מבט על האהבה בנישואין ובכלל (טור 492)

בס”ד

דיברתי כאן לא פעם על אהבה ורגשות (ראו למשל במאמרי כאן, בטורים 22 ו-467 ובסדרת הטורים 311315 ועוד). לא אחזור כאן על הדברים, שכן אני מניח שרובכם מכירים את יחסי הכללי לעולם הרגשי. ככלל, איני רואה בקיומו של שום רגש ערך כלשהו, חיובי או שלילי. גם לא במימושו של רגש כלשהו (כלומר פעולה על פיו). העובדה היא שמתעוררים בנו רגשות שונים בסיטואציות שונות וכלפי דברים ואנשים שונים, אבל עובדות הן ניטרליות במישור הערכי. ספציפית ביחס לרגש בנישואין, הזכרתי כאן שאלה שנשאלתי פעם על ידי תלמיד האם בבחירת בת זוג עליו ללכת אחרי הרגש או השכל. עניתי לו שבכל נושא, וכמובן גם בנושא הזה, החלטות יש לקבל רק על פי השכל. אלא שבהקשר הזה השכל צריך לקחת בחשבון גם (אבל לא רק) את מה שאומר הלב, שהרי הקשר הנפשי בין בני הזוג חשוב להצלחת הנישואין. בקיצור, קיומם של רגשות היא עובדה (מצערת משהו), ואמנם אי אפשר ולא נכון להתעלם ממנה, אבל רק כנתון ולא כגורם שמקבל החלטות.

והנה, לפני כחודשיים קראתי טור מעניין שמתייחס לתפקידה של האהבה בנישואין. על פניו מסקנתו נראתה לי מתאימה לתמונה שתיארתי כאן, אבל במבט נוסף חשבתי שלא רק המסקנה, אלא גם הטיעון עצמו שווים עוד בדיקה ודיון. אני מקווה שיסולח לי הדקדוק בדברי הכותבת, למרות שמדובר בטור באינטרנט. מאד נהניתי מהטור ומהניסוח הפרובוקטיבי של הרעיון. נדמה לי שיש בדבריה כמה יסודות חשובים מאד שבהחלט שווים חשיפה והמשגה.

הטענה היסודית

מדובר בטורה של חנה דיין, באתר ‘סרוגים’, שכותרתו זועקת: “תתעוררו, האהבה הורסת לכם את חיי הנישואין”. כבר ציינתי כאן לא פעם שצריך להיזהר מכותרות. הן בדרך כלל של המערכת ולא של הכותב, ולכן לא תמיד משקפות את תוכן המאמר. לפעמים בגלל חוסר הבנה של המערכת ולפעמים בגלל רצון לעורר עניין (רייטינג).

הכי טוב להציג את העניין במילותיה שלה:

“אני חושבת שזהו, זה פשוט נגמר. בהתחלה כל כך אהבנו אחד את השני וכאילו ביום בהיר אחד הכול נגמר. לא מצליחים לעורר את האהבה מחדש, הכול אבד לנו. אני ממש מרגישה שאנחנו צריכים להיפרד”, בכתה נעמי.

“את מרגישה שאת לא אוהבת את יוסי?”, התעניינתי.

“אני מרגישה שגם הוא לא אוהב אותי”, המשיכה לבכות.

“וזו בעיה?”. השאלה שלי עצרה אותה והכניסה אותה להלם.

“מה? מה יש לנו לעשות עוד ביחד בלי אהבה? בגלל זה התחתנו”, אמרה נעמי.

“נעמי, הדבר שהורס את רוב הנישואין בעולם המערבי זו  האהבה“.

“מה הכוונה?”, שאלה נעמי.

“נניח שיוסי היה עשיר והיית מתחתנת איתו רק בגלל הכסף שלו, מה דעתך על זה?”, שאלתי אותה.

“איכס, זה מגעיל. אני נגעלת מנשים שעושות את זה, איך אפשר לחיות עם מישהו שרק בגלל כסף את מתחתנת איתו?”, שאלה נעמי.

“לעומת זאת, איך כולם הגיבו שהודעת להם שאת ויוסי אוהבים אחד את השני ובגלל זה אתם התחתנתם? שבעצם התחתנת עם יוסי כי מצאת את אהבת חייך?”, שאלתי.

“כולם נמסו ובכו מהתרגשות”, ענתה.

“מה ההבדל?”, שאלתי אותה.

“את שואלת ברצינות? אני התחתנתי איתו כי אהבתי אותו בזכות מי שהוא”, המשיכה.

“אם היית מתחתנת עם יוסי בגלל הכסף שלו והכסף שלו היה נגמר, מן הסתם היית נפרדת ממנו, נכון? כי רק הכסף עניין אותך ואז הוא הופך להיות לא רלוונטי“.

“עצוב, אבל נכון. אם זו הסיבה היחידה, את צודקת”, אמרה.

“אותו הדבר זה עם האהבה, פשוט תחליפי את הכסף באהבה”, עניתי לה.

“איך אפשר להגיד שזה אותו הדבר?”, שאלה.

“כי זה בעצם כאילו התחתנת עם האהבה ועם התחושה הנעימה שאת מקבלת מיוסי. כשנמצאים בזוגיות בגלל האהבה, מה שעלול לקרות זה שאחד הצדדים כבר לא יאהב יותר את הצד השני ואז הוא לא יזדקק לו יותר. האהבה היא בעצם אינטרס בתחפושת שזהה לאותו אינטרס כספי”.

בקריאה ראשונה העניין מעורר גיחוך. יש כאן השוואה מופרכת בין כסף לאהבה, וגם אם פורמלית זה אולי דומה, מהותית זה נראה שונה לגמרי. התחושה היא שיש כאן מין משחק לוגי חסר שחר.

ביקורת ראשונית

המבנה של הטיעון שלה הוא הבא: אם נישאים עבור X, אזי בשלב כלשהו X עלול להסתיים, ואז אין טעם להמשיך את הנישואין. נישואין שעלולים להגיע למצב שבו אין טעם להמשיך אותם אינם טובים. מסקנה: לא טוב להינשא עבור X כזה, ולא משנה מה נמלא במשתנה X.

אפשר לערער על הטיעון הזה בכמה אופנים: יש ערעורים על עצם המבנה הפורמלי שלו, וישנם ערעורים על התכנים שניתן למלא במקום X. כך למשל לא ברור מדוע היא מניחה שנישואין שעלולים להסתיים זה בהכרח לא טוב? ואפילו אם כך הוא, האם לא כדאי להינשא ולקחת סיכון, אולי זה כן יחזיק מעמד? האם באמת מה שרע בנישואין עבור כסף זה שהכסף עלול להיעלם ולסיים את הנישואין? אם האדם משקיע טוב אז כן כדאי להינשא לו בגלל כספו?

אין להכחיש שרווחת אצל אנשים התחושה שנישואין עבור כסף יש בהם משהו בעייתי. אלא שנראה כי היא נותנת לתחושה הזאת פרשנות מאד מסוימת (בגלל החשש שזה עלול להסתיים), ואז מרחיבה אותה לכל אינטרס. דומני שהפרשנות הזאת אינה נכונה. להבנתי תחושתם של אנשים ששוללים נישואין בגלל כסף היא דווקא מכוח ההבדל בין כסף לאהבה. יש שיאמרו לכם שכסף הוא אינטרס כלכלי ואהבה היא אינטרס רוחני. לכן בגלל אהבה ראוי להינשא ובגלל כסף לא. לפי הגישה הזאת, תא זוגי אמור להתבסס על אהבה, גם אם רואים אותה כאינטרס, אבל לא על אינטרס כלכלי. לפי זה ברור שאין להשוות בין אהבה לכסף. בקיצור, יש בטיעון שלה כמה הנחות בעייתיות. אבל אפילו אם כולו נכון, לא ברור שניתן למלא כל תוכן במשתנה X.

