פן נוסף בהיתר מכירה: כמה להפסיד עבור איסור דרבנן

הודעת פתיחה של הרב

פן נוסף בהיתר מכירה: כמה להפסיד עבור איסור דרבנן

נשלח ב-8/7/2007

| |

פן נוסף בהיתר המכירה: כמה להפסיד עבור איסור דרבנן

בימים האחרונים, בעקבות התכתבות באישי, התעוררתי להיבט נוסף ביחס להיתר המכירה בשביעית. חקלאי שמשבית את השדה שלו לחלוטין כמצוות התורה, עלול להפסיד את פרנסתו לעתיד (ובודאי חלק ניכר ממנה, עד כדי שהחקלאות כבר לא תהיה כדאית עבורו. ראו מפוני גוש קטיף), שכן אם פלח השוק שלו מתמלא ע"י מישהו אחר (בודאי שוק בחו"ל, אבל לא רק בחו"ל), הוא לא יוכל לחזור ולמכור לשם.

ומכיון ששביעית בזמה"ז דרבנן, הרי מתעוררת השאלה האם החקלאי לא יכול להמשיך לעבד את אדמתו אפילו בלי היתר מכירה, רק בגלל שיקול כלכלי. כמובן אם הוא יכול לסמוך על מכירה זה עדיף, אבל באופן עקרוני יש לדון האם בכלל זה נדרש בהכרח.

אמנם היתר כזה יכול להיות רלוונטי רק לחקלאי, שכן אנו כצרכנים לא מצויים באותה מצוקה, אבל בלי שאנחנו נקנה את התוצרת הזו הוא עדיין לא יוכל להתפרנס. האם ייתכן היתר כזה שישליך גם על הצרכנים?

דוגמא לדבר היא היתר למכור חמץ גמור לעסקים שעוסקים במימכר מזון (מפני הפסד מרובה. ולדעתי הענייה מותר גם בלי הפסד מרובה, שכן אין שום חשש לגמירות דעת במכירה שלהם, שהרי כל רצונם הוא למכור, ומאוייהם הם שהגוי אכן ייקח את כל הסחורה). רבים נוהגים לא לקנות חמץ גמור שנמכר בפסח ע"י חנויות או מפעלים, ואנוכי הק' לא מבין את הגישה הזו: אם אכן יש היתר כזה, אז הוא חייב לכלול גם את הצרכנים, שאל"כ אין לו משמעות. בלי שיקנו מהם אחרי החג מה הועילה המכירה לפסח? ולצורך הדיון נתעלם מכך שיש שיקנו מהם בלי חשש כי אינם שומרים תומ"צ. ראשית, יש לדון במצב שכולנו שומרי תומ"צ. לאחר מכן לדעתי יש לדון גם במצב בו יש כאלו שאינם שומרים, האם עלינו להסתמך עליהם, או שאם יש היתר למכור אז יש גם היתר לנו לקנות.

שאלותיי:

א. עד כמה חייב אדם להוציא מממונו למניעת איסור דרבנן (לעשה בעינן עד חומש, ולל"ת כל ממונו). כבר כאן אעיר כי התלייה (הצפוייה לבוא) בלאו ד'לא תסור' שהוא לאו, אינה נכונה בעיניי, מכמה סיבות: 1. זה רק לשיטת הרמב"ם, ולדעתי לא נכון גם בשיטתו שכל איסור דרבנן מהווה לאו דאורייתא. 2. אותו אדם אינו עובר על 'לא תסור' שהרי הוא לא ממרה את פי חכמים אלא אנוס לעבור על דבריהם (בקו"ח מהנתיבות הידוע בסי' רל"ד, שאומר כן לגבי שוגג). 3. וגם החולק על הנתיבות, יסכים שגם אם יש איסור מהותי (ולא רק חובת ציות), הוא רק מדרבנן, ולכן אין ללמוד מהדאורייתא כמה יש להוציא כדי לא לעבור עליו.

ב. האם אכן השיקול הזה רלוונטי לחקלאי בשמיטה, ובודאי מחזק מאד את היתר המכירה. האם יש מי שהתייחס כבר להיבט הזה?

ג. מה זה אומר לגבי הצרכנים? האם השיקול שהעליתי לגבי הצרכנים הוא נכון? יש לדון בשני מקרים: 1. כשאין מי שלא שומר תומ"צ שיקנה את הסחורה. 2. כשיש כאלו שיקנו בלעדינו.

_________________

מיכי

אורך הכותרת:

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2240318&forum_id=1364