אונס יפת תואר לחיילים. (פרשת שבוע)
האם אונס יפת תואר נאמר דווקא בסיטואציה שהחייל אנוס לכל, לצורך הדיון, אם נניח שהיתר אינוס יפת תואר הוא כי גורל המלחמה כולה תלוי בהיתר לחיילים לאנוס שבויה. או שהוא סוג של הנחה לחיילים משום מה בשעת הקרב, (מה גם שאונס בתורה אינו חמור כל כך, מלבד העניין שכאן מדובר אף בנוכרית, שמבואר בדף היומי דהיום שהיחידים שנשארים בגיהנום הם בועלי נוכרית).
ואם באמת נניח שמה שעומד כאן על הכף הוא גורל המלחמה וגורל כולנו, מול גורלן של השבויות שלנו. במקרה כזה הוראת ההלכה לגמרי נראית סבירה ונכונה. זה לא הופך את המעשה למוסרי, אבל כל אדם שפוי מבין שהמוסר כאן צריך להידחות בפני שיקולים של שרידות. בדיוק כמו שהריגה אינה מעשה מוסרי, ועדיין היא נדרשת כדי לנצח במלחמה אמנם נכון שכאן לא מדובר בחיילים אלא בשבויות לא מעורבות. אז מבחינתי אם אין ברירה מי שצריך לשאת בתוצאות הוא הלא מעורבים שלהם ולא אלו שלנו.
השאלה למה לא נאמר כן גם בכל פיקו"נ במצב של איסור גזילה, או חבלה כגון הרדמת חבירו ונטילת כלייתו לצורך שרידות.
א. האם היתר יפת תואר הוא רק בכגון דא?
ב. אם לא מה כן ההיגיון שבזה?
ג. אם עיקרון השרידות הוא המתיר, מאי שנה מגניבת דבר מה מחבירו לצורך הצלת עצמו?
ד. אולי זה בגדר עבירה לשמה כמו אצל יעל, וא"כ יש לנו מקור לעבירה לשמה, סוג של דחויה ולא הותרה.
גיט שאבעס ושכוייעח.
יש הבדל בין מי ששייך לאויב גם אם אינו מעורב, למי שהוא צד שלישי. ראה מאמרי על הכלל והפרט ודילמת חומת מגן.
זו לא עבירה לשמה שהרי התורה התירה. מאי שנא מכל איסור שהותר במקום פיקו"נ? עבירה לשמה היא החלטה שהאדם מקבל בעצמו ולא החלטה שהתקבלה בהלכה. אם מעשה יעל יובא בשו"ע זה יפסיק להיות עבירה לשמה ויהפוך להיתר הלכתי.
אגב, כפי שכתבתי בטורים שאתה מצטט (בלי להזכיר), הזכרתי שהבעיה שראו חז"ל באשת יפת תואר אינו האונס אלא בעילת גויה. לכן עבירות שבין אדם לחברו אינן הנושא כאן.
ראשית תודה, הנחתי את הנחתך בטור 15 ושאלתי, אכן הייתי צריך לציין את הטור האמור והנפלא.
אך לגבי העניין שההתייחסות היא לגבי הגויה בלי להתייחס לאדם לחבירו כמדומני שלא התייחסת ועל זה שאלתי, מה גם שלגבי עבירה לשמה גם אם התורה התירה בצורה של דחויה הכוונה היא שהנזק נעשה והוא חוסר ברירה סוג של אילוץ, כמו שכבאים פורצים דלת להציל אדם, האם הדלת לא נשברה? הרי היה עדיף שלא היה עושה זאת.
בס"ד עש"ק והיתה לך לאשה תש"פ
ל'תם' – שלום רב,
התורה מחשיבה מעשה אונס כרצח, ככתוב: כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה'. יחסה של החברה הישראלית לאונס היה כרצח המחייב 'גאולת דם'. כך נוקמים שמעון ולוי את נקמת אחותם ע"י הריגת האנס ומסייעיו, וכך נוקם אבשלום את נקמת אחותו ע"י הריגת האנס.
התורה, כפי שאיפשרה בפגיעה גופנית קשה להמיר את עונש הגוף בפיצוי כספי שיקל על שיקומו של הנפגע – איפשרה זאת גם בפגיעה החמורה של האונס, והטילה קנס כספי כבד ואפשרות של כבילת האונס ללא אפשרות יציאה לשאת את הנאנסת אם רצונה בכך, דבר שיכול להיות לה אינטרס בו, שכן סיכוייה למצוא בן זוג היו קלושים מאד.
באשת יפת תואר לא נזכרה בפרשה כלל האפשרות של בעילה בכפיה. להיפך, מבואר שהשובה רוצה לשאת את השבויה לאישה, וגם זה לא הותר לו אלא אחרי שהיא עוברת 'תקופת צינון' של חודש ימים. וכפי שבאמת נוקטים להלכה רבי יוחנן והרמב"ן.
אף למ"ד שהותרה בעילה ראשונה במלחמה' הרי ברור שזה היתר חד-פעמים חריג, כשהמטרה היא שיישאנה לאישה כבת חורין, ואם החליט שלא לשאת – דורשת התרה ממנו לשלחה לחופשי, בהביעה את מורת רוחה מהתנהלות זו, באומרה: צ'לא תתעמר בה תחת אשר עניתה' (ולדעת רבי אליעזר ממיץ לא הותרה בעילה ראשונה במלחמה אלא בהסכמתה).
בעולם שבו שבויה היא שפחה שהאדון יכול לנצלה כרצונו – עומדת התורה על זכויותיה של השבויה, ואוסרת על האדון לגעת בה אלא אם כן רצונו לשחררה ולשאתה כאישה בת חורין עם כל הזכויות של אישה בת חורין.
לא בכדי התפלא השופט סלים גובראן, ואמר שלא ראה בתורה היתר לאונס. ראה בתגובתי: 'השופט ג'ובראן צודק' (לטור 15).
בברכה, ש"צ,
אכן ר' שץ, כוונתי הייתה בגדר 'לשיטתך' לרב שטען כך מספר פעמים שצריך נורא להתאמץ בכדי למצוא איסור לאונס בתורה, ובטור האמור הציג את הצד שבכך תלוי גורל המלחמה ועל כך הקשתי במה זה שונה מלקיחת כליה מאחר כשגורל הלוקח תלוי בכלייתו של חבירו. ולא נענתי, עוד הקשתי שאולי יש לראות כאן להצד ההיפוטתי הנ"ל שבכך תלוי נצחונינו ועתידנו סוג של עבירה לשמה.
שכוייעח שוב ואגיטע שאבעס.
תמהני אם זו בעיית ראייה או בעייה בהבנת הנקרא. וצל"ע.
אין שום היתר לאנוס יפת תואר
צריך להיות אדם רע וחולה ובטח לא תם, כדי להבין מהפסוקים משהו על היתר לאנוס מישהי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer