מהו ומיהו רב? (טור 163)

בס"ד

השיתוק המוזר בדיון על הטור הקודם (פרט להערות צדדיות שרובן ככולן אי הבנות תמוהות טובא, וחלקן מין קנאות אמוציונלית שמעוורת עיניים), נעוץ כנראה בפוריטניות, מופרזת מאד לטעמי. אם כל קונוטציה אירוטית קלה גורמת לאנשים, בפרט אם הם בעלי רקע בספרות חז"ל והמקראות, להיכנס להרהורי עבירה ולא להצליח לראות ולהבין את הטיעונים זה באמת חבל. כנראה דרושים עוד כמה טורים כאלה כדי להוציא אנשים מהצינוק שמאבן את מחשבתם ואופקיהם. [בכל אופן, תועלת אחת אני כן רואה, והיא שכל הקוראים הללו ודאי לא יבזבזו את זמנם על מדרשי חז"ל ושיר השירים, טקסטים שבחלקם הרבה יותר בוטים, וכך יימנע ביטול תורה באיכות. כלכו לכם לנגעים ואוהלות.]

אני ממשיך לטור הבא, ואגב יש בו משום מענה לחלק מההערות שעלו שם (אם כי עליי להקדים ולהבהיר שהוא תוכנן ונכתב ברובו עוד קודם, בעקבות שאלות שנשאלתי, והטיעונים שבו לא נכתבו כמענה להערות הנ"ל).

ובכל זאת אפתח בטור הקודם, שעסק בשיר שכתבה הרבה (הרפורמית) תמר דבדבני. בהערת שוליים שם הערתי קצת על התואר רב ורבה, וכתבתי כך:

קשה לי הרבה יותר (לא רק פסיכולוגית אלא גם מהותית) לקרוא לרב רפורמי רב מאשר לרבה רפורמית רבה. רב הוא כינוי שנושא מטען מסורתי ארוך ומוגדר למדיי, ולדעתי רב רפורמי לא ראוי לו (מקווה לעמוד על כך בטור הבא). לעומת זאת, התואר רבה מתפרש לפי התוכן שיוצקים בו מי שיצרו אותו, כלומר הרפורמים. עם זה כמעט אין לי בעיה. ייתכן שאם הם היו מחליטים לקרוא לכל הרבנים שלהם רבות הבעיה הייתה נפתרת לשביעות רצון כולנו.

מכיון שלא מזמן נשאלתי על כך (ראה גם בדברי רברבן כאן), חשבתי שזוהי הזדמנות לעסוק קצת בתואר רב ובמשמעותו בימינו ובכלל.

רב חילוני ויהדות חילונית

נקודת מוצא טובה להתחלת הדיון היא הכתבה הבאה שנשלחה אליי לפני כמה שבועות, שעוסקת ב"רב חילוני". שאלו אותי מה דעתי על עניין זה.[1] למען האמת בהתחלה זה די בידח אותי, כי באמת יש כאן הבל שקצת מביך לעסוק בו. הקונוטציה הראשונית שלי היתה שבה במידה הרב החילוני יכול גם לכנות את עצמו פרופסור לפיסיקה, שהרי גם הפרופסור מלמד את קהילת תלמידיו פיסיקה. וכך חוקר המגדר יכול לכנות את עצמו מדען, והמשורר יכול לכנות את עצמו מתמטיקאי (גם הוא עוסק בצורות מופשטות), ומשולש יכנה את עצמו עיגול (שהרי גם הוא צורה גיאומטרית) וכן על זו הדרך. האלסטיות של הרחבת מושגים מגמתית סובלת הכל.

