נושאים בפרק ד' דסנהדרין – שיעור 2 – הרב מיכאל אברהם

אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו בפעם הקודמת דיברנו קצת על ההגדרה של חושן משפט, או בעצם כמה כמה הבחנות. אמרתי שבניגוד לחלוקה שרבי עושה בין ששת הסדרים והמסכתות השונות, שזאת חלוקה תוכנית, מהטור והלאה אנחנו רואים שמופיעה חלוקה של ההלכה לחלוקות לקטגוריות, לא לנושאים, או לא רק לנושאים. וארבעת הטורים, שגם השולחן ערוך הולך בעקבותיהם, בעצם מחולקים לשתי קבוצות של שני טורים: אורח חיים ויורה דעה זה, אפשר לומר, הלכה, וחושן משפט ואבן העזר זה דיינות או המשפט ההלכתי. ואחרי זה נכנסנו להגדיר את חושן משפט עצמו, ואמרתי שחושן משפט מתייחד בזה שזה אוסף החובות שיסודן בזכויות של האחר. יש חובות שלי, חובות שמוטלות עליי כלפי מישהו אחר, ויש חובות שלי כלפי מישהו בגלל שלו יש זכויות לגביי. ולכן, למשל, צדקה או ריבית זה ממוקם ביורה דעה. למה? כי שהחובה שלי לתת צדקה לעני אין יסודה בזכות שיש לעני לקבל צדקה ממני. אותו דבר, החובה להשיב את הריבית, למרות שיוצאת בדיינים, דיברנו על זה, אבל היא יוצאת בדיינים מדין כפייה על המצוות, היא לא יוצאת בדיינים מדין זה שהיא מגיעה לשני, שלשני יש זכות לקבל ממני את הכסף. ולכן שתי החובות האלה, למרות שהן חובות שבין אדם לחברו בממון, והיינו מצפים שהם יהיו בחושן משפט, הם ביורה דעה, כיוון שההגדרה של חושן משפט זה לא חובות ממוניות שבין אדם לחברו, אלא חובות שיסודן בזכות של החבר, בזכות של האחר. חובות שלא מיוסדות על הזכות של האחר הן לא יופיעו בחושן משפט. כתוצאה מזה, גם יש הבדל באינסטנציה שדנה בשתי בשני סוגי ההלכות האלה: באורח חיים ויורה דעה מי שדן זה הרב או הפוסק, ובחושן משפט ואבן העזר מי שדן זה בית הדין, דיינים. ויש הבדל בין שתי הקטגוריות האלה בגלל שדיינים תפקידם להציל עשוק מיד עושקו. מה הכוונה? אם אני לא עושה, נגיד אני לא נותן צדקה לעני, אז מה הבעיה בזה? הבעיה בזה לא שפגעתי בזכויותיו של העני, כי לעני אין זכויות. לי יש חובה לתת לו צדקה, אבל הוא אין לו זכות לקבל ממני את הצדקה. אז כיוון שכך, הוא לא יכול לקחת אותי לבית דין ולתבוע אותי שאני אתן לו את הצדקה, נכון? כי זכויותיו לא נפגעו, אין לו זכויות בהקשר הזה. לעומת זאת, לווה שלא פרע… מלווה שלא פרעתי לו את החוב, הוא יכול לקחת אותי לבית דין. למה? כי יש לו זכות לקבל ממני את הכסף, מגיע לו ממני כסף. החובה שלי לתת לו כסף יסודה בזכות שיש לו, ולכן הוא יכול לקחת אותי לבית דין. חובות שאין יסודן בזכויות לא מגיעות לבית דין. בית דין תמיד מגן על עשוק, מציל עשוק מיד עושקו, מגן על מישהו שנפגעו זכויותיו, הוא מציל את זכויותיו של האדם. ולכן כשאני עותר לבית הדין, אני בעצם אומר להם: תשמעו, נפגעו זכויותיי, תגנו עליי, אני רוצה שלא ייפגעו זכויותיי. זאת העילה שמעוררת את הדיון בבית הדין. נדמה לי שהבאתי את הדוגמה הזאת מהמדרש, נכון? עם אלכסנדר מוקדון שם באפריקי. אני חושב שהבאתי את זה, שהוא ראה שמה איזה מלך שסיפרו לו על חוכמתו וצדקתו וכולי, אז הוא הלך שמה, הוא ראה אותו דן דינים, ובאו לפניו שני אנשים. אחד מכר לשני חצר, והשני שקנה את החצר מצא בתוכה מטמון. והשני שמצא את המטמון רצה להחזיר אותו לראשון, כי מה, אני קניתי חצר, לא קניתי מטמון. והראשון שמכר את החצר אומר: לא, מכרתי את החצר וכל אשר בה, אז אם היה שם מטמון, הרוויח. זאת אומרת, כל אחד מהצדיקים האלה רצה לתת לשני את המטמון. כן, אז יש לך בן, בת, שיתחתנו והכול יהיה נהדר. אבל השאלה היא באמת מה הדין אומר, עזבו את הפתרונות המעשיים, מה באמת הדין אומר במצב כזה? למה בחושן משפט לא נמצא דין כזה? התשובה היא בגלל שלא שייך לחושן משפט. זכויותיו של אף אחד לא נפגעו פה, אף אחד לא עותר לבית הדין ואומר לו: תגן עליי, זכויותיי נפגעו. הפוך, אני חושב שזכויותיו נפגעו ולכן אני רוצה לתת לו, והוא אומר: לא, זכויותיי לא נפגעו, להפך, זכויות… זכותיך נפגעו, אני רוצה לתת לך\". אף אחד לא מבקש הגנה מבית הדין. אם לא מבקשים הגנה מבית הדין, לא מתעורר דיון. אין דיון בבית הדין. אגב, אפשר לשאול את השאלה ההלכתית. זאת אומרת, הלכתית אני יכול לשאול, למי שייך מטמון כזה אם מכרתי חצר, למי שייך מטמון כזה? גמרא אפילו עוסקת בזה שם באלו מציאות, בכותל ישן שמה עם המעות של הכנענים וכל מיני דברים כאלה. זאת אומרת, הדיון הזה בהחלט יכול להתנהל, לא בבית הדין. זה דיון שיתנהל אצל הרב, הפוסק. הפוסק יוכל להגיד מה, מי צודק פה. אבל למה זה פוסק ולא דיין? הרי פה זה אפילו שאלה של קניינים, לכאורה זה שייך לחושן משפט. בגלל שאין פה הגנה על זכויות. בית הדין עוסק אך ורק בהגנה על אדם שזכויותיו נפגעו, או הוא טוען שזכויותיו נפגעו ובית הדין צריך לברר את העניין הזה. רב עוסק בשאלה מה הדין אומר, לא קשור לזכויות או לא זכויות. זה יכול להיות דין שקשור לדיני ממונות, וזה יכול להיות דין שקשור לתרומות ומעשרות או למאכלות אסורות או כל מיני דברים כאלה, זה לא משנה, או הלכות שבת. זאת אומרת, לא צריך שמישהו ייפגע מזה. אני בא אל הרב, אני רוצה לדעת מה עליי לעשות. זה תפקידו של הרב. בית הדין צריך להכריע האם זכויות פה נפגעו, ולנקוט צעדים כדי שהן לא ייפגעו, אם הוא מגיע למסקנה שהן נפגעו. אוקיי? זה הבדל תהומי. ולכן, מי שעוסק בבעיות חושן משפט זה דיינים, זה בית הדין. מי שעוסק בבעיות של אורח חיים ויורה דעה, זה הרב. גם באבן העזר, אגב, זה דיינים, כי שוב פעם, יש לזה השלכה ציבורית ולכן… הערתי על זה, אני חושב, בסוף השיעור הקודם. עוד… עוד הערה אחת לגבי ההבדל הזה: פוסק, עוד פעם, אני חושב שאנשים לא מבינים נכון את העניין הזה, פוסק אינו אלא מומחה הלכתי. מומחה הלכתי. זאת אומרת, אתה רוצה לדעת מה ההלכה אומרת, אתה לא מספיק מומחה, אתה הולך למי שכן מבין והוא אומר לך מה ההלכה אומרת במקרה כזה. למומחה מהסוג הזה אין סמכות. אני לא חייב לשמוע בקולו. הוא אמר את מה שהוא אמר. יכול להיות שאם אני לא אעשה את זה וטעיתי, אני אתן את הדין בבית דין של מעלה. יגידו לי, \"נהגת לא בסדר, חיללת שבת, אכלת משהו אסור\", כל מיני דברים כאלה. לא קשור. אבל אף אחד לא יבוא אליי בטענה, \"למה לא שמעת בקולו?\". אני לא צריך לשמוע בקולו, אני מתייעץ איתו. זה כמו שכשהלכתי לרופא והוא רשם לי תרופה, אני לא חייב לקחת את התרופה. ההיגיון אומר לקחת את התרופה כי הוא מבין בזה ואני לא. אבל אף אחד לא יכול לתבוע אותי על זה שלא שמעתי בקול הרופא. אני לא צריך לשמוע בקול הרופא! אני בא אליו להתייעץ כי הוא מומחה, כי הוא מבין. אוקיי? רב פוסק, זה התפקיד שלו. זה מומחה הלכתי, זה הכל. נכון, פסק הלכה לא מחייב. ההלכה מחייבת, לא פסק ההלכה. זה בדיוק ההבדל. זאת אומרת, אתה צריך לקיים את ההלכה, אבל פסק ההלכה, הוא אומר לך מה ההלכה אומרת. אם השתכנעת, תעשה. לא השתכנעת, אל תעשה, אבל תיקח סיכון שאולי לא קיימת את ההלכה ויבואו אליך בטענות על זה. אבל לא יבואו אליך בטענות על ה… על זה שלא שמעת בקול הפוסק. כמו עם הרופא: אם לא לקחת את התרופה, יכול להיות שתמות או תחלה, בסדר, כי זה תוצאה של שנהגת לא… לא הגיונית או לא נכון, אבל אף אחד לא יבוא אליך בטענות: רגע, למה לא שמעת בקול הרופא? אוקיי? זה… אולי אני אגיד איזה משפט על העניין הזה: זה מה שנקרא, אני קורא לזה, סמכות מהותית. סמכות מהותית זה סמכות של רופא. הוא לא באמת מוסמך, אלא במהות, בתוכן העניין הוא מבין בזה. זאת אומרת, הוא מומחה, אז אם הוא אומר, זה כנראה נכון. זה הכל. אז מה שאני צריך לעשות את זה, זה פשוט בגלל שזה כנראה נכון, לא בגלל שהרופא אמר. זה שהרופא אמר, זה רק אינדיקציה מבחינתי שזה כנראה נכון. אבל אין לי חובה לשמוע בקול הרופא. סקנד אופיניון, נכון, באופן עקרוני אין שום מניעה. נכון, אין שום מניעה. ההלכה אומרת שחכם שאסר, אין חברו רשאי להתיר, וזה רק בגלל כבודו של המתיר הראשון, זה גזירות, זה בכלל לא קשור לשאלה של סמכות, אין לו סמכות לפוסק הראשון, וגם על זה כבר עשו המון המון סייגים, אנחנו כן הולכים לסקנד אופיניון הלכתי. בכל אופן, את זה אני אני אחדד קצת את העניין הזה של סמכות, כי אני חושב שהוא מאוד חשוב בהקשר הזה. במושגי סמכות, צריך להבחין בין שני סוגי סמכות: יש סמכות פורמלית וסמכות מהותית. סמכות פורמלית זה סמכות של הכנסת. הכנסת קובעת חוק, החוק הזה מחייב. הוא מחייב לא כי הכנסת חכמה, לא כי הכנסת מומחית בתחום כזה או אחר. היא לא, לא זה ולא זה. אוקיי? למה היא מחייבת? משום שזאת הכנסת. זאת אומרת, השיטה שלנו אומרת שהכנסת זה המוסד המחוקק, ואם הם מחוקקים אז זה מחייב, זה, כך קבענו את השיטה, אוקיי? בסדר, זה הסיבה למה קבענו כך את השיטה, אבל אני אומר, כרגע קבענו את השיטה כך, והסמכות של הכנסת אפשר לומר שהיא סמכות מוסדית. סמכות מוסדית הכוונה, הסמכות שלה נובעת מזה שהיא הכנסת, לא מזה שהיא מומחית, לא מזה שהיא חכמה, לא מזה שהיא צדיקה, ולא משום דבר כזה, שום דבר מהדברים האלה לא מתקיים שם. רק פשוט בגלל שהיא הכנסת, זה הכול. עכשיו, זה לא אומר שלא כדאי שהם גם יהיו חכמים וצדיקים, אבל מה לעשות? זאת סמכות פורמלית, אוקיי? סמכות מהותית זה סמכות כמו של רופא. לרופא אין שום סמכות פורמלית, אני לא צריך לשמוע בקולו. אבל הוא מומחה, הוא מבין בזה, אם הוא אמר, זה כנראה נכון. כנראה, רופא יכול לטעות כמובן, אבל זה כנראה נכון, אוקיי? זאת סמכות מהותית. עכשיו בואו נחשוב רגע, נחזור חזרה לעולם המשפטי, לא דווקא בהלכה, אני מדבר על בתי משפט. נגיד שאני הולך לפרופסור למשפטים, יש לי איזושהי בעיה משפטית, הלכתי להתייעץ עם מישהו שהוא משפטן מומחה, עורך דין, פרופסור, לא משנה מה שלא יהיה, הולך להתייעץ איתו. האם אני חייב לשמוע בקולו? ברור שלא, נכון? כמו רופא, זאת אומרת הוא מומחה לתחום, הוא יגיד לי מה לדעתו התחום הזה אומר, מה מה העובדות בקשר לתחום הזה. אני הולך אליו להתייעצות עם מומחה, אם לא שמעתי בקולו, יכול להיות שעברתי על החוק ואני אתבע על זה, אבל אף אחד לא יבוא אליי בטענות למה לא שמעת בקולו, לא צריך לשמוע בקולו. מה קורה אם אני הולך לפני שופט, והשופט אומר לי משהו שאני צריך לעשות?

