הודעות ואטסאפ ו'הטיית האישוש' על טורבו (טור 526)

בס"ד

לפני כמה ימים קיבלנו בוואטסאפ השכונתי בלוד הודעה עם סרטון ומתחתיו כיתוב:

בלוד : שני ערבים מפוצצים יהודי במכות בגלל שבא להחליף איתם פרטים בתאונה

אתם יכולים לתאר לעצמכם כיצד התנהל הדיון אחרי ההודעה הזאת. אבל למי שלא יכול, אקדיש את הטור לתיאור מוער שלו. החלטתי להביא כאן את רוב הדיון עם תוספת ביאורים והערות מרחיבות מפני שלדעתי הוא טיפוסי מאד, ועלו בו טענות שעולות בדיונים דומים רבים שכל אחד מכם ודאי פגש. אני מקווה שהתיאור המוער הזה יסייע לקורא הנבון להתמודד עם טיעונים דומים ולהימלט מהכשלים הנפוצים בהם.

הרקע לדיון

לכאורה הכיתוב שמתחת רק מתאר בקצרה את העובדות שבסרטון. למי שלא מבין, בהקשר שלנו (בפרט בלוד, עיר מעורבת שיש בה רגישות יתר לאירועי אלימות לאומניים), ההודעה הזאת אומרת ששוב ניתן לראות במו עינינו איך ערבים נוקטים באלימות כלפי יהודים בלוד ובכלל, כדרכם. הסרטון הזה נתפס כייצוג והמחשה נוספת, למי שבכלל צריך, לתופעה הכללית של אלימות ערבית כלפי יהודים. אין פלא שההודעה הזאת נקלטה על קרקע פורייה אצל חברי הקבוצה, והוכיחה לכולנו שוב את מה שידענו תמיד: הערבים אלימים, ובפרט מפעילים אלימות לאומנית כלפי יהודים.

טוב, כשקראתי את ההודעה והתגובות אליה, נראה היה לי שיש כאן כמה אנשים שחיים על הירח. רק אזכיר לאלו שחזרו ממש כעת ממסע תרמילאות בסוואנה האפריקאית, שבשבועות האחרונים בכל יום אנחנו מתבשרים על אירועי אלימות בכבישים (לא ברור לי פשרה של ההתעוררות הזאת). בעקבות עקיפה, תאונה, או סתם סימון מתגרה, אנשים מכים זה את זה באלימות באמצעות קסדות, סכינים, לומים, אגרופנים, ולחסרי אמצעים מיוחדים – סתם בידיים. לכן היה נראה לי מוזר שמישהו רואה בסרטון כזה הדגמה לאלימות של קבוצה כלשהי, ערבים, פולנים, נשים, בני תשחורת, או בעלי גובה של 1.76 ומטה. בעיניי זה סתם סרטון נוסף שמתווסף לכל הידיעות על אלימות מהימים האחרונים, ומהתבוננות כוללת ממש לא נראה לי שהיא מאפיינת אוכלוסייה מסוימת במיוחד.

הרי יכולנו לקחת סרטון אחר מעשרות הסרטונים בנושא הזה ולהוכיח כל מה שנרצה: שרוכבי אופנוע, אנשים בני ארבעים ושש, יוצאי בלגיה, או כל דוגמה מקרית אחרת, נוטים לאלימות. שימו לב שבאותה כתבה שממנה נלקח הדיווח על האירוע הזה, מוזכר בצדו עוד אירוע דומה של תושב בני ברק (אני מניח שהוא יהודי, לפי הקריטריונים המקובלים). משום מה לא הסבו את תשומת ליבנו שם בוואטסאפ לאלימותם הידועה של תושבי בני ברק.

התחלת הדיון

לכן ודאי לא תתפלאו שעבדכם הנאמן ענה על ההודעה הנ"ל כהאי לישנא:

כידוע, יהודים לא עושים דברים כאלה. כל החדשות מהימים האחרונים כנראה באו מהירח.

אגב, מהסרטון ממש לא ברור מה בדיוק קרה שם, ועיקר המכות היו אחרי שהיהודי גם הגיע לשם ועשה דברים.

בקיצור, יש כאן סטראוטיפים, והפרשנות רחוקה מלהיות מה שמשתמע מהכיתוב למטה.

אוסיף שגם לגבי שאר הפרטים, מהסרטון עצמו התמונה אינה ברורה אצלי. מצפייה קיבלתי רושם שהמקל יצא דווקא מה'מותקף'. אני גם לא יודע מניין המידע שמדובר בערבים (וגם לא מניין לכותב שהם תושבי לוד). אבל גם אם כל זה לגמרי נכון, עדיין הערותיי מלמעלה עומדות בעינן.

החברים שם התקוממו נגד ההגנה ש"בוגד שמאלני" כמוני מספק לאויבינו האלימים. הנה לדוגמה אחת התגובות:

אמנם היו אירועים בזמן האחרון, אבל להגיד שיש כאן רק "סטריאוטיפים" קצת מיתמם לדעתי. מספיק חווינו כאן אירועים בשנים האחרונות כדי להיווכח שהערבים בלוד אינם חברים טובים ליהודים…

וניתן גם לראות במי הצביעו ערביי לוד בבחירות האחרונות…

זהו כמובן כשל לוגי, שכן גם אם חווינו שהערבים בלוד אלימים, או שאינם חברים טובים ליהודים, הסרטון הזה אינו מוסיף לנו שום מידע או תמיכה לעניין הזה. אם זה מה שאתה חושב אז בסדר, אבל גם אם הטענה שלך נכונה, לא כל ראיה שתביא אליה מוכיחה או מחזקת אותה. הוכחה שגויה למשפט פיתגורס לא הופכת לטובה רק מפני שהמשפט שהיא מוכיחה נכון.

לחלופין, קבלו את ההודעה הבאה:

רק בן גביר יטפל במחבלים האלה. לא רואים שהם מחבלים? מה יש לדון אותם לכף זכות?

אז זהו שגם אם אכן מדובר במחבלים, בסרטון ממש לא רואים את זה. בהחלט רואים שהם אלימים, אבל זה נכון גם לכל שאר כוכבי הסרטונים מהשבועות הללו בלי קשר לזהותם הלאומית, המגדרית, הדתית והמגזרית.

על החובה לדון לכף זכות

על החלק האחרון בדבריו, שאין חובה או היתר לדון ערבים (או מחבלים?) לכף זכות, הוספתי ועניתי:

אם תראו את מפרשי המשנה באבות (רבנו יונה והרמב"ם) על לדון לכף זכות, תבינו שזו לא מצווה שבין אדם לחברו אלא הנחיה איך להבין נכון את המציאות.

כוונתי כאן הייתה לומר שמפרשי המשנה מסבירים אותה אחרת ממה שמקובל לחשוב. הם כותבים שם שאנחנו מצווים לדון מישהו לכף זכות רק כאשר ההיגיון מורה, או לפחות מאפשר, לשפוט אותו כך. זו אינה חובה מגזירת הכתוב כלפי רעינו (וממילא היא אינה קיימת כלפי מי שאינו עושה מעשה עמך), אלא מדובר בהוראה כיצד נכון לשפוט את המציאות.

כפי שהסברתי בעבר (ראו במאמרי על התער של אוקאם, בטור 30 וביתר הרחבה בטור 440), כאשר מדובר באדם צדיק, החובה לדון אותו לכף זכות אינה חובה מוסרית כלפיו אלא זהו הפירוש הסביר יותר למציאות. לדוגמה, אם אני רואה צדיק ידוע רודף אחרי נערה המאורסה ברשות הרבים עם סכין מונפת בידו, סביר יותר לפרש שהוא מתכוון להחזיר לה את הסכין ששכחה אצלו במטבח מאשר לפרש שהוא מתכוון לאנוס אותה באיומים. לעומת זאת, לגבי רשע הפירוש הזה פחות סביר, ולכן שם באמת אין חובה לפרש כך. לא בגלל שאין חובות בין אדם לחברו כלפיו כי הוא רשע, אלא מפני שזה אינו פירוש סביר למציאות. אם כן, החובה לדון לכף זכות אינה מצווה כלפי הריע, אלא הוראה כיצד נכון לפרש את המציאות. לכן היא רלוונטית לכל אדם מכל מוצא ומגזר, בין אם הוא עושה או לא עושה מעשה עמנו.

שמא תאמרו, הרי מן המפורסמות הוא שהערבים הם רשעים, אלימים ושונאי יהודים, ולכן לגביהם פירוש כזה הוא הפירוש הסביר יותר. לכאורה מהמשנה באבות דווקא יוצא שהדובר הנ"ל צדק. אז זהו שלא. גם אם טענה זו ביחס לערבים נכונה כנכון היום ומבוססת על עובדות מוצקות, כי אז ייתכן שזה באמת היה היחס הנכון והראוי לאירוע, ואכן עלינו לפרש שמדובר באלימות טיפוסית של ערבים כלפי יהודי. אלא שהפרשנות הזאת נובעת מההנחה (הנכונה, לפחות לצורך הדיון) שהם אלימים ואנטישמים. אבל אם כך, אין טעם ואין היגיון להביא מהסרטון הזה ראיה לטענה שהערבים אלימים ואנטישמים, שהרי פרשנותנו לסרטון מבוססת על הטענה הזאת.

משל למה הדבר דומה? למי שיוכיח שהבלגים אלימים מכוח סרטון שמראה אדם אלים. הוא מניח שאותו אדם בלגי כי לדעתו (או על בסיס ידע קודם) הבלגים אלימים, וכעת הוא משתמש בסרטון הזה כדי להוכיח את התזה שהבלגים אלימים (שהרי לפי פרשנותו המוצדקת מדובר באדם בלגי). ושוב, גם אם לגמרי נכון שהבלגים אלימים ויש לנו ידע מוצק שמבסס זאת, עדיין סרטון כזה לא יכול לחזק את התזה הזאת בשום מובן. יתר על כן, אפילו כשאנחנו רואים סרטון שבו אדם שידוע לנו כבלגי מתנהג באלימות כלפי אדם אחר, אם באותה עת יש לא פחות סרטונים שמראים אנשים מכל הלאומים שמתנהגים באלימות זהה, גם אז אי אפשר להביא מסרטון כזה ולו בדל ראיה לאלימותם הידועה לשמצה (והנכונה עובדתית, לפחות לצורך הדיון) של הבלגים. כאמור, גם אם טיעון כלשהו מובא כהוכחה לטענה נכונה, הדבר אינו אומר שהטיעון הזה הוא הוכחה תקפה אליה.

תמונה אחת שווה אלף מילים

בהמשך אותה הודעה כתבתי את הדברים הבאים:

מי שרוצה חיזוקים לקונספציות שלו יקבל אותם מכל דבר שקורה. ציוני-דתי לומד מהשואה שצריך להיות ציוני, וחרדי אומר שהשואה קרתה בגלל הציונות. וכך בכל אירוע. להוכיח מהמקרה הזה שערבים הם אלימים זו בדיחה, בפרט בשבוע שבו יהודים רבים מפוצצים זה את זה על הכביש. אכן יש מחבלים, ואין להכחיש שיש אלימות לאומנית, אבל לא כל מה שקורה זו אלימות לאומנית. זו סתם חשיבה שטחית שמחזקת את המחוזקים ומקבעת תפיסות במקום לשקול אותן לגופן. כך תמיד נצא צודקים, אבל לא ממש חכמים.

