נתינת גט – אנטומיה של "תהליך"
תוכן המאמר
מדור תורה ומדע
נתינת גט – אנטומיה של "תהליך"
"וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה". התורה מתארת את השלבים שבהם מורכב מעשה הגירושין. ראשית, צריך הבעל לכתוב ספר כריתות, כלומר גט. בשלב הבא הגט צריך להימסר לאשה, ולבסוף הוא צריך להימצא בידה. כל אחד משלבים אלו מתואר בפירוש בתורה שבעל פה, ובעיקר במסכת גיטין בפרק השני והשמיני.
בסוגיות אלו ישנו ניסיון להציג ולאפיין מהי הנתינה. הדבר נעשה בדרך של הבאת דוגמאות שונות לצורות נתינה כשרות ופסולות. אמנם, התלמוד בדרך כלל אינו מגדיר כללים אלא מציג דוגמאות, אך בסוגיא זו הדבר בולט במיוחד. מצד אחד, אין כלל הגדרה ישירה של מושג הנתינה, ומצד שני מרובות מאד הדוגמאות המנסות לאפיינו.
ננסה להבהיר מדוע דרושה צורת הצגה כזו של מושג הנתינה, שלכאורה רק מכבידה על הלומד, ובאמצעות זאת לשפוך אור על כמה נקודות בסיסיות בתפיסת ההלכה.
בכל תהליך דינמי ניתן להתבונן בשתי צורות שונות: האחת היא לבחון מה היה המצב לפני הנתינה ומהו המצב לאחריה. הצורה השנייה היא תיאור הדינמיקה או פעולת הנתינה עצמה.
כדי להמחיש את הדבר נביא דוגמא מעולם הפיזיקה. תנועתו של גוף במכניקה מתוארת על ידי גרף המתאר את מיקומו בכל נקודת זמן. הפונקציה (x(t הנקראת "המסלול" נותנת בכל זמן t את המקום x.
מהעובדה שהגוף נמצא בנקודות שונות בזמנים שונים ניתן להסיק שהוא נע. לעומת זאת, ניתן לתאר ישירות את התנועה לא דרך שינוי של מצבי מיקום (מצבים סטטיים), אלא באמצעות מושג המהירות. (v(t היא פונקציה הנותנת את מהירותו של הגוף v בכל רגע נתון t.
המהירות מתארת את תהליך שינוי המקום עצמו, בעוד שהתיאור הראשון נותן רק אינדיקציה עקיפה לכך שמתבצעת תנועה.
בדרך כלל בעקבות ניוטון, אנו מחשבים את מהירותו של גוף על ידי חלוקה של המרחק שהוא עבר בזמן שהוא עשה זאת. אם הגוף היה במקום x1 בזמן t1, ובזמן מאוחר יותר t2 היה במקום x2 הרי אנו יכולים להסיק שבין 2 זמנים אלו הוא נע, ומהירותו (הממוצעת) היתה v= x2-x1
t2-t1
כלומר, המהירות מחושבת מתוך הפרשי מיקום וזמן. למרות צורת חישוב זו נרצה לטעון שמושג המהירות שונה מהותית ממושג המקום, באשר הוא מתאר תהליך (מושג דינמי), והמקום מתאר מצב (מושג סטטי). מושג המקום נחשב כבסיסי יותר, באופן שמושג המהירות נגזר ממנו, כיוון שההכרה האנושית בנויה באופן שקל לה יותר לתפוס מושגים סטטיים, ולכן גם את המושגים הדינמיים בונה האדם כנגזרות של המצבים הסטטיים. זהו בעצם הרעיון המונח ביסודו של החשבון האינפיניטסימלי המשמש כיום לתיאור תהליכים בתחומים מגוונים ביותר. התהליך מתואר תמיד ע"י הפרשים של מצבים.
אם נמשיך מעט בפיתוח הדוגמא מתחום המכניקה נוכל לגלות הבנה מעניינת בפרדוקס של זינון מאיליאה הידוע בשם פרדוקס החץ במעופו. נתבונן בחץ עף. בכל רגע נתון החץ נמצא במקום אחר, ולכן בכל רגע החץ עומד, אלא שבזמנים שונים הוא עומד במקומות שונים. שאלתו של זינון הייתה: מתי החץ עף?
בניסוח אחר: נניח שהיינו מצטיידים במצלמה אידיאלית (בעלת זמן פתיחה 0), הרי שבכל רגע שהיינו מצלמים את החץ היינו צופים בחץ עומד. לא היה שום רגע בו נצלם חץ נע. ואם כן, באיזה רגע הוא עובר מנקודה לנקודה? מסקנתו של זינון הייתה, כידוע, שמושג התנועה הוא למעשה אשליה. זוהי הבאה לקיצוניות של הטענה שנטענה לעיל באשר לקושי של האדם להבחין בתהליך שלא דרך מצבים.
הפתרונות המקובלים לפרדוקס זה של זינון, ככל שידיעתי מגעת, מתבססים על מושג האינפיניטסימל כאבן הבניין הבסיסית של הקו במקום הנקודה.
לא אכנס כאן לפתרונות אלו, מאחר שלדעתי אלו עקיפות סמנטיות של הבעיה, ולא פתרון אמיתי לה.
מהטיעון של זינון אין צורך להגיע למסקנה הקיצונית שהוא עצמו הגיע. המסקנה ההכרחית היא שמצלמה אידיאלית אינה יכולה לתפוס תנועה או מהירות אלא רק מקום. זה אינו אומר שאין כלל מושג כזה של מהירות, אלא רק שצריך מכשיר שונה כדי לתפוס אותה. למכשיר זה נקרא מסרטה אידיאלית. המסרטות כיום בנויות למעשה על צילומים עוקבים בתדירות גבוהה, כלומר הן משחזרות את התהליך מתוך המצבים. המסרטה האידיאלית תצלם את התנועה עצמה, ותצפה בתהליך עצמו לא דרך המצבים המשתנים על ידו. המתבונן במסרטה כזו יראה את מהירותו של הגוף אף שזמן החשיפה הוא 0. כלומר, הוא לא יצטרך מרווח זמן כדי להגדיר את מושג המהירות, כמו שצריכה התפיסה הפשוטה. אצלו המהירות היא גודל שקיים בנקודת זמן. אגב, נציין שגם בשיטה הרגילה לחישוב מהירותו של גוף, התוצאה היא (v(t כלומר ישנה מהירות שונה בכל נקודת זמן ולא רק בקטעי זמן שונים.
זוהי ראיה לטענתנו, שהצורך במרווח זמן הוא רק צורך חישובי, כדי לחלץ את המהירות מתוך המקום, אבל לא צורך אמיתי, מושג המהירות עצמו מאפיין את הגוף בנקודת זמן ולא רק בקטע זמן.
העולה מכל האמור, שלגוף הנע ישנם 2 מאפיינים בכל נקודת זמן: מקום ומהירות. ההכרה האנושית באופן פשוט פועלת כמצלמה וקולטת מצבים סטטיים ובמקרה זה מיקומים, מתוכם היא מסיקה באופן עקיף, שישנו תהליך ברקע, ובמקרה זה מהירות. כדי להבחין ישירות בתהליך, יש לצפות בו באמצעות "מכשיר" אחר או הכרה מסוג אחר.
נשוב עתה לנושא נתינת הגט. לדעתי, מה שהתלמוד מנסה לעשות על-ידי מתן הדוגמאות הרבות לאופן הנכון
של הנתינה, הוא לאפיין מושג דינמי באופן ישיר ולא באמצעות מצבי הקצה שלו.
ישנם ניסיונות לתת הגדרות למושג הנתינה באמצעות "מצבי קצה". למשל, ישנם מפרשים המגדירים נתינה דרך הכלל הבא: נתינה צריכה להעביר את הגט מבעלותו של הבעל לבעלותה של האשה. כלומר מגדירים כאן את המצב לפני הנתינה ולאחריה. כלל זה אינו עומד במבחן הביקורת, כפי שכבר מעיר בעל "קצות החושן" (חושן משפט סי' ר'), הן בגלל שגט שנכתב על דבר שאסור בהנאה, שעליו לא ניתן להחיל בעלות כלל, כשר, והן בגלל שישנן דוגמאות להעברת בעלות שפסולה ואינה נחשבת כנתינה כשרה. למשל, אם הבעל מניח את הגט על הקרקע ואומר לאשה "טלי גיטך מעל גבי קרקע". אחרים מנסים להגדיר את מושג הנתינה כהעברה פיזית של הגט מיד האיש ליד האשה. גם זו הגדרה דרך "מצבי קצה" כמובן. גם הגדרה זו אינה עומדת במבחן הביקורת, שכן ישנן דוגמאות להקנאת גט ללא מסירתו הפיזית מיד ליד, ובכל זאת הנתינה כשרה. למשל, הקנאת חצר לאשה, כאשר הגט מונח בתוכה.
רבים מהמפרשים מתחבטים בסתירות אלו, כיון שהם יוצאים מהנחת יסוד שישנה הגדרה למעשה הנתינה דרך "מצבי הקצה". למעשה, נראה שהגדרה כזו היא בלתי אפשרית, כיוון שמעשה הנתינה הוא תהליך, ולא כל תהליך ניתן לגזור באופן חד ערכי מהמצבים המשתנים על-ידו. לעומת זאת הגדרה או תפיסה ישירה של התהליך ללא שימוש במצבים משתנים קשה, ואולי אינה אפשרית ליכולת האנושית. לפיכך הגמרא בחרה בדרך של ריבוי דוגמאות כדי לתת ללומד הרגשה או אינטואיציה מהי נתינה כשרה ללא הגדרה אקספליציטית.
במקרים כאלו עדיף להשתמש ב"הגדרה דרך ההיקף" של המושג ולא "דרך התוכן" במונחי תורת ההיגיון. בדרך כלל תהליך הלימוד, בדומה לתהליך החקר המדעי, מורכב מהפשטה והכללה. הש"ס מציג אוסף דוגמאות, והלומד מנסה לחלץ מתוכו עקרון או עקרונות כוללים, שמהם ניתן להסיק מה תהיה ההלכה במקרים שאינם מפורשים במקורות. במקרה שלפנינו, הראינו שצורת ניתוח זו אינה עולה יפה, ודבר זה מעמיד את הלומד בבעיה קשה בבואו לנסות ולפסוק הלכה במקרה שאינו מופיע בתלמוד. אם אין עקרון כללי, הרי שהפתרון ההלכתי אינו חד ערכי, כיון שהוא מסתמך על האינטואיציה של הלומד. מכשיר מחשבתי זה (האינטואיציה) הוא כמובן בעל אופי סובייקטיבי מצד אחד, אך מצד שני הוא מאפשר ללומד ליטול חלק פעיל יותר בתהליך הלימוד או יצירת ההלכה.
הניסיון להגדיר עקרונות הלכתיים אף שהוא כמעט בלתי נמנע, נראה שהוא מצמצם מאד את האפשרות להבין ולחוש את ההלכה באופן בלתי אמצעי. ההכללה לעקרונות כוללים כפופה בהכרח ליכולת הניסוח וקטגוריות ההגדרה והחשיבה של הלומד.
נראה שזוהי הסיבה שהתלמוד ערוך באופן כזה, שאינו מביא בדרך כלל הגדרות ועקרונות כלליים, אלא יותר הדגמות של מקרים פרטיים.
כל מי שמצוי בלימוד תלמוד והלכה רואה, שבמהלך הדורות המשקל בלימוד עובר יותר ויותר לכיוון של אנליזה פורמלית, ופוחת והולך השימוש באינטואיציה ההלכתית. סוגיות ממין אלה שהזכרנו כאן, מאלצות גם את הלומד בתקופתנו להשתמש באותו מכשיר עדין ומוזנח של המחשבה, האינטואיציה.
לסיום, ברצוני לעמוד על נקודה נוספת הנוגעת למקומו של התהליך בהלכה.
במשפט האזרחי ככלל אין משמעות לתהליכים אלא אך ורק למצבים. את המחוקק האזרחי מעניינת אך ורק התוצאה. אוסרים לרצוח, כי לא רוצים שאנשים יירצחו. מגדירים פרוצדורה של גירושין כדי לוודא גמירות דעת שלא תיפול טעות בהליך גירושין, ובמעמד האישי של המעורבים בדבר
הדיון המשפטי באופן שבו נעשה דבר מסוים כמו רצח, גניבה וכו' הוא רק אמצעי להחליט על אחריותו המשפטית של העבריין, או לחילופין על גמירות הדעת של המעורבים בפעולה קניינית וכו'.
לעומת זאת בהלכה יש משמעות רבה לתהליך עצמו ולא רק למצב התוצאה שמופיע בעקבותיו.
ישנם מקרים שבהם מצווה או עבירה מוגדרת כפעולה ולא כתוצאה. בשל כך יש לעתים חוסר הבנה בנושא זה שנובע מהפרספקטיבה של המשפט האזרחי. למשל, בענייני שבת קיים לעתים חוסר הבנה, ששורשה הוא בתפיסה שהתוצאה (המצב) הוא שורש האיסור, אך פעמים רבות התהליך עצמו הוא האסור. לדוגמא: לגבי פעולה של "ברירה" הנעשית על ידי גוי או בשינוי. התורה אינה אוסרת שהתערובת תיברר, אלא אך ורק שהיהודי יברור אותה – יבצע את פעולת הברירה. אם הפעולה נעשית על ידי גוי או בשינוי, יתכן שזו אינה הפעולה שנאסרה על ידי התורה, אף אם התוצאה – הפרדת התערובת למרכיביה – הושגה בשבת.
הערות:
1. אם הטיעון המוצג כאן מזכיר למי מן הקוראים את עיקרון אי הודאות בתורת הקוונטים, האומר שלא ניתן למדוד בו זמנית מקום ומהירות של גוף נתון, לדעתי זה אינו מקרה. יסודות מסוימים של עיקרון אי הוודאות ניתנים, לדעתי, להיגזר אפריורי באמצעות טיעון זה. הטענה היא כדלקמן: כדי למדוד מקום יש להשקיף על העצם במצלמה. במצב זה אי אפשר, כמובן, למדוד מהירות כפי שהוסבר לעיל. לעומת זאת התבוננות בעצם דרך מסרטה מאפשרת לצפות/למדוד מהירות, אבל שוללת מאתנו אפשרות למדוד מיקום.
2. שתי תפיסות של מושג הזמן המתאימות לשני האספקטים שתוארו כאן מיוצגות ע"י אינשטיין שתפס את הזמן כסטטי, ולעומתו הפילוסוף הצרפתי יהודי אנרי ברגסון שתפס את הזמן כזורם, כדינמי. האחד "צילם" את זרימת הזמן והשני "הסריט" אותה. כנראה ששניהם לא היו מודעים לכך שכל אחד מהם מטפל רק באספקט אחד של הזמן. הדוגמטי מבין השניים היה דווקא איינשטיין שהביא לידי ביטוי את תפיסתו הסטטית (הנובעת ישירות מתורת היחסות) במכתב תנחומים ששיגר למשפחתו של ידידו מיקלה בסו לאחר שהלה נפטר, וכך כתב: "מיקלה הקדים אותי קצת לעזוב את העולם המשונה הזה. זה לא חשוב. עבורנו, הפיזיקאים המסורים, ההבדל בין עבר, הווה ועתיד, הוא אשליה תהיה עיקשת ככל שתהיה". תיאור בהיר של הדילמה הזו ניתן למצוא בספרו של אבשלום אליצור בסדרת האוניברסיטה המשודרת הנקרא "זמן ותודעה". דיון בנושאים אלו הוא, כמובן, עניין למאמר נפרד.
ד"ר מיכאל אברהם
המחלקה לפיזיקה
הדף הופק בסיוע קרן הנשיא לתורה ומדע