[Speaker C] מה קורה שם?

[הרב מיכאל אברהם] שם אני חייב לשמוע בקולו, נכון? יותר מזה, אפילו אם הוא טועה, על ימין שהוא שמאל. גם אם הוא טועה, זה בכלל לא משנה. אני צריך לשמוע בקולו כי הוא אמר, לא כי הוא צודק. והם שניהם משפטנים.

[Speaker C] לא,

[הרב מיכאל אברהם] לא אמרתי שאין פה צדק, אבל זה לא בגלל שהוא צודק. זאת אומרת, הנקודה היא שאני לא הולך אליו בגלל שהוא מומחה משפטי, אני הולך אליו בגלל שהוא מכהן בתפקיד של שופט. הסמכות שלו היא סמכות מוסדית, היא לא סמכות כתוצאה ממומחיות, אוקיי? תגיד, הפרופסור למשפטים יכול להיות מומחה יותר גדול מהשופט, זה לא משנה, משום שברמה המוסדית הוא לא מוסד מחייב בשיטה שלנו. הוא יועץ לכל היותר, יכול להתייעץ איתו. שופט, יש לו סמכות בגלל שהוא התמנה, זו סמכות פורמלית, אני חייב לשמוע בקולו. תחשבו על פסיכיאטר מחוזי, אוקיי? אני הולך לפסיכיאטר להתייעץ, אני חייב לשמוע בקולו? ברור שלא, נכון? אבל אם אני הולך לפסיכיאטר מחוזי והוא קובע משהו, הוא יכול לכפות אותי, יכול לאשפז אותי בכפייה בהינתן תנאים מסוימים. למה? בגלל שהוא יותר מומחה מהפסיכיאטר ההוא שגר בבית ממול?

[Speaker C] נכון, יש

[הרב מיכאל אברהם] לו סמכות מוסדית, הוא קיבל סמכות בתור פסיכיאטר מחוזי, הסמכות הזאת באה מהממשלה או מהכנסת, לא מה, זו לא סמכות מקצועית, לא בגלל שהוא פסיכיאטר יותר טוב מהפסיכיאטר האחר, בדיוק כמו עם השופט, אלא בגלל שהוא ממונה במוסד הזה של פסיכיאטר מחוזי, הוא מכהן במוסד הזה, ולכן יש לו סמכות, אוקיי? לכן גם בעולם ההלכתי, גם בעולם ההלכתי, כשאנחנו מדברים על סמיכת חכמים, סומכים מישהו כדיין. סמיכת חכמים יש לה שני אספקטים: אספקט אחד זה לבדוק את המומחיות המקצועית שלו, זאת אומרת לדעת שהוא יודע את החומר. האספקט השני זה לתת לו את הסמכות הפורמלית, למנות אותו לדיין. כי זה שהוא יודע את החומר, אז מה? הוא יודע, אבל אני לא חייב לשמוע בקולו. כדאי לשמוע כי הוא מבין בזה, אבל אני לא חייב לשמוע בקולו, אין פה סמכות פורמלית. ברגע שהוא מתמנה להיות דיין, הוא מקבל הסמכה לדון לא במובן של הוא מומחה, אלא במובן שהוא התמנה להיות דיין, אז הוא קיבל סמכות מוסדית. עכשיו אני כבר חייב לשמוע בקולו. אם הוא מזמן אותי או אם הוא פוסק את הדין ביחס אליי, אז אני חייב לשמוע בקולו. והגמרא בסנהדרין בדף ה' מתעורר שמה, מתגלה שם מחלוקת בין מרכז התורה בבבל למרכז התורה בארץ ישראל. השאלה, מי זה שיכול להסמיך דיינים? נשיא הסנהדרין בארץ ישראל או ריש גלותא בבבל? אוקיי? לא, לא, לא, שם זה לא היה קשור ללוח. אז השאלה מי יכול לסמוך דיינים? אז הגמרא מביאה שמה שהייתה מחלוקת בין המרכז בארץ ישראל, לא, אז הגמרא אומרת שלא. הרשות של ריש גלותא היא לכל העולם, והרשות של הנשיא בארץ ישראל, נשיא הסנהדרין בארץ ישראל, זה רק לארץ ישראל. הוא, יש לו סמכות מקומית. כן, אבל עכשיו צריך להבין, לא נקטו שם את המילה \"הסמכה\", נקטו שם את המילה \"רשות לדון\". מה ההבדל? ההבדל הוא, הסמכה עושה את שני התפקידים. הסמכה בעצם, כשאני מסמיך מישהו לדון, זה אחרי שבחנתי אותו וראיתי שהוא יודע את החומר, ומיניתי אותו להיות דיין. מעכשיו יש לו גם סמכות מוסדית, פורמלית, אוקיי? הסמכה עשתה את שני הדברים. בבבל, עכשיו בארץ ישראל באיזשהו שלב כבר לא היה מלך, לא הייתה רשות שלטונית, ולכן מה שקרה זה שנשיא הסנהדרין עשה את שני התפקידים. הוא נתן את הסמכות המקצועית, זאת אומרת הוא בחן את הדיין לבחינות לדיינות, וב' הוא נתן לו גם את הסמכות המוסדית. הוא היה גם השליט החילוני, נשיא הסנהדרין, לא היה מלך. מאות שנים כבר לא היה מלך, אוקיי? אז הוא עשה את שני התפקידים. באיזשהו שלב פתאום בבבל נוצרה סמכות חילונית, כן? \"לא יסור שבט מיהודה\" אלו ראשי גלויות שבבבל, שרודים את העם בשוטים, כן, בשבט. מה זאת אומרת? ריש גלותא היה נחשב מלך. לכן הוא היה גם מבית דוד, הגמרא אומרת, נכון? ריש גלותא היה נחשב מלך. מה זה אומר? כי הוא היה בעצם האחראי על כל היהודים בכל העולם. זה אומר שבעצם הסמכות החילונית, סמכות השלטונית, לא שזה אומר שהוא היה בלי כיפה, אלא הסמכות היא סמכות חילונית, זאת אומרת, הוא בעצם היה האחראי האדמיניסטרטיבי, השליט החילוני, הממשלה, אוקיי? הוא המלך. בסדר? ולכן את הרשות לדון נותן ריש גלותא. את ההסמכה במובן המקצועי נותן בית דין בארץ ישראל. יכולים גם לתת בבבל, אבל זה לא יהיה הסמכה, כי הסמכה עושים רק בארץ ישראל. אבל רק את המימד הזה, את המימד של הבחינה המקצועית. את המימד של הרשות לדון, זה תפקידו של המלך, וכשאין מלך זה עבר לנשיא הסנהדרין. אבל פתאום בבבל נהיה מלך, ריש גלותא, אז חכמי בבל אומרים: רגע רגע, שנייה, הרשות לדון חזרה חזרה, יצאה מתחת ידיו של נשיא הסנהדרין, ועכשיו היא עוברת לריש גלותא. והגמרא פוסקת ככה. טוב, זה הבבלי, אז זה לא חוכמה, אבל הבבלי פסק ככה, אוקיי? סמוכים זה שניהם. נכון? ולכן בדרך כלל הסמיכה נעשתה, זאת אומרת כשהיה מלך, אני חושב, אין תיעוד לזה אבל כנראה כשהיה מלך, הסמיכה נעשתה בשני הערוצים. היה ערוץ אחד של הסמכה מקצועית, זאת אומרת לראות שהוא מומחה, וההסמכה השנייה זה המלך מינה אותו להיות דיין. כמו שאצלנו, לוקחים משפטן והמלכות או הממשלה ממנה אותו להיות שופט. הוועדה למינוי שופטים, לא הממשלה. ממנה אותו להיות שופט, אוקיי? זה לא מינוי מקצועי, זאת אומרת את הבחינה המקצועית הוא עבר בלשכת עורכי הדין או אני לא יודע איפה. המינוי המוסדי שלו הוא מינוי על ידי השלטון, זה לא שאלה מקצועית, אוקיי? עכשיו, מה שקרה בארץ ישראל היה מצב פתולוגי, כיוון שמלך כבר לא היה המון זמן, ושני התפקידים התנקזו אל נשיא הסנהדרין. אז הוא בעצם עשה את שני הדברים ביחד. עכשיו, אנשי ארץ ישראל אחרי מאות שנים בלי מלך, כבר שכחו את העובדה שבעצם ההסמכה כוללת שני אספקטים, לא אחד. מבחינתם זה כבר היה ברור שנשיא הסנהדרין עושה הכל ו וזהו, ורק נשיא הסנהדרין עושה את זה. ואז באים חכמי בבל ואומרים: רגע רגע, אתם התבלבלתם. זאת אומרת זה רק מאז שפסקה המלכות, אבל כשהיה מלך, הייתה הרשות החילונית, שהיא קובעת מי יקבל את הסמכות המוסדית לדון, והייתה את הסמכות הדתית, הסנהדרין, שבחנה אותו ואמרה לו האם הוא ראוי מקצועית לדון. אנחנו במשנה ובגמרא, אנחנו יודעים, זה כבר אחרי עידן שיש מלך. אנחנו את כל המקורות שאנחנו מכירים הם מקורות מהעידן שכבר אין מלך. ולכן כשאנחנו מסתכלים במשנה ובגמרא לא תראו את זה, כי במשנה ובגמרא זה כבר מצב שבו נשיא הסנהדרין עושה הכל, ולכן ההסמכה זה פשוט בבית דין, הכל, אין אין רמז לזה שיש פה גם תפקיד של המלך. הגמרא הזאת בסנהדרין בדף ה', היא בעצם המקור לעניין הזה. ומי שמכיר את דרשות הר\"ן הידוע בדרוש י' נדמה לי או י\"א, הוא מדבר שמה על העניין הזה שיש למלך מערכת משפטית מקבילה למערכת ההלכתית ו וכולי. הוא מדבר בעצם על ה על ה על שתי הרשויות האלה, הרשות החילונית והרשות הדתית, והיחסים המורכבים ביניהם. כן, למשל אצלנו, נגיד, הממשלה ממנה את הרבנות הראשית, את הרב הראשי, או לא משנה, המוסדות, השלטון ממנה את הרבנות הראשית. מה זה אומר? כלום. בסך הכל אומר שמטעם המדינה הוא הפקיד הממונה, נכון? זה לא אומר שום דבר ברמה ההלכתית, התורנית. אף אחד לא אומר שהוא תלמיד חכם בכלל, הרבה פעמים הוא לא. אין לזה שום קשר, הוא קיבל מינוי להיות פקיד מטעם מטעם המדינה. זה הכל, הוא פקיד מטעם המדינה שאחראי על הסדרת לא יודע מה, כשרות, רישום נישואין וגירושין וכדומה. זה הכל, בלי שום כל הגלימות הנוצצות שמסביב זה אחיזת עיניים פוליטית. טוב, אז אני אומר, פה פה בדיוק מתקיים ההיפך, זאת אומרת פה יש הסמכה מוסדית שאין לה שום גיבוי במישור המקצועי. זאת אומרת, אין פה אין פה, הציבור הדתי לא קיבל על עצמו את הרב הראשי בתור גדול הדור, כן, התלמיד חכם הכי גדול שברמה המקצועית הוא באמת זה שצריך להיות המוביל, נקרא לזה, או המכריע. ברור שלא, הרי כולם מבינים מי נמצא שם. אז לכן פה החלוקה היא חלוקה מנוגדת. פה זה רק סמכות מוסדית שאין לה בכלל משמעות ברמה התוכנית. אוקיי? לכן כשמדברים איתי על התקנות של הרבנות הראשית, האם אלה לקדש כך, לקדש אחרת, פשוט בדיחה, זאת אומרת מי זה מעניין. זאת אומרת, מבחינת החוק, אז החוק הסמיך אותם, הם הפקידים הקובעים, אוקיי, אבל מה זה קשור להלכה? בהלכה אין לזה שום שום משמעות למה שהם אומרים. מה? לא, זה אמור להיות שתהיה התלכדות, שהמלך כשהוא ימנה מישהו, אז זה יהיה אחרי שהוא יעבור גם את המסננת המקצועית. אמרתי, יש לו את הסמכות במובן השלטוני. במובן השלטוני זאת הסמכות, אבל האם זה אומר שיש לזה תוקף הלכתי למה שהוא אומר? ממש לא. למה כן? לא, הוא מקבל סמכות אבל להיות פקיד, לא סמכות לנהל את החיים הדתיים שלי. הוא מקבל סמכות להיות פקיד, אותה סמכות שהוא קיבל, בסדר. מה? כן, אבל לא במישור ההלכתי. זאת אומרת, אם הוא אומר לעשות משהו ככה, לעשות, היא שהכשרות היא כזאת ולא כזאת, זה לא אומר כלום. כל מה שזה אומר זה שסטמפלה של כשרות שמקבלת הכרה מהמדינה יכולה להתנהל רק לפי הכללים שהוא קבע. האם זה אומר שזה מה שכשר ומשהו אחר לא כשר? מה פתאום? לא הבנתי.

[Speaker E] והתקנות, כמו תקנות של…

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הם באמת לא מחייבות. ברור. לא, אנחנו לא, לא יודע מי זה אנחנו, אני לא. לא מחייב, לא, ממש לא. יש, הרמ\"א כותב על מנהגי קראקא הוא מכניס בכל מיני מקומות, אני לא יודע אם אתה, אישה נידה לא יכולה לגעת בספר תורה או כל מיני המצאות מצחיקות כאלה. אז זה מנהגי קראקא, אני לא יודע, אני לא לא הייתי בקראקא אף פעם, אני לא תושב קראקא, ולא מעניין אותי מה שהיה בקראקא. מה אכפת לי מה שהיה שמה? אז זה לא, אני לא לא מקבל את זה. זאת אומרת, זה בדיוק הנקודה, זה אותו חוסר הבחנה, אני גם כתבתי על זה בכמה מקומות, יש איזשהו חוסר הבחנה שממשיך את חוסר ההבנה שהיה בארץ ישראל, בסוגיה הזאת של סנהדרין בדף ה'. כי אנשים התרגלו כבר המון זמן שאין שלטון חילוני. כל ההיסטוריה שלנו לא היה לנו שלטון חילוני יהודי, ריבוני, יהודי, אוקיי? אז מה שקרה זה שכל ההחלטות התנקזו לכיוון המנהיגות הרבנית. כל השאלות הופנו אל הרב, בצדק, אין, לא היה מישהו אחר. הוא היה הסמכות היחידה שיש, כמו נשיא הסנהדרין בארץ ישראל בהעדר מלך. ואז התרגלנו לזה שכל השאלות האלה מופנות מופנות מופנות לרב והרב קובע, אבל זה שטויות כמובן. ממש לא, זאת אומרת זה לא, אין לזה שום אין לזה שום בסיס. טוב, אני חוזר חזרה רגע למושגי הסמכות. אולי אולי אני אני אני אסביר למשל השלכה, לדוגמה. אז אמרתי שסמכות סמכות פורמלית היא סמכות מוסדית, סמכות מהותית זה סמכות של מומחה. לכן למשל מאיפה באה הסמכות הפורמלית בהלכה? מ\"לא תסור\". עשה ולא תעשה, לא משנה, אבל מהתורה, מ\"לא תסור\". אוקיי? טוב, מחלוקת רמב\"ם ורמב\"ן, לא ניכנס לפרטים. בגדול, נקרא לזה יסודה ב\"לא תסור\", אבל \"לא תסור\" מדבר רק על סנהדרין. לכן סמכות פורמלית יש רק לסנהדרין, אין למישהו אחר. טוב, החינוך כותב שהחכמים בכל דור גם, אבל שיטה מוזרה ויחידאית, אף אחד לא חושב ככה. זה רק לסנהדרין. ולכן, בעצם, אחרי שכבר בטלה הסמיכה וכבר בטלה הסנהדרין, אין סמכות פורמלית בהלכה. יש סמכות פורמלית למה שנקבע אז על ידי הסנהדרין שהייתה אז, אבל אין סמכות פורמלית בהלכה מאז והלאה לקביעות של חכמים מאוחרים יותר. בגמרא עצמה אז כתבו שיש לזה סמכות כי כלל ישראל קיבל אותו על עצמם, לא מכוח \"לא תסור\", על ידי שכלל ישראל קיבל על עצמו את העניין הזה, כמו שאנחנו בחרנו את הכנסת, אז אנחנו קבענו שזה זה הסמכות הפורמלית מבחינתנו, קיבלנו את זה על עצמנו. זה ניתן להם מלמטה, לא מלמעלה. ה\"לא תסור\" זה סמכות פורמלית שניתנת מלמעלה, הקדוש ברוך הוא נותן את הסמכות הזאת. הסמכות של ה של הגמרא זה סמכות מלמטה, אנחנו קיבלנו על עצמנו את מה שהגמרא אמרה.

[Speaker F] מחילת כבוד הרב, אני יודע שמבחינת גוף שנקרא סנהדרין, יש פה בעיה מה בעצם היה, לא יודעים כאילו מה היה אמיתי…

[הרב מיכאל אברהם] אין לי מושג מה היה, אני יודע מה…

[Speaker F] מהחורבן אני מדבר, בית ראשון…

[הרב מיכאל אברהם] אין לי

[Speaker F] מושג, אני יודע מה צריך להיות, לא יודע מה היה.

[הרב מיכאל אברהם] אני יודע מה…

[Speaker F] שיש בעיה מה היה מעשית, כאילו אם היה בכלל סנהדרין…

[הרב מיכאל אברהם] אין לי מושג, תשאל היסטוריונים, מה זה מעניין? זאת זו שאלה להיסטוריונים, מה מה אכפת לי? אני יודע מה… הלכה אומרת, אני לא לא יודע מה היה ומה לא היה. בכל אופן, הסמכות הפורמלית כמו שאמרתי, בעצם נגמרת עם הגמרא. כבר בתשובת הרא\"ש הוא כותב, אנחנו עוד נגיע לזה, גם בתשובה וגם בפסקים שלו בפרק סנהדרין, הוא מדבר על זה שאין סמכויות, אחרי הגמרא אין יותר סמכויות פורמליות. אפשר לחלוק על מי שרוצים באופן עקרוני, וזה מופיע גם בסימן כ\"ה בשולחן ערוך, בחושן משפט. והסמכויות, בעצם בשפה שלי אני אגיד, הסמכויות שיש אחרי הגמרא הן סמכויות מהותיות, לא פורמליות. מה זאת אומרת? מומחים להלכה יש עדיין. אז אם אתה הולך למומחה הלכתי והוא אומר לך משהו, הוא כנראה צודק, אוקיי? אז ההנחה שלך אמורה להיות שהוא כנראה צודק, ולכן כדאי לעשות את מה שהוא אומר. אבל אין לו סמכות פורמלית במובן שיבואו אליך בטענות אם לא שמעת בקולו. אין, אף אחד אינו סמכות פורמלית, למעט אולי מרא דאתרא. מרא דאתרא לקהילתו מקבל איזושהי סמכות פורמלית, ושוב פעם זה מלמטה, לא מלמעלה, זה לא \"לא תסור\", אלא זה כמו דיני חוזים כזה, קיבלו עלייהו, זאת אומרת הם מקבלים על עצמם את הרב הזה לאותם דברים שהם קיבלו אותו ולא לדברים אחרים, לפעמים הרב קצת שוכח את זה, וזהו, וזאת באמת סמכות פורמלית. יש לו סמכות לקבוע גם אם הוא לא צודק, זה סמכות פורמלית ושוב פעם אבל היא באה מלמטה. אבל סמכות של פוסקים, גדולי הפוסקים, לא משנה מי, אין שום סמכות פורמלית, לא לרמב\"ם, לא לשולחן ערוך, לא לאף אחד. יש סמכות מהותית. מדובר בתלמידי חכמים שמבינים בהלכה, אם הם אומרים משהו הלכתי הם כנראה צודקים, אז כדאי לשמוע בקולם כמו עם הרופא, אבל זו סמכות מהותית, לא סמכות פורמלית. אלא מאי? אולי עוד משפט אחד על ההבחנה הזאת. סמכות פורמלית… סמכות מהותית, סמכות של מומחה, יכולה להיות גם על עובדות וגם על נורמות. אתה הולך למשפטן, אתה שואל אותו: מה החוק אומר במקרה כזה וכזה, נכון? אז הוא, אם הוא מבין בזה, אז מה שהוא אומר כנראה נכון, אוקיי? אתה הולך לפיזיקאי ואתה אומר לו: מה יקרה במצב כזה וכזה? אם הוא אומר לך והוא מבין בזה, מה שהוא אומר זה כנראה נכון. זאת אומרת, הסמכות המהותית יכולה להיות הן לגבי עובדות והן לגבי נורמות, אוקיי? לעומת זאת, סמכות פורמלית יכולה להיות רק על נורמות. אין סמכות פורמלית על עובדות. נגיד, אי אפשר לבוא ולהגיד לי: תשמע, תאמין בביאת המשיח כי הרמב\"ם קבע שזה אחד מעיקרי האמונה. ביאת המשיח זו טענת עובדה, שהמשיח יבוא, נכון? עכשיו, טענת עובדה לעתיד, לא שאני אומר שכרגע יש לי איזה דרך תצפיתית להיווכח בזה אם זה נכון או לא, אבל ברמה העקרונית זו טענת עובדה. זה לא כמו הטענה של אסור לברור בשבת. אסור לברור בשבת זו טענה נורמטיבית, אבל זה שיבוא המשיח זו טענת עובדה, או שאלוקים קיים, או שאני לא יודע מה, או שהוא משגיח, בסדר? זו טענת עובדה. עכשיו, אין דבר כזה סמכות פורמלית לגבי טענות עובדה, כי מה זה אומר סמכות פורמלית? סמכות פורמלית בעצם אומר: אתה חייב לקבל את זה כי אני אמרתי, לא כי אתה חושב שזה נכון, או כי אני חכם ומבין בזה ואתה מעריך שמה שאני אומר הוא נכון, זה סמכות מהותית. סמכות פורמלית פירושה: אתה חייב לקבל את זה גם אם אתה לא מסכים, כי אני אמרתי, נכון? כמו בכנסת, בית משפט וכדומה. עכשיו פה זה כמובן לא יכול להיאמר ביחס לעובדות. נגיד שהגעתי למסקנה שהמשיח לא יבוא, בסדר? עכשיו, כן? אמר רבי הלל: אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה, גמרא בפרק חלק, הוא לא האמין בביאת המשיח. אז הגמרא אומרת: שרא ליה מריה לרבי הלל, יסלח לו הקדוש ברוך הוא לרבי הלל על זה שהוא כפר בביאת המשיח, אוקיי? אבל הוא כפר בביאת המשיח והוא עדיין נקרא רבי הלל, דרך אגב. נו, כבר דיברו על זה כבר. מה זאת אומרת? ביאת המשיח היא עובדה. אתה לא יכול לבוא בטענות למישהו שהגיע למסקנה שהמשיח לא יגיע, מה תגיד לו? אתה חייב להאמין בזה כי הרמב\"ם הרי אמר שזה עיקרי אמונה. אז ממה נפשך? אם אני חושב שהרמב\"ם באמת הבין בזה ולכן הוא כנראה צודק, אין בעיה, אני אקבל את זה, אבל אני אקבל את זה כי השתכנעתי שזה נכון, לא שאני מקבל את זה כי הרמב\"ם אמר. זה שהרמב\"ם אמר זה רק אינדיקציה, כי הוא מומחה והוא מבין בזה אז הוא כנראה צודק, אם אני חושב ככה, אוקיי? אבל אם אני אומר: לא, אני לא מגיע למסקנה שהוא צודק, הוא מבין בזה כמוני, בסדר? ולדעתי המשיח לא יבוא. עכשיו אומרים לי: כן, אבל אתה כופר בעיקר אם אתה לא מאמין במשיח, הרמב\"ם אומר שביאת המשיח זה אחד מ-י\"ג העיקרים. אוקיי, אז אני כופר בעיקר, מה אתה רוצה שאני אעשה? אני יכול להגיד מן השפה ולחוץ: תראו, אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, אבל אני לא יכול לחשוב שאני מאמין בביאת המשיח אם אני לא מאמין. אני הרי באמת לא מאמין, לא שכנעו אותי. אז מה אתה אז מה מה אתה רוצה שאני אעשה עם הסמכות הפורמלית לגבי עובדות? אין דבר כזה סמכות פורמלית לגבי עובדות. אין דבר כזה, פשוט לא מוגדר לוגית. זה לא שאלה של אין מקור שנותן סמכות כזאת לגבי עובדות, זה לא שאלה של מקורות, זה פשוט ברמה הלוגית לא לא קיים, לא אפשרי. כמו משולש עגול. אוקיי? הרמב\"ם כותב שלא… אה? למה אמרת כדין בורר? כדין בורר זה

[Speaker G] מה אסור ומה מותר לעשות.