שני סוגי טענות

אני רוצה להבחין בין שתי טענות שונות שמצויות בדבריה: 1. להתחתן בגלל אהבה זה פסול כמו להתחתן בגלל כסף. 2. נישואין ללא אהבה אינם בהכרח בעייתיים. אלו שתי טענות שונות, ושווה לבחון כל אחת מהן.

את הטענה השנייה קל יותר לקבל. איזה פסול יש בנישואין שהם עסקה קרה בין בני הזוג?! הם רוצים להקים בית משותף ומוכנים לדאוג זה לזה וללדת ילדים ולדאוג להם, ורוצים גם להימנע מהתחושה החברתית הלא נעימה של חוסר זוגיות, ולכן הם נישאים. יש בזה משהו פסול? נראה לי לגמרי בסדר. ומה על אלו שנישאים כדי לקיים את מצוות פרו ורבו בהלכה (בלי אהבה)? אותה עסקה עצמה, אלא שכאן המטרה היא הלכתית ולא חברתית-פסיכולוגית. גם זה לגמרי לגיטימי בעיניי. יש שיאמרו שאלו נישואין אפלטוניים טהורים יותר מאלו שבנויים על אהבה. אמנם לא יכתבו עליהם רומנסות וסרנדות, וסיפורם לא יסופר על ידי טרובדורים סביב המדורות, אבל זה ענין של טעם ספרותי ואמוציונלי. לעצם העניין איני רואה בעסקה כזאת שום דבר פסול. ניתן אולי לומר שנישואין כאלה לא יצליחו או שקשה יותר לתחזק אותם ולקיים את המחויבויות בלי אהבה. ניתן לדון בטענה הזאת, אבל היא ודאי אינה מהותית. בהנחה שאפשר לקיים הכל כראוי, נראה שאין בנישואין כאלה שום פסול. אגב, הוא הדין לנישואין עבור כסף, כך שהמסקנה שלה אולי נכונה אבל ההנמקה שהיא מציעה לה בעייתית.

הטענה הראשונה נראית בעייתית יותר, כפי שהערתי למעלה. היה אולי מקום לתלות זאת בהבדלים בין נישואין מתוך אהבה לבין נישואין למען כסף. הבדל ראשון הוא שהאהבה היא בדרך כלל לשני הכיוונים, והכסף מגיע מצד אחד לשני. אבל זה לא נראה לי הבדל מהותי. כל צד בנישואי האהבה מקבל משהו, ולכן מבחינתו זה כמו לקבל כסף. מדוע זה משנה שבמקרה הזה גם השני מקבל את אותו דבר?! אם יהיו נישואין שמביאים ערך כספי לשני הצדדים, זה פותר את הבעיה בנישואין לשם כסף?! אז גם אם הצד השני מקבל משהו אחר שאינו כסף, זוהי עדיין עסקה שבה כל צד מרוויח משהו. אין בזה פסול.

הכותבת מניחה שנישואין בשביל כסף הם נישואין שתלויים בדבר, ולכן הם פסולים. מכאן היא אומרת שגם נישואין לשם אהבה הם נישואין שתלויים בדבר, ולכן גם הם פסולים. אבל גם כאן אוכל לשאול מדוע נישואין שתלויים בדבר, ויהא זה כסף או אהבה, הם פסולים? חזרנו כאן שוב לטענה השנייה. עסקה בין שני צדדים היא לגיטימית לגמרי.

דומני שההבחנה שעשיתי כאן מעלה אל פני השטח נקודה חשובה ראשונה: אכן אין שום פסול בחוזה הדדי ומוסכם בין שני אנשים, אבל מצד שני אין בו גם ערך. רוצים יחתמו, לא רוצים לא יחתמו. אם אנחנו מחפשים כאן אחרי הערך שקיים בנישואין, אנחנו חייבים להתמקד במשהו שהוא מעבר לממד החוזי שיש בהם.

“עיין ערך אהבה”

יש שיאמרו שהערך שיש בנישואין הוא ערך האהבה עצמו. הנישואין הם מימוש של הערך הזה. מכאן כמובן ייצא הבדל בין נישואין לשם (או מתוך) אהבה לבין נישואין לשם כסף. אבל לאור מה שכתבתי בתחילת הטור, איני רואה באהבה שום ערך. אהבה היא רגש ככל רגש אחר, וסיפוק רגשי הוא אינטרס או תועלת, בדיוק כמו כסף. במובן הזה הכותבת צודקת לדעתי. כעת היא טוענת גם שתלות של נישואין במשהו יכולה לגרום לפירוקם. כל אהבה התלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה. גם זה כנראה נכון. השאלה שעולה כאן היא האם התלות של הנישואין בדבר פסולה מצד עצמה או בגלל החשש שהתלות עלולה לגרום לסיום הנישואין. התחושה היא שעצם התלות של הנישואין בדבר היא בעייתית, וזה שהתלות יכולה להסתיים ולהביא לפירוק הנישואין זו רק אינדיקציה לכך שהנישואין כאן תלויים בדבר. כפי שנראה בהמשך, זו גם כוונתה של הכותבת.

למרבה ההפתעה הכותבת מיישמת את הכלל התלמודי הזה שעוסק באהבה על האהבה עצמה. אם נישואין תלויים באהבה, בטלה אהבה בטלים הנישואין. יש שיאמרו, אז מה? באמת ראוי לבטל נישואין כאלה. היא מניחה, לעומת זאת, שיש ערך בקיום הנישואין בלי תלות באהבה, ולכן הסיכוי לפירוק הוא מגרעת. עדיף לא לבנות נישואין על אהבה כדי שלא נצטרך לפרק אותם.

המסקנה היא שהערך בנישואין קשור גם ליציבות שלהם (שוב יש כאן משהו מעבר לחוזה. בחוזה שני הצדדים יכולים לפרקו בהסכמה ולא קרה כלום). אבל ייתכן שהיציבות היא רק אינדיקציה ולא המהות עצמה. תלות של הנישואין בדבר עלולה לערער את היציבות, וזה אומר שמשהו פגום בנישואין הללו. אלו לא נישואין שנועדו לקיום כי הם תלויים בדבר. בניסוח אחר אומר שהנישואין הללו אינם ערך אלא אמצעי למשהו אחר, ואם רוצים לראות ערך בנישואין הם אמורים להיות מטרה לעצמם ולא אמצעי להשגת משהו אחר. כפי שלייבוביץ חוזר וכותב לא פעם, אמצעי לעולם אינו ערך. ערך הוא מטרה, והאמצעים אליו נועדו כדי להשיג אותו. יש להם ערך אינסטרומנטלי בלבד.

“אומרים אהבה יש בעולם… מהי אהבה?”

הכותבת עצמה מסבירה את דבריה יותר בהמשך הטור:

מרוב סרטים וספרים רומנטיים, האהבה הפכה להיות מעין “אינטרס נסתר” כמו כל גורם חיצוני. אם את התחתנת עם יוסי בגלל האהבה, את בעצם אומרת: “אני לא בדיוק רוצה לחיות איתך אלא לחיות עם האהבה שאתה מעניק לי או שאני מעניקה לך“.

“אנשים שמתחתנים מתוך אהבה, לא יוצרים מערכת יחסים בריאה”, הסברתי לה וראיתי כמה היא מתקשה לעכל את זה.