אבל לאחר מכן חשבתי לעצמי שעצם העובדה שהמושג "רב חילוני" עולה, וכמובן כבר מזמן קיימים גם רבנים רפורמים ואחרים, הדבר מעורר מחשבות ממה בעצם נובע הבלבול הזה. האם כולם שוטים? הסוגיות הללו חשובות יותר מהדיון בפארסה שמכונה רב חילוני. אני גם לא ממש מתעניין בסוגיות סמנטיות, כלומר בשימוש בתואר רב בדווקא, אלא במידה שהוא משקף מהלך מהותי, וכאן לדעתי זהו המצב.

לגבי רב חילוני, דומני שברקע הדיון אי אפשר להימנע מבירור לגבי יהדות חילונית בכלל. הכתבה מספרת שהתואר ניתן על ידי התנועה ליהדות חילונית הומניסטית שמסמיכה רבנים שונים לכהן בקהילות חילוניות (ויש להם אפילו בתי כנסת חילוניים). מספרים שם שבסמינר אורנים בישראל קוראים לזה מנהיגות קהילתית, שעם זה אין לי בעיה בכלל (פרט לזה שאין לכך שום קשר ליהדות, אבל הכינוי כשלעצמו לא נראה לי בעייתי. אם אנשים במצוקה מחפשים מנהיגות – שיהיה להם לבריאות). אבל כאמור ענייננו כאן אינו סמנטיקה אלא מהות.

המושג "חילוני" כשלעצמו סובל כמה פרשנויות. אם משתמשים בו במובן של חוסר מחויבות להלכה, או מחויבות חלקית (כמו מסורתיות למשל), אזי יש אולי יותר מקום לתואר רב (אם כי אני בספק גם לגבי זה). הוא אמור להתוות דרך יהודית, גם אם לא לגמרי הלכתית (כמו שמתארת תמר דבדבני). אבל בכתבה מתואר שהתנועה פונה לאנשים שאינם מאמינים באלוהים או בכל כוח עליון אחר. כלומר ה"חילוני" כאן פירושו אתיאיסט. וכאן כבר ממש לא ברור לי על מה מדובר.

כפי שכבר הסברתי בהרחבה לא פעם (ראה למשל כאן וכאן), המושג "יהדות חילונית" הוא אוקסימורון. יש כמובן לא מעט יהודים חילוניים (לצערי), אבל אין חיה כזאת יהדות חילונית. כל ערך יהודי אינו חילוני, וכל ערך חילוני אינו יהודי. המאפיינים האתניים (כמו שפה, אזרחות ישראלית וכו') הם עובדות ולא ערכים. יתר על כן, הם אינם תנאים מחייבים גם מבחינת התנועה ליהדות חילונית הומניסטית (שהרי מרכזה בבולטימור, ואני מניח שרובם שם לא מדברים עברית ואינם אזרחי ישראל). ההומניזם כמובן אינו יהודי אלא אוניברסלי, וכך כל הערכים שעליהם מבלבלים לנו את המוח החבר'ה הללו. ערכיהם של היהודים ההומניסטיים לא שונים במאומה מערכי בני דודינו/הם הנוצרים. ככל שהבנתי מגעת, אין במשנתם שום ערך שהוא בדווקא יהודי. יש אולי שימוש במינון קצת גבוה יותר (יחסית לרוב הגויים) במקורות יהודיים כמקורות השראה (אם כי דומני שלגבי שימוש בתנ"ך הנוצרים לא צריכים להתבייש מאיתנו ומהם). אבל זה כמובן אינו ערך אלא סוג של תרבות או אף למטה מכך. אז אם הכוונה לכונן את תרבות קוראי התנ"ך, ברוכים הבאים למיזם 929 ולרצועת התנ"ך בארה"ב.

אבל מעבר לשאלה היהודית, האם לא נכון לכנות מנהיג קהילתי כזה "רב"? הרי גם רב אורתודוקסי במשמעות המקובלת הוא מנהיג קהילתי, אז הם רק מרחיבים קצת את משמעות התואר, או מיישמים אותו בהקשרו (בבחינת "דון מיניה ומיניה ואוקי במרא דאתרא"). אכן, נכון, זה לא שונה ממנהיג קהילתי נוצרי או הינדי, אבל עדיין עקרונית יש כאן סוג של רבנות, לא? לכאורה מדובר בדיון סמנטי גרידא.