[הרב מיכאל אברהם] נגיד שאני חושב שמותר לברור בשבת. בסדר? עכשיו אומרים לי: הסנהדרין קבעו שאסור. אין שום בעיה, אפשר לדרוש ממני לא לברור למרות שאני חושב שמותר. כי יש סמכות פורמלית לסנהדרין, הם קבעו שאסור. אז ברמה הנורמטיבית אפשר לבוא אליי בטענות מכוח סמכות פורמלית, אבל אי אפשר להגיד לי: תראה, עכשיו לילה כי הסנהדרין קבע שעכשיו לילה. אני יודע, אני רואה שעכשיו יום. אז או שתשכנע אותי שאני רואה לא טוב, אין בעיה, שכנעת אותי ואני אגיע למסקנה שעכשיו לילה, אבל אם לא שכנעת אותי ואתה בא אליי בטענות מכוח סמכות פורמלית, מה אתה רוצה שאני אעשה? אני חושב שעכשיו יום. אני יכול להגיד עכשיו לילה, אבל אני לא יכול לחשוב שעכשיו לילה אם לא השתכנעתי, נכון? זה לא, פשוט לא מוגדר ברמה הלוגית. לכן זה, זה הבדל מאוד חשוב בין סמכות פורמלית לבין סמכות מהותית. יש, אולי אני, אני אחדד את זה עוד יותר, כי זה באמת נקודה חשובה מעבר למבואות שאני נותן כאן, באמת. הרבה פעמים מספרים לנו כל מיני סיפורי עם כאלה שכל המי שמופיע בגמרא יכול היה להחיות מתים וכל מיני שטויות מהסוג הזה. למה, למה מספרים את הסיפורי מעשיות האלה? כי יש אנשים חושבים שבשביל לייצר סמכות או תוקף למה שהגמרא אומרת, אתה צריך להאמין שהם לא יכולים לטעות. זה על-אדם כזה, הוא לא יכול לטעות, הוא יכול להחיות מתים, הוא עם הבנה עצומה ואינסופית בכל מרחבי המציאות. אוקיי? מה לעשות שבגמרא יש לא מעט טעויות ברמה עובדתית, כן? אנחנו יודעים שיש לא מעט טעויות, אז זה לא, זה לא עובד. הם יכלו להחיות מתים, אבל הם לא ידעו שכדור הארץ הוא עגול במקרה, למרות שהם יכלו להחיות מתים. כל מיני דברים מהסוג הזה, יש שם הרבה טעויות. אז זה שטויות כמובן, מזה שהם ידעו הכל, אבל המוטיבציה לייצר את אגדות העם האלה היא הבעיה, כי המוטיבציה היא אחרת, מה פתאום שנציית להם? שנשמע בקולם? אם הם לא, יכול שהם טועים? הטענה שלי היא שהסמכות שלהם היא פורמלית, זה לא משנה אם הם טועים. מה שהם קובעים, זה מה ש… ברמה הנורמטיבית, מה שהם קובעים זה מה שמחייב, לא בגלל שהם לא טועים. הם היו בני אדם כמוני כמוכם, הם יכלו לטעות כמו שאנחנו יכולים לטעות, יכול שהם היו חכמים, צדיקים, הכל בסדר, אבל הם היו בני אדם. ובני אדם יכולים לטעות. ברור שהם יכולים לטעות. והם לא החיו מתים שמה, אני לא רוצה לשים את הראש שלי כי יכול שהם יחיו אותי אחרי זה, אבל הם לא יכלו להחיות מתים, סתם שטויות. הטענה בסופו של דבר זה שאין שום צורך להמציא את האגדות האלה. שאתה ממציא את האגדות האלה אתה בעצם מערבב בין סמכות מהותית לסמכות פורמלית. אתה בעצם רוצה לייצר את הציות למה שהגמרא אומרת, לבסס אותו על זה שהגמרא לא יכולה לטעות. אבל לא, הגמרא יכולה לטעות, כמו שהכנסת יכולה לטעות. הסמכות של הגמרא נובעת מבסיס פורמלי, לא מהותי. זה לא בגלל שהיא לא יכולה לטעות, היא יכולה לטעות, אבל בשיטה שלנו מה שכתוב בגמרא זה מה שמחייב, לא כי זה תמיד נכון. זאת השיטה שלנו, זה החוק, כמו בכנסת, אוקיי? ואז לא צריך להמציא כל מיני אגדות מהסוג הזה כדי לשכנע אנשים לציית. טוב, אז זה לגבי סמכות מהותית, סמכות פורמלית. אני חוזר חזרה לבית דין. הסמכות של בית דין להבדיל מסמכות של רב, סמכות של רב זה סמכות מהותית, נכון? הוא מומחה, הוא יועץ לענייני הלכה, יועץ מומחה לענייני הלכה. הסמכות של בית דין זה סמכות פורמלית. אם בית הדין קבע משהו, אני חייב לציית, בלי קשר של אם אני מסכים, לא מסכים, צדקו, לא צדקו, אני חייב לקיים. למה? כי הסמכות שלהם לא נובעת מזה שהם חכמים, אלא מזה שהם הבית דין, זו סמכות מוסדית. זה לא סמכות מהותית, סמכות של מומחיות. אמורים להיות גם מומחים, לא יעמידו סתם דיינים בלי שהם מומחים, אבל הסמכות שלהם לא נובעת מהמומחיות שלהם. כמו השופטים מול הפרופסור למשפטים או הפסיכיאטר המחוזי מול פסיכיאטר רגיל. הם אמורים להיות גם מומחים, אבל הסמכות שלהם נובעת מזה שהם התמנו לתפקידם, זאת סמכות מוסדית. זה לא בגלל המומחיות שלהם, כי מומחים יש עוד מומחים, אוקיי? ולהם אין סמכות. הסמכות נובעת מזה שמינו אותם. לכן צריך להבין שבחושן משפט ובאבן העזר, שמי שמטפל בהם זה בית דין ולא רב, שם ההוראה היא הוראה שיש לה תוקף פורמלי. אם בית הדין קבע שאתה צריך לשלם, אתה חייב לשלם. אם הרב אמר לך: אל תאכל את התרנגולת הזאת כי היא טרפה, אתה יכול לאכול אותה בתיאבון רב אם אתה רוצה. יכול להיות שאם תאכל טרפה אתה תחטוף עונש בשמיים, לא יודע, על זה שאכלת טרפות, אבל אף אחד לא יבוא אליך בטענות על זה שלא שמעת בקול הרב. זה לא רלוונטי, הוא יועץ מומחה לענייני הלכה, זה הכל. אני אגיד אבל אצמצם את זה טיפה, כשבית הדין קובע כשבית הדין קובע משהו, כשהסנהדרין למשל קבעה קבעה הלכה, סנהדרין קבעה הלכה בכל מיני דברים, כשהיא קבעה הלכה היא קבעה הלכה לכלל ישראל. תרנגולת כזאת אסורה, עוף בחלב אסור, זה דרבנן, עוף בחלב אסור, בסדר? נגיד שקבע את זה הסנהדרין, אז זה מחייב את כל עם ישראל. בית דין לא קובע קביעות כאלה. בית דין לא קובע קביעות הלכתיות, בית דין גם לא קביעות משפטיות אגב. בית דין קובע רק לגבי המקרה שבא לפניו. אם שני אנשים באו לפניו, בסדר? אני לוויתי ויש רק עד אחד והוא הודה וזה, כל מיני מקרים, בית הדין החליט, אתה חייב לשלם, בסדר? נגיד. את מי זה מחייב? אותי ואת הבעל דין השני, זהו. זה לא פסק דין שמחייב את הציבור. אם יהיה מקרה אחר שיבוא לבית דין אחר, בית דין אחר יכול לפסוק אחרת, הוא לא חייב כלום לבית דין הזה. לא רק שהוא יכול לפסוק אחרת, אלא האנשים עצמם, גם אם אין להם פסק אחר, לא צריכים לציית לפסק דין הזה, הפסק דין הזה ניתן לאנשים מסוימים. הפסק דין הוא לא קביעת הלכה, פסק דין הוא הוראה מעשית למקרה מסוים לשני בעלי דין שבאו לפני בית הדין.

[Speaker H] דווקא לבית דין ולא לבית משפט? מה? יש הבדל בין בית משפט לבית דין בדיון?

[הרב מיכאל אברהם] למה, מה ההבדל? אותו דבר בדיוק.

[Speaker I] לא, ש…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, בדיוק, גם בבית משפט זה ככה. עוד פעם, בית משפט מבחינת החוק ובית דין מבחינת ההלכה, אבל האנלוגיה היא אותו דבר. פסק דין, אה? שיש פסק דין, אז יש ממנו הלכות שיוצאות ממנו. הלכות שיוצאות ממנו לא מחייבות אותי, זה בדיוק הנקודה. ברור שתוך כדי הבירור הדיינים גם עושים בירורים הלכתיים, זה ברור, אבל כשהם יכתבו את פסק הדין, הבירורים ההלכתיים האלה לא מעניינים אותי והם לא מחייבים אפילו אותי כבעל דין שעומד בפניהם. מה שמחייב אותי זו ההוראה המעשית, אתה חייב לשלם. את זה אני חייב לעשות כי בית הדין קבע, אבל זה שזה התבסס על זה שהודאת בעל דין זה ככה ושני עדים ופה והם קבעו כל מיני קביעות הלכתיות באמצע, לא מחייב אותי בכלל. אני יכול להחליט מה שאני רוצה בתחומים ההלכתיים. אז צריך להבין שלבית הדין אמנם יש סמכות פורמלית, אבל הסמכות הפורמלית זה לא לקבוע הלכה, הסמכות הפורמלית זה לתת לך הוראה מעשית מה אתה צריך לעשות. ההלכות שהם כתבו שם לא מחייבות. כן? זה קצת דומה להבדל, תחשוב, מה ההבדל בין ספר שו\"ת לבין שולחן ערוך? או ספר הלכה. בספר הלכה, השולחן ערוך קובע הלכות כלליות, נכון? בכל מיני מקרים, מה צריך לעשות, מה מותר, מה אסור, כל מיני דברים כאלה, אוקיי? עכשיו, אם מקבלים את, לא משנה, את סמכותו של השולחן ערוך, אם מקבלים את סמכותו של השולחן ערוך באופן עקרוני, אז מה שהוא אומר זאת אמירה כללית שנוגעת לכל עם ישראל, כשתפגשו במקרה כזה זה מותר, אסור, חייבים, לא חייבים וכדומה, אוקיי? שו\"ת, גם הוא עוסק בכל מיני הלכות ובבירורים הלכתיים,

[Speaker G] אבל

[הרב מיכאל אברהם] בא לפניו מקרה מסוים ועליו הוא דן, של בן אדם מסוים. מקרה מסוים שקרה לבן אדם מסוים והרב המשיב עונה על המקרה המסוים הזה. מסקנתו של השו\"ת נוגעת לאותו אדם, היא אומרת לו, ההלכה לגביך זה כך. עכשיו, נגיד שהוא המרא דאתרא שלי או מה שלא יהיה, אז אני צריך לעשות את זה אם הוא אמר, אבל הפסיקות ההלכתיות שקרו תוך כדי הבירור ההלכתי בשו\"ת לא מחייבות אף אחד. זה לא זה לא לא אין לו סמכות לעניין הזה, זה מדבר על מקרה. השו\"ת מדבר על מקרה, ספר הלכה מדבר על נורמה, על הלכה עקרונית, שהיא מתיישמת במקרים, אבל היא מדברת על ההלכה העקרונית. יש לזה דוגמה מעניינת, יש ספר של חיים סולובייצ'יק, פרופסור חיים סולובייצ'יק, היסטוריון, כן? הנכד של… רבי… הנכד של… או הבן של של של רבי יוסף דב, כן, בן של הבן של הרב סולובייצ'יק. והוא הוא כתב ספר על על ריבית בימי הביניים, הלכות ריבית בימי הביניים, באשכנז ובספרד, כן? גם בקהילות במזרח וגם בקהילות באירופה. ובין היתר הייתה לו שם הערה מאוד מעניינת, הוא קצת בריסקער כזה גם בתור היסטוריון, אז הייתה לו הערה מאוד מעניינת. הוא אמר שאפשר לראות כל מיני פסקים, בעיקר באשכנז, כל מיני פסקים שהם סותרים חזיתית את מה שכתוב בגמרא. חזיתית. פשוט הנסיבות היו כאלה שחייבו איזושהי חריגה מהכללים ההלכתיים הרגילים, אוקיי? עכשיו, השולחן ערוך והבית יוסף מלקטים מאותם ספרים את ההלכות, מלקט מאותם ספרים את ההלכות, ודרך זה הוא בנה את הבית יוסף ואחרי זה את השולחן ערוך, אוקיי? אבל באופן סיסטמטי, ככה הוא טוען, את כל ההלכות האלה שמנוגדות לגמרא הוא השמיט. מאותן תשובות עצמן הוא לקח את ההלכות הרלוונטיות, לא משנה, וקבע אותם בשולחן ערוך, אבל את ההלכות שמנוגדות לגמרא לא. למה לא? כיוון שמה שהוא אומר זה ככה, ההלכות שנפסקו שם באותו שו\"ת, או לא משנה, באותו מקרה, זה הלכות שנאמרו לאותו שואל באותו מקרה ושם לך נגד הגמרא, ככה פוסק אמר לו, לך נגד הגמרא, תוספות או לא משנה, פוסקים ראשונים, אוקיי? אבל זה לא אומר שזאת ההלכה. את ההלכה הוא לא קבע שם הפוסק, הוא אמר מה לעשות במקרה המסוים הזה. לכן אם אני כותב עכשיו ספר הלכה שמדבר לכלל הציבור, לא לאדם מסוים במקרה מסוים, זה לא ייכנס לשמה, כי זה לא הלכה נכונה. זאת הוראה מעשית, אבל זאת לא הלכה נכונה. השולחן ערוך אוסף את כל ההלכות, אלה שמחייבות את כולם בכל מצב. לכן, כשהוא עובר על שו\"תים, הוא מזקק מתוכם אולי פרשנויות לגמרא, אולי כאלה אולי אחרים, ויכניס אותם לתוך הספר שלו. אבל יהיו דברים שהוא לא יכניס לתוך הספר שלו, כי הם נוגעים רק לאותו מקרה ולאותו אדם. אותו מקרה ואותו אדם יצטרך לציית למה שאמרו לו, זה דיון אחד. אבל לשולחן ערוך זה לא ייכנס.

[Speaker B] זה אומר שבעצם ללמוד מתוך פסק שו\"תים ומתוך הדיונים בבית דין מה ההלכה, הפוך.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר אני אומר שזה לא טעות ללמוד מזה, זה טעות להסתמך על זה. בדיוק. זאת אומרת, זה לא קובע. לעיין בזה תמיד כדאי, תלמידי חכמים, כדאי לבדוק מה הם אמרו. אבל זה לא קובע. זה שהם קבעו, אז מה אם הם קבעו? זה לא משהו גמור.

[Speaker D] מבססים הרבה הלכות חדשות מבוססות על שו\"תים קודמים.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. עוד פעם, מה זה נקרא מתבססות? אם אני מסכים איתו, אז אני אכתוב את זה, אין בעיה. אבל זה שהוא אמר משהו, אז מה אם הוא אמר? אין לו סמכות פורמלית. הוא לא אז הוא אמר, אז געזאגט.

[Speaker D] לסמכות הפורמלית הבאה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אין סמכויות פורמליות, זה בדיוק הנקודה, אין לו סמכות פורמלית. גם לדיין, כשאני לוקח את פסק הדין שהוא כתב או שזה מופיע בשו\"ת הפסק דין, לא משנה, יש לו סמכות לגבי אותם אנשים שהופיעו בפניו במקרה המסוים שבו הוא עסק. אין לו שום סמכות כלפי כלפיי, לאמירות הלכתיות כלליות שלו. שום סמכות. אני יכול לעיין בזה כי הוא תלמיד חכם, כמו כל ראשון או אחרון, אני גם אסתכל על זה, בסדר גמור. במסגרת הלימוד של הסוגיה או הבירור של של הסוגיה.

[Speaker J] אבל פסיקה לכאורה שסותרת את הגמרא, יכולה להיתפס כשלב פסיקה מקובלת שאפשר לבוא ול…

[הרב מיכאל אברהם] תראה, יש מקרים מסוימים נכון, יש מקרים מסוימים שחכמים הרגישו שחייבים לסטות פה מהגמרא כי הנסיבות מחייבות את זה. אתה יכול להתווכח איתם, אבל זה מה שהם זה מה שהם עשו. כן, כן, על מקרים ספציפיים או על נסיבות מסוימות. יש תוספות בעבודה זרה, נדמה לי שזה אחת הדוגמאות שהוא מביא גם.

[Speaker D] מה היה המהפכה הזאת הפסיקתית של הגירושין של צמח?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, זה לא קשור. הם טוענים שזה לפי ההלכה. הם טוענים שזה לפי ההלכה, הם לא חרגו מההלכה. כך הם טוענים. אני לא מסכים איתם, אבל לא משנה, כך הם טוענים. חצי מהפסק שלהם מבוסס על פסק שאני כתבתי, דרך אגב. החצי הנכון. החצי השני הוא לא נכון.

[Speaker C] מי כתב קודם? אתה?

[הרב מיכאל אברהם] אני, אני. אני שלחתי לאחד הדיינים שמה את מה שכתבתי לפני כן, אז משם. כי אני עסקתי במקרה אחר, לא משנה. בכל אופן, תוספות בעבודה זרה. אה כן, תוספות בעבודה זרה, אז הוא אומר שמה, הרי הגמרא אומרת שאנחנו לא יכולים למכור בהמות לגויים. נכון? כי הם עשויים לעשות איתם כל מיני דברים. בימי אידיהם, כן. אז ה תוספות אומר, והאידנא שאנחנו כן עושים את זה, מה איך להסביר את זה? כן עושים. הוא אומר כי אין ברירה. מה תעשה? יש שני יהודים בכפר, אין לך למי למכור בהמות, יש שאר הגויים סביבך. ההלכה הזאת נכתבה בתקופה שהיהודים חיו ביחד, אפשר היה להתקיים גם אם אתה שומר את העניין הזה. עכשיו, אין לזה הצדקה הלכתית, הוא לא הביא מקור הלכתי שזה מותר. הוא אמר: תראה, בנסיבות האלה אני חושב שצריך לחרוג מהכלל. בסדר? אבל אם זאת חריגה מהכלל, זה לא ייכנס לשולחן ערוך. טוב, בכל אופן, אז זה זה לגבי סמכות פורמלית ומהותית ולגבי בית דין מול פוסק. עכשיו אני רוצה לברר, לעשות עוד הבחנה. עד כאן זה בערך מה שדיברתי בפעם הקודמת, רק הרחבתי יותר את המשמעות לגבי סמכות ולגבי בית דין ופוסק. עכשיו אני רוצה להיכנס לתוך בית הדין. לתוך חושן משפט, לתוך העיסוק של בית הדין. גם שם יש שתי תת-חלוקות. זאת אומרת, אני כל פעם נכנס עוד עוד רובד אחד יותר פנימה. אז התחלנו בחלוקה הכללית שבין משפט הלכתי לבין ההלכה. משפט ההלכתי מחולק לחושן משפט ולאבן העזר. בתוך חושן משפט עצמו, שזה בעצם המעשה של בית דין, עכשיו אני עושה עוד חלוקה. אוקיי? החלוקה הזאת היא חלוקה בין דין אזרחי לדין פלילי. שניהם מתבצעים בבית דין. ושניהם שייכים לחושן משפט. אוקיי? מה זאת אומרת? נגיד למשל כשאנחנו הורגים הורגים רוצח או הורגים מחלל שבת, בסדר? אז זה נעשה בבית דין, נכון? לא על ידי פוסק. נעשה בבית דין. והמקום שבו זה נידון, שולחן ערוך לא כל כך דן בזה כי הוא דן רק בהלכות שנוהגות בזמן הזה, ובזמן הזה בית דין לא דן דיני נפשות. אבל ברמה העקרונית, נגיד דיני נפשות ודיני ראיות, וגם בדין פלילי נידונים בחושן משפט, לא במקום אחר. עכשיו פה יש קצת מקום לדון, כי בדין פלילי נגיד שאני מעניש רוצח, כשאני מַלְקֶה מישהו שאכל חזיר, 40 מלקות, גם זה מתנהל בבית דין. איסור אכילת חזיר זה יורה דעה. אז למה הלקאת מי שאכל חזיר מתברר בבית דין? או לחילופין, אני אנסח את זה אחרת, אם חושן משפט מתייחד בזה שהחובות שיש שם יסודן בזכויות של הצד השני, מה קורה פה בדין הפלילי? מי זה הצד השני? אני מַלְקֶה אוכל חזיר, אני הורג מחלל שבת,

[Speaker H] הקדוש ברוך הוא.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. זאת אומרת, ההנחה היא שגם פה יש צד שני. הצד השני זה הקדוש ברוך הוא. או אם אני מסתכל על זה בשפה המשפטית, בעולם המשפטי, אז ההבדל בין דין אזרחי לדין פלילי זה שבדין הפלילי התובעת זה המדינה, ובדין האזרחי מי שתובע זה אותו אחד שהגיש את התביעה לבית המשפט, אוקיי? נגיד שתובעים רוצח, הרוצח פגע במישהו אחר, כלומר הרג אותו, אבל התביעה היא תביעה של המדינה, המדינה היא התובעת. זאת אומרת, המדינה שמה את עצמה בנעליו של הנרצח והיא אומרת אנחנו, החברה, היא זו שנפגעה, החברה היא זו שתובעת אותך לדין. ולכן גם בהקשר הפלילי מתקיים את הדרישה הזאת שאמרתי, שיש פה איזושהי חובה על האחד מכוח זכות של האחר. האחר שבו מדובר הוא החברה, הוא התורה, הוא הקדוש ברוך הוא או מה שאתם רוצים, אבל זאת אומרת זה איזשהו צד אחר קולקטיבי. זאת אומרת, משפט אזרחי זה משפט בין שני צדדים אינדיבידואליים. אתה לווית ממני, אתה לא משלם, אני תובע אותך לדין. יש לי זכות לקבל ממך את הכסף, לך יש חובה לשלם לי את הכסף. החובה שלך יסודה בזכות שלי. בדין פלילי, הזכות והחובה של המדינה זה להרוג אותך, אוקיי? ועכשיו לך יש חובה, כן, להיהרג, אפשר לקרוא לזה ככה. זאת אומרת, אתה בעצם צריך לא לפגוע בזכויות של החברה, של הציבור, של התורה, של הקדוש ברוך הוא, לא משנה, תקראו לזה ככה, אבל יש גם פה צד שני, זאת התפיסה המקובלת גם בעולם המשפטי. ועדיין זה שייך לחושן משפט. זה שייך לחושן משפט כי יש פה צד שני, אוקיי? זה שייך לחושן משפט. השאלה אם אסור או מותר לאכול תרנגולת טרפה, אין צד שני. זאת עבירה שבין אדם למקום, אבל אין פה צד שני שנפגע, הוא לא יכול לתבוע אותך לדין על זה. אני יכול לתבוע אותך כאשר אני אתבע אותך בדין הפלילי וירצה להלקות אותך על זה שאתה אכלת את הטרפה, אז זה באמת עובר לחושן משפט. אבל השאלה אם זה אסור או מותר לאכול את התרנגולת הזאת, זה יורה דעה, כי אין פה צד שני בדיון הזה, אוקיי? כשאתה הולך לרב, אין צד שני. כשאתה הולך לדיין, זה תמיד כשיש צד שני. גם בדין פלילי יש צד שני. הצד השני זה התורה, החברה, הקדוש ברוך הוא, לא משנה איך תקראו לזה, אוקיי? עכשיו אני אראה לכם מזה כמה דוגמאות. רואים? רואים? כן, להגדיל קצת. אה, להגדיל, אוקיי. רואים, אך קטן. כן רואים. בסדר? ומוזהרין בית דין, רמב\"ם הלכות רוצח: \"ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רוצה גואל הדם, אפילו רצה גואל הדם לפוטרו\". זאת אומרת, \"לא תקחו כופר לנפש רוצח\", כתוב בתורה, אוקיי? מה זאת אומרת? הוא חייב מיתה ואתה לא יכול לפטור אותו בשום תמורה שהיא, שהוא ישלם כופר במקום זה או משהו, כי כופר זה תמיד במקום משהו, אז במקום למות הוא רוצה לשלם כופר, לא, \"לא תקחו כופר לנפש רוצח\", צריך להרוג אותו. ואם גואל הדם אומר: \"עזוב, אני

[Speaker C] מוותר לו\"?

[הרב מיכאל אברהם] אין. אין, לא יכול לוותר לו. \"שאין נפשו של זה הנהרג קניין גואל הדם, אלא קניין הקדוש ברוך הוא\". שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח. ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ כי הדם הוא יחניף את הארץ. איך הרמב\"ם מסביר את זה? הרמב\"ם אומר: התובע פה הוא לא גואל הדם. התובע פה זה הקדוש ברוך הוא. עכשיו, רצח לכאורה, תבוא תשאל אותי חביבי, מה ההבדל בין שוד, מי התובע בשוד? אני שדדתי אותך, מי התובע? אתה, נכון? הנשדד, הוא התובע. אז למה כשאני רצחתי אותך, לא אתה התובע או הגואל הדם שלך הוא התובע, גואל הדם זה הקרוב, למה הוא לא התובע? כי זה דין אזרחי, בדין אזרחי הנפגע הוא התובע, נפגעו זכויותיו, הוא תובע. בדין הפלילי, התובע זה הקדוש ברוך הוא, או התורה, החברה, לא הנפגע. אגב, גם במשפט הישראלי זה ככה. שתובעים מישהו על רצח, יכולה המשפחה של הנרצח להגיד: אנחנו מוותרים לו, צריך להבין אותו, לא מעניין, אין להם מעמד. בית המשפט הוא זה שקובע, והמדינה היא התובעת. הצד השני לתביעה הזאת זה המדינה, זה לא הנפגע. ומה שהרמב\"ם אומר בהמשך: ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, אנשים חושבים שזה בגלל שזה חמור, לכן לא מוותרים. לא, לא בגלל שזה חמור לא מוותרים, לא מוותרים בגלל שאתה לא בר הכי לוותר, לא אתה הבעל דין. למה התורה לא מוותרת? זה בגלל שזה חמור. אבל אתה, מה שאתה לא יכול לוותר, זה בגלל שאתה לא הבעל דין פה. מי שתובע פה זה התורה, לא אתה, הגואל הדם. התורה לא מוותרת כי מקפידה על זה מאוד, ואין לך עבירה יותר חמורה מזו. מה שהרמב\"ם אומר בהמשך, זה לא הסבר למה גואל הדם לא יכול לוותר, אלא זה למה התורה לא יכולה לוותר. אבל למה בכלל המנדט של התורה ולא של גואל הדם? כי במשפט פלילי מי שתובע זה התורה, לא הנפגע, לא גואל הדם. עכשיו, היה להגיד שאולי זה בגלל שהנרצח כבר לא בינינו, הוא מת, אז אין תובע. אז החברה, או בית הדין, נכנס לנעליו ותובע בשמו. אבל לא, הכלל הזה נכון לכל דין פלילי. גם כשאתה נענש במלקות, בסדר? אתה נענש במלקות, עדיין, בסדר? זה לא, נגיד אפילו שאני לקחתי ריבית, ריבית קצוצה. ריבית קצוצה יוצאת בדיינים, אוקיי? עכשיו כופים אותי להחזיר את הריבית, ההוא אומר: עזבו, אני לא רוצה את הריבית, ההוא ששילם, הלווה ששילם. זה לא משנה בכלל, אף אחד לא שואל אותו. אתה יכול אחר כך לתת לי מתנה בחזרה, אף אחד לא יכול להגיד לך לא, אבל אתה לא יכול להתנגד לקבלת הריבית, זאת אומרת, אף אחד לא שואל אותך, אתה לא התובע פה. דיברנו על זה בשיעור קודם עם הדוגמה של רבי יחזקאל אברמסקי, אם אתם זוכרים. גם במורה נבוכים הוא כותב: המצוות שהקבוצה השישית, זה איזה תרגום חדש כזה, המצוות שהקבוצה השישית כוללת הם העונשים, ותועלתם באופן כללי ידועה, וכבר ציינו אותה. שמע כעת את פירוט הדברים ודינו של כל דבר יוצא דופן שנאמר בהם. כן? העיקרון זה מידה כנגד מידה. באופן כללי נקבע עונשו של כל מי שתוקף, אני לא יכול לקרוא אפילו את המורה נבוכים, זה תרגום של עברית של היום, כל מי שתוקף את זולתו שיעשה בו מה שעשה בשווה. אם פגע בגוף ייפגע בגופו, אם פגע בממון ייפגע בממונו, ובעל הממון רשאי לוותר ולסלוח. כן? אם אתה פגעת בי, אני רשאי לוותר ולסלוח על הפיצוי שמגיע לי. רק לרוצח בשל חומרת פשעו, אין לוותר בשום אופן, ואין לקחת ממנו כופר נפש, ממש מה שהוא כתב בהלכות, הוא חוזר על זה פה, כן? ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. לכן, אפילו נותר הנרצח בחיים במשך שעה או כמה ימים, הנה, הוא פותר לנו את הבעיה המעשית, הנרצח נשאר כמה ימים, הוא עוד מספיק למלמל: תסלחו לו, אני מוותר לו, ואז נופחת נשמתו באחד, אוקיי? זה לא יעזור לו. גם הנרצח עצמו לא יכול לוותר, אוקיי? כשהוא מדבר ושפוי בדעתו, ואמר: הניחו לרוצחי, סלחתי ומחלתי לו, אין שומעים לו, אלא נפש בנפש בהכרח, קטן כגדול, עבד כבן חורין, חכם כסכל, משום שאין בכל פשעי האדם דבר חמור מזה. טוב, פה זה שאלה יותר מסובכת, אולי נדבר על זה בהמשך. מה? שמה?

[Speaker D] כן, טוב, זה עוד דין, אין פה…

[הרב מיכאל אברהם] זה לא שהבקשה… השאלה אם מותר, כן, שאלה אם מותר לעשות את זה לבקשתו או לא, שאלה גדולה. התפיסה המקובלת היא שלא. זאת אומרת, אסור לעשות את זה בלי בקשתו, אבל זה שאם הוא כן מבקש אז מותר, בפשטות לא. זאת אומרת, יש מצבים שבהם, אם הוא מאוד סובל או כל מיני דברים כאלה, שיש פוסקים שמתירים, אבל גם אז זה רק לבקשתו, אבל זה לא שבקשתו מתירה. אוקיי, אז זה בעצם זה בעצם אומר, אנחנו רואים פה, שה… התורה נכנסת תחת הצד השני במשפט הפלילי, ועדיין יש פה צד שני. הצד השני זה התורה, או החברה, אוקיי? לכן זה שייך

[Speaker E] לחושן משפט. טוב, אז בית הדין אחראי לקבוע אם זה מותר או אסור, מה זאת אומרת?

[הרב מיכאל אברהם] אז זה בכל בכל דין, גם גם בדיני

[Speaker E] ממונות, גם

[הרב מיכאל אברהם] בקנסות, גם בכל דין, בסופו של דבר יש גם בירורים הלכתיים בתוך הדין. אבל ביחס למקרה שבפנינו, לבית הדין יש סמכות פורמלית גם על קביעות הלכתיות. ביחס למקרה הזה! אם תיקח עכשיו את הקביעה שלהם, תיישם את זה על מקרה אחר, אתה לא חייב. אין להם סמכות ביחס לזה. ביחס למקרה הזה, כל מה שהם קובעים מחייב. כן, זה ה זה המנדט שניתן להם. אותו דבר רואים ברדב\"ז, רדב\"ז ידוע. הרמב\"ם כותב, הרמב\"ם כותב: גזרת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין, איך מסלקים את זה? גזרת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו, אלא על פי שניים עדים. וזה שהרג יהושע עכן, ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם, הוראת שעה הייתה, או דין מלכות היה. אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה. כן? אין אדם משים עצמו רשע. למה? אז פה הרמב\"ם הידוע: שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא, המחכים למות, שתוקעים חרבות בבטנם ומשליכים עצמם מעל הגגות, שמא כך יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג. אז הרמב\"ם מסביר, למה לא אדם לא משים עצמו רשע? כי אתה חושש שאולי הוא השתגע, רוצה להתאבד, אז הוא מודה במשהו שהוא לא עשה כדי שבית הדין יהרוג אותו, בעונש מיתה. אוקיי? מאוד מוזר, זה נגד הגמרא, הרמב\"ם בעצמו אומר במקומות אחרים אחרת, הוא גם ממשיך אחרי זה: וכללו של דבר גזירת מלך היא. בפשטות, אין אדם משים עצמו רשע, זה לא בגלל שיש לנו חשש שהוא לא אומר אמת והוא רוצה להתאבד, אלא זה כלל של קבילות. הודאה של בן אדם היא לא קבילה לגבי עצמו, הודאה פלילית. הודאה ממונית כן, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אם אני מודה שאני חייב לך מאה שקל, זה כמאה עדים, אני חייב לך מאה שקל. אם אני מודה שעברתי עבירה, לא מקבלים את זה. אין אדם משים עצמו רשע. אוקיי? אז מה זה הגזירת מלך הזאת? אז אומר הרדב\"ז שם, יש יש פסק דין מאוד ידוע בארצות הברית, פסק דין מירנדה זה נקרא. היום בסרטים אפשר לראות אזהרת מירנדה. כל מי שראה סרט מכיר את זה, כן? שעוצרים מישהו, אומרים: זכותך לשתוק, אתה יכול לקבל עורך דין, ותדבר רק כזה, כל ה זה נקרא אזהרת מירנדה. אזהרת מירנדה זה בעקבות פסק דין מירנדה, שפסק דין מירנדה מצטט את הרמב\"ם הזה. שהרמב\"ם הזה אומר שאין אדם משים עצמו רשע. זאת אומרת, אדם כשמודה שהוא עבר עבירה,

[Speaker C] לא מקבלים.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו מה? אלא מאי? שהוא מסביר שמה, השופט שמה בפסק דין מירנדה, הנה, כי זה חשש שמא הוא נטרפה דעתו, הוא גם ממשיך את זה, הוא גם אומר שיש חשש שבמשטרה לחצו עליו והוציאו ממנו את ההודאה בכוח, ולכן אי אפשר להאמין להודאה הזאת. וזה כמובן לא מתאים למה שבאמת ההלכה אומרת. ההלכה לא אומרת שההודאה הזאת לא נכונה, ההלכה אומרת שההודאה הזאת היא לא קבילה. לא שהיא לא נכונה, היא כן נכונה, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. היא לא קבילה. מה שהרמב\"ם אומר פה, באמת צריך עיון גדול, אבל הרמב\"ם בעצמו במקומות אחרים אומר אחרת. עכשיו, הרדב\"ז פה באמת תוהה על העניין, אז הוא אומר: גזירת הכתוב הוא, ואומר הרדב\"ז: תניא,

[Speaker C] מי שבא ל… מה?

[הרב מיכאל אברהם] שלא מקבלים אותה, לא כי היא לא נכונה. כמו עדות של קרובים. באים שני קרובים ומעידים על משהו, וההנחה היא שהם מדברים אמת, הם לא משקרים, אבל העדות לא קבילה, אנחנו לא לא יכולים לקבל עדות של קרובים. גזירת הכתוב הוא, אומר הרדב\"ז: תניא, מי שבא לבית דין ואמר אלקוני, אין מלקין אותו. והכי אמרינן בכל דוכתא: אין אדם משים עצמו רשע. והטעם שכתב רבינו לא שייך גבי מלקות. כן? אם הבן אדם רוצה להתאבד ולמות, אז הוא הולך ומודה שהוא עשה משהו שחייב מיתה, אבל מה עם מישהו שמודה בחיוב מלקות? מה, הוא רוצה ללקות ולכן הוא בא? הטעם הזה לא שייך בחיוב מלקות, הוא שייך בחיוב מיתה. נו, אבל גם בחיוב מלקות אין אדם משים עצמו רשע. אז לכן ברור, אומר הרדב\"ז, ברור שהטעם הזה של הרמב\"ם הוא לא באמת הטעם המהותי להלכה הזאת. אז למה באמת אין אדם משים עצמו רשע? ולפיכך כתבו: כללו של דבר, גזירת המלך היא ואין אנו יודעים הטעם. ואפשר לתת קצת טעם, אומר הרדב\"ז, שמה? לפי שאין נפשו של אדם קניינו, אלא קניין הקדוש ברוך הוא, שנאמר \"הנפשות לי הנה\", הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו. ומלקות פלגא דמיתה הוא, כן? זה חצי מיתה, מלקות, אבל ממונו הוא שלו, ומשום הכי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו. ועם כל זה מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר. מה הוא אומר? הוא אומר: למה באמת הודאת בעל דין היא כמאה עדים? זה מצד אחד. אבל אין אדם משים עצמו רשע, כשאתה מודה שעשית עבירה, אז אין אדם משים עצמו רשע. אז הוא אומר: פשוט, בגלל שכשאתה מודה שאתה חייב כסף, הכסף הוא שלך. אם אתה מודה שאתה חייב אותו, אז בבקשה, אז תשלם. כסף הוא הוא הוא ממונך, הוא רכושך. אז אם אתה מודה שאתה חייב, תשלם. זוכרים? אני, בית הדין לא מתעסק עם מישהו שלא טוען שנפגעו זכויותיו. אם אתה אומר, \"אין לי, זה לא זכות שלי. אם אתה לא רוצה את הזכות הזאת, אנחנו לא ניתן לך אותה, אוקיי? אז לכן אם אתה מודה, בבקשה, אז תשלם, כמאה עדים דמי. ואם אתה משים את עצמך רשע, הרי גופך הוא לא שלך. אתה לא יכול להודות בזה שגופך צריך למות או לסבול, או אני לא יודע מה, משהו אחר. כי גופך הוא לא שלך, הוא של הקדוש ברוך הוא. אתה לא יכול להודות על רכוש של מישהו אחר, נכון? אני מודה שהרכוש שלו שייך לפלוני. לא יכול להודות, אני יכול להודות על רכוש שלי, לא על רכוש של מישהו אחר. אם אני מוותר על זכויותיי, אז אני נאמן, אבל אם אני מוותר על זכויות של מישהו אחר, אני לא יכול להיות נאמן בזה, אוקיי? לכן הוא אומר, כיוון שנפשו של אדם היא קניינו של הקדוש ברוך הוא, לכן אין אדם משים עצמו רשע, בכל התחום, גם במלקות, גם במיתה, בכל דבר. אה מה קורה בנושא גניבה? מה

[Speaker B] זאת

[הרב מיכאל אברהם] אומרת?

[Speaker B] הוא הודה שהוא גנב. נו?

[הרב מיכאל אברהם] אז על הממון הוא נאמן, אבל על הקנס הוא לא נאמן. קנס זה עונש. עוד רגע נגיע לקנס.

[Speaker D] אה אם הוא נאמן על קנס? מודה בקנס, פטור. נכון. פשיטא.

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא לא לא נאמן. הוא רוצה לחייב את עצמו בקנס והוא פטור. לא מקבלים את ההודאה שלו לגבי הקנס. לא מאמינים לו שהוא גנב לגבי הקנס. לא מטילים עליו את הקנס. אה קרן. מה? מאמינים לו שהוא גנב. מאמינים לו לגבי הקרן, אבל לא לגבי הקנס. זו בדיוק הנקודה. לא מקבלים את עדותו לגבי הקנס, אז זה אה אז ה אה ברדב\"ז הזה עושים הרבה פעמים שימוש ב כן ב תרומת איברים למשל. שאלה אם אפשר לתרום, אני יכול לתרום איברים שלי למישהו אחר? אז יש אנשים שטוענים לפי הרדב\"ז הזה: לא, זה לא שלך. אתה לא יכול לפגוע בעצמך, זה רכוש של קניינו של הקדוש ברוך הוא, אתה לא יכול לפגוע בעצמך. אחרי מיתה זה פרשייה אחרת, אבל נגיד תרומה מחיים. אה כן, כל מיני דברים כאלה. בכל אופן לענייננו גם פה כתוב בעצם אותו רעיון. מה שכתוב פה זה בעצם אם אתה פוגע במישהו אחר, וזה דין פלילי, לא פיצוי, אם זה דין פלילי אז התובע זה הקדוש ברוך הוא, לא ה לא הנפגע, אוקיי? זה בעצם פן אחר של אותו של אותו אה יסוד. ואגב, אנחנו רואים שמה שהוא אומר כאן לא מדבר רק על דיני נפשות, הרמב\"ם דיבר על רוצח, אבל הרדב\"ז מדבר לא רק על רוצח, גם על מלקות, על כל דבר. בהמשך אנחנו נראה זה מדבר גם על קנס, מודה בקנס פטור גם כן, בדיוק כמו אין אדם משים עצמו רשע. למה? הרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי בממון. למה בקנס אה אה מודה בקנס פטור? התשובה היא בגלל שקנס זה חיוב עונשי. במובן הזה קנס דומה למלקות ומיתה, לא לממון. יש בתורה שתי קטגוריות בתוך דיני הממונות. יש קטגוריה של ממון ויש קטגוריה של קנס. מה זאת אומרת? נגיד אה נגיד על אה על על גנב, בסדר? גנב צריך לשלם כפל, נכון? טבח ומכר זה ארבעה וחמישה. את הקרן הוא משלם מדין ממוני גמרא, נכון? לקחת לי 100 תחזיר לי 100 שקל. אוקיי? ממוני גבך, יש ממון שלי שנמצא אצלך. זה נקרא ממון. אתה חייב לי את הכסף, כי הכסף שלי נמצא אצלך. זה כסף שלי, תן לי אותו. הכפל הוא קנס. מה זאת אומרת? הרי אני מקבל את הכפל לא כי לא חסר, הוא לא לקח ממני את הכפל. זה לא ממון שמגיע לי. זה עונש עליו, זה לא זכות שלי. זה עונש עליו. הוא חייב לשלם כפל כדי להיענש, לא שלי מגיע לקבל כפל. אתם מבינים? הקנס הוא למעשה משהו כמו יורה דעה, לא חושן משפט. חושן משפט, הקרן, זה משהו שהוא חייב לי 100 שקל ולי יש זכות לקבל ממנו 100 שקל כי הוא לקח לי אותם. הכפל, הוא יש לו חובה לשלם לי את ה-100 שקל, אבל לי אין זכות לקבל. זה לא שלי, הוא לא לקח ממני 200, הוא לקח ממני 100. זה שייך ליורה דעה באופן עקרוני. אבל לא. למה? כי פה הקדוש ברוך הוא תובע אותו, לא אני. התורה תובעת אותך. במשפט פלילי, מי שעומד מולך זה התורה, לא הנפגע. והתורה תובעת ממך את ה-100 שקל הנוספים, ותיתן את זה לפלוני, לתורה אין מה לעשות עם 100 שקל. תיתן את זה לנפגע, אבל זה לא באמת מגיע לנפגע, אוקיי? עקרונית יכלו להגיד לך גם תזרוק את זה לים המלח, העיקר שלך, אתה תיענש ולא יהיה לך 200 שקל. אבל אין טעם סתם לזרוק את הכסף, אז תן למי שנפגע. אבל לא שזה באמת מגיע לו, זה לא מגיע לו, אוקיי? זאת אומרת שתשלום הקנס הוא בעצם תשלום עונשי. במובן הזה, קנס הוא לא שונה ממלקות וממיתה, כל אלה זה עונשים. וכל הדינים שקשורים לעונשים קיימים גם לגבי קנס. כמו שאין אדם משים עצמו רשע, אדם לא יכול גם לחייב את עצמו בקנס. שיודה במעשה ושיעשה תשובה.

[Speaker B] שיודה במעשה ושיעשה…

[הרב מיכאל אברהם] שיודה במעשה ושיעשה תשובה, אבל עדיין לא נחייב אותו את הקנס. נו, אז מה אז מה זה אומר?

[Speaker E] לא, הוא אומר הפוך.

[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר הפוך, הוא שואל שאלה: הוא אומר, למה לא מחייבים אותו לשלם, הרי התשלום הוא חלק מהתשובה? אמר לו לא, אתה אומר משהו אחר, אז יש לי מאמר ארוך. הטענה היא שמודה בקנס ואחר כך באו עדים הוא פטור, כי ההודאה היא תשובה. ברגע שהוא עשה תשובה הוא פטור, זה לא בגלל שאני לא מאמין, שהעדים באו אחרי זה אז ברור שהוא גנב, ברור שהוא חייב. לא משנה, הוא פטור כי הוא עשה תשובה, לכן הוא פטור. נכון, זה לא מה שהוא אמר. תוקף דברים אחרים. יש שם שני דינים במודה בקנס: יש שם דין אחד שהוא לא חייב, זה כמו אין אדם משים עצמו רשע, ויש שם את הדין השני שזה גם פוטר אותו. למשל מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב, זה הרי מחלוקת רב ושמואל. למאן דאמר שמודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב, הוא עדיין מסכים שמי שמודה פטור. אבל אם באו עדים אחרי זה, אז הוא חייב. מה ההבדל? כי יש לו את הדין הראשון, אין לו את הדין השני. הדין הראשון זה שאי אפשר לחייב אותך על בסיס הודעתך, זה כמו אין אדם משים עצמו רשע. רב מוסיף עוד דין, שההודאה שלך גם פוטרת אותך, ולכן גם אם יבואו עדים אחרי זה לא נחייב אותך. זה תשובה! ולפי רב זה תשובה ההודאה, לפי שמואל לא. תראו דוגמה להשלכה מעניינת, משנה למלך בהלכות רוצח, בפרק א'. הרמב\"ם מדבר שם על דין רודף. אז אומר המשנה למלך כך: הרודף אחר חבירו להורגו ויכול להציל ולא הציל, הרי זה ביטל מצוות עשה וכולי. נסתפקתי ברוצח בשגגה, שיש רשות לגואל הדם להורגו, אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו. כן? גואל הדם רודף אחרי הרוצח, רוצה להרוג אותו. הרוצח מסתובב, יורה לו, לגואל הדם, בראש. גואל הדם הוא רודף, אמנם הוא רוצה להרוג את הרוצח. האם מותר לרוצח להסתובב ולהרוג את גואל הדם מדיני רודף? אז המשנה למלך מסופק בזה. והוא אומר: ומסתברא דאינו נהרג עליו, וסמך לדברי זמרי. דאמרינן בסנהדרין פ\"ב, נהפך זמרי והרג לפנחס, אין נהרגין עליו. דיברתי על זה בשיעור הקודם. נהפך זמרי ונהרג לפנחס, אין נהרג עליו… והרג לפנחס, אין נהרג עליו. אז זמרי היה יכול להסתובב להרוג את פנחס והוא היה פטור, כי פנחס היה רודף, הוא עמד להרוג את זמרי, אז זמרי יכול להתגונן ולהרוג את פנחס. ועדיין אין בידי ראיה מכרחת לזה. זה שאלה מעניינת למה לא, למה זמרי הוא לא ראיה מכרחת ל…

[Speaker D] ל… גם זה לא. לא, גם בגואל דם אין פסק דין שהוא חייב מיתה. נכון, גם בגואל הדם אין מיתה…

