסוגיות בשבועות (לז ע"ב) ובבבא קמא (סג ע"א) עוסקות במודל הלוגי-צורני של הפרשה כולה ובשאלה מהו רדיוס ההכללה שלה:

• חכמים (דבי רבי ישמעאל) דורשים במידת כלל ופרט וכלל: "וכחש בעמיתו" – כלל; "בפקדון או בתשומת יד או בגזל…" – פרט; "או מכל אשר ישבע עליו" – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט (מטלטל וגופו ממון, למעט קרקעות, עבדים ושטרות).
• רבי אליעזר / רבי עקיבא (דבי רבי עקיבא) דורשים במידת ריבוי ומיעוט וריבוי: ריבה הכל, ומאי מיעט – מיעט שטרות בלבד.

  הדיון ברובד הזה אינו עוסק בדין מקומי מסוים, אלא בטכניקה הפורמלית של הגדרת קבוצות בהלכה – כיצד התורה משתמשת במבנה של כללים ופרטים כדי לקבוע אילו עצמים כלולים בדיני הפרשה ואילו הוצאו ממנה.

2. רובד הלימוד המקומי (דרשת ייתור / קישור)

לעומת זאת, הדרשה של רבי שמעון בבבא מציעא (מח ע"א), "ליתן את האמור למעלה למטה" (שלפי רב באה "לרבות תשומת יד להישבון"), היא דרשה מקומית-תוכנית. רבי שמעון מנצל את המבנה הניסוחי המיוחד של הפסוק כדי ליצור זיקה והשוואת דינים בין הפרטים השונים שנאמרו בפרשה (בין הרישא לסיפא).

תפיסת הדרשות הללו תלויה בשני כיוונים ניתוחיים המוכרים בלמדנות התלמודית:

א. במישור הפורמלי – דרשות חלופיות (שיטות שונות):

אם נסתכל על הדברים בעיניים פורמליות-קשיחות, כאשר תנא מסוים (כמו רבי שמעון) מקצה תיבה או פסוק לדרשה ממוקדת מסוימת ("ליתן את האמור למעלה למטה"), התיבה הזו כבר "תפוסה" עבורו ללימוד הספציפי הזה. לפי כיוון זה, ייתכן שלשיטת רבי שמעון הביטוי אינו משמש ככלל-בתרא במסגרת המבנה של כלל ופרט וכלל, או שהוא דורש את הפרשה במבנה מתודי אחר.

ב. במישור המהותי – תפקיד כפול וכפול-רובדים (האפשרות הסבירה יותר):

בלוגיקה של הדרש התלמודי, מבנה מקראי יכול לשרת בו-זמנית שתי פונקציות ברובדים שונים:

1. ברובד הצורני-המבני: עצם העובדה שהפסוק חותם בביטוי כולל ("או מכל אשר ישבע") מעמידה אותו כ'כלל בתרא' המשלימה את המבנה המשולש של כלל ופרט וכלל (או הריבוי השני בריבוי ומיעוט).
2. ברובד התוכני-המקומי: אותם מילים עצמן, בשל הניסוח המיוחד שלהן, משמשות את רבי שמעון ללמד את הזיקה בין הדינים ("ליתן את האמור למעלה למטה").

כפי ששיערת בצדק בחלק השלישי של שאלתך: עצם דרשתו של רבי שמעון מחייבת לראות בביטוי הזה ביטוי כולל. כדי שניתן יהיה "ליתן את האמור למעלה למטה" ולהחיל את דין ההישבון/החומש על כל פרטי הפרשה, הביטוי המקשר חייב להיות ביטוי בעל אופי כולל ומרחיב. ממילא, האופי הכולל שלו הוא זה שמשבץ אותו כ'כלל' במסגרת המבנה הרחב של הפסוקים. זה יכול לערער את האמור עד כאן שכן אם יש סיבה טובה לניסוח כולל אולי איןו לדרוש אותו לדרשות כלל ופרט וכלל. אם זה כך, אז מדובר במחלוקת בין חכמים כיצד לדרוש.

ישנה גם אפשרות נוספת שהריבוי של תשומת יד בעצמו יוצא מהריבוי של כלל ופרט וכלל. זה מקרה שכלול בכל מה שהתרבה. מהלשון לא נראה כך, כי הלימוד לא מנוסח ככלל ופרט וכלל אלא מהריבוי עצמו. סביר שאלו דרשות חלוקות.