משמעותה של המיתולוגיה: נרקיסוס ושמעון הצדק

הודעת פתיחה של הרב

משמעותה של המיתולוגיה: נרקיסוס ושמעון הצדק

נשלח ב-6/6/2008

| |

משמעותה של המיתולוגיה: נרקיסוס ושמעון הצדיק

כבר עמדו על הדמיון בין הסיפור של נרקיסוס במיתולוגיה היוונית, שמהתבוננות במים הוא התאהב בעצמו והפך לנרקיס, לבין זה של שמעון הצדיק (נזיר ד ע"ב ומקבילות), שאכל אשם נזיר טמא של אותו נזיר שגילח את שערו כי פחז עליו יצרו כשהתבונן במי המעין וראה את דמותו.

יש הרבה לדון בסיפורים הללו לחוד, וביחס ביניהם. אבל אצלי התעוררו כמה שאלות כלליות יותר. רוב סיפורי המיתולוגיה נראים מעט ילדותיים, חד ממדיים (כוונתי כשקוראים אותם כשלעצמם, לפני הפרשנויות הרבות שיוצקים לתוכם), ופשוטים מאד. ובכל זאת יש בהם משהו מאד יסודי בתרבות שלנו, ובנפש האדם בכלל.

דומני שיסוד העניין הוא שכדי להבין משהו מורכב יש לפרק אותו להיבטים, שכל אחד מהם הוא פשוט. העולם והאדם הם יצורים מורכבים ומסובכים. כדי להבין אותם עלינו לפרק אותם להיבטים שונים, ולדון בהם כל אחד לחוד. לאחר מכן יש להרכיב את ההיבטים הללו בחזרה, ולנסות להבין את האדם כמכלול.

כל תיאוריה מדעית שדנה במרכיב אחד כזה, היא הכללה פשטנית. לדוגמא, החוק הראשון של ניוטון (חוק ההתמדה) שכל גוף שלא פועל עליו כוח חיצוני ממשיך לנוע בתנועה קצובה בקו ישר. זה לא קורה לעולם, שכן תמיד יש איזשהו כוח (חיכוך וכדו'), אבל זו תפיסה טובה של מרכיב אחד מןם המציאות המורכבת. לכן גם לא נכון יהיה להאשים את החוק הזה בכך שהוא פשטני ומכליל מדיי. זו אינה האשמה, שכן עלינו לעבוד בסדר הזה כדי לנסות ולחזור למציאות המורכבת.

נדמה לי שסיפורי המיתולוגיה היוונית מצליחים ללכוד כמה וכמה מאבני היסוד הללו של הנפש. בכל אחד מאיתנו יש נרקיס (כך כבר קבע קוהוט), ואגממנון (=מנהיג שמקריב את בתו למען הרעיון. ע"ע יפתח), ואודיסיאוס (=תחמן מתוחכם. פוליטיקאי. מי שעובר מסע מפותל ורב תהפוכות בחייו, עד שהוא חוזר לביתו. האוצר בגשר בפראג, או פאולו קואלו), ואכילס (=גיבור), והרמס (=שליח), וכדו'. הוא הדין בחברה, שיש בה אנשים שכל אחד מהם יש בו מינון גבוה של אחד ההיבטים. כשיש משהו חריג אז הוא הופך לבולט. בעצם הוא חוזר להיות מיתוס. [יש גם מיתוסים של מורכבות, שזו התכונה הבולטת שלהם].

לכן כל סיפור כזה הוא פשוט ופשטני, ממש ילדותי לפעמים. אבל אלו אבני הבניין, ורק אחריהם ניתן היה להמשיך ולהרכיב משהו מתוחכם ומורכב יותר. כיום כשכותבים סיפור, ניתן להשתמש בנרקיס כמרכיב אחד, ובהלנה כמרכיב שני. הם כבר בנויים ומוכנים לשימוש. כך נוצר סיפור מורכב, שמתקרב יותר למציאות המסובכת שלנו. ממש כמו בהליך המחקר המדעי, שמאבני הבניין הפשטניות (שנוצרות מהפשטות של המציאות המסובכת) חוזרים ומרכיבים בחזרה את המציאות, וכך מבינים אותה טוב יותר.

במילים אחרות, רוב סיפורי המיתולוגיה אינם בעלי ערך ספרותי, וגם לא פילוסופי. הם אבני בניין של הפסיכולוגיה שלנו. כלומר יש להם ערך מדעי (במובן של מדעי החרתא כמובן ).

וכעת כמה הערות/שאלות על נרקיסוס ושמעון הצדיק.

1. זה מחזיר אותנו לאשכול שהיה פעם, בדבר אלכסנדר מוקדון ושמעון הצדיק, שלא יכלו להיפגש (אף שחז"ל מתארים פגישה שלהם), מפני ההפרש ההיסטורי ביניהם (אמנם היה שם מי שטען תרי שמעון הצדיק הוו, ואף הביא ראיות לכך). גם כאן אנחנו פוגשים את שמעון הצדיק עם סיפור שבא מהיוונים, כאשר מדובר בעת שקדמה די הרבה שנים להגעתם למחוזותינו. האם באמת היתה כאן בסיפור של אשם הנזיר ושמעון הצדיק השפעה יוונית, או תגובה (ריאקציה) להשפעה כזו? קשה להתעלם מהדמיון הזה.

2. מה באמת היחס בין שני הסיפורים? במישור הפשוט, נרקיס התאהב בעצמו, ולכן אבד. ואילו אותו נזיר התחיל להתאהב בעצמו ולחם כנגד זה. אבל יש להוסיף כאן כהנה וכהנה.

3. האם הדרך להילחם היא לגזוז את השיער? לכאורה זה לא פותר את הבעיה. כעת הוא יתאבל על השיער הגזוז. ואת"ל שלא יתאבל, אז מדוע לגזוז בכלל, שיעבוד על הנטייה הנרקיסיסטית עצמה, ולא על השלכותיה.

אני רק מעיר כדי לעורר את הדיון, ולכן לא אמשיך.

אשמח לשמוע: התייחסויות למה שכתבתי על סיפורי המיתולוגיה בכלל. למשמעותם של סיפורים מיתולוגיים מסויימים. ולסיפור של נרקיס (מלך הביצה) ויחסו לנזיר הטמא.

אני לא מצפה לדיון שיטתי מדיי, ולכן אל תחששו מהתפתחות של כיווני דיון שונים ומאקלקטיות.

_________________

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2424571&forum_id=1364