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא חייב מיתה. רוצח בשוגג גם לא חייב מיתה בידי אדם. וגואל הדם בא להרוג אותו, מה זה שונה מזמרי? הא? לא משנה, תהרוג את מי שרודף אחריך, כן? אז תהרוג את בית דין, תהרוג את שליח הבית דין? זה מה שאני רוצה לשאול, בדיוק לשם אני חותר. עוד רגע נראה. אז הוא אומר, הוא אומר: \"וכן הסתפקתי ברודף אחר חבירו להורגו, וכן רודף אחר הערוה, שניתן להצילו בנפשו, אם נתאמץ הרודף והרג את המציל, אם נהרג עליו.\" בסדר? עכשיו, ראובן רודף אחרי שמעון, בסדר? בא לוי, עומד להרוג את ראובן מדין רודף, עושה מצווה גדולה, נכון? עכשיו מסתובב ראובן והורג את לוי, כי לוי הרי רודף אותו. אז הוא הורג את לוי, האם הוא חייב מיתה? האם הוא רוצח? אז הוא הסתפק בזה, המשנה למלך. \"ונראה דבאלו נהרג עליו.\" כן נהרג, למה? \"דדווקא גבי זמרי, דליכא מצוה גבי פנחס, אלא רשות\" פנחס לא עשה מצווה, זה היה רשות. הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, אבל זה לא מצווה, זה רשות, בסדר? \"אמרינן נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג, אבל רודף אחר חבירו, או אחר הערוה, דאיכא מצוה להצילו\" הוא עושה מצווה, כמו שכתב רבנו: אם הרג רודף למציל נהרג על, כמו שכתב רבנו: \"אם הרג רודף למציל, נהרג עליו.\" ברגע שה שהמציל עושה מצווה, אז הרודף לא יכול להסתובב ולהרוג אותו. אבל אם מה שהוא עושה זה רשות, למרות שזה מעשה חיובי, המעשה של פנחס, אבל זה רשות, זה לא מצווה. אם זה רשות, זה החלטה שלך ואני יכול להסתובב ולהרוג אותך. \"וכן יש לדקדק מדברי רבנו ירוחם\", לא משנה. לא לא חשוב. אז יש לו בהווא אמינא, הוא אומר, שהצד הנפגע תמיד יוכל להרוג, גם אם זה כן מצווה, גם אם זה לא מצווה, תמיד יוכל להרוג את ה את הפוגע. אחרי זה הוא אומר: אם זה מצווה אז לא, אם זה לא מצווה אז כן. אוקיי? לפני שהוא הגיע למסקנה, אני אשאל עכשיו את השאלה שאתה שאלת קודם: מה קורה עם שליח בית דין? בית דין בית דין דן מישהו למיתה. עכשיו הם שלחו שליח לבצע את גזר הדין, בסדר? להרוג את הנאשם. האם הנאשם יכול להסתובב ולירות בראש של ה של השליח בית דין? מדין רודף? כן, הוא הולך להרוג אותו. ממש שאלה סוקרטית כזאת. כן? הרי סוקרטס ב הציעו לו הרי לברוח מהכלא, הוא אמר: לא, אם דנו אותי למיתה, אני נשאר פה ושהם יהרגו אותי. הא? לא, לא, זה לא אותו דבר. אני הבאתי רק דוגמה. לא ברור שלברוח מותר, בכלל לא ברור, לדעתי לא. הא?

[Speaker D] כמו השופטים, שמוציאים עליו גזר דין מוות, יכול להרוג אותם?

[הרב מיכאל אברהם] אותו דבר, אפשר לשאול את אותו דבר. כל מה שיציל אותו, בקיצור. אני חושב שגם בהווא אמינא, כשהמשנה למלך חשב, היה לו צד לומר שבאמת אפשר להרוג את גואל הדם או את הרודף או את המציל, סליחה, או מי שלא יהיה, הוא לא היה עולה הוא לא הוא לא שאל את השאלה על שליח בית דין. שמה לא היה לו הווא אמינא כזאת. למה לא? אני אגיד לכם למה לא. כי כשגזרו על הבן אדם מיתה, על מי מוטלת החובה להרוג אותו? בית דין. על הציבור. בית דין הוא שליח הציבור, בית דין הוא המוסד שממונה לבצע את זה, אבל בעצם זה בית זה הציבור כולו, נכון? אם קטן אוכל נבלות, בית דין מצווים להפרישו. מה זאת אומרת בית דין מצווים להפרישו? הציבור כולו. בית דין זה רק זה שאמור לוודא שזה יתבצע. אבל כשאומרים שבית דין מחוייב משהו, הכוונה שזה חיוב של הציבור. בית הדין הוא הגורם המבצע. זאת אומרת, כל הציבור בעצם מחוייב להרוג אותו, כולל הוא עצמו. גם הוא חלק מהציבור. אם יש חובה להרוג אותו, גם הוא חלק מהגוף הזה שמחוייב בחובה הזאת, להרוג אותו. אוקיי? זה לא אומר שהוא חייב לקפוץ מהגג ולהתאבד, אבל ברור שבעצם יש עליו חובה ל לאפשר לבית הדין להרוג אותו, כי החובה היא גם עליו. לכן פה, לדעתי, המשנה למלך אפילו לא העלה בדעתו שתהיה שיהיה אפשרות שהוא יסתובב ויהרוג את שליח בית דין. במסקנתו של המשנה למלך לא צריך להגיע לזה, אבל בהווא אמינא, שהוא חשב שיש צד כזה, הוא לא העלה את הצד של להרוג את השליח בית דין. למה לא? כי זה חובה על כלל הציבור. זה הדגמה למה שאמרתי קודם. מי ש מי שעומד מולך כשאתה רצחת ואתה חייב מיתה או חיללת שבת ואתה חייב מיתה, זה הציבור, כולל אתה עצמך. הציבור הוא הצד השני שעומד מולך ב ב במשפט הזה. אוקיי, אז עכשיו אני רוצה, איפה העניין הזה? אני רק אני רק אסכם ונעצור כאן כי אני עכשיו זה מתחיל עוד קטע קצר, לא נספיק את זה כבר. אז בעצם יצא לנו ככה: אז חילקנו את ההלכה לשתי קטגוריות, משפט והלכה, בתוך ה- משפט, אבן העזר וחושן משפט. בתוך חושן משפט מתחלק לשניים: משפט פלילי ומשפט אזרחי. מה שמייחד את חושן משפט זה שכנגד כל חובה יש זכות ולהיפך, גם במשפט פלילי וגם במשפט אזרחי זה קיים. במשפט אזרחי השני הבעלי דין, אחד יש לו חובה ולשני כנגדו יש זכות, אוקיי? במשפט פלילי, הצד השני זה הציבור. הזכויות של הציבור או החובה של הציבור עומדת כנגד הזכות או החובה של האדם הפרטי. אוקיי? ולכן בעצם התבנית נשמרת למרות כל החלוקות. המאפיין הזה של חושן משפט נשמר גם ביחס למשפט פלילי וגם ביחס למשפט אזרחי. בתוך המשפט הפלילי יש חלוקה בין נפשות לממונות. עכשיו עוד חלוקה אני עושה. בתוך המשפט הפלילי, שהוא בתוך חושן משפט, שהוא בתוך החלק המשפטי, שהוא בתוך ההלכה. אוקיי? בתוך המשפט הפלילי יש נפשות ויש ממונות. דיני נפשות יש להם דינים מיוחדים. בזה עוסקת המשנה שלנו. מה ההבדל בין דיני, תחילת הפרק, מה ההבדל בין דיני, מה ההבדלים בין דיני נפשות לדיני ממונות? פה נמנה שמה את הכל, שאין דרישה וחקירה וכל מיני דברים כאלה. בית דין של עשרים ושלושה, פה זה בית דין של שלושה. יש כל מיני הבדלים. המשנה שלנו מתחילה בהבחנה הזאת. מה ההבדל בין דיני נפשות לבין דיני ממונות? כשכל זה בעצם בתוך חושן משפט. כשאנחנו מדברים על דיני ממונות, צריך להבין, האם מדובר על ממון או אולי גם על קנס? יש דברים מסוימים שבהם קנס דווקא יהיה דומה לנפשות. יש דברים מסוימים שבהם קנס יהיה דומה לממונות. איפה ההבדל? אם אנחנו מדברים על הבדל בין משפט פלילי למשפט אזרחי, אז הקנס יהיה שייך לנפשות, כי הוא משפט פלילי, זה עונש. זה לא תשלום פיצוי, זה לא ממון שמגיע לך. אם אנחנו מדברים על רמת החומרה בין נפשות לבין ממונות, אז קנס שייך לממונות, כי אנחנו מדברים על כסף, לא על להרוג מישהו. אוקיי? וזה כמובן מעורר עוד את השאלה גם מה קורה עם מלקות? מלקות זה פחות חמור מנפשות, במובן הזה זה כמו קנסות, בסדר? אבל מצד שני ברור שזה שייך לאגף הפלילי, נכון? מלקות אתה חוטף על זה שאתה עברת עבירה. אז לכן קנסות, מלקות ונפשות שייכים לדין הפלילי. ממון, דיני הלוואות, נזיקים וכדומה, שייך לדין האזרחי. בתוך הדין הפלילי עצמו יש גם הבדלים בין ממון לנפשות, ממון שזה קנס לבין נפשות. אז יש הבדלים בין ממון לנפשות שזה הבדלים בין דין פלילי לדין אזרחי, יש הבדלים בין ממון לנפשות שהם בתוך הדין הפלילי עצמו. הדין הפלילי על ממון, קנסות, והדין הפלילי על נפש, שזה נפשות. אוקיי? כל פעם שאנחנו נראה הבדל בין ממונות לבין נפשות נצטרך לשאול את עצמנו: האם זה הבדל מהסוג של דין פלילי מול דין אזרחי, או זה הבדל בין קל לחמור? בין ממון לבין נפש? והנפקא מינה לקנסות, אולי גם למלקות. אוקיי? עכשיו, אנחנו נדבר על שני הבדלים, זה יהיה רק בפעם הבאה כבר. אנחנו נדבר על שני, אני רוצה לדבר על שני הבדלים בין דין פלילי לדין אזרחי, עוד לפני נפשות וכולי. זה הבדלים בין דין פלילי לדין אזרחי. אחד מהם, זה מה שדיברנו אז על ההודאה, שבדין פלילי אדם לא יכול להודות, אין אדם משים עצמו רשע, בדין אזרחי אדם יכול להודות. במובן הזה קנסות זה כמו נפשות, כי זה דין פלילי. אוקיי? זה בדיוק הבדל שהוא לא, קנסות שייך לאגף של הנפשות, לא לאגף של הממונות. אוקיי? הבדל שני זה בשאלה האם בית הדין יוצרת את הפסק או חושפת אותו. בדין הפלילי בית הדין יוצרת את הפסק, בדין האזרחי בית הדין חושפת את הפסק. אני רק אסביר מה זה אומר ובזה נעצור. כאשר בית הדין קובע, נגיד מישהו לווה ממישהו והמלווה תובע אותו: \"תפרע לי את החוב\", אוקיי? האם הלווה חייב, נגיד שהייתה הלוואה, בסדר? האם הלווה חייב לו את הכסף גם בלי שבית הדין פסק את זה? ודאי שכן, נכון? מעצם ההלוואה הוא חייב. כשבית הדין פוסק הוא רק חושף חיוב שכבר קיים, החיוב לא נוצר על ידי פסק בית הדין, נכון? הוא קיים גם בלי זה. זה מאפיין את דיני ממונות. בדיני ממונות החיוב נוצר על ידי פסק בית הדין, סליחה, נחשף על ידי בית הדין, לא נוצר. בדין פלילי, בפשטות נראה בשיעור הבא, בדין פלילי הדין נוצר על ידי הפסק. זאת אומרת, אם מישהו חילל שבת, והיום אין סמוכים ואין דיני נפשות, אף אחד לא דן אותו, הוא חילל שבת בעדים והתראה, בסדר? האם הוא צריך לזרוק את עצמו מהגג ולהתאבד? דיברנו קודם שלהרוג אותו זה חובה על כל הציבור כולל הוא עצמו. לא, למה לא? בגלל שאם בית הדין לא פסק את החיוב הזה למרות שחיללת שבת בעדים ו… התראה, מבחינת המציאות הכל מתקיים, אתה לא חייב מיתה. אתה לא חייב מיתה. חיוב המיתה נוצר מפסק בית הדין, לא שבית הדין חושף אותו, בית הדין מחולל אותו. להבדיל מחובה של לווה, החובה של הלווה לא נוצרת מפסק בית הדין. בית הדין חושף שיש חובה כזאת, אבל הוא לא יוצר אותה. אוקיי? אז את זה אנחנו נראה בפעם הבאה, וכמה השלכות של זה.

[Speaker D] ואם לשיטתו של הלווה לא הייתה בכלל הלוואה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בהנחה שעובדתית הייתה הלוואה, הוא חייב את זה גם אם אין בית דין, גם בלי פסק של בית דין. אם הוא חושב שלא הייתה הלוואה, אז בסדר, ברור שלא.