כי כל המניע של החתונה צריך להיות החתונה עצמה. אני מתחתן כי אני רוצה להתחתן. נישואין הן יעד בפני עצמו“.

היא מזהה את האהבה עם רגש, ותועלת רגשית היא ככל תועלת אחרת. האלטרנטיבה היא הנישואין כערך לעצמו (ולא אמצעי למשהו אחר). אם כן, הכסף והאהבה פסולים לא מפני שהיעלמם יפרק את הנישואין. זו רק אינדיקציה לפגם בנישואין כאלה. הפגם הוא שהנישואין הללו אינם ערך לעצמו אלא אמצעי להשגת משהו מחוצה להם. וכאמור, אמצעי אינו יכול להיחשב ערך.

מהי אהבה?

בכמה טורים בעבר עמדתי על היחס בין אהבה לתאווה (ראו טור 22, 153 ו-384). הבאתי מדון יהודה אברבנאל ומחוסה אורטגה אי גאסט שמי שתאב לאישה מעמיד את עצמו במרכז, ושואף לזכות בה, כלומר להשתלט עליה למען עצמו. הוא מושך אותה אליו, וזהו תהליך צנטריפטלי. לעומת זאת, מי שאוהב אישה מעמיד אותה במרכז ודוחף את עצמו אליה (פועל למענה, ולא למען עצמו). ניתן לומר שזהו תהליך צנטריפוגלי. הסברתי שם שתאווה מונעת מאינטרס, רצון להשיג משהו, סיפוק צורך כלשהו. ואילו אהבה היא יעד לעצמה. אני פועל למען מישהו אחר.

בספרי אנוש כחציר הרחבתי יותר בעניין, והסברתי שיש משהו מאד ייחודי באהבה. אנחנו אומרים לפעמים שאני אוהב אצל פלוני את התכונה X או Y, אבל זוהי אהבה שתלויה בדבר. כאשר אוהבים אדם, אזי גם אם ישתנו תכונותיו בצורה דרסטית לא בהכרח נחדל לאהוב אותו. אם בן או בת זוג נפגעים ממחלה או בתאונה, האהבה יכולה להימשך ביניהם. פירוש הדבר שאהבה אינה תלויה בתכונות כלשהן של הנאהב, למרות שהיא נתפסת בתכונותיו. כך זה מתחיל. אבהיר זאת מעט יותר.

כמעט כל אמירה שלנו על דבר מסוים מתייחסת לתכונותיו ולמאפייניו. אנחנו אומרים שפלוני טוב לב, גבוה, מקורי, יצירתי, גר רחוק, שחור שיער וכדומה. כל אלו הן אמירות על תכונות שלו ולא עליו עצמו. בפילוסופיה אריסטוטלית אומרים שאלו אמירות על המקרים של הדבר ולא עליו עצמו (על עצמותו). יש מעט מאד אמירות שמתייחסות לדבר כשלעצמו. לדוגמה, האמירה שהוא אחד ולא שניים היא כנראה אמירה על הדבר עצמו. האמירה שהוא קיים, היא בבירור אמירה שמתייחסת לדבר כשלעצמו (זו הפירכא היסודית ביותר על הראיה האונטולוגית). לאור מה שתיארתי למעלה, גם האמירה אני אוהב את פלוני, לפחות במקרים מסוימים, מתייחסת לאדם עצמו ולא לתכונותיו. אני יכול להתאהב בו דרך תכונותיו, שכן המפגש שלי איתו נעשה תמיד דרך התכונות שלו. אבל אני משתמש בהן כתווך שדרכו אני עובר להתייחס לבעל התכונות, לאדם עצמו. כעת האהבה כבר אינה תלויה בתכונות, וגם אם הן תיעלמנה מסיבה כלשהי, האהבה יכולה להישאר.

אהבה כבנייה: מבט על הנישואין

יחס של אהבה מוליד רגשות וגם התנהגויות. הרגשות הן אותה הצפה שאדם חש כשהוא מתאהב. אבל זה במקרים רבים חולף עם הזמן, או לפחות נחלש. ההתנהגויות שמאפיינות אהבה הן מחויבות, דאגה, מסירות, נתינה, חיבור נפשי, משימות משותפות וכדומה. במובן הזה, אהבה היא סוג של דבק בין אנשים, והיא יוצרת מבנה שמחובר משניהם. דומני שהערך שיש באהבה הוא אותו חיבור שנוצר ממנה. לכן ההתאהבות ממש אינה בעלת ערך, ולשווא שרו לה סרנדות. החוזה הנפשי שנכרת בין בני הזוג, שלא בהכרח מלווה ברגשות העזים של המשוררים. דווקא הפרוזה היומיומית היא הראויה יותר להערכה.

אין פלא אפוא שהיציבות של התא הזוגי היא באמת אמת המידה לערכו. אם בונים נישואין על אינטרס כלשהו, הדבר הופך אותם לחסרי ערך (אם כי לא פסולים), אבל לא רק בגלל החשש ליציבות המבנה. החשש ליציבות הוא אינדיקציה (סימן ולא סיבה) לפגם במבנה. זוגיות שעניינה אינטרס כלשהו, כסף או רגש של אהבה (סיפוק צורך אישי), אינה יוצרת מבנה. אין כאן בניין אלא חוזה תועלתני. כאשר המבנה קיים, שני החלקים שלו כבר לא חושבים במונחי יחידים שבאים להפיק תועלת זה מזה, אלא במונחי הצמד שנוצר מהם: “ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (ראו בטור 397 על מלאכת בונה). אם הנישואין הם המבנה, האהבה היא המלט שמדביק את האבנים.

משבר הזוגיות המודרני, המצב שבו זוגות רבים כל כך מפרקים את החבילה, מעיד  על שבר עמוק בתא הזוגי בכלל. תחושת השבר מוסברת במקרים רבים במצוקות הנפשיות של בני הזוג, בסכסוכים, במשברים שעוברים הילדים, בקושי להחזיק ולגדל אותם בלי זוגיות. אבל כל אלו סימפטומים חיצוניים, שמצביעים על תפיסה לא נכונה של התא הזוגי ומשמעותו. זו תפיסה אינסטרומנטלית שלו, ללא הבנה שהוא דווקא היעד ולא אמצעי. הבעייתיות בפירוק כזה היא בגלל שהוא מראה שאנשים לא באמת בנו משהו. הם התחברו כל עוד התאים להם ומפרקים כשפחות מתאים להם. השבר שעוברים הילדים ובני הזוג (שאולי מבטא את השבר הזוגי), הם רק ביטוי לעובדה שלא נבנה כאן משהו יציב. הם לא באמת הצליחו ליצור מבנה בר קיימא. כאמור למעלה, הפירוק של התא הזוגי (אם הוא נבנה למען אינטרס כלשהו) הוא סימן ולא סיבה.

בין אהבה כמצב לאהבה כרגש

הרגש שמכונה בדרך כלל אהבה, הוא ביטוי למצב המטפיזי הזה. חשוב להבחין בין התאהבות שבמקרים מסוימים עניינה הוא סיפוק צורך שלי או רצון שלי לקבל מישהו/מישהי, לבין אהבה במובנה העמוק יותר, החיבור, שבו המבנה של הצמד הוא הגוף שלשמו התכנסנו. הערך באהבה אינו ברגש, שכן כאמור ברגשות אין ערך, אלא במצב שהרגש (לפעמים) מבטא. כאשר הרגש הופך בעצמו לאינטרס שלשמו יוצרים את הנישואין, אזי באמת מדובר בנישואין שתלויים בדבר, כמו בנישואין בשביל כסף. אלו נישואין לגיטימיים (אין בהם פסול) אבל הם חסרי ערך.

המובן הזה של הרגשות מופיע בהקשרים נוספים. לדוגמה, הבאתי כאן כמה פעמים בעבר (ראו בטור 107, 371 ו-488) את דבריו של ק”ס לואיס, בתחילת ספרו ביטול האדם, שם הוא מדבר על התפעמות מנוף או מיצירת אמנות. לכאורה מדובר ברגש סובייקטיבי, אלא שאם זה היה כך אז לא היה מקום להתווכח או לשכנע לגבי ערכה של היצירה. כל אחד ומבנה נפשו, כל אחד והתפעלויותיו הנפשיות.

לואיס מסביר שם שהרגש שמעוררת בי יצירת אמנות מבטא יחס ליצירה עצמה. כשאני טוען שיצירה כלשהי מעוררת בי תחושות של שגב איני אומר בכך רק משהו על עצמי (על התחושות שהיא מעוררת בי) אלא גם על היצירה עצמה. בכוונתי לומר שראוי שהיא תעורר אצלנו תחושות כאלה כי מדובר ביצירה משמעותית. לכן מי שטוען שהיא אינה נשגבת טועה לדעתי, ובכל אופן יש בינינו ויכוח. זה לא עניין של רגש סובייקטיבי בלבד. פירוש הדבר הוא שאמנם האמנות מפעילה אצלנו את הממד הרגשי, אבל גם בה הרגש מהווה רק ביטוי למשהו אובייקטיבי. אם מדובר ברגש בלבד, זהו בדרך כלל קיטש, כלומר יצירה חסרת ערך אמנותי שיוצרת אצלנו התרגשות סובייקטיבית. אם הרגש מבטא מפגש עם איכויותיה של היצירה עצמה, כי אז יש כאן ערך אמנותי. אם כן, גם בהקשר של אמנות הערך אינו ברגש אלא במצב שהוא מבטא.

בחזרה לטור

אם אשוב לטור של חנה דיין, בסוף דבריה היא כותבת:

תאמיני או לא נעמי, כשמגיעים לנישואין, שאלת הרגשות ההדדיים שלכם, לא כזאת חשובה“.

איך זה יכול להיות?”, נעמי סרבה לקבל את מה שאמרתי.

בואי אני אספר לך. היו אצלי זוג מטופלים מבוגרים. כששאלתי אותה אם היא אוהבת אותו, את יודעת מה היא ענתה לי?

מה?”, שאלה מסוקרנת.

“30 שנה אני חיה איתו, סובלת איתו, שמחה איתו ומתרגשת איתו. מה זה אומר?”.

ומה זה באמת אומר?”, שאלה נעמי.

היא בעצם העניקה לו משהו הרבה יותר גדול מאהבה. אהבה רק כלולה אי שם בתוך מה שהיא הביאה לו. היא הביאה לו את כולה. כל כולה כולל כמובן גם את האהבה. היא הייתה שייכת לו. יש משהו יותר עוצמתי ומשמעותי מאהבה וזה – שייכות“.

את לא צריכה לצפות שיוסי יאהב אותך, אלא שיהיה שלך. הוא יכול לאהוב אותך היום ומחר להתעורר עם רגש אחר לגמרי, אבל אם הוא שלך ואת שלו אין דבר שיתחרה עם התחושה הזאת“.

בדורות האחרונים יש המון ביקורת על המבוגרים של פעם, שהם לא חיו במערכות יחסים מאושרות. הם לא אהבו אחד את השני אבל הם רצו להשתייך אחד לשני. זה צורך נשמתי עמוק. הסוד היהודי לנישואין מושלמים, שמרגישים את השייכות הזאת בין בני הזוג, של אהבה שלא תלויה בדבר“.

אם כן, נראה שאין בכוונתה לשלול את חשיבותה של האהבה בנישואין אלא להגדירה מחדש. כשהיא מדברת על האהבה כוונתה לרגש שהאהבה מעוררת בבני הזוג. הציפייה לזה והתלות בזה אולי הורסים את חיי הנישואין. אבל אהבה באמת אינה הרגשות הללו אלא המצב שהרגשות הללו מבטאים. זה ודאי המרכיב החשוב של נישואין בעלי ערך. הנישואין הם המבנה שנוצר על ידי האהבה במובנה הזה. המבנה הזה נותר גם כאשר הרגש חולף (זהו נוסח הברכה: “והתקין לו ממנו בניין עדי עד”), ולכן הוא אינו תלוי ברגש. הרגש הזה לכל היותר מבטא אותו, וגם זה לא תמיד.

אם הבנתי נכון את כוונתה, דומני שהיא מאד צודקת. לא נכון ולא כדאי לצפות להצפה הרגשית כבסיס לנישואין. זו ציפייה לא ריאלית והרסנית. אבל כן צריך לצפות לתחושת הקשר ולבניין המשותף. לפעמים קשה לשים את האצבע האם מדובר על זה או על זה, אבל לב יודע מרת נפשו. אני חושב שזו הערה מאד חשובה שנוגעת בשורשי מוסד הנישואין ובשורשי התערערותו בימינו.

58 תגובות

  1. אם קיומם של הרגשות הוא עובדה *מצערת*, זה נראה כמו לולאה בלי תנאי עצירה..

    1. 🙂
      אני לא בטוח. לא כל רגש מצער בפני עצמו אלא עובדת קיומם של רגשות. אם כן, הלולאה עוצרת אחרי צעד אחד.

      1. וגם אם לולאה (כי לא עובדת קיומם מצערת אלא הופעה קונקרטית) זה עדיין יכול להיות טור מתכנס.

        1. לא תעזור כאן התכנסות. התכנסות יכולה להועיל בבעיות כמו אכילס והצב, כשאתה מסכם את הצעדים ושואל מה אורך המסלול שהצטבר. אבל כשמדובר על אינסוף חוליות של שרשרת כמו כאן, אין משמעות להתכנסות. הבעיה אינה כמות הצער הכוללת אלא שהתהליך לא מסתיים. אמנם יש לדון האם זה כשלעצמו בעייתי, אבל השבתי דיי על הדרוש.

  2. בס”ד ד’ באב פ”ב

    ראשית כל, ברכות לרמד”א שהצטרף לחב”ד, ומתענג על הגיגיה של בוגרת ‘בית הספר לתורת הנפש’ מבית מדרשו של הרב יצחק גינזבורג שליט”א. כבר עמדתי במק”א על ההקבלה בין הדרישה החסידית ל’ביטול’ כל פניה אישית כדי שהכל יהיה ‘לשמה’ נטו, לתפיסתו של קאנט.

    עכ”פ חוששני שפתרון של בעיות בחיי הנישואין של אנשים מן השורה על ידי ניסיון להפיכתם לקדושי עליון ש’ליבם חלל בקרבם’ מכל פניה אישית – הוא קצת בעייתי. האדם הרגיל מחפש להרגיש הנאה וסיפוק בחייו. הוא יעדיף לאכול מה שטעים לו, ללמוד ולעסוק במה שמעניין אותו, ולמצוא ‘נחת’ ממשפחתו. בני אדם אנחנו ולא מלאכים.

    ולכן, אע”פ שראוי לעשות את הטוב מפני שהוא טוב – תערובת של ‘קצת שלא לשמה’ מתחזקת ומחזקת את המוטיבציה לעשות את הטוב והישר. וכך משתדלים שהאוכל יהיה לא רק מזין ובריא אלא גם טעים, ומשתדלים שהלימוד יהיה בצורה מעניינת ומושכת, ואף בחיי הנישואין משתדלים לחזק ולטפח את רגשות האהבה כך שלא ידעך הרגש הנעים הטבעי שהיה בתחילת חיי הנישואין.

    גם באהבת ה’ יש דרכים לעורר ולתחזק. הרמב”ם מדבר על התבוננות בגדלות ה’ המביאה לתיגבור רגש האהבה (מה שבעל התניא קורא ‘אהבת עולם’). אחרים מדברים על ההשקעה בלימוד התורה ובקיום המצוות כמעוררים ומחזקים את רגש אהבת ה’ (לזה קורא בעל התניא ‘אהבה רבה’)

    וכך גם בחיי הנישואין. כשבני הזוג מתבוננים במעלת שותפם לחיים, וממלאים עצמם בהכרת הטובה על כל מה שקיבלו מבן.בת הזוג – הרי שהרגש החיובי הוא דומיננטי, ואז גם הביקורת, שעשויה להיות מוצדקת, על חולשות אלו או אחרות – מקבלת פרופורציה. ואז מתוך הוקרה וחיבה ניתן גם ללבקש בעדינות ובסבלנות שיפור ותיקון.

    אף ההשקעה ההדדית בנתינה ובקשה לעשות נחת לבן.בת הזוג – מעצימה ומחזקת את רגש האהבה שלא ידעך. ההתבוננות במעלת בן.בת הזוג והכרת טובותיו התמידיות – הן בבחינת ‘אהבת עולם’. ההשקעה בנתינה לזולת – מעצימה ומחזקת את האהבה בבחינת ‘אהבה רבה’.

    בברכה, ע”ה שמריהו אוקסיטוצינסקי ס”ט

    1. ומלאה אמנו נלמד: אהבה יכולה להיות גם נרכשת. לאה באה לזוגיות עם נתוני פתיחה קשים מאד. מראש נתונה אהבתו של יעקב לרחל, ולגבי לאה יש גם המשקע של הבאתה ברמיה. ובכל זאת אין לאה מתייאשת. כל בן שנולד מקבל שם המבטא את צמאונה לאהבתו של יעקב. ראובן ‘כי ראה ה’ בעניי’; שמעון/ כי שמע ה’ כי שנואה אנכי’; לוי – עתה ילוה לי אישי’

      ונראה שתפילתה התקבלה והיא מתחילה ךתפוס מקום חשוב בליבו של יעקב, עד שרחל מתמרמרת: ‘המעט קחתך את אישי’. ובכל זאת אין לאה מסתפקת במעמד שווה לרחל, אלא אומרת עם לידתו של בזבולון: ‘עתה יזבלני אישי’, וכפירוש רש”י: ‘יקבע את משכנו עמי’.

      הווה אומר: גם כש’נתוני הפתיחה’ קשים – יש מקום להשקעה ותפילה על העצמת האהבה!

      בברכה, יפתח להד ארגמון-בקשי

      1. צר לי, אבל מי שאמרה “המעט קחתך את אישי” היא לאה לרחל, ולא להיפך… אין שום עדות שיעקב אי פעם אהב את לאה, אבל כנראה הרב מיכי לא חושב שזה טראגי במיוחד, כי מה היא מתלוננת? בסך הכל יעקב המשיך לדאוג לה כל החיים כתוצאה מהחוזה שסוכם עמו במרמה לגביה (ואפילו, נעבעך, נקבר לידה). סתם בכיינית.

        1. בס”ד ה’ באב פ”ב

          לחננאל – שלום רב,

          אכן טעיתי ולאה היא המתלוננת ‘המעט קחתך את אישי’, אך זו ראיה לחזק את אמירתי שיש ללמוד מלאה לבקש ללא הרף את אהבתו של יעקב, וכנראה שלאה חולקת על הגב’ דיין והרב ד”ר אברהם הסוברים שאין עניין לבקש אהבה, אליבא דחנה דידן היה יעקב יכול לנחם את לאה: הלא ששה בנים טובים לך מאנכי’ 🙂

          לגבי טענתך שאין עדות שיעקב אהב את לאה. הרי נאמר ‘ויאהב גם את רחל מלאה’ – הרי מבואר שאהב את לאה, אלא שאת רחל אהב יותר ממנה, אלא שצריך לפי זה להבין מה פירוש ‘וירא ה’ כי שנואה לאה’? ואולי הדברים אמורים על פי תחושתה של לאה, ומאחר שלאה הרגישה לא אהובה וסבלה נאד מכך – ריחם עליה ה’ ופתח את רחמה.

          וכאמור, לאה לא מסתפקת בבנים. בנימוקים לשמותיהם ‘ראה ה’ בעניי’, שמע ה’ כי שנואה אנכי’ ובשלישי ‘עתה ילוה אלי אישי’ – היא מבטאת את רצונה לחיבור נפשי חזק עם יעקב. ודומני שתפילתה התקבלה ואכן יעקב נלווה אליה יותר, כי על כן בבנה הששי, היא כבר מבקשת יותר מזה ‘כי עתה יזבלני אישי’,עתה ישכון איתי

          מה שיש ללמוד מכאן לחיי הזוגיות שלא די שהבעל אוהב את אשתו בליבו – עליו להחצין ולבטא את רגשותיו ולהרבות בגילויי אהבה, אחרת היא עלולה להרגיש לא-אהובה

          בברכה, ילא”ב

        2. צר לי, אבל לפתוח השגה דלילה כזאת (שנוגעת רק לשאלה האם בפועל התפתחה אהבה, ולא לעיקר הטענה שהובאה מלאה שהיא חשבה שאכן אהבה יכולה להתפתח בהמשך) בביטוי “צר לי” עם שלוש נקודות זה קצת מגוחך…

          1. מה זה משנה מה היא חשבה? היא כנראה גם חשבה שהעולם שטוח. הסיפור הטראגי הוא שלא התפתחה שום אהבה למרות כל הרצון הטוב שלה, ואולי קצת פחות טראגי – העולם אינו שטוח (אולי אם היו יודעים את זה לא היו מפחדים ליפול מקצה הצלחת והיו בורחים לאמריקה במקום לכנען, והיה פחות פיצוץ אוכלוסין ואולי אפילו דיור בר השגה במדינת ישראל שבאמריקה).

            1. ואם זה לא היה ברור – המסקנה שלי היא שלא כדאי לנסות להיות כמו לאה, אלא מלכתחילה לחפש זוגיות באהבה (וח”ו לא להסתפק ב’מישהו שמוכן לחתום איתי על חוזה נישואין’, כי הערך הוא בסך הכל בנישואין עצמם. כפי שציינתי – אני לא חושב שלא היא סתם בכיינית, שזו כנראה אמורה להיות טענתו של הרב מיכי. תראה מה זה, אפשר לחלוק גם על הרב מיכי וגם על טוקבקיסט שחולק עליו!).

  3. “הסוד היהודי לנישואין מושלמים,”

    נו נו, מתעייפים מאחת מוסיפים עוד אחת לברית.
    מצא אחרת ממנה, הלכה הברית, הקדיחה את תבשילו, הלכה הברית.

      1. צטטת לעיל:
        “בדורות האחרונים יש המון ביקורת על המבוגרים של פעם, שהם לא חיו במערכות יחסים מאושרות. הם לא אהבו אחד את השני אבל הם רצו להשתייך אחד לשני. זה צורך נשמתי עמוק. הסוד היהודי לנישואין מושלמים, שמרגישים את השייכות הזאת בין בני הזוג, של אהבה שלא תלויה בדבר“.

        ולך לא סבירא?

    1. בס”ד ד’ באב פ”ב

      ולאשר אמר –

      אכן אין ההלכה מחזיקה את הנישואין בכוח. אדם שפוזל לנשים אחרות או שונא את אשתו בשל תבשיל שלא הצליח – יש מצב שכדאי לו לשחרר את אשתו מעולו ויאפשר לה ‘פרק ב’ עם מישהו נורמלי שיידע להעריך את ‘האישה אשר נתת עמדי’. כל זה כמובן אחרי שישלם לה ‘פיצויי פיטורין’ הולמים, היא הכתובה שתיקנו חכמים ‘כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה’.

      אבל הנורמה שהתורה שואפת אליה הוא אדם ש’אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו’, מוקיד ומכבד את אשתו ויודע להעריך את מסירותה לו וילדיו, כדברי רבי חייא: ‘דיין שמצילות אותנו מן החטא ומגדלות בנינו לתלמוד תורה’. וכתוכחתו החריפה של הנביא מלאכי כלפי עולי הגולה שנטשו את נשיהן ש’הושחרו פניהן’ בדרך לארץ. הנביא מטיח בהם: ‘הלא היא חברתך ואשת בריתך ואתה בגדת בה’.

      על דברי הנביא ‘כי שנא שלח’ מביאה הגמרא שני ביאורים. האחד ‘כי שנא ה’ את המשלח’ והשני: ‘אם שנא (הבעל את אשתו – שלח’. ומסיקה הגמ’ ששני ההסברים נכונים. בזיווג ראשון שונא ה’ את המשלח, שאין ראוי לאדם לעזוב את אשת נעוריו. אך בזיווג שנא, יש מצב של אי-התאמה שבו אין מנוס מפירוד.

      וכבר אמרו דורשי רשומות שרבנו גרשם ‘האיר את הגולה’ בתקנותיו, שכן כנסת ישראל מובטחת ש’הדוד’ רבש”ע לא יגרש את רעייתו בעל כרחה ולא יחליפנה באומה אחרת, כפי תקנת רגמ”ה.

      בברכה, עי”ש

      מידת ההסתפקות של אדם ב’מה שיש לו’ יחד עם כבוד מלכים לזולתו, רמזו דורשי רשומות בברכתו של אשר. לעצמו יסתפק באוכל פשוט, לחם טבול בשמן, אך לאורח ‘הוא יתן מעדני מלך’. זה סוד הנישואין היהודיים, שבהם כל אחד מבני הזוג מכבד את זוגתו ‘יותר מגופו.

      1. דברים נאים בתגובותיך ר’ עי”ש. אבוא על נקודה קטנה. הפסוקים במלאכי שם הם כמו שיש דתיים שמקדמים בפומבי את השבתון המוחלט בשבת (להבדיל משאר מקומות רבים בעולם) מטעמים סוציאליים כאילו בלי קשר להלכה (כדי לשכנע). כשמישהו עושה שימוש בנימוק פלוני כדי לקדם עמדה שהוא מחזיק בה גם בלי קשר לנימוק אז אמנם צריך לבחון את הנימוק כרגיל אבל להסיק שהמישהו מחזיק בעוז בנימוק הפלוני זה לא תמיד נכון.
        שם הנביא, כפי שהסכימו הפרשנים, מבקר לקיחת נשים נכריות בנוסף או במקום האישה הישראלית. ואת זה הוא מבקר גם מטעמי כריתת הברית האישית בין האיש לאישתו שזה לא בסדר לבגוד בה ככה. אבל ברור שהנביא מתנגד גם לרווק שיישא נוכרית ראשונה, ואינו מתנגד לנשוי שיישא ישראלית שנייה. אמנם יש לומר פרשנות מדרשית שהביקורת המוסרית של הנביא היא באמת מכח הברית לפי מה שהורגלו אנשים בזמנם להסכים ולכן לישא ישראלית על ישראלית זה לא מנוגד לברית ונוכרית כן (עיי”ש רד”ק). ובימינו גם לישא נוספת זה מנוגד לברית.

        1. בס”ד ד’ באב פ”ב

          לט”ג – שלום רב,

          מהברית שבה לבן דורש מחתנו ‘אם לעענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי אין איש עמנו’ – נראה נשיאת צרה על פני אישה נחשבה לפגיעה באישה הראשונה. מובן שיש להקשות על לבן על התרגיל שעשה לרחל בהכריחו את יעקב לשאת גם את לאה, אבל אני בהחלט מבין את לבן שרצה ששתי בנותיו יזכו בבעל כיעקב. ב’נ”ב’ אכתוב בזה על דרך הדרוש.

          אף אצל האבות רואים שה’לכתחילה’ היתה אישה אחת ויחידה, רק בשל עקרותן של שרה ושל רחל, ביקשו הן עצמן ‘להכניס את צרתן לביתן כדי להיבנות מהן. רבקה ניצלה מגורל זה עקב תפילתו של יצחק. לאה ניתנה ליעקב עקב רמאותו של לבן שהיה ברור לו שיעקב לא יסכים בשום הון שבעולם להכניס ‘צרה’ לרחל.

          ריבוי נשים מצוי מצוי בישראל בעיקר אצל מלכים, שהנישואין נחשבו לדרך ליצירת קשרים ופוליטיים, ואולי הסיבוכים שחווה שלמה עקב ריבוי הנשים – הביאוהו ללקח ‘יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעורך, אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. למה בני תשגה בזרה…’ (משלי ה), וכן בשיר השירים הוא אומר: ‘אחת היא רעיתי יונתי תמתי’.

          ובקיצור: הכנסת ‘צרה’ לא נחשבה כ’אידיאל’. זה נעשה כאילוץ ובהסכמת האישה הראשונה. אחינו הספרדים נוהגים שהחתן נשבע חמורה שלא יישא אחרת על פניה, בעוד שאצל האשכנשים פשט ‘חרם דרבנו גרשם’ האוסר ביגמיה גם בהסכמה.

          בברכה, עי”ש

          1. אכן יעקב איש תם תנה על לבן: ‘מה זאת? למה רמיתהי?’. על זה משיב לבן: ‘בחזק יד הוציאנו ה’ ממצרים’ – אם לא הייתי מכניס לך את לאה, מניין היו באים משה ואהרן שגאלו אתכם ממצרים? 🙂

            1. בשורה 1
              אכן יעקב איש תם תמה על לבן: ‘מה זאת? למה רמיתני’…

  4. אגב. עד שבאה הכותבת לדון על ההבדל בין כסף לאהבה יש לפלוג וליתני בדידה ולדון על ההבדל בין כסף ליופי. לראות בכסף רכיב משמעותי לזוגיות נחשב היום גנאי (גולדיגריוּת), בעוד שלראות ביופי רכיב משמעותי לזוגיות נחשב מקובל לגמרי (ויש קבוצות שאצלן נראה שזה די על השולחן). א/נשים לא מסתירים את רצונם הגלוי בחתיך/ה אף שיסתירו את רצונם בעשיר. והוא סוד הזוגות עשיר ודוגמנית שזה בא בכספו וזו באה ביופיה ואת הארץ יסחרו.
    והעניין הוא כנראה שתופסים את הגוף כמשהו שהוא קשור לאדם עצמו ולא רכוש נספח שלו (כמו הסברא לעניין נזיקין שהבאת במקום אחר) וגם שתופסים את המשיכה כבלולה בבניית הזוגיות והאהבה (ולא רק תנאי צדדי. כי באמת כולם, הטרו והומו כאחד, מתאהבים רק במושאי משיכה, וצ”ע). התפיסה הראשונה תמוהה והשנייה צריך לרדת לפשרה.

