מבט על נקמה: מוח ולב (טור 596)

בס"ד

יכולתם לראות שבימים סוערים אלו אין לי ממש מצב רוח לכתוב טורים, בטח לא על אקטואליה אבל גם לא על נושאים תיאורטיים. איכשהו הימים הללו מדכאים אותי, וכשהתותחים רועמים המוזות שותקות. לא רק בגלל ההרוגים שהיו ושלצערי כנראה עוד יהיו, אלא בגלל שלהערכתי האופוריה המלחמתית המתלהמת שנוצרת כעת הולכת לקחת אותנו לכרוניקה ידועה מראש של כישלון מפואר נוסף. מעבר לזה, אני חייב להתריע שהתחושה שנוצרת בעקבותיה כאילו המחלוקות שהיו כאן נמצאות כבר מאחורינו גם היא אשליה מפוארת. אני רואה בעיני רוחי את מה שהולך להיות כאן אחרי הכישלון הנ"ל שיצטרף לכישלון הנורא שכבר היה, וכמובן את ההפגנות והמחלוקות שצפויות לנו אחריהם (האם ביבי צריך ללכת או לא). דומני שמה שהיה כאן בשנה האחרונה יחוויר בפינה ליד מה שעוד צפוי לנו. כרגע כולם רוצים דם, וסביב זה התאחדנו לרגע. כשנתפכח ממצב הרוח ההרסני הזה וניווכח בתוצאות ייסורי הגמילה מהאופוריה הזאת נמצא את עצמנו במצב אחר.

ואז נזכרתי שהטור הבא שתכננתי לכתוב אמור היה לעסוק בנקמה (בעקבות השאלה שנשאלתי כאן), סוגיה שכרוכה בטבורה בשאלת השכל והרגש, או המוח והלב. האירועים של ימים אלו מזמנים לי נסיבות שבהן מתבקש לעסוק בנושא הזה, ולכן החלטתי בכל זאת לנסות ולכתוב משהו. כדרכי אשתדל לשמור על קור רוח ולא ללכת שבי אחרי הדם הלוהט, וחשבתי שדרך טובה להתמודד עם האמוציות הללו היא לכתוב על העניין הזה עצמו. בגלל המצב (שלי וגם הכללי) אעשה זאת די בקצרה, ולכן גם לא אכנס ללקחים רבים נוספים מאירועי הימים האחרונים.

הערה מתודולוגית

יכולתי כמובן להביא פסוקים ומאמרי חז"ל שונים שעוסקים בזה (אני בטוח שתוכלו למצוא ברשת כמה שתרצו), אבל בעיניי אין לזה שום חשיבות ושום משמעות. בין כה וכה כל אחד לוקח את המקורות הללו ועושה בהם מה שירצה. בסופו של דבר כל אחד מאתנו לש את המקורות ומגיע בסוף למסקנה הצפויה שבה הוא חפץ מראש (אשאיר לכם את הכותרות: שמאל, ימין, מתון או קיצוני).

זה כמובן משתנה גם לפי הנסיבות. במצב שהדם לוהט המסקנה תמיד תהיה בעד נקמה, ובמצבים אחרים ההיפך. כאשר רוצים לרסן נקמנים מוגזמים שמעוררים בנו חשש לאנרכיה ולמעשים בעייתיים או אז יביאו נגדם מקורות בגנות הנקמה, ובמקרים אחרים יעשו את ההיפך. בסוף בסוף אחד מעולם לא גיבש עמדה בשאלה כזאת לאור המקורות. להיפך, תמיד מכפיפים אותם לעמדה שגיבשנו מראש. הדברים הללו נכונים לגבי כל נושא מחשבתי ומוסרי, אבל לגבי נקמה זה נכון שבעתיים שכן כאן מעורב עניין אמוציונלי חזק מאד. בימים סוערים אלו תוכלו למצוא תחת כל עץ רענן דוגמאות נהדרות לחוסר היושר ולשימוש המגוחך הזה במקורות. לכן אחסוך לכם ולעצמי את חוסר היושר הזה, ואנסה להסביר מה דעתי שלי על הנושא בלי להיזקק לתימוכין מזויפים כמקובל.

נקמה: מבט ראשוני

השאלה שאותה נשאלתי עסקה ביחס בין צדק לנקמה. למונח 'צדק' יש קונוטציה חיובית כמובן, אבל למונח 'נקמה' מתלווה קונוטציה שלילית. בכל נקמה יש ממד של צדק, שהרי מי שנפגע הוא מי שראוי היה להיפגע בעקבות מה שעשה, ובכל זאת נקמה נחשבת בדרך כלל כעניין רע. כדי להבין טוב יותר את העניין עלינו לפרק אותו.

ראשית, עלינו להבין את מטרותיה של הנקמה. יש כאן כמה אספקטים שחשוב להבחין ביניהם, ואמנה את היסודיים:

• צדק. הנקמה היא גמול למי שפגע, כך שיסבול גם הוא.
• הרתעה. הנקמה עשויה להרתיע פוגעים פוטנציאליים אחרים.
• חינוך. הנקמה מבהירה ומחדדת לפוגע עצמו ולכלל הציבור שהפגיעה המקורית הייתה מעשה רע שאין לעשותו.
• הגנה. נקמה לפעמים יכולה לנטרל את הפוגע ואז יש בה היבט של הגנה (אם הורגים או כולאים אותו הוא לא יפגע שוב).
• קתרזיס לנפגע ולחברה. תיעול רגשות הנקם והתסכול המוצדק לכיוונים מועילים (התועלת היא האספקטים הקודמים). חשוב להבחין בין זה לבין א, שכן שם מדובר על עניין אתי ו/או מטפיזי וכאן על עניין פסיכולוגי.

ההיבט א הוא חיובי בבירור. אמנם לעתים יש תחושה שהאספקט הזה הוא עניינו של הקב"ה ולא שלנו. אבל דומני שכשוללים את הנקמה זה בעיקר בגלל ההיבטים השליליים שלה. לולא הם לא הייתה מניעה שהצדק ייעשה על ידינו (אם זה צודק, אז למה לא?!).

אמנה כעת את הבעיות בנקמה:

1. קשה לשים לה גבול סביר ומידתי. הנוקם עלול לעשות לפוגע מעשים לא מידתיים (לדקור אותו למוות על כך שחתך אותו בכביש, או לעשות מעשים שיעמידו אותו עצמו או אחרים בסכנת מוות רק כדי לנקום). לפעמים אדם עלול לנקום בלי הצדקה בכלל (למשל כשהוא מחליט שפלוני אשם, כשזו אינה האמת).
2. לפעמים הנקמה תיעשה למרות שיש בצידה נזקים קשים מהיבטים אחרים שהיו אמורים למנוע אותנו מלנקום גם אם הנקמה מוצדקת ומידתית.
3. נקמה עלולה להתמשך ללא סוף (נקמה על הנקמה וכן הלאה. כמו בגאולת דם אצל ערבים).
4. נקמה מחוללת אטמוספירה של אנרכיה ומערערת מוסדות חברתיים.
5. הנקמה פועלת על בסיס אמוציונלי ורגשי. זהו העניין היסודי ביותר לטעמי, והוא שעומד בבסיס רוב הבעיות הקודמות שתיארתי. אבל חשוב להבין שההיבט הזה בעייתי גם מצד עצמו. אדם לא אמור להתנהל מהבטן אלא מהראש.

לכן בתשובתי לשואל הנ"ל התמקדתי בסעיף 5, וכתבתי שנקמה היא גרועה מפני שהיא מונעת מאינסטינקט ולא משיקול דעת. כאמור, סעיף זה כולל את כל השאר ואף מוסיף עליהם.

נקמה פרטית וציבורית

כל זה נכון בעיקר כאשר הנקמה אינה ממוסדת, כלומר נעשית על ידי אנשים פרטיים, ובפרט אלו שנגרם להם העוול. אם היא נעשית על ידי בתי משפט היא מאוזנת ושקולה יותר ובדרך כלל זו הדרך הנכונה לעשות זאת. הסיבה היא שרוב התועלות יושגו בדרך הזאת בלי החסרונות. מה שיהיה חסר הוא הקתרזיס לנפגע (ואולי גם לציבור). אבל זוהי מגרעת שבהחלט שווה לשאת בה כדי למנוע את הנזקים האחרים.

חשוב להבין שלעתים גם מוסדות פועלים באופן אמוציונלי וכך עלולים להביא על כולנו את הנזקים שמניתי כאן. זה יכול לקרות אפילו בבתי משפט, למרות ששם יש מגבלות מנהליות (דיני ראיות, זכות ייצוג וערעור, מגבלות של החוק והחקיקה וכו') שמנסות למזער את האפשרות הזאת. אבל נקמה שנעשית על ידי גורם ציבורי-שלטוני, כמו ממשלה, בהחלט מועדת לאותן בעיות. נכון שהממשלה היא גורם ציבורי ולא אדם פרטי שנפגע, אבל כשהפגיעה היא ציבורית (כמו במקרה שלנו), הממשלה בהחלט עלולה ללכת אחרי הרוח הנושבת בציבור ולפעול כמו אדם פרטי שנפגע. זאת מפני שהחברים בה גם הם חלק מהציבור (לצערי), גם מפני שלגביה אין את המגבלות הנוהליות שיש בבתי המשפט, וגם מסיבות אלקטורליות גרידא (נגע הפופוליזם). בצורה זו גם נקמה ציבורית עלולה להגיע לפעולות בעייתיות מכל האספקטים שמניתי. לכן לדעתי לא נכון למסור את ההחלטה על מלחמה בידי ממשלה או אפילו כנסת. לכל הפחות הייתי מצפה לביקורת נוהלית משמעותית על החלטות כאלה (לדרוש רוב מיוחס, כמה הצבעות וכדומה).

אגב, גם בהלכה נועצים בסנהדרין ובאורים ותומים, לפחות במלחמת רשות, שכן לגביה אין הנחייה ההלכתית ברורה ודרוש שיקול דעת של המלך בקבלו החלטה כזאת. אצלנו החלטה כזאת מתקבלת בפורום די מצומצם, שגם הוא נשלט בעיקר על ידי אדם אחד. זה אומר שהמלחמות שלנו, בפרט מלחמת נקמה כמו זו שנפתחה כעת, מועדות להיכשל בכל הכשלים שמניתי למעלה לגבי נקמה. אגב, יש עוד אספקט הלכתי מעניין שנוגע לעניין. כידוע, את הרוצח בשוגג מוסרים לגואל הדם (עם מגבלות, כמו הגנה של עיר מקלט), ושם המטרה היא בעליל הקתרזיס ואולי גם לחדד לאנשים את החובה לא להתרשל ביחס לחיי אדם. אבל מה שפחות ידוע הוא שגם רוצח במזיד נהרג על ידי גואל הדם, כפי שכותב הרמב"ם בתחילת הלכות רוצח:

א. כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנ' +שמות כ' י"ד+ לא תרצח, ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנאמר +שמות כ"א כ'+ נקם ינקם, מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף, בין שהרג את חבירו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסייף.

ב. מצוה ביד גואל הדם שנ' +במדבר ל"ה י"ט+ גואל הדם הוא ימית את הרוצח, וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם, לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גואל דם בית דין ממיתין את הרוצח בסייף.

שימו לב שזה נעשה רק אחרי פסק של בית דין. כך מרוויחים את הקתרזיס לגואל הדם (כי הוא עצמו הורג את הרוצח) וביחד עם זה מונעים את רוב הבעיות שעלולות להיגרם מנקמה אישית, כי יש הליך מסודר בבית דין עם כל המגבלות המשפטיות. מעניין לציין שהלכות אלו מופיעות בהלכות רוצח ולא בהלכות סנהדרין, ונראה שזה מפני שהן אינן עוסקות בסדר הדין אלא בהיתר לגואל הדם להרוג את הרוצח (לכן זה חלק מהלכות רוצח ולא מהלכות סנהדרין).

סיכום ביניים

המסקנה המתבקשת היא שיש צדק בנקמה, ויש לה גם תועלות בלתי מבוטלות. אבל החשש מהנזקים שייגרמו ממדיניות של נקמה צריך להגביל מאד את האפשרויות של אדם לנקום. בדרך כלל עדיף שהדבר ייעשה על ידי גורם ציבורי, וגם שם בזהירות רבה ועם מגבלות נוהליות. היכן הגבול? איני יודע לקבוע אותו באופן כללי וגורף. יש שכל ישר.

חשוב מאד להבין שהמסקנות הללו לא קשורות בהכרח לשמאל וימין, להומניזם, או לערך החיים של יהודי או גוי וכדומה. הנזקים הצפויים מתנהלות של נקמה הם נזקים לכל הדעות, ולכן כולם צריכים להסכים שחשוב למנוע או לפחות להגביל אותם. טלו כדוגמה את אלאור עזריה, שהרג מחבל כפות. אז מ'שמאל' כמובן גינו אותו בגלל ערך חייו של אדם שאסור לפגוע בו אם אינו מאיים עלינו במישרין. וה'ימין' כצפוי תמך בו בהתלהבות. הדיון היה בעיקר על ערך החיים וגבולותיו. בטור 1, הטור שפתח את האתר הזה, כתבתי שאין לי שום בעיה מוסרית עם מה שהוא עשה. בעיניי נכון וראוי להרוג מחבל כפות (כך אפשר אפילו לחסוך את החבל), וכמובן גם אין שום סיבה לטפל בו רפואית, כמו שנעשה בימים אלו (אם כי את ההפגנות הבהמיות של חבורת 'לה פמילייה' בתל השומר בהחלט הייתי חוסך לעצמי ולכולנו). אבל זו החלטה שצריכה להתקבל ציבורית (על ידי המחוקק, או לפחות מפקד צבאי בכיר, או פרקליטות צבאית) ולא להימסר לאדם פרטי. ושוב, זה לא בגלל שחבל לי על חיי המחבל אלא מפני שנקמה דורשת שיקול דעת ואסור שתיעשה אמוציונלית. חשוב מאד לנתק את שאלת הנקמה משאלת הימין-שמאל האמוציונלית כל כך (ראו גם בטור 151 ועוד הרבה). בגלל שאנחנו לא מנתקים, אזי לא רק שהנקמה נעשית אמוציונלית, אלא שגם הדיון שנערך לגביה הוא עצמו לוקה באמוציונליות. הטור ההוא היה בניין אב לאתר כולו, ולא בכדי אני שב כעת לאותה נקודה: הצורך לנתק בין האמוציות לבין ההחלטות וההתנהלות שלנו.

בחזרה אלינו

אני מניח שאף אחד מקוראיי לא חי על הירח, ולכן אין צורך להכביר מילים על הקונצנזוס המופלא שנוצר באולפנים ובתקשורת לגבי הצורך לשטח את עזה בלי מגבלות ("בלי בג"ץ ובלי 'בצלם' ", כלשונו של רבין). פתאום גדולי השמאלנים מסבירים לנו שכעת כבר ברור שאי אפשר לחיות לצד עזה או החמאס (לא תמיד עושים הפרדה בין שני אלו): או הם או אנחנו. סמוטריץ' שליט"א, והיציאה שלו על "לשטח את חווארה" שעוררה ביקורות מוטרפות בארץ ובעולם, הפכה פתאום לקונצנזוס. ממש המרכז השפוי. פתאום זה כבר לא חייתי, לא בלתי נסבל מוסרית, ואפילו לא בלתי אפשרי מעשית. "מיטוט החמאס" (גם אם לא תוך יומיים) של ליברמן, שזכה לכל כך הרבה קיתונות לעג ובוז, הפך להיות מנטרה שנישאת בפי כל. כפי שכתב בצדק אברהם כאן בשו"ת, כל הטיעונים הללו נעלמו, והותרה הרצועה. אבל לדעתי זו לא צביעות, כפי שהוא פירש, אלא תגובות מהבטן. להערכתי הן גם תיעלמנה תוך זמן לא ארוך ונחזור לדיונים הרגילים שלנו (וביתר שאת למלחמות ימין – שמאל, או ביבי – לא ביבי, הישנות והטובות).

שיא השיאים היה ריאיון מלפני יומיים (יום ג) שערך רינו צרור עם האלוף במיל. גיורא איילנד. איילנד הוא קצין מוערך מאד, ראש המל"ל לשעבר, בעל ניסיון עשיר, נבון ושקול, שדבריו נשמעים בכבוד רב בכל מקום. כדאי מאד להאזין לדבריו כדי להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. למרות הטון השקול והדיבור האיטי (טוב, הוא היה קצין בצבא), אי אפשר להתחמק מהרושם שהאיש מדבר מהבטן כאחרון הבן גבירים. הוא מדבר על השמדת עזה, על הגליה, ביצוע שואה הומניטרית, וכל זאת בלי הנד עפעף. המראיין נותר המום (אם כי מנסה לשמור פאסון), וכך גם אני. לא רק במישור המוסרי אלא במישור המעשי-אסטרטגי. הוא באמת חושב שמישהו ייתן לנו לעשות את זה לאורך זמן?

העניין הזה מפתיע שבעתיים כשזוכרים את איכויותיו האישיות, האינטלקטואליות והאתיות של איילנד. לא בדקתי, אבל אני לגמרי בטוח שגם הוא היה בין המזועזעים מדבריהם של סמוטריץ ובן גביר, שהיו מתונים לאין שיעור לעומת דבריו אלו. ועוד לא הזכרתי את חיים ילין, איש שמאל מובהק, שדבריו ותיאוריו בתקשורת לגבי מה שהתרחש בשטח ומה שצריך לעשות כעת מזעזעים את הציבור כולו ומעוררים אמפתיה ואהדה עצומה, ובצדק. וכך לגבי עוד אלופים במיל. ומומחים שונים באולפנים. פתאום מתברר שאין שמאל בישראל, ובעצם גם אין ימין שפוי. כולם כאן הצביעו לעוצמה יהודית (וגם זה רק מחוסר ברירה, כי לברוך מרזל לא איפשרו להתמודד). בכל אופן, אני עוד מחכה להתנצלויות המוניות בפני בן גביר וסמוטריץ.

צריך להבין שהאירועים האחרונים לא חידשו כלום לאף אחד. אפילו ביבי, ממחזיקי החמאס הידועים (להערכתי יש שלט בקיר המפקדה שלהם עם שמו כהנצחה. הוא אחד מגדולי התורמים והתומכים שלהם), אמר לנו בנאום חוצב להבות לאומה ש"כולנו ידענו תמיד מיהו החמאס" (ראו למשל כאן). אם כך, לא ברור לי מה התחדש עכשיו? למה עכשיו ברור לכולם שצריך לשטח את עזה בלי בג"ץ ובלי 'בצלם', בעוד שקודם, כולם (כולל ביבי) התנגדו לזה? נראה שזה רק מפני שהצליח להם, כלומר שהם הצליחו לבצע את מה שרצו תמיד. אבל מדוע ההצלחה היא קריטריון בכלל? אם זה מה שהם רוצים לעשות, והרי על כך הם מדברים כל הזמן בגלוי, אז מאז ומעולם המדיניות כלפיהם הייתה צריכה להיות כזאת, לא? בטורים רבים בעבר (ראו למשל, טורים 1, 47, 185, 226, 229, 353, 377, 436, 441 ועוד) כתבתי על הכשל של בחינת עבירה וענישה עליה לפי תוצאותיה.

כל זה מצביע על חשיבה, מדיניות והצהרות שבאות מהבטן. כשרואים רצח מול העיניים זה מקומם ומרתיח את הדם, ומכאן התגובה האמוציונלית שאנחנו רואים כעת בשיח (?) הציבורי שלנו. אבל מבחינת הראש, ניסיון לרצח הוא מרושע בדיוק כמו רצח. ומניעת רצח לא פחות חשובה מתגובה על רצח שכבר בוצע. לכן אם אנחנו תומכים בשיטוח עזה או מיטוט החמאס, היה עלינו לתמוך בזה תמיד, בלי קשר לאירועי שמחת תורה האחרון. ואם לא תומכים בזה, זה לא אומר להשתנות בעקבות האירועים הללו.

אז מה כן?

אני, בכל אופן, לא מתכוון להתנצל בפני בן גביר ולא בפני סמוטריץ. בתגובה לשאלה לגבי דברים של הרב שרקי, כתבתי שלדעתי אין הצדקה לשטח את חווארה וגם לא את עזה. הם טעו בעבר וטועים גם היום. זהו עוול מוסרי מטורף, וכדעתי אז כן דעתי עכשיו. פגיעה בחפים מפשע היא עוול והשמתם כמטרה (כמו שכותבים הרב זייני או הרב שרקי) היא שערורייה מוסרית. אפילו אדם שתומך ברצח אינו ראוי לעונש מוות, והתינוק שלו עוד פחות מכך. ואלו בעזה שלא תומכים ברצח, ויש גם כאלו, ודאי לא מגיע להם להישמד מעל פני האדמה. כאמור, התוצאות המעשיות של פעולה, הצלחה או אי הצלחה, לא אמורה לשנות כלום ביחסנו למבצע שלה. זה משנה רק מבחינת הבטן ולא מבחינת הראש.

כתבתי כאן בתשובה לשאלות שאני חושב שאפשר לפגוע בכל תושב עזתי אם הדבר נחוץ להשגת המטרות (שאף אחד, כולל הצבא והממשלה, כנראה לא יודע מהן). דומני שבאופן כללי ניתן לומר שהמטרה יכולה להיות השבת החטופים וחיסול האיום החמאסי. בהינתן שפועלים למען המטרות הללו, אין לי בעיה מוסרית עם פגיעה בחפים מפשע (ראו על כך במאמרי כאן), אבל צריך לזכור שלפחות חלקם באמת חפים מפשע. לכן אם הדבר אינו נחוץ ולא יביא להשגת המטרות אלא רק ייתן קתרזיס לדם המבעבע של כולנו, יש במעשה כזה איסור מוסרי חמור. לראות בכל עזה מטרה לכתחילה זה בעיניי בהחלט משהו שקרוב לרעיון נאצי (אפרופו עונש מוות למי שתומך ברצח).

בקיצור, הבעיה כאן אינה מוסרית אלא מעשית. למרות ההצהרות הנלהבות של חיילים וקצינים ואזרחים ופוליטיקאים, ש"אנחנו ננצח", צריך להגדיר היטב מהו הניצחון ומה מטרותיו, ואז זה להתרשמותי לא עשו. אם רוצים לנקום, כלומר להטיל עונש מוות על רוצחים, זה לגמרי לגיטימי. אבל אז אין הצדקה לפגוע בחפים מפשע (כולל אלו שתומכים בהם). אם רוצים לפגוע בהם כדי למנוע פגיעות עתידיות או כדי להרתיע, זה כבר בהחלט מצדיק גם פגיעה מידתית בחפים מפשע (ראו מאמרי הנ"ל), אבל עדיין החפים אינם יכולים להיות מטרה. הפגיעה בהם היא לכל היותר תוצא צדדי הכרחי שלא יגונה. אם רוצים לחסל את חמאס, ובוודאי את עזה כולה, כמטרה אסטרטגית, אין טעם להיכנס לשאלות מוסריו תכי זה לא יקרה (לא חיסול החמאס ולא חיסול עזה). זה פשוט לא מעשי. העולם מגלה בינתיים סבלנות מרשימה ומפתיעה, אבל להערכתי תוך יום או יומיים הוא יתעורר וניאלץ לעצור. כבר כיום ההפצצות של חיל האוויר נמצאות להערכתי מעבר לגבולות החוק הבינלאומי (וביידן כבר רמז לנו על כך פעמיים, תוך כדי נאום ציוני אוהד ונלהב). אבל גם אם אתם לא חושבים כך, העולם ודאי חושב כך, ואם לא עכשיו אז עוד יומיים שלושה. ובכלל, מה יקרה אחרי שנשטח את עזה? מי בדיוק ישלוט שם, ואיך? הכוונה לחזור לשלטון צבאי בעזה? להגלות את כל הפלסטינאים? זו אופציה אמתית? מישהו מתכוון לכל זה ברצינות?

אז אם לא נשיג כך את מיטוט החמאס וגם לא את השבת החטופים, ואם אין לנו מטרות הגיוניות באופק, למה לכל הרוחות אנחנו עושים את כל זה? וזה עוד בטרם החלה הפעולה הקרקעית שכנראה גם תגבה מאתנו מחיר כבד. ושוב, מוצדק לשלם מחיר אם הוא נחוץ להשגת המטרות, ואם המטרות מוגדרות היטב וראויות. אבל יש לי חשש כבד שנשלם אותו בלי להשיג אותן. כך לפחות היה בכל הפעמים הקודמות.

התחושה הברורה שלי היא שכולם כעת פועלים מהבטן. ההתלהבות של החיילים מובנת. הם צעירים פוחזים בני שמונה-עשרה, ורובם לא באמת חושבים בצורה שקולה על המצב (ואולי טוב שכך). אבל מהפיקוד הבכיר ומהממשלה הייתי מצפה ליתר שיקול דעת. הנקמה שבה אנחנו עוסקים, יכולה להביא עלינו ועל העזתים אסונות ללא תוחלת. בניגוד להצהרות של הרבנים זייני ושרקי, אין שום הצדקה להרוג חפים מפשע סתם, ובטח לא חיילים ואזרחים שלנו. זה שפישלנו ושילמנו מחיר כבד, מעורר תסכול ברור. המעשים הנוראיים שבוצעו כאן מרתיחים את הדם. אבל כל אלו אינם תכנית פעולה ולא מצדיקים את המחירים שמתלווים לפעולה ללא תכנית.

אין לי מידע, ואני אסטרטג די קטן. לכן אני יכול רק להציע הערכות לא מלומדות לגבי המצב ובוודאי לגבי התוצאות הצפויות. בהחלט ייתכן שאני טועה בהערכותיי, אבל אני לפחות מנסה לבחון הערכות בשיקול קר ולא לתת לבטן שלי להכתיב את מחשבותיי וצעדיי (אין לי צעדים, כי לשמחתי אני לא ממונה על כלום). אני חייב לומר שאני עובד על כך שנים רבות, ובימים אלו ביתר שאת, ואני ממליץ גם לכם ולכולנו לעשות זאת. תחושתי היא שכרגע האנשים מדברים ופועלים מהבטן, וזה עיקר הבעיה. לא בציבור, לא אצל החיילים, אבל גם לא בפיקוד הבכיר ולא בממשלה. אפילו הפרשנים והמומחים הצבאיים, אנשים שלא נמצאים בלחץ של קבלת החלטות מעשיות, מנפקים הצהרות פומפוזיות וריקות מהבטן, כולל השקולים והנבונים שבהם (ע"ע איילנד).

כתבתי בתשובה לשאלות מהימים האחרונים שהייתי מצפה שהממשלה והצבא יקימו גוף חשיבתי שינסה לגבש מדיניות למצב שנוצר, ולא ייצאו לפעולה בלי חשיבה. הם עצמם לא הוכיחו את חשיבתם ויצירתיותם, ולכן אני מטיל ספק ביכולתם לעשות זאת גם הלאה. יש בישראל מוחות נהדרים ויצירתיים מכל הסוגים, והם כנראה לא נמצאים בצבא וגם לא בממשלה ולא בפקידות שלצידה. המצב הנוכחי מחייב לאסוף כמה מוחות כאלה בצו 8 ולהושיב אותם על המדוכה, וזה צריך להיעשות לפני שיוצאים לפעולות מעשיות. לדעתי אם צוות כזה היה עושה סיעור מוחות של יום או יומיים יש סיכוי טוב שהיה מגיע לתוצאות יצירתיות ואפקטיביות יותר ממה שנקבל במצב הנוכחי.

הערה על 'הכניעה המפוארת'

התחושה שתיארתי כאן שהכל עובד מהבטן, שררה אצלי מהתחלה. לכן חשבתי להעלות את הצעתה של אשתי, דפנה, שהלכה לכיוון שמאד מנוגד לאינטואיציות ולדם הרותח. הטענה הייתה שיש אולי סיכוי להוציא יקר מזולל, כלומר לנצל את תמונת הניצחון שקיבל החמאס כדי להגיע איתו להסדר יעיל יותר שכולל גם החלפת שבויים/חטופים. אפשר להתווכח האם זה מעשי או לא, אבל כפי שצפיתי וכתבתי זאת לפני שהעליתי את ההצעה, תגובות רבות שם היו מהבטן (וכמובן האשימו אותי שאני כותב מהבטן. יש לי פשוט יצר אדיר לתמוך ברוצחי ילדים. או אולי הפרובוקטיביות שבדבר מקסימה אותי).

ההצעה היא כמובן חריגה ומחוץ לקופסה, אבל דווקא בגלל זה שווה לשקול אותה. אני חייב לומר שגם לדעתי רוב הסיכויים שזה לא היה מצליח, אבל אני עדיין חושב (ועוד ביתר שאת) שהיה שווה לנסות את זה לפני שיוצאים להחריב את עזה. כשיש לך כדורים בקנה, אתה תשיג את ההישגים רק כל עוד לא ירית אותם. אחרי שירית אותם כבר לא תשיג מאומה (פרט למותו של מי שמולך). אם יש לנו כוחות עצומים מגויסים ולגיטימציה בינלאומית (שתתפוגג עוד מעט) לפעול, אזי בהחלט חכם לפחות לשקול הצעה לחמאס לחסוך את החורבן שצפוי להם ולצאת כשידם על העליונה (ולו רק כי "מגיע להם". תפסו אותנו עם המכנסיים למטה). בקיצור, לפעמים, בעיקר כשלא נמצאים במערב הפרוע ולא בהוליווד, ההוראה בת האלמוות של קלינט איסטווד אינה נכונה: Even if you want to shoot don't shoot. First think a little bit, try to save the shooting, and then decide.

נכון שזו דרך מתסכלת ומעצבנת שלא נותנת פורקן מידי לרתיחת הדם. קשה להודות בתבוסה, ובטח יותר קל להצהיר תחת כל עץ רענן שאנחנו ננצח, כאילו שזו חכמה גדולה לנצח את חמאס בהפצצות מהאוויר או אפילו בפעולה קרקעית (השאלה היא מה פירוש לנצח. לזה אף אחד לא נכנס). אני מאד פסימי לגבי הסיכוי שלנו לנצח במובן אמתי (מעבר להבאת קתרזיס לציבור הרותח). אבל גם אם זה קשה, אולי דווקא צעד כזה יביא את התוצאות? אולי לא. בעצם, ככל הנראה לא. אבל מה שחשוב לדיון שלי כאן הוא לא האם זו הצעה טובה (כן, גם אני יודע שארגון טרור ניזון מהודאות בתבוסה, וצריך 'לדבר איתם ערבית', והרתעה וכו' וכו'), אלא האם מישהו בכלל מוכן לשקול אופציה כזאת, או כל דבר אחר מחוץ לקופסה ונגד הרוח הנושבת בעוצמה כה רבה ומלהיבה את כולם (אך מדכאת אותי)? אני מתרשם שלא, וזה אומר שאנחנו פועלים מבטן ולא מהראש.

אם אתחיל לסגור את המעגל, מה שקורה כרגע הוא מהלך של נקמה, ונראה שאף אחד לא מוכן לשקול את תוצאותיה ולחשוב האם זו הדרך הנכונה שתביא לנו את ההישגים האופטימליים. אנחנו מתנהלים מהבטן ולא מהראש, ממש כמו גואל דם רק בלי מגבלות ובלי חשיבה מקדימה. הציבור ממש מתלהב מהאחדות שהייתה כל כך חסרה. אבל גם אם בישולים לחיילים זה נחמד, וגם אם הצהרות נלהבות של ילדים בני שמונה-עשרה על ניצחון זה גם מאד נחמד (ואני מקווה שכולם יחזרו בשלום, ולא ינצחו בהתלהבות גדולה כל כך). אבל ממנהיגות ומוסדות אני מצפה לנקמה אחרי חשיבה מקדימה ושקילת תוצאות. ראש ממשלה ורמטכ"ל אינם אזרחים מן השורה. הם מוסדות, ותפקידם לגלות מנהיגות. מנהיגות בעת הזאת היא לא בהכרח להיענות לרוח הציבור, אלא לפעמים דווקא לעמוד נגדה (אם אכן מגיעים למסקנה שצריך לעשות זאת). אני בספק רב האם יש בכוחם לעשות זאת, גם אם זו הייתה המסקנה שלהם. אני בספק האם בכלל הייתה שם חשיבה מסקנית רצינית. אולי בממשלת החירום ובמטבחון הרחבים יותר שנוצרו אתמול יהיה קל יותר לעשות זאת. הלוואי. ימים יגידו.