על ההיררכיה הערכית שבין הנאות הגוף להשגות השכל

שלום הרב,

חשבתי לאחרונה על האינטואיציה הפשוטה שלפיה אדם השקוע בהנאות הגוף נתפס בעינינו כמגושם יותר, ואילו אדם השקוע בחכמה ובהשכלות נתפס כמרומם ומעודן יותר. ניסיתי מעט להמשיג את האינטואיציה הזאת, להבין מה עומד ביסודה, ומה עשוי להצדיק את ההיררכיה הערכית המשתמעת ממנה. כתבתי לעצמי כמה נקודות ראשוניות. אשמח מאוד לשמוע האם אתה רואה את הדברים פחות או יותר באופן דומה, או שאתה חולק על עצם הכיוון. ואם יש נקודות שאינך מסכים עמן, אשמח להבין היכן בדיוק מצויה המחלוקת ומה לדעתך טעון תיקון או ביסוס נוסף.

1. שני אנשים נמשכים באופן טבעי לדברים הגורמים להם הנאה: האחד מתענג ממאכל טוב, והשני מהבנת סברא עמוקה. ואף על פי כן, אנו חשים באופן אינטואיטיבי שהשני נעלה ומעודן יותר מהראשון. אדם השקוע בתענוגות הגוף נתפס בעינינו כמגושם, ואילו אדם השקוע בחכמה ובהשכלה נתפס כמרומם יותר. על מה מבוססת אינטואיציה זו? מהי המעלה המהותית של התענוג השכלי על פני התענוג הגופני?

2. לכאורה, יש הבדל יסודי באופי ההנאה. כאשר אדם אוכל מאכל טעים, עיקר המבוקש הוא עצם חוויית התענוג. לעומת זאת, בהנאה מהשכלה יש דבר נוסף מלבד התענוג עצמו. שכן, האדם השיג אמת מסוימת והבין דבר במציאות שקודם לכן לא היה מובן לו. מכאן: שבאמת צריך לדייק שהאינטואיציה אינה לגבי היררכיה בהנאה, אלא בעיסוק. כלומר, העיסוק השכלי מקבל אצלנו מקום מכובד וראוי ערכית יותר מחווית האכילה של האדם.

3. נעמיק בזה יותר. בהנאות הגוף האדם מבקש שהמציאות תתאים אליו ותספק את רצונותיו. הוא עצמו משמש אמת המידה לדברים. לעומת זאת, בהשכלה התנועה היא הפוכה. האדם מבקש להתאים את שכלו למציאות, להבין את הדברים כפי שהם באמת, בלי תלות ברצונותיו ובהעדפותיו. נמצא שיש כאן שתי תנועות נפשיות שונות. בראשונה האדם מעמיד את עצמו במרכז, ובוחן את המציאות לפי התועלת וההנאה שהיא מעניקה לו. בשנייה הוא מכיר באמת הקיימת מחוצה לו, ומבקש להתאים את הכרתו אליה.

4. מכאן שהשאלה היסודית היא מדוע יש מעלה בעצם יציאתו של האדם מעולמו הפרטי ובהכרת המציאות שמחוצה לו? מדוע היא נעלית על ההתענגות מחוויותיו האישיות שבתוך עולמו? נראה שביסוד הדברים עומדת ההכרה ששלמות האדם אינה מסתכמת במה שהוא מרגיש וחווה, אלא כוללת גם את יחסו אל המציאות ואת הכרתו אותה כפי שהיא. כלומר, אנו מייחסים לאמת ערך עצמי, שאינו תלוי בהנאה שאנו מפיקים מהשגתה.

5. השאלה לאור כל זאת, האם ניתן להעמיד נימוק יסודי יותר לעצם האינטואיציה שיש ערך בהכרת האמת והמציאות. נראה שזה הבסיס שמשם הכל מתחיל. במילים אחרות: אנחנו מניחים שיש היררכיה בין אדם שעוסק בטוב שקיים בעולם שלו הסובקטיבי לבין אדם שמכיר את האמת, ומכאן נגזר ההבדל בין עיסוק באוכל לעיסוק בשכל, וחוזרים ל1.

6. עניין נוסף: לפי זה אפשר להתקדם שלב נוסף ולומר שגם בהכרת המציאות עצמה יש מדרגות. שכן יש הבדל בין הכרת פרט מסוים במציאות לבין הכרת העקרונות והשורשים שמהם מסתעפים פרטים רבים. למשל, גם העיסוק בחכמת הבישול יכול להיות עיסוק בהכרת המציאות, ולא רק בהנאה ממנה. אולם יש הבדל בין הכרת תכונותיהם של מאכלים לבין הכרת חוקי הטבע העומדים ביסודם, ובין אלו לבין עיסוק בשאלות היסוד של הפילוסופיה, הנוגעות לעצם המציאות ולשורשיה. נמצא שככל שההשכלה עוסקת בדבר שורשי וכללי יותר, כך היא מאפשרת הכרה עמוקה ומקיפה יותר של המציאות. ומכאן אפשר להציע שיש היררכיה לא רק בין חוויה להכרת המציאות, אלא גם בין מדרגות שונות של הכרה, בהתאם למידת השורשיות והכלליות של הדבר המושג. אלא שגם כאן יש לברר מדוע הכרת השורש נחשבת למעלה ערכית על פני הכרת הפרט, מעבר לכך שהיא מקיפה ומסבירה יותר. ובזה אנחנו חוזרים לאינטואיציה היסודית ב-5.