על זאבים ואנשים: הערכה מורכבת של אנשים (טור 29)

בס"ד

לפני כמה ימים ראיתי את ההצגה "זאבים" בקאמרי, שכתב הלל מיטלפונקט. ההצגה עוסקת במשפחה רביזיוניסטית שורשית, והאירועים מתרחשים מעט אחרי המהפך של שנת 1977 (עליית הליכוד לשלטון). ההצגה בהחלט מומלצת והיא עוררה בי לא מעט הרהורים שרציתי לשתף את חלקם כאן (ולנסות לעשות זאת בלי ספוילר).

תוכן ההצגה

ההצגה מספרת על זאבה, לא פחות (כמובן על שם זאב ז'בוטינסקי), שבעלה אברהם (כנראה על שם אברהם שטרן) שנפטר היה פובליציסט ואידיאולוג של האצ"ל. רק להשלמת תמונת השמות, ידיד המשפחה קרוי עמידור (שם אצ"גי בעליל), ובתו יאירה (שם עברי גאה, כנראה גם על שם יאיר שטרן) וכדומה. מול כולם ניצב אחיה של זאבה, שהוא הומוסקסואל מוצהר וקוסמופוליט גאה (נציג תל אביב החדשה במחזה הרביזיוניסטי הזה). מעבר לו יש ברקע גם שכן מפא"יניק בוגד ומרושע שאיתו לא מדברים (אבל אולי מוכרים לו את הבית כדי להשיג כסף). ומסביב תחושת נרדפות גדולה, ביחד עם סיפוק על המהפך הפוליטי של שנת 77 (סוף סוף, הראינו להם).

ההצגה מתנהלת ובמהלכה מתברר לנו שהם החביאו איש אצ"ל מפני הבריטים, ולבסוף הוא הוסגר על ידי מישהו. החשוד הוא כמובן האח ההומוסקסואל והקוסמופוליט (התל אביבי הבוגד, איך לא?!). מתגלים שם סיפורי אהבה נכזבת ובגידות, תככים משפחתיים ופוליטיים, מצעד צביעות פוליטי, הסתרות אינטרסנטיות ועוד. אני חייב לומר שנהנינו מאד מההצגה, ואפילו ציינתי לעצמי בהתפעלות שהתיאטרון הקאמרי, מעוז שמאל תל אביבי ידוע ומובהק, מעלה הצגה אמפתית על הרביזיוניסטים הנרדפים. תיקי דיין, השחקנית הראשית (המצויינת, כמו תמיד) אפילו אמרה בראיון בעיתונות שאחרי ההכנות להצגה הזאת היא התחילה להבין את התחושות של ה"הם".

הרהורים שאחרי

אבל כשיצאנו חשבתי עוד קצת על מה שראינו. בסופו של דבר, בלי להסגיר את הפרטים, מתברר שכמעט אף אחד לא יוצא שם נקי. האחת נאפה ובגדה, האחר הסגיר, השלישי צבוע, הרביעי ממזר, החמישי פובליציסט שכל מה שהוא עושה זה רק לדבר ולכתוב (כדרכם של הרביזיוניסטים מאז ומעולם, שכוחם בפיהם ולא במעשיהם), וכן הלאה. בסיום ההצגה הבן הפוליטיקאי (בן דמותו של ביבי נתניהו) נושא מסה פוליטית צבועה ומגוחכת שלידו ניצבים כל שאר הרביזיוניסטים ומצקצקים בפיהם ובכפיהם (כשיאירה לידו עושה מניירות שהפילו אותי לרצפה מרוב צחוק. דומני שאנשים לא שמו לב אליה. אז מי שיילך לראות, שימו לב). הנאום הזה הוא המכה בפטיש שממנו כבר אף אחד לא יוצא נקי (אפילו עמידור נורא ההוד נופל כאן). אפשר לומר שבשלב זה כמעט רק האח ההומו נותר נקי וטהור, דבק בקוסמופוליטיות הצרופה שלו (ואולי גם דובל'ה הבן, היחיד שמדבר ישירות ובאומץ ובלי משחקים, ואין פלא שהוא נאלץ להסתלק מהתמונה).

בעצם בלי ששמנו לב כמעט אף אחת מהדמויות הללו לא יצאה נקיה. ממש עצרת צבועים, מנאפים ובוגדים. איכשהו נותרה בנו תמונה שכל הפאתוס, האידיאולוגיה, הסיסמאות, ובעיקר הנרדפות הרביזיוניסטית, שכולם אינם אלא פסאדה אחת גדולה. מאחוריה עומדים אנשים קטנים, שעושים פשעים, תככים, בגידות וקטנוניות אנושית. הבלון הרביזיוניסטי נותר מנוקב בלי טיפת אויר על הריצפת התיאטרון.

נדמה היה לי שבסופו של יום, תל אביב לא ממש מצליחה לפרגן ולגלות אמפתיה לרביזיוניסטים השנואים,  ה"אחר" האולטימטיבי. אם בהתחלה התחושה שלי היתה שההצגה הזאת נראית כמו הצגה של תיאטרון אירופי על שבט אפריקאי מזימבבווה, בסוף הבנתי שזו הצגה שעוסקת באויבים ולא בסתם זרים.

משמעות הדברים

ארשה לעצמי כאן לאמץ נקודת מבט של ר' לוי יצחק מברדיטשוב. מסופר שכשהוא ראה יהודי עטור טלית ותפילין מתקן את יצול העגלה שלו מחוץ לבית הכנסת, הוא נשא עיניו לשמיים ואמר: ריבונו של עולם ראה כמה גדולים עמך ישראל וכמה הם דבקים בך. הם מתפללים בבית, מתפללים בבית הכנסת, ואפילו מתפללים כשהם מתקנים את עגלותיהם. לכאורה זו אמירה מגוחכת וריקה, אבל במבט נוסף יש כאן הרבה אמת. למה אותו אדם טרח בכלל להניח תפילין וללכת לבית הכנסת? שיישאר בביתו ויתקן בנחת ובשקט את עגלתו. יש שיאמרו שזהו לחץ חברתי, אבל דומני שזוהי צרות עין. יש כאן משהו הרבה יותר עמוק וראוי להערכה. אותו אדם חש חובה להתפלל ולהניח תפילין. נכון, יצריו לוקחים אותו לתקן את העגלה באמצע התפילה אבל הוא לא מוותר על הליכה לבית הכנסת. לכן הוא הולך עם תפיליו ומתקן את העגלה. במבט כזה, יש אמת בדבריו של רבי לוי יצחק. זה באמת מבטא תחושת חובה. אותו אדם, למרות יצריו ואילוציו, לא מוותר על התפילה והתפילין.

משמעות הדברים היא שיש כאן כוס שהיא חצי מלאה וחצי ריקה. השאלה היא כיצד ועל איזה חצי מסתכלים עליה. במבט הזה, אותם אנשים קטנים שנראים נפוחים מסיסמאות ואידיאולוגיה רביזיוניסטית, הם אנשים עם יצרים ולחצים ואילוצים כמו כל אחד מאיתנו. לפעמים הם נכנעים לכל אלו ולפעמים לא. אבל בכל זאת הם דבקים באידיאולוגיה שהם מאמינים בה. הם מתמודדים עם הקשיים אבל לא נכנעים, לפחות לא לכל אורך החזית. הם נופלים וקמים. הם עוסקים בתככים אבל למען המפלגה והאידיאולוגיה. ואם גם הם עצמם והאינטרסים שלהם יוצאים נשכרים, הם לא בהכרח נבהלים מכך. אבל השיח הפתטי והאידיאולוגי ממשיך להינשא על שפתותיהם.

הסתכלות על דמויות מופת

חינוך של ילדים משתמש תמיד בדמויות מופת. בחינוך הדתי הדברים כמובן בולטים עוד יותר. הדמויות מהתנ"ך והתלמוד, כמו גם חכמי הדורות כולם, הם דמויות מופת בחינוך שלנו. יש להיסטוריוגרפיה הדתית נטייה הגיוגרפית, כלומר לצייר אותם כדמויות לא אנושיות. דמויות הוד נטולות מגרעות וכלילות המעלות ("כבר במעלליו יתנכר נער", "גמר את הש"ס בגיל שמונה, ובגיל עשר כבר המלמד הכריז שאין לו מה ללמד אותו", "צדיק במעשיו ועוזר לחלכאים מגיל שלוש" וכו' וכו'). קרני ההוד אופפות את הדמויות המצויירות בספרי הילדים כאילו מדובר במלאכים. אין פלא שהדמויות הללו מצטיירות כשייכות לעולמות עליונים. אין לנו השגה במעשיהם ומידותיהם, אבל בדיוק בגלל זה לא באמת ניתן ללמוד מהם (למעט איזו אוטופיה אידיאלית, שגם בה יש ערך מה).

זהו חינוך קלוקל, לפחות משני אספקטים: ראשית, כאמור, איננו יכולים ללמוד באופן ממשי מדמויות בדיוניות כאלה. מה טעם לצייר לנו דמויות מופת שהן מלאכים מרחם?! זה כמו להציב בפני אצנים דמויות של נשרי שמים. שנית, מה שהרבה יותר בעייתי, זהו פשוט שקר. כל האנשים הללו היו בשר ודם, עם יצרים ואילוצים, עם מגמתיות ואינטרסים. הם ודאי גם נפלו לא פעם, וטעו אפילו פעמיים. היו להם יצרים והם נכנעו להם לא פעם. ובנוסף ולמרות כל אלו, היו להם הישגים (למרות מה שמספרים עליהם, חלקם באמת גמרו את הש"ס).

כששומעים סיפור מכלי ראשון על רב גדול ורואים שהוא גם דואג לאינטרסים שלו ועומד על שלו, שהוא נעלב או עלב, נפגע או פגע, הדבר נשמע מוזר ולא אמין. אבל זה לא כך, כולם היו אנשים בשר ודם, כמוני וכמוכם. גדולתם היתה בכך שלמרות שהיו בשר ודם קרוצי חומר, עמלו והגיעו להישגים לימודיים ואינטלקטואליים ומידותיים. הם נפלו וקמו, בבחינת שבע ייפול צדיק וקם.

פעם פגשתי מתמטיקאי יהודי שווייצרי מאד ידוע שהיה מגיע מדי שנה לעבוד איתנו במכון וייצמן. המשפט שייחסנו לו היה משפט אקמן (זה היה שמו): כל מכונית באורך X יכולה להיכנס לכל חניה בגודל אפסילוןX+, והזמן שהחניה תיקח פררופורציוני ל-אפסילון/1. ז'אן פייר אקמן לא היה בקיא ולא קשור ליהדות ותורה (אמנם בתו היתה מתנדבת בקיבוץ כאן בארץ הקודש), אבל הוא קרא להנאתו מהר"ל ותנ"ך מתורגמים לאנגלית. הוא אמר שאחד הדברים הכי מרשימים מבחינתו היה שהמקרא מציג את דמויותיו בלי להסתיר ובלי לחפות. אלו בני אדם, עם מגרעות ויתרונות. מדובר בגיבורים בשר ודם, שלא כמקובל בספרות המיתית העתיקה שגיבוריה הם דמויי אלים (אם כי בהחלט עם מגרעות, אבל מגרעות נסלחות, כמו אלים ולא כמו בני אדם).

גם התלמוד הולך בדרך זו. הוא מציג את גיבוריו בצורה מאד אנושית. יש סיפורים על נפילות ועל הישגים, כמו גם על מגרעות ויצרים. אלו חכמים בשר ודם, שטועים וחוטאים מקנאים ונופלים, ולפעמים גם קמים. לאחר מכן מנסים לחנך אותנו על כך שזה הכל רק לפי מעלתם הנשגבת, אבל בעצם מדובר בשרפים או אלים שלא במדרגתנו. אין לנו השגות במעשיהם אבל ברור שהם לא חטאו.

זהו עיוות של האמת כמובן, אבל העיוות הזה גם מזיק. כך אין לנו יכולת לבקר את התנהגותם וגם לא ללמוד ממנה. ובוודאי איננו יכולים לחלוק על מה שאומרים חכמים אלו, שהרי במלאכים עסקינן. כאמור, זו לא האמת. מדובר באנשים בשר ודם, עם יצרים ונפילות, בדיוק כפי שמתואר במקרא או בתלמוד. דוד חטא גם חטא, וכך גם שאר גיבורי המקרא והתלמוד. כולם עד האחרון. חכמי התלמוד טעו, בהלכה במדע ובכלל, וחטאו ושבו ונפלו וקמו. הם כולם היו בשר ודם כמוני וכמוכם, בלי רוח הקודש ובלי אגדות עם אחרות, וגם אליהם ובוודאי לדבריהם מן הראוי להתייחס בביקורתיות.

השלכות עכשוויות

ייתכן שזו גם הדרך להסתכל על פוליטיקאים או גיבורי תרבות. חלקם באמת שייכים לחסרי החוליות וחבל שמתמקדים בהם. אבל לגבי חלקם יש לזכור שאמנם הם נחשפים בחולשותיהם, וחבל שכל זה לא מפריע להערצה שרוחשים להם צעירים, ולא רק הם. אבל מאידך, גם המבוגרים והמפוכחים לא צריכים להתמקד רק בחולשות. מדובר באנשים בשר ודם, עם יצרים וחולשות, ועדיין ייתכן שהערכים באמת חשובים להם ושהם באמת פועלים למענם. פרשנים ציניים (ע"ע חנן קריסטל) תולים הכל באינטרסים ובמגמות, ביצרים וברדיפת כבוד וכוח, ממקדים את מבטם בחצי הכוס הריקה. אמנם אסור לנו להתעלם ממנה, אבל עלינו לזכור שיש גם חצי מלא. למרות החולשות הם מנסים. לא תמיד מצליחים, ואולי אף פעם לא, אבל בכל זאת בואו ניתן להם קרדיט כלשהו.

בחזרה לזאבים

אם נשוב להצגה, דומני שבהסתכלות כזאת גיבוריה יוצאים בשר ודם, אבל בהחלט ראויים להערכה ולאמפתיה. אלו אנשים קרוצי חומר שמתמודדים עם יצריהם ועם תכונותיהם האנושיות, אבל לא זונחים את האידיאולוגיה ואת הערכים בהם הם מאמינים. הם מודעים היטב לחולשותיהם ולפעמים נכנעים להן, אבל זה לא מפריע להם להמשיך בשיח ובפעילות האידיאולוגיים, שלפעמים נראים פתטיים ואנכרוניסטיים, אפילו נלעגים. מרחוק הם נראים קטנים, אבל מקרוב אפשר לראות מבעד לפתטיות וללעג, בין כל הנפילות, גם את הגדוּלה האנושית מאד שלהם.

מסקנות

אם כל פעם שניפגש עם חיסרון אנושי שיש בנו נכריז שאנחנו לא בני הכי לדבר ולפעול באופן ערכי ואידיאולוגי, הותרנו בכך את הערכים למלאכי השרת. אבל רבותינו לימדו אותנו שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. עלינו להיות צדיקים. לא כאלה שלא נופלים, אלא שבע נופלים וממשיכים וקמים.

מקובל אצלנו לחשוב שאנשים נשפטים לפי מעשיהם ולא לפי רצונותיהם ומאווייהם. אבל במובן מסויים כששופטים אנשים עלינו להתייחס לא פחות למה שהם חושבים ורוצים מאשר למה שהם עושים בפועל. חכמים מלמדים אותנו שהגדול מחברו יצרו גדול ממנו. הרצונות והערכים קובעים מי האדם, לא פחות מהמימוש.

7 תגובות

  1. אמיר:
    הטור הזה מזכיר לי את הפולמוס שהיה בציבור החרדי על הספר macking of a godol שכתב הרב נתן קמינצקי על תולדות חייהם של אביו [מגדולי רבני ארה"ב בדור האחרון] ושל גדולים אחרים שהכיר שתוארו בספר לא כשרפים ומלאכים שכבר בגיל שלוש פרקו "קצותים" אלא באופן מציאותי על כל הנפילות והכשלונות ומשובות הנעורים שהיו להם בטרם נהפכו להיות תלמידי חכמים גדולים ומשפיעים .

    בציבור החרדי כעסו מאוד על הספר ,היו ששרפו אותו בפומבי לפי מה ששמעתי והגיעו עד הרב אלישיב זצ"ל בניסיון להחרים את הספר והרב קמינצקי טען כלפי מתנגדיו שמעבר לעובדה שלספר בובע מעישעס על גדולי ישראל זה חטא לאמת ולעובדות מבחינה חינוכית הז'אנר הזה של ההגיוגראפיה חוטא למטרתו כי לאחר שהקורא יקרא עד כמה הגדולים נולדו ממש מלאכים הוא לעולם אפילו לא יחשוב ללמוד מהם וממעשיהם כי הוא יאמר לעצמו "איפה הם ואיפה אני" אבל משידע שהם לא נולדו "גדולים" אלא נעשו כאלו בהרבה מאמץ ובהרבה נפילות וקימות מהם הוא ידע שגם הוא אם הוא יתאמץ הוא יהיה יכול להגיע גם לגדולה בתורה ובמידות וכו'

    אני חושב שיפה טען הרב קמינצקי

    נ.ב

    בגלל הפולמוס על הספר הוא נהפך למעין ספר מחתרתי יקר מציאות שכמעט שאי אפשר להשיגו והעותקים הקיימים בהתאם נמכרים במחיר די גבוה
    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום אמיר.
    זה אכן הגיע לרב אלישיב והיו סביב העניין כל מיני דברים מכוערים. דומני שבסוף יצאה מהדורה מצונזרת, וגם זה לא עזר לו (עדיין החרם בעינו). וכידוע, מאז ומעולם חרמות רק עזרו למכירת הספרים. אני מחפש בנרות מישהו שיהיה מוכן להחרים את ספריי בפומבי (כי בצינעא כבר יש לי כמה 🙂 ).
    אלא שהבעייה היא שאין הנדון דומה לראיה, מפני שבספר שם מה שנפסל לא היה משובות נעורים אלא דברים לגמרי לגיטימיים (לפחות חלק. לא קראתי את הספר). רק החרדים החליטו שיש פסול בקריאת ספרות או שירה וכדומה, ולכן זה נחשב כמשהו שדורש הסתרה (בתוך ההסתרה). ואילו אני מדבר על דברים שהם באמת נפילות לא לפי הקריטריונים החרדיים המעוותים.

  2. דניאל:
    ומה ההסבר ל"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"?
    ——————————————————————————————
    הרב:
    ומה ההסבר שלך לדברי נתן הנביא שמוכיח אותו על חטאו?
    הגמרא עצמה מסבירה שכל האומר דוד חטא טועה בגלל שהיוצא למלחמת בית דוד נותן גט כריתות לאשתו. כלומר הוא לא חטא באשת איש (כי היא היתה אלמנה, או גרושה למפרע). אבל ברור שהוא חטא מוסרית בשליחת אוריה לחזית ובגזילת אשתו.
    אני תמיד הבנתי זאת כך. לאחר מכן הבנתי שזו התזה העיקרית בספרו של הרב מדן על הנושא הזה, עיין שם.
    ——————————————————————————————
    עין הקורא:
    בס"ד כ"ג באלול ע"ו

    אגב, רבי שמואל בר נחמני, המלמד זכות ומקטין את חטאם של דוד ובני עלי, אינו עושה זאת רק למנהיגים לאומיים. אף על הפילגש בגבעה, עליה אומר הכתוב: 'ותזנה עליו פילגשו' – מוציא רבי שמואל בר נחמני את הכתוב מפשוטו, מצמצם את הכשל של הפילגש לדבר קטן מאד – זבוב שנמצא בקדירה, נימא שנקשרה – ומטיל את האחריות צהכבדה דווקא על הלוי ש'הטיל אימה יתירה בתוך ביתו'. נראה שזו היתה מידתם של חכמי א"י שנקראו 'נועם', לדון את כל האדם, מהמנהיג הגדול עד האישה הפשוטה, לכף זכות.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    כדאי לשים לב, שגישתו של רבי שמואל בר נחמני מקילה על ה'גברא' שחטא, אך מאידך מחמירה מאד את ה'חפצא' של החטא, ומסתכלת גם על חטא קל ב'זכוכית מגדלת', באומרה שיש מצב שאדם בא על פנויה אך נתבע מוסרית כנואף גמור, או אדם שדאג לשכר עוזריו נידון מוסרית כנוטל שוחד, והדבר מטיל על האדם אחריות גדולה מאד שלא לזלזל אף במה שנראה בעיניו 'פכים קטנים'.

  3. ב':
    הצדקנות היא סוג מסוים של פרפקציוניזם קנאי, ובקצה של הפרפקציוניזם הקנאי מונח השקר, כי אף אדם לא יכול לעמוד בסטנדרטים המטורפים הללו, גם לא הקנאי הפרפקציוניסט.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    השאלה מי כאן הצדקן, בעלי הסיסמאות או אלה שמבקרים אותם על מומיהם האנושיים?
    ——————————————————————————————
    ב':
    המבקרים כמובן

  4. הרב:
    כעת נזכרתי במשהו שקראתי אצל רבי יצחק הוטנר, בספרו פחד יצחק על פורים. הוא מביא שם את הפסוק ממשלי "מצרף לכסף וכור לזהב, איש לפי מהללו" (משלי כז, כא). הוא מסביר שהאדם נמדד לפי מה שהוא מהלל ולא בהכרח לפי מה שהוא עושה. הוא נמדד לפי האוטופיות שלו, לא פחות מאשר לפי הביצועים שלו. מי שמהלל צדקות וטוב הוא בבסיסו אדם טוב, גם אם יצריו לוקחים אותו מטה ומפילים אותו. והן הן דבריי כאן.

  5. דניאל:
    הרב כתב בפוסט שחכמי התלמוד טעו בהלכה. האם לדעת הרב יש איזשהו טקסט מחייב בכלל או שהכל נתון לביקורות אישית של כל אחד? הבנתי שלדעת הרב גם בתנ"ך יש תוספות זאת אומרת שבעצם על הכל אני יכול להסתפק אם זה ניתן משמיים ואם זה לא משמיים אולי זה טעות.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אכן.
    ——————————————————————————————
    דניאל:
    אם אין בסיס כלשהוא שהוא ודאי (עד כמה שניתנה ודאות לבני אדם) מה הערך של התורה והמצוות. כיצד אני יכול לדעת אם שמירת שבת או כל מצווה אחרת היא אכן מצווה אמיתית, אולי זה היה אינטרס אישי או טעות של משה רבנו או של יהושע או של אחד ממוסרי התורה?
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אתה לא יכול לדעת בוודאות שום דבר. גם לא את קיומו של הקב"ה או מתן תורה עצמם, וגם לא את חוק הגרביטציה. אז אינך עולה על מטוס? אנחנו מקבלים החלטות בתנאי אי וודאות. וגם במצבי ספק, בשביל זה יש כללי ספיקות בהלכה. כך לגבי נוסח המקרא (כפי שכותב הרמ"א שהולכים אחרי רוב נוסחים), והן לגבי מצוות שונות. מה שמופיע בתורה חזקה שהוא מחייב עד שיתברר אחרת.
    ——————————————————————————————
    דניאל:
    למה מה שמופיע בתורה חזקה שהוא מחייב?
    ——————————————————————————————
    הרב:
    כי אם מקבלים שהתורה ניתנה מהקב"ה בסיני אז זה מחייב עד שיוכח שמדובר בתוספת מאוחרת ושגויה (כי תוספת מאוחרת גם היא מחייבת אלא אם היא שגויה). ראה במחברת החמישית שלי באתר.
    ——————————————————————————————
    דניאל:
    1. האם לדעת הרב יש היררכיה כל שהיא בין תנאים לאמורים, ראשונים לאחרונים?
    2. האם הרב יחלוק על תנא מסברא?
    ——————————————————————————————
    הרב:
    1. יש היררכיה בין תנאים לאמוראים וראשונים. הרי אמוראים קיבלו על עצמם לא חלוק על תנאים, וראשונים על אמוראים. האחרונים כן חולקים על הראשונים. בכל מקרה לא מדובר בכללים מנדטוריים (כלומר שאין לחרוג מהם. לכל כלל יש יוצאים מהכלל). ההלכה סולדת מהתייחסות מחמירה מדיי לכללים.
    יש לדעת שההיררכיה לא קשורה לשאלה מי יותר צודק אלא למי יש יותר סמכות.
    2. לא, אבל לא בגלל שהוא בהכרח צודק אלא בגלל שקיבלנו את סמכות התנאים. הוא הדין לאמוראים. אבל כאן זה נעצר.
    כל זה מבואר באר היטב בספרי על ההלכה שיצא לאור בעז"ה בב"א.
    ——————————————————————————————
    דניאל:
    הרב יוכל להסביר מדוע קיבלנו את סמכות התנאים והאמורים ועד כמה זה מחייב, או שאצטרך לחכות לספר?
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אתה שואל מדוע קיבלנו את סמכות התנאים והאמוראים או מדוע זה מחייב?
    הסיבה שקיבלו על עצמם מפני שאחרת התורה היתה מתפרקת אחרי החורבן ועם התחלת הגלות רצו לבנות מסגרת מחייבת שבתוכה יתנהל השיח ההלכתי. אם היו עושים זאת סביב טקסט כמו ש"ע זה היה חורבן מפני שהוא לא היה מאפשר גמישות בקהילות השונות והנסיבות השונות. אם לא היו קובעים מסגרת זה היה חורבן מפני שהתורה לא היתה נשארת בלי מבנה לאומי מאורגן. הפתרון הגאוני היה לקבע טקסט קאנוני שעיקרו הוא מו"מ ולא שורה תחתונה. זה מאפשר גמישות אבל נותן מסגרת לשיח. כל הדעות אמורות להתאים למסגרת הזאת ולדון בתוכה.
    מדוע זה מחייב? מפני שקיבלנו את התורה כעם, ולכן היא מחייבת על פי מה שיחליט הציבור שקיבל אותה. הרחיב בזה רבי שלמה פישר, בספרו בית ישי דרשות סי' טו.

  6. ישראל:
    וואו איזה מאמר, כמים קרים על נפש עייפה, אני מגיע מחב"ד ותמיד הפריע לי ההסתכלות על הרבי כעל ישות לא אנושית כמעט, וההסתכלות הזו היא לא רק על הרבי אלא על כל אדמורי חבד לדורותיהם, ואני הקטן תוהה מה לי ולהם ?איך אני האדם הקטן יכול ללמוד מהם משהו בכלל?ישות כזו מבחינתי לא יכולה להיות דמות לחיקוי.

    האם על רבנים כמו שיינברג וברלנד אתה גם יכול לראות את הגדולה שלהם שלמרות היצרים שלהם הם "הצליחו" להגיע להישגים רוחניים כלשהם?האם גם אותם אפשר להעריך לפי הרצונות והשאיפות שלהם?
    לי אישית קשה לראות את הגדולה של אנשים כאלו שמדברים גבוהה גבוהה אך מעשיהם כשפלים שבאנשים אבל אולי זה בגלל שבאמת חונכחתי להסתכל על אנשים גדולים כעל אנשים נטולי רבב.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אני בהחלט יכול לראות את הגדולה של אנשים כאלה (אם יש כזאת. איני מכיר את השניים הללו). יש לגנות אותם על חוסר היכולת להתאפק ולהתמודד עם היצרים, ובו בזמן להעריך אותם על כך שלמרות היצרים החזקים שלהם הם הגיעו להישגים. אין שום סתירה בהתייחסות מורכבת כזאת.
    אגב, כמו בדבריי כך גם לגבי אדמו"רי חב"ד, יש לזכור שהבעיה היא כפולה: 1. אי אפשר ללמוד מהם אם הם באמת מושלמים (כפי שכתבת). 2. זה פשוט לא נכון שהם היו כאלה.
    הרבי האחרון להערכתי היה באמת אדם גדול (למרות שבמחילה חב"ד ממש דוחים אותי ככת. ראה בטור שלי על הכתות), ועדיין היה לו חלק משמעותי בתופעת המשיחיות ובשאר השטויות שהתחוללו סביבו. שוב מדובר בדמות מורכבת ואין סתירה בין צד מוערך לצד שפחות מוערך. להיפך, לפעמים הצד הנמוך הוא סיבה להעריך עוד יותר את הצד הנעלה, ודוק.

  7. ש.צ. לוינגר:
    בס"ד כ' באלול ע"ו

    ודאי שביחס לכלל האנשים ראוי לדון את 'כל האדם' לכף זכות, ולהתמקד בצדדיו החיוביים. אף על פי כן, כדאי לענ"ד לחפש את דמויות המופת שהצליחו בעבודה מתמדת להגביר את צדדי הטוב ולהרים את 'נקודת הבחירה' שלהם כמה וכמה קומות מעל לרמה הבינונית, ולשאוף להתקרב מעט למעלתם. איש אינו מצפה שנהיה כרועי קליין שהקריב את חייו כדי להציל את חבריו, אך בכל זאת, גם ברמה שלנו, אנחנו יכולים לתבוע מעצמנו להקריב מעט מרווחתנו ונוחותנו לטובת זולתנו.

    התורה אמנם לא ניתנה למלאכי השרת, אך בכל זאת מחפשים ש'דמות המופת' יהיה 'דומה למלאך ה' צ-באות' כדי שנוכל לבקש תורה מפיהו. אחת מתכונותיהם של המלאכים היא שהם 'גבורי כח עושי דברו', ובזה האדם יכול להיות גדול ממלאך, שכן לאדם יש יצר שאיתו הוא צריך להתמודד בגבורה.

    בזה נתייחדו גיבורי התורה, שגם אם נפלו בגדול, ידעו לתקן ולעשות 'טיפול שורש' לתיקון הנפילה. יהודה שנכשל במכירת יוסף לעבד וניתוקו מאביו, מתקן על ידי ה'הליכה לקצה השני' – נכונות להישאר עבד עולם במקום אחיו ש'נתפס על חם' בגניבה, מתוך התובנה 'כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי'.

    יש הילל השואף ל'מיטל-פונקט', להישאר ב'נקודה האמצעית' של הבינוניות, משום שסוף סוף 'כולם ככה', ויש הילל הקורא להיות מתלמידיו של אהרן 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אין מדובר לדון את האדם לכף זכות אלא להבין מיהו. כשמתייחסים אליו כדאי להתמקד בחיוב, אבל כששופטים את אישיותו ורוצים ללמוד ממנו, בפרט אם מדובר בדמות מופת ולא באדם קונקרטי שעומד מולנו, כדאי מאד לראות את המכלול. מעבר לזה, כפי שכתבתי ההתייחסות למגרעות היא חלק חשוב מהלדון לכף זכות (ראה פרשני המשנה, כמו רבנו יונה ועוד, באבות על לדון לכף זכות).
    מדבריי עולה פרשנות מעט שונה לדרישה שהרב יהיה דומה בעינינו למלאך ה' צבא-ות. אם באמת מלאך הוא בעינינו, לא נראה בו מודל.
    ולגבי מיטלפונקט, אתה מניח שזה מתאר את השאיפה ואז זו אכן בעיה. אבל אם זה מתאר את האדם כפי שהוא – זהו יושר אינטלקטואלי. והוי דן את כל האדם לכף זכות.
    ——————————————————————————————
    ש.צ. לוינגר:
    ברם, כבר לימדנו הרמב"ם, הן בפירושו למשנת 'והוי דן את כל האדם לכף זכות' (אבות א,ח), והן בספר המצוות בביאור מצוות 'בצדק תשפוט עמיתך' (עשין קעז), שיש בחינות שונות בזה. אדם בינוני יש לדון לכף זכות כאשר כף המאזנים שקולה, בעוד שמי שמוחזק לצדיק יש לדונו לכף זכות אף במצבים בהם הדבר קשה יותר. נראה שהרקע הכללי של האישיות, תורם לאופן הפרשנות שניתן למעשה הספציפי.

    בברכה, ש.צ. לוינגר
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אין הכי נמי. זה מה שכתבתי. לדון לכף זכות אין פירושו לרמות אלא להעריך את האדם נכון ולא ללכת אחרי מראית העין השטחית. אם יש צדיק גדול אז סביר שלא יחטא בחטא קטן ופשוט. זה שיקול של שכל ישר ולא שכל עקום (כפי הפירוש הידוע בשם הגר"ח מבריסק, שאינו נכון לדעתי).
    ועדיין כמובן צריך להבין כיצד נגיע למסקנה שמדובר באדם גדול אם נסמוך על סיפורים מגמתיים ולא אמינים? חזקת אדם גדול צריכה להיווצר לפני שנחליט על מדיניותנו לדון לכף זכות לגביו.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button