זה מחזיר אותנו לדיון בתפקידו של הרב.

השינוי בתפקידו של הרב

בדורות האחרונים (ובעיקר בשנים האחרונות) חל שינוי משמעותי בהבנת תפקיד הרב, הן בקהילות והן במוסדות הלימוד והחינוך הישיבתיים. בישיבות הקלסיות הרב או ראש הישיבה היה למדן, ועסק בעיקר בהוראת סוגיות הלכתיות ועיון תלמודי. בשנים האחרונות החלו להופיע רבנים למחשבה ורבנים לתנ"ך, חסידות וכדומה, וכמובן גם בני דודנו המשגיחים (שזה כבר ותיק יותר). כל אלו יכולים להיות תפקידים חשובים וראויים, אבל הם לא היו חלק מתפקידו ותפקודו של הר"מ וראש הישיבה. היום יש לנו גדול הדור באמונה, אלוף אולימפי בתנ"ך, דרשן מופלא וכדומה, וכל אלו יכולים להיחשב כר"מים ורבנים, אפילו בישיבות, על אף שניכר כי ידם לא ממש רבה להם בעיון הלכתי ותלמודי. ועוד לא הזכרתי ר"מים בישיבות תיכוניות שבחלק ניכר מהן המרחק ממושג הרב הקלסי גדול בהרבה. זה באשר לרבנים בישיבות, ועתה לרבני קהילות.

גם רב קהילה באופן מסורתי היה למדן ואיש הלכה. הוא עסק בעיקר בהוראת תורה ופסיקת הלכה, וכמובן גם בניהוג הקהילה בבית הכנסת ובחיים התורניים שלה. ברור שהוא עסק גם בהבאת שלום בין בני זוג, פתרון לסכסוכי שכנים (מעבר להכרעת דין תורה), הבעת דעות בנושאים שעל הפרק, שיחות חגיגיות לקראת החגים (בהלכה ובאגדה) ועוד. אבל זה היה עיסוק צדדי, וכל רב פעל בזה כפי נטיותיו וכישוריו. ההגדרה היסודית של רב היתה אדם בעל ידע תלמודי-הלכתי (כמעט כתבתי תורני. איזו טעות!). בימינו המצב השתנה. הקהילות מצפות מהרב לשירותי הנהגה רוחנית וקהילתית, לעתים הרבה יותר מאשר לפסיקת הלכה (תלוי בקהילה). לכן רב הקהילה נדרש להיות בעיקר מנהיג רוחני וחברתי, והדבר בא לידי ביטוי במסלולים חדשים להכשרת רבנים שעוסקים בגישור ופישור, ייעוץ זוגי, קצת פסיכולוגיה, תורת הנאום ועוד. ואם כבר כך, אז באמת למה לא רב חילוני?!

הערה היסטורית

אם תותר לי הערה היסטורית (עם ההשתלחות המתחייבת בחסידות), נדמה לי שהתהליך הזה התחיל עם החסידות. שם נוצר מודל שהמנהיג הרוחני לא חייב להיות תלמיד חכם (היו כמובן גם אדמו"רים תלמידי חכמים, אבל בדרך כלל זה לא היה הקריטריון החשוב). האדמו"ר צריך לעבור את העגלונים ולהיות רלוונטי עבורם, אז למה צריך לבחון אותו על כל הש"ס? שיעשה כמה מופתים, יתנענע חזק בתפילה, ידבר במושגים עמומים ומעורפלים ויחלק ברכות, והכל יהיה בסדר.

בימינו כבר יש הבדל ממוסד בחצרות חסידיות רבות בין הרבי לרוּב[2]  (מורה ההוראה). הרבי נותן דרשות וברכות, עושה טיש, מחלק שיירים (שריים), וכמובן משרה קדושה בעצם נוכחותו, והרוּב מורה הלכה ונותן שיעורים (עושה את התפקידים הקלסיים של רב). הרבי הוא גדול הדור או מנהיג הדור באמונה וברוחניות והמנהיג הקהילתי, ואילו הרוּב הוא הרב והתלמיד חכם. להערכתי, כמו עוד תופעות אחרות (ברובן לא ממש מבורכות), משם זה התחיל ובסוף הגיע עד אלינו.

הרב כמנהיג קהילה

נשוב כעת לתפקידו והכשרתו של הרב. כל אלו תפקידים והכשרות מבורכים ומועילים ללא ספק, אבל כדאי לשים לב שבתהליך הזה מתרחשת מטמורפוזה ביחס למושג "רב" עצמו. הקשר בין הרב להלכה והעיון התלמודי הולך ומתמעט, ובעצם מעמדה של ההלכה והלימוד העיוני המחויב בכלל קצת מתרועע. כיום בישיבות עוסקים בנושאים נוספים, לעתים חלק ניכר מהזמן, ובקהילות הרב עוסק הרבה יותר בדרשות ובשירותי הנהגה רוחנית ממה שהיה בעבר. אין בכך פסול עקרוני, אבל זה משנה את הגדרתנו לתפקיד הרב. כיום רב הקהילה באמת נתפס יותר כמנהיג רוחני מאשר כרב במובנו הקלסי, וגם תפקיד הר"מ וראש הישיבה כיום הוא לעתים שונה (אם כי כאן זה קורה במידה פחותה).

השינוי הזה מביא להגדרה שונה של תפקיד הרב ומושג הרב בכלל. אם פעם הקונוטציה הראשונית שעורר בנו המושג רב היא של תלמיד חכם (במובן הקלסי, למדנות הלכתית ותלמודית), היום רבים יאמרו לכם שהרב הוא מנהיג רוחני של הקהילה (ואכן לא תמיד הוא ממש תלמיד חכם. המושג "תלמיד חכם" עצמו כבר עובר מטמורפוזות, כמתבקש). אם כך, אז באמת יכול להיות רב חילוני, רפורמי, או הינדי. גם שם יש קהילות וגם שם זקוקים להנהגה רוחנית. אמנם יש הבדלים בין קהילה הינדית או יהודית חילונית לבין קהילה יהודית אורתודוקסית, ועדיין הדמיון בין התפקידים מספיק חזק כדי שההצעה למנות רב חילוני כבר לא בהכרח תישמע כל כך מופרכת. יש גם הבדלים בין קהילות אורתודוקסיות שונות.

אם ניטול מודלים קרובים יותר מההינדו, הטוטסי, או השינטו, ונתבונן בקהילה של גויים אירופים או אמריקנים (חילונים או נוצרים), אני לא רואה הבדל דרמטי מבחינת תפקידו של המנהיג הרוחני בינן לבין קהילה יהודית של אורתודוקסיה מודרנית. מדובר באנשים שחיים באטמוספירה די דומה, ואפילו עם ערכים דומים (למעט ההלכה), ולכן הכישורים וסוג הפעילות הנדרש כדי לנאום ולדרוש להם על רעיונות מוסריים, או השכנת שלום בין בני זוג או בין שכנים, לא שונה מהותית מהנדרש בקהילה יהודית אורתודוקסית (לפחות באורתודוקסיה המודרנית). אז למה שלא יהיה רב חילוני או גויי?

מה אמור להיות ההבדל בין מנהיג רוחני בקהילה היהודית ההומניסטית החילונית בבולטימור לבין מנהיג רוחני בקהילה של מודרן אורתודוקס בבית הכנסת שלידם? המנטליות דומה, הסכסוכים בעלי אופי דומה, ולכן גם הפתרונות די דומים. הכשרת הרבנים במסלולים המודרניים מלמדים גישור ופישור ושלום בית מתוך מקורות פסיכולוגיים ומשפטיים רגילים, ולא בהכרח מספרות תורנית (ובצדק). הרטוריקה גם אצל האורתודוקסים בוודאי לא נלמדת מפרשת האזינו (ובצדק). הדרשנות היא על רעיונות מוסריים נשגבים ולימוד תנ"ך (בדיוק כמו אצל הנוצרים והחילונים), אז מה בעצם ההבדל?!

כפי שהזכרתי למעלה, אצל החבר'ה האלה בבולטימור יש אפילו בית כנסת, אז בטח יש אצלם אפילו סכסוכי מקומות ממש כמו בקהילה אורתודוקסית. למען האמת אין לי מושג מה הם עושים בבית הכנסת הזה (ראה טור 97), אבל לכו תדעו. אם הם קוראים בתורה אז יכול להיות שמתקנים את בעל הקורא ומתחילות מריבות, או סכסוכים על עליות, נוסח התפילה (לעננים שימטירו עלינו גשמי ברכה, או לנחליאלי שיפציע את אורו עלינו) אשכנז או אחיד או קיבוצי (איחוד או מאוחד), או מי אומר קדיש ומי לא (יתגדל ויתקדש שמיה דהוואקום).

ומה על דרשות בענייני מוסר, מחשבה ותנ"ך? האם יש הבדל בין בית הכנסת ההומניסטי החילוני בבולטימור לבין בית הכנסת האורתודוקסי מודרני שלידו? בסך הכל לדעתי הלימוד ייראה די דומה. אותו מוסר, אותן מחשבות כלליות (למעט בנושא הוואקום ומתן תורה), ואותו תנ"ך (בגובה העיניים). אז בעצם הרב החילוני לא רק ראוי להיקרא רב, אלא בעצם הוא די דומה לעמיתו האורתודוקסי. זה מזכיר לי את ההלצה הידועה למה אי אפשר להתחפש לאדמו"ר בפורים? מפני שאם תשים לבוש אדמו"רי, תיסע ברכב מפואר ויילכו משני צדדיך שני בריונים, אז אתה באמת אדמו"ר.

כפל התפקידים של הרב

גם אם נקבל את חשיבותם של התפקידים החדשים של הרב, ובוודאי את ערכן של ההכשרות שלו, אני עדיין סבור שחשוב להבחין בין שני הכובעים שהוא חובש. רב אמור להיות קודם כל איש הלכה ותלמיד חכם. קהילה צריכה גם שירותי הנהגה רוחנית וחברתית. אלו יכולים להינתן על ידי פונקציה אחרת (כמו האדמו"ר החסידי), או על ידי הרב עצמו. ברור שיותר יעיל ומשמעותי שהרב עצמו יעשה את שני התפקידים, ולכן אין פסול עקרוני בהכשרות הנוספות שלו ובדרישות ממנו להיות גם מנהיג רוחני (אם כי לעתים הרב לא מתאים לזה, וחבל לחבר את שני התפקידים). אבל גם אם הוא עצמו ממלא את שני התפקידים במקביל, עדיין חשוב להבחין ביניהם. יש רב ויש מנהיג רוחני-קהילתי, ואלו שתי פונקציות שונות גם אם זה יכול להתגלם באותו אדם.

במאמרי על דמות הרב עמדתי על כך שבקהילות באירופה (וכנראה לא רק בה) היה מקובל לקחת רב בשבילו ולא בשביל הקהילה. הן רצו להחזיק דמות תורנית בשיעור קומה למדני גדול, לא כדי לקבל שירותים לקהילה אלא כדי לאפשר לו לצמוח ולהתפתח וליצור. קהילות עשו זאת כשירות וכתרומה של הקהילה לציבור ולתורה לדורות. במודל כזה ברור שהרב אמור להיות בעיקר תלמיד חכם.

ומה במודל המקובל כיום, כשאנחנו מניחים שאת החזקת תלמידי החכמים יש להטיל על המדינה או הציבור ולא על עצמנו (וכך זה גם נראה)? אצלנו הרב נתפס כנותן שירותים לקהילה, ולכאורה הוא באמת אמור להיות מנהיג רוחני ולא דווקא תלמיד חכם.

נדמה לי שגם אם מקבלים את המודל הזה, לא נכון לזלזל בפונקציה של תלמיד חכם בקהילה. קהילה צריכה רב שהוא קודם כל תלמיד חכם. יש לזה משמעות כשלעצמו (למען התורה, כנ"ל) אבל גם משמעות אינסטרומנטלית. נוכחות של דמות תלמיד חכם בקהילה יש לה השפעה חינוכית משמעותית על  הציבור. הם מתרגלים לדון בדברים במשקפיים הלכתיות ועיוניות מעמיקות (ולא רק לשמוע דרשות ברמה רטורית ואקדמית טובה). הם מקבלים שיעורים תורניים ברמה גבוהה, גם אם זה מעבר לרמה שנראית להם מתאימה ונחוצה לרמתם.

ומעבר לכל זה, ודאי תופתעו לשמוע זאת ממני, יש גם "דעת תורה". לא במובן המיסטי כמובן, אלא צורת חשיבה תורנית שמשפיעה גם על קבלת החלטות לא הלכתיות. להבנתי את צורת החשיבה הזאת מקבלים רק דרך ההלכה והעיון התלמודי, והרב הוא  שאמור להעביר ולהטמיע אותה בקהילה. אני לא מתכוון לומר שאין תלמידי חכמים בעלי שכל עקום. לצערי יש לא מעט כאלה. כבר כתבתי בעבר (ראה בטור 139) שיש אפילו נטייה אופיינית של אלו הספונים בבית המדרש להחליט לא נכון (בגלל חוסר היכרות עם העולם). דיברתי שם על שכל בית מדרשי עקום ועל החובה להיפתח ולהיות קשובים לאנשים שונים ולתחומי דעת ועניין שונים. אבל אין פירוש הדבר שההיכרות עם העולם וההשכלה הם תחליף למיומנות התלמודית וההלכתית. אני חושב שתלמיד חכם בימינו (גם אם אינו רב קהילה) חייב להרחיב את אופקיו ולהיות קשוב, ואני גם משוכנע שתלמיד חכם כזה הוא ברוב המקרים מנהיג רוחני הרבה יותר טוב. אני גם חושב שההכשרות הנוספות שהוא מקבל בהחלט עשויות להועיל. אבל יש משהו בצורת החשיבה התורנית שעובר רק דרך ההלכה והעיון התלמודי ברמתם הגבוהה, והשאר הם פרפראות, חשובות אבל משניות.

אפילו בקבלת ההחלטות ההלכתית, רב שאינו תלמיד חכם אלא מנהיג רוחני יקבל החלטות דרך סעיפי משנה ברורה מחד או דרך שיקולים כלליים מאידך. תלמיד חכם שיודע את הדברים ממקורם מבין מה ליישם היכן וכיצד, ושלא תמיד נכון לפסוק לפי המשנה ברורה, ושיש לעתים מקום להכרעות נועזות יותר, ובו בזמן לא מנותקות מהמסורת התלמודית-הלכתית. מניסיוני למדתי שאת דעותיי החריגות קל לי להשמיע דווקא בפני תלמידי חכמים מובהקים, שכן גם אם הם לא מסכימים אתי הם מבינים את הנימוקים ויודעים שיש דרך כזאת. עם "רבני משנה ברורה" (כמו אלו שיוצאים בדרך כלל מבחינות הרבנות הראשית) קשה מאד לדבר. אלו נוהגים לפסוק מסדר שