על הלכות עקורות, או פסוקים שנעקרו

הודעת פתיחה של הרב

על הלכות עקורות, או פסוקים שנעקרו

נשלח ב-11/5/2007

בפרשת במדבר יש איסור נגיעה בכלי שרת (במדבר ד, טו):

וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:

אבן עזרא, בפירושו לפסוק "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" (בהמשך), קובע:

ולא יבאו – הקהתים אל אהל מועד לראות כבלע את הקדש. והטעם, כאשר יוסר בנינו, יוסר מסך הפרכת ונגלה הארון. וי"א כי כבלע כמו ככסות. והטעם, כאשר יכסו הארון לשאת אותו. וזה טעם קרוב מהראשון. והנה שתים אזהרות, שלא יגעו בקדש, כי אם בבדים ישאהו, ולא יראו הקדש:

כלומר יש איסור לגעת בכלי שרת. וכן הוא ברמב"ן כאן בשמו.

והנה הלוים מוזהרים שלא יגעו אל ארון הקדש ומתו רק בבדים ישאוהו

אם כן, איסור זה הוא מפורש בכתוב. הפסוק מפרש גם את העונש המוטל על העוברים על איסור זה. והנה, אף שהאבע"ז והרמב"ן אכן מתייחסים לכך כאיסור, אנו לא מוצאים את האיסור הזה בחז"ל ובפוסקים.

למעשה אנו אפילו מוצאים קביעה מפורשת ששוללת איסור נגיעה. הרמב"ם בספהמ"צ ל"ת עב מביא אזהרה על הלוויים לעסוק בעבודות של הכהנים, ולהיפך. בתוך דבריו הוא מביא את המדרש ספרי זוטא הבא:

ובמכילתא (ספ"ז בילקוט ובמדרש הגדול) אל כלי הקדש ואל המזבח לא יגשו יכול אם נגעו יהיו חייבין תלמוד לומר אך משום עבודה הם חייבין ולא משום נגיעה

אם כן, הנגיעה אינה מחייבת בעונש. זה כמובן בניגוד חזיתי לפסוק שכותב "ומתו". ועדיין היה מקום להבין שאמנם אין על כך עונש אך יש בזה איסור. כאן בא הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"ג ה"ט וכותב:

…וכל הלוים מוזהרין על עבודת המזבח שנאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרין.

אם כן, כאן מבואר שהנגיעה מותרת לגמרי. מתברר שלפי הרמב"ם אנחנו עוקרים את הפסוק לגמרי מפשוטו: בפסוק מופיעים אזהרה ועונש על הנגיעה, ולהלכה אנחנו פוסקים שאין אזהרה וגם לא עונש.

כיצד ייתכן שההלכה עוקרת לגמרי פסוקים מפורשים? ודוק, אין מדובר על פרשנות מדרשית (כמו 'עין תחת עין' ממון), אלא על השמטת איסור מפורש בתורה.

אמנם הרמב"ם מביא מדרש שעושה זאת, אבל בכל זאת השאלה כעת נסובה על המדרש עצמו.

זה מזכיר לי את האיסור של 'שביתת בנו', המפורש בפסוק (למען ינוח…בנך) שהושמט בחז"ל ובכל הפוסקים (למעט הרשב"א בריש פ' מי שהחשיך, ובמג"א בכמה מקומות).

שאלותיי:

אילו דוגמאות נוספות יש לנו שההלכה עוקרת את המקרא לגמרי? ודוק', לא דוגמאות לפרשנות מדרשית נגד הפשט (הלכה עוקבת מקרא) אלא עקירה של פסוק החוצה וזהו.

כיצד זה ייתכן? בסופו של דבר מהי משמעותו של הפסוק?

אשמח גם למקורות שעוסקים בשאלות אלו.

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2204252