זו רעה חולה בבואנו לפרש טקסטים או סיטואציות. כל אחד מאיתנו מפרש אותם בכיוון שנראה לו, וכך מתחזק בעמדתו מתוך כל מה שהוא קורא או רואה. כך השמאלנים יסבירו לכם שהסרטון מוכיח שהערבים מתוסכלים מזה שאנחנו דופקים אותם והלקח הוא שעלינו להשתפר, והימנים יסבירו שסרטון מוכיח שהערבים הם כולם מחבלים וצריך להרוג את כולם כשהם קטנים. וכמובן כולם כאיש אחד יענו ויאמרו שהסרטון הזה הוא בגדר תמונה אחת ששווה אלף מילים. אכן, כוח השכנוע של תמונה או סרטון הוא כמו אלף מילים, וזו בדיוק הסכנה בהסקת מסקנות מתמונות או סרטונים.

אני זוכר שבמלחמת המפרץ הראשונה שודרו תמונות של קורמורנים (סוג של עופות) שצפים במים מלאי נפט ומתים בהמוניהם (ראו למשל שימוש דמגוגי משהו בזה כאן). כולנו היינו מזועזעים, אבל פתאום חשבתי לעצמי שבאותה עת המוני אנשים שם מתים ומאבדים את רכושם וחייהם, בעוד שאנחנו מתמקדים בגורלם של הקורמורנים. תמונה אחת אכן שווה אלף מילים, וחבל שכך. תמונות וסרטונים הם אמצעי מטעה ממדרגה ראשונה, דווקא בגלל העוצמה שלהם. הם מנטרלים את היכולת שלנו להתייחס לסוגיה באופן מאוזן, שכן הם מלהיטים את הרגש ומחזקים אוטומטית את מה שחשבנו מראש. הם ממש לוקחים אותנו ואת מחשבתנו בשבי. לפעמים זה קורה במכוון, ואז מפיץ התמונה או הסרטון הוא תועמלן דמגוגי, אבל ברוב המקרים זה קורה בתמימות. ועדיין, בשני המקרים הפרשנות שלנו לחומרים הללו כושלת ומוטה.

הטיית האישוש

בהמשך השרשור הנ"ל בוואטסאפ התפתח דיון עם אחד המשתתפים.

התמונות הן תמונות קשות. לצערנו, האלימות הפכה להיות גם נחלה של ציבור יהודי, אבל גם ברור שאנחנו חיים בשכנות לחברה הערבית שהאלימות בה היא חוצת גבולות, והיא אינה יודעת גבולות. מרבית הזמן זה האחד כלפי השני, ולא פעם זה יוצא עלינו. אחד הפורעים נראה שיצא עם מקל. לי אין מקל ברכב. אבל אין לנו להלין על זה, בעוד אין לפורעים הללו כל בעיה לבצע חיסולים הדדיים מול תחנת המשטרה. בימים ההם אין מלך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה.

התיאור הזה נשמע לי די נכון, אבל מה שאני טענתי הוא שהקשר שלו לסרטון בעייתי. גם בפרטים יש כמה בעיות, שכן ראינו לא מעט יהודים שיוצאים עם מקלות או סכינים מהרכב, גם אם לי ולכותב אין מקלות כאלה ברכבנו. אני מניח שיש גם לא מעט ערבים שאין להם מקלות ברכב. שוב, בלי קשר לאמת בטענה, הסרטון לא מהווה שום אישוש עבורה.

בשלב זה הבאתי שם לינק לערך 'הטיית האישוש' בוויקיפדיה. בקצרה, מדובר בתופעה ידועה שלפיה אדם רואה בכל תופעה חיזוק לעמדותיו שלו ונוטה לסנן מידע בהתאם להשקפותיו תוך שהוא נותן משקל גדול למה שתומך בעמדותיו ומפחית ממשקלם ומעוות את פרשנותם של חומרים (עובדות וטיעונים) מנוגדים.

הוא ענה לי על כך:

לא הבנתי את הטענה. בדיוק כפי שזה שאדם סובל מפראנויה, זה לא אומר שהוא לעולם לא נמצא באמת בסכנה, ככה, זה שאנחנו נוטים לזכור את מה שמתאים לנו ולאמונות שלנו, זה לא ראייה שאנחנו טועים. ולא. האלימות בחברה היהודית, אינה מגיעה לרמת האלימות בחברה הערבית. (למרות שזו לא גאווה גדולה.)

על כך עניתי:

ברור שזו לא ערובה לכך שטועים, אבל אם אתה פרנואיד עליך לחשוש יותר שמא אתה טועה כשאתה חושב שרודפים אחריך. זה מה שאומרת הטיית האישוש. אם אתה חושב שהחברה הערבית אלימה זה בסדר גמור, ואתה כנראה צודק. אבל בסרטון שהובא כאן אין שום ראיה לזה.

האם הבעיה היא הסקת מסקנה ממקרה בודד?

כעת מגיע חידוד של בן השיח שלי:

ברור שכאן אין ראיה לזה. לעולם אין ראיה ממקרה בודד.

תשובה טיפוסית ולכאורה משכנעת, אבל למעשה שגויה בעליל. הוא חשב שטענתי היא שמקרה בודד לעולם אינו הוכחה לטענה כללית. כידוע, אינדוקציה היא עניין מסוכן ויש לנהוג בו בזהירות. ועל כך הוא טוען שבה בעת ברור שההכללה היא אבן יסוד בחשיבה שלנו. מקרה אחד ועוד אחד מצטרפים להכללה טובה. במובן הזה, טען בן השיח שלי, הסרטון אמנם לא מוכיח את האלימות הערבית אבל מהווה הדגמה שביחד עם דוגמאות נוספות יכולה לאשש את התזה הזאת. הסרטון תורם את השניקל שלו לתמונה הכללית.

היכן הטעות בדבריו? עניתי לו שם בקצרה:

מקרה בודד יכול להוות ראיה קטנה שתצטרף לחשבון גדול. כאן אין גם את זה.

כוונתי הייתה להבהיר שטענתי לא הייתה שמקרה בודד לא מוכיח כלום. זה טריוויאלי, ועל כך אין טעם לדון ולהעיר. טענתי היא שהסרטון הזה לא נותן לנו אפילו את האישוש המזערי שמקבלים ממקרה בודד. הוא לא משנה מאומה לגבי התזה הכללית. מדוע? מפני שמקרה בודד יכול לאשש מעט תזה כללית כאשר הוא באמת מורה לכיוונה. אם היה סרטון אחד של ערבים שמכים יהודי ולא היו סרטונים אחרים כאלה לגבי יהודים, אזי היה כאן אישוש, גם אם לא גדול, לתזה הכללית על אלימות הערבים. אבל כשיש לא פחות סרטונים על אלימות של יהודים, מעמדו של סרטון בודד כזה לא קיים. כעת זו לא דוגמה בודדת אלא אין כאן דוגמה כלל ועיקר. בקיצור, טענתי הייתה שהסרטון הזה אינו מעלה ולא מוריד מאומה בדיון.

אפקט השזירה: צירוף ההדהוד והטיית האישוש עם תופעת הפייק

ראינו שהודעות ואטסאפ מהסוג שתיארתי משמשות כמדרבן ומחזק לעמדות קיימות בגלל הטיית האישוש. כדי לחדד את העניין עליי להזכיר כאן עוד שני אספקטים חשובים שמגבירים את האפקט. הראשון הוא מה שתיארתי בטור 335. ראינו שם שהרשתות החברתיות מהדהדות לכל אחד את העמדות המידע והטיעונים שהוא חפץ ביקרם. האלגוריתמים דואגים לזה שנצפה בעיקר במידע ובכתבות שמתאימות לעמדותינו, וכך עמדותינו מקבלות הדהוד בלתי פוסק, והביטחון שלנו בהן מתחזק יותר ויותר, בלי שנשים לב שאנחנו חיים במטריקס. מה שקרה פעם בקטן ובאופן ידני ואנושי בעיתונות המודפסת, קורה כעת באופן אוטומטי ובגדול באינטרנט ובפרט ברשתות החברתיות.

האספקט השני הוא תופעת הפייק. הרשת מלאה ב"עובדות" לא נכונות, תמונות וסרטונים מפוברקים, ורבים מהצופים (גם המיומנים) נופלים בפח עקב ההדהוד והטיית האישוש. שני האפקטים הללו מגבירים את הטעות גם מול חומר אמיתי, אבל הם ודאי מגבירים מאד את האפקט של חומרי הפייק.

המסקנה היא שאנחנו מקבלים כאן השפעה מצטברת שנשזרת משלוש התופעות: הטיית האישוש, אפקט ההדהוד והפייק:

1. הטיית האישוש גורמת לנו לראות בכל תמונה, סרטון, או טקסט, חיזוק לעמדותינו העכשוויות, בצדק או שלא בצדק. זהו עיוות פרשני גם אם מוצגת בפנינו תמונה מאוזנת ונכונה.
2. כעת הוסיפו לזה את ההדהוד. הסינון של הרשתות החברתיות (לפעמים הוא נעשה אוטומטית על ידי אלגוריתמים, כמו אלו של גוגל ופייסבוק, ולפעמים ידנית, כמו למשל על ידי חברי קבוצת הוואטסאפ שלנו) גורם לכך שמובא לידיעתנו בעיקר חומר שמחזק את עמדותינו, ואלו שמנוגדים להן מסוננים החוצה. התמונה שבפנינו אינה מאוזנת אלא מגמתית ומוטה.
3. כל זה פועל על חומרים אמיתיים, ובוודאי יכול לפעול באופן חמור יותר על בסיס חומרי פייק. כאן בדרך כלל מדובר בהטיות מכוונות ויזומות.

לשזירה המשולשת הזאת יש אפקט הרסני באשר ליכולת שלנו להפעיל חשיבה ביקורתית ולבחון מחדש את עמדותינו. למעשה זה אפילו לא מאפשר לנו לשוחח ולדון בינינו ולהקשיב זה לזה. אנחנו הופכים את עצמנו במו ידינו לזומבים שכלואים כל אחד במונאדה (או נרטיב) משלו, וכך הנרטיביזם הפוסטמודרני מממש את עצמו יש מאין. תיאוריה מטופשת וחסרת שחר הגורסת שאין אמת ואין צדק הופכת מול עינינו הנדהמות למציאות מתסכלת שכולנו מוצאים את עצמנו משועבדים אליה.

שימו לב שככל שאנחנו משוכנעים בכך שהאמת המוחלטת לצדנו, הדבר מוכיח, או בעצם יוצר, את המצב ההפוך: שאין אמת מוחלטת אלא אוסף נרטיבים. המלחמה שלי בצדק המוחלט והעיוור של בועות הוואטסאפ, הפייסבוק והגוגל שלנו, מטרתה להציל את האמת והצדק ולא לתקוף אותם. זו מלחמה נגד הנרטיביות ולא בעדה. חשוב להבין שלמרבה האירוניה תחושת המוחלטות שלנו וחוסר המוכנות לשמוע ולשקול נרטיבים אחרים דווקא היא זו שמביאה לנרטיביות.

הערה בלתי נמנעת על אגדה, חסידות ותנ"ך

אגב, זה בדיוק מה שלטענתי קורה בלימוד אגדתות (ראו בטור 452 ועוד), חסידות (ראו בטורים 104 – 105) ותנ"ך (ראו בטורים 134 – 135, 361 ועוד). בטורים הנ"ל הבהרתי מדוע אני לא נוטה לעסוק בז'אנרים הללו, וכאן אחדד ואחזק את טענתי. עמדתי שם על כך שבדרך כלל אין בעיסוק בתחומים הללו משום לימוד (ולמעט תנ"ך, לדעתי הם גם אינם יכולים להיכנס תחת הכותרת 'תורה'), ולכן אין ערך משמעותי לעיסוק בהם. כאן אני מוסיף שלעיסוק בתחומים הללו יש אפילו צד מזיק, שכן הוא בדרך כלל מחזק את מה שחשבנו מעיקרא. כל אחד מפרש את האגדה, התורה החסידית, או הפרשה המקראית, לפי אמונותיו וערכיו, וכך הוא מקבע ומנציח טעויות וכולא אותנו בבועות שבתוכן אנחנו נמצאים. "לימוד" כזה מקשה מאד על בחינה מאוזנת של עמדות קיימות שלנו ובוודאי על שינוין בעת הצורך.

הערה בשולי הדברים: צורת הדיווח בתקשורת על תופעות בעייתיות

ישנה מדיניות וכללי אתיקה עיתונאית (שאמנם לא תמיד מקפידים עליה), שלפיהם אין לדווח בתקשורת על מוצאו, מגזרו, או מגדרו של מי שמעורב בפעילות בעייתית (כמו תאונות דרכים, הטרדות מיניות, פשע ואלימות וכדומה). הדבר תמיד קומם אותי, שכן חשבתי שמן הראוי לתת לציבור מידע על מה שקורה, וההסתרה שגורמת לעיוות התמונה נעוצה בתופעת התקינות הפוליטית המאוסה עליי.

אבל לאור מה שכתבתי כאן, נראה שיש מקום לשקול שוב את העניין. דיווח מלא שכזה, הגם שכשלעצמו הוא ראוי מאד, עלול להכשיל רבים באפקט השזירה שתיארתי. לא בכדי הכיתוב אצלנו בוואטסאפ עסק ב"שני ערבים שמפוצצים יהודי (=תמים) במכות", בעוד שבתקשורת התיאור היה סטרילי וניטרלי יותר. לא ערבים, לא יהודי, ולא 'מפוצצים'. מדובר באלימות בעקבות החלפת פרטים בתאונה. זהו תיאור עובדתי צרוף, אמנם חסר בו מידע אבל הוא לפחות לא מטעה.

היה מקום לסייג את המדיניות הזאת, ולהחריג ממנה מקרים שבהם המידע המגדרי/מגזרי הוא רלוונטי לאירועים, או כאשר יש עניין ציבורי מובהק לדעת על מעורבות של מגזר מסוים בפעילויות והתרחשויות הנדונות. אלא שכאן ראינו שההחלטה הזו עצמה היא בעייתית: האם הידע שמדובר בערבים הוא רלוונטי למקרה שלנו? חברי קבוצת הוואטסאפ של השכונה שלנו היו אומרים שכן. אני, לעומת זאת, חושב שלא. אז מי יחליט? העיתונאי? זהו פתח להטיות עקב השקפותיו של העיתונאי. לכן אני בהחלט מתחיל לראות היגיון בכך שלא חורגים מהמדיניות הזאת גם במקרים שבהם יכולה להיות הצדקה לחריגה כזאת.

אם יכולנו להשתפר בפרשנות שלנו לחומרים שמובאים בפנינו וביכולת שלנו להתייחס אליהם אובייקטיבית, או אז לא הייתה הצדקה להסתרת המידע. חוסר המיומנות והכישלונות הפרשניים שלנו בגלל אפקט השזירה, לצערי מהווים הצדקה כלשהי למדיניות המעצבנת והפטרנליסטית הזאת. הרי לכם עוד סיבה להשתפר בעניין.