    1. ועוד בזה, שהמחצין הצלחה כלכלית כגון נוהג ברכב יקר בהגזמה ועונד שעון בעשרות אלפים יש בו משום שופוני (ד”ש ליוסי שאיני מכירו אך מחבבו בעילת פתגמיו). אבל המתאמץ או המתאמצת ליפות הגוף בכל האפשר באימונים ובגדים ואיפור יש על זה הרבה פחות ביקורת. ויש לעיין בעניין הנסתר שהחצנת חכמה גם נחשבת לפעמים להתנשאות מרחיקה להבדיל מהחצנת יופי (שהוא מוחצן ועומד).

        1. לדבריו שהבאת לאחרונה על הקיטלוגיזציה משום מקפץ וכדומה. שופוני (רְאוני בערבית) התגלגל לתיאור הופעה רברבנית ונעשה כמושג ואיפיון.

        2. ‘שופוני’ משמעו בערבית ‘ראוני’. משתמשים בביטוי זה לבטא גנדרנותף, התנהגות ראוותנית.

          בברכה, שאמס רזאל אלפנג’אר-נג’מאווי

          1. ואולי על שום נראותם למרחוק נקרו מקומות גבוהים ‘שפיים’, כגון ‘על הר נשפה עלי לך’, ‘ופראים עמדו על שפיים’. ואולי גם ‘וילך שפי’ האמור בבלעם עניינו: ‘עלה להר גבוה כדי לראות את העם היטב’.

            בברכה, שרפא”נ

            1. נאה, סביר מאד.
              [ובדרך דרוש יש לומר ע”פ זה נשף ערב משום שסר חוש הראות. ובחושך מתנגפות הרגליים על הרי נשף ולכן שפיפון ישופנו ראש לשון הכאה. כמו קדרות לשון חושך ולקדר בהרים ולקדר בקופיץ בחז”ל לשון חיתוך דהיינו הכאה. וגם חבטה לשון הכאה היפך מהבטה לשון ראות. וכן בלשון הגם הלום ראיתי (עיי”ש תרגום אונקלוס שנראה שמפרשו לשון ראיה, וכנראה משום שהמקום הסמוך נראה לעיניים) ולשון מהלומות נקשר עניין הבטה והכאה שהם היפך כנ”ל כי בחושך נכשלים. ודרך כלל שני הפכים קרובים זה לזה יותר מאשר סתם שני מילים (ר’ ברמב”ן שדחק לפרש ‘חסד הוא’ בעריות לא לשון חרפה כמשמעו כמו חיסודא בארמית ופן יחסדך שומע, כי איך יהיו שני הפכים מקצה לקצה. ואחרים בספרד פירשו שחסד וחרפה הם עניין אחד של יציאה מקו השווה לטובה או לרעה. וכן יש לומר בלשון קלס שהוא גנות ושבח. ואני חשבתי אולי חסד עניין חרפה בפשוטו כי הצריך לחסדי הבריות מתבייש)]

              1. ואם כבר אז עוד י”ל שראייה והכאה שניהם עניין מפגש דבר בדבר. וכן ברש”י בראשית מא שדופות קדים מתורגם שקיפן חבוטות לשון משקוף החובט תמיד על ידי הדלת המכה עליו. ואם כן גם בלשון השקפה נקשר עניין ראות ועניין הכאה (ואולי מזה בא ‘כל השקפה לרעה’). ואיכא למ”ד הבטה בהפקר קני.

                1. במחילה על ההפלגה על כנפי הדמיון. אם ראייה קרובה בדקות לעניין חיבור (דהיינו הכאה, לשוף ולהביט ולהשקיף כמו ישופנו ולחבוט ושקיפן) וחושך קרוב בדקות להפרדה (לכן בלשון חזל לקדר מתפרש לחתוך ולהפריד) אז אולי גם לחשׂוך בשין שמאלית דהיינו למנוע קרוב לחושך בשין ימנית. ואולי גם אפלה חושך ועופל מקום גבוה ובלתי מושג.

                  1. בס”ד ה’ באב תשפ”ב

                    לט”ג – שלום רב,

                    נראה שרש”י פירש ש’משקוף’ עניינו ‘חבטה’, הן משוף ‘שקיפן קידום’ והן משום ש’חבורה’ תרגם אונקלוס: ‘משקופי’.

                    ברם יש מקום לומר ש’משקופי’ עניינו ‘חיבור’, שכן ב’חבורה’ מתחבר הדם ונצרר. אף ‘משקוף’ י”ל שנקרא כן על שום שהוא מחבר בין שתי המזוזות.

                    ובאופן אחר י”ל שחבורה נקראת ‘משקופי’ משום שהעור נעשה שקוף והדם נראה מבעדו. ואולי על פי זה ‘השקפה’ היא הבטה מבעד למסך מבדיל, כגון ‘וישקף ה” ו’השקיפה ממעון קדשך’ שה’ כביכול פורץ את המסך שמאחוריו הוא מסתתר ומגלה בעולם את השגחתו.

                    אף ב’שקיפן קידום’ י”ל שרוח הקדים המייבשת את השבולת – מביאה למתב שבו קליפת הגרעין נהיית שקופה בשל דלותה.

                    ‘ראיה’ קרובה ל’רעיה’ שהרועה רואה את צאנו. ‘הבטה’ היא משורש ‘נבט’, כשם ש’הציץ’ קשור ל’ציץ’. אולי משום שהנבט ניבט ונראה ביציאתו מהאדמה וכן ה’ציץ’ מציץ החוצה.

                    בברכה, ברנאר שקופיצקי

                    בפוסט אחר כותבת גב’ חנה דיין על נחיצות השקיפות בין בני הזוג ‘שלא יעלימו זה מזה’. ובמילים אחרות: הזגוגיות טובה לזוגיות 🙂

  5. אני חושב שהעולמות התיאורטיים שאתה בונה מעניינים ובעלי היגיון פנימי.
    אבל יש כמה כשלים מאד גדולים כאשר משווים למה שכבר ידוע לנו מממצאים מדעיים שונים.
    גם אדם עם אספרגר (ואני מכיר לא מעט כאלו מהאקדמיה) הוא אמנם על הרצף, אבל לא בנקודת האפס. בהיעדר מערכת רגשית, כל אדם הופך לצמח (ראה לדוגמא מה קורה בניסויי עכברים כאשר מנטרלים מהם את זרימת הדופמין. הם נשכבים ללא תנועה עד מותם).
    זה נוגע לשאלה הפסיכופיזית של ליבוביץ’, להבנתי מי שתקוע עדיין בדואליזם לא מצליח להבין מה בני-אדם ברמה הכי בסיסית.

    1. למען האמת איני מסכים. אבל מדוע זה נוגע לדיון? השאלה בה עסקתי היא האם יש מקום לראות ערך במצב רגשי או לא. השאלה האם טוב לעולם בלי רגש, על כך יש לדון לחוד (ודי קשה לדון בזה במצב שלנו כשהרגש מובנה בנו).

  6. מהו הערך בנישואין? זהו ערך עצמי (ואז לא שייך לשאול על המקור, ישעיהו ליבוביץ…) או שהוא מבטא ערך אחר?

      1. לא מספקתי הבנתי, החיבור שנוצר הוא עיקרון ערך בפני עצמו?
        הערך שאתה רואה בנישואין קיים דוקא בנישואין על פי ההלכה או לאו דוקא? האם בזוג שחי ביחד בלי המחויבות של נישואין ערך זה קיים?

        1. לא. יש חיבור של בני נוח (ראה רמב”ם בתחילת הלכות אישות).

  7. יש דיון אגבי בדיוק על זה במאמר של אבי שגיא לשאלה כללית של הגדרת הריטואל.
    מציג זאת כעמדה של קאנט מול עמדה של הגל ומדגים מהסיפור “סונטת קרויצר” לטולסטוי:
    “עמדת הזקן היא שנישואים הם ביטוי לחוק, ורק לאדם יש מערכת חוק. לעומת זאת, עמדת הגברת היא “שנישואים בלי אהבה אינם נישואים, שרק האהבה היא שמקדשת את הזוגיות ורק אותם נישואים שאהבה מקדשת אותם הם אמיתיים. טולסטוי מעמת אפוא בין עמדת קאנט, המיוצגת על ידי הזקן, לבין עמדת הגל, המיוצגת על ידי הגברת”. (“ריטואל כטקס: לקראת תאוריה הרמנויטית של הריטואל”, 2021, עמ’ 53).

    וסונטת קרויצר התפרסמה שנים אחדות לפני טוביה החולב. ?

    1. (המאמר שלו בתוך הספר – בין הזמנים: טקס וטקסט בחברה משתנה. הדוגמא בעמ’ 53)

      1. בס”ד ה’ באב פ”ב

        ואנשי כנסת הגדולה אומרים: ‘אהבת עולם בית ישראל אהבת, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו לימדת, על כן בכל יום נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך, כי הם חיינו ואורך ימינו וובהם נהגה יומם ולילה’ מתוך האהבה בא החוק, והוא משמר מתחזק ומחזק את שלהבת האהבה שלא תכבה.

        ובשפה פילוסופית: האהבה היא הגל המסעיר את החיים ומביאם לעוצמות. החוק הוא הקאנט, גבול הגיזרה השומר על עוצמות הרגש שלא ידעכו ושלא יתפזרו למקומות שאינם ראויים 🙂

        בברכה, ע”ה שמריהו אוקסיטוצינסקי ס”ט

        1. האם בקשת האהבה היא נהבעיה העיקרת (הערה כללית על שיטת העבודה של חנה דיין) הגיב:

          עש”ק ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו תשפ”ב

          חנה דיין הולכת בעקבות הרב דסלר בהמידה את שורש המשברים בכך שלכל אחד יש ציפיות גבוהות לקבל מחיי הנישואין אהבה והרגשה טובה. והפתרון שהיא מציעה היא לעבור טלטלה גמורה, להאמין שכל גישתו לנישואין היתה מוטעית מיסודה וכעת צריך לפתח גישה חדשה, להיות ‘נותן’ ולא מקבל’.

          לענ”ד לא ביקשה התורה שרק חסע=ידים ובעלי מוסר עילאיים יחיו בזוגיות טובה. האדם הטבעי שואף להיות גם נותן וגם מקבל, וזה בסדר גמור. צריך פשוט לאתר מה גורם לכל אחד הרגשה טובה, ולמצוא חלוקת זמנים ותפקידים שבה יהיו שניהם מרוצים עד כמה שאפשר. לקבוע עיתים שבהם בני הזוג ביחד ונותנים תשומת לב בלעדית זה לזה, ולקבוע עיתים שבהם כל אחד מקדיש לעבודה ללימוד ולפעילות חברתית וקהילתית. וכשקובעים תחומים לכל סוגי הפעילות – מגיעים לאיזון ולהרמוניה.

          בברכה, שמחה פיש”ל הלוי פלנקטון

  8. גם מה שהיא מגדירה כתכלית הנישואין, וכדבר יציב- השייכות, גם היא רגש. תחושת שייכות קיימת רק בראש שלנו ויכול להתגבר או להיחלש. כך שמידי בריחה מצרכים רגשיים לא נמלטנו…

    1. זו פרשנות שלך. בעיניי תחושת היציבות היא ביטוי למצב (המבנה), והמצב הוא הערך. לא מדובר במילוי צורך רגשי, שכן מילוי כזה לא יכול להיות ערך.

      1. בס”ד ו’ באב פ”ב

        לרמד”א – שלום רב,

        מסתמא לא תתנגד לקביעה שאדם המספק לאחר את צרכיו הפיזיים או הרגשיים – עושה בזה מעשה ערכי, הרצוי בעיני בורא העולם הטוב והמטיב.

        אם כן, למה מי שעושה חסד עם עצמו כרצון קונו, לא מחשב לעושה מעשה ערכי? הרי הוא מקיים בזה את רצון קונו התבקש שבריותיו ירגישו טוב!

        בברכה, חסדאי בצלאל דובדבני קירשן-קוואס

  9. הרב מיכי,
    האם לשיטתך אפשר להינשא עם כל אחת, ורק להגדיר שאנו מחויבים זה לזה?
    כוונתי לשאול אם האהבה נעלמת בהמשך החיים, אז מהו הדבר שמקשר אותנו? תמיד אומרים שאני אוהב אותו כפי שהוא בלי קשר לתכונותיו, אבל אם כן במה שונה בן הזוג מכל מליארדי בני האדם?

    1. זו לא שאלה של הגדרה אלא האם באמת יש קשר (נוצר מבנה). האהבה לא נעלמת אלא הביטויים הרגשיים שלה נחלשים.

  10. הגברת המצוטטת ניסתה להסביר משהו לאותה בוכייה כדי שתבין משהו על עצמה ועל העולם הרגשי הפנימי שלה. ופה בפורום מייצר פלפול לוגי בסגנון קצות החושן. במחילה מכבודכם אני חושש שיש נכות רגשית לא פשוטה. כמו להסביר צבעים לעיוור. מי שלא מבין אותה במיידי דרך עולם הרגש שלום שילך לטיפול ויגלה עולם שסופו שלווה פנימית ללא צורך בפלפול שלא תמיד הוא נצרך.

  11. לא לגמרי הבנתי כיצד הקסם מתבצע שאם אדם נחשף רק לתכונות הוא יאהב את העצמות גם במקרה שהתכונות יעלמו או אפילו יהפכו. זה לא נשמע לך דבר מוזר?

    1. לי’ – שלום רב,

      אהבה ניתן לשמר ולחזק. גם אם תכונה טובה דעכה, הרי יש עוד דברים טובים והכרת טובה על העבר והווה. וכבר לימדנו רבי נחמן שהתמקדות ב’מעט טוב’ מפיחה בו רוח חיים ומביאה להרחבתו.

      בברכה, א’ זמרה

      1. ולעתים קרובות התכונות הטובות קיימות ועומדות אלא שלא מבחינים בהן הגיב:

        ולעתים קרובות, התכונות הטובות קיימות ועומדות, אלא שלא מבחינים בהן בשל הכעס על התנהגויות שונות. לעתים קרובות באים הכעסים ההדדיים בשל אי חלוקת תחומים נכונה בחיים. כשקובעים זמן ראוי להימצאות ביחד וזמנים ראויים לעבודה ובילויים וכיו”ב – יכולים להגיע לתיאום ציפיות.

        בברכה, שמחה פיש”ל הלוי פלנקטון

    2. דרך התכונות נפגשים עם הדבר כשלעצמו, ומשנוצר הקשר שוב הוא אינו תלוי בתכונות. קצת אדבר על כך בטור הבא (495).

      1. אבל זה מוזר כשהתוכנות לא קיימות עוד כמו במשל שלך .
        זה סביר עבור תכונה אחת שנחלשה אבל לא כלפי הכל.

        1. על חוקים כתומכי אהבה, מאמר נחמד על פרשת ואתחנן, בספרו של הר’ יונתן זקס “רעיונות משני חיים: קריאות חדשות בפרשות השבוע”.
          שבוע טוב.

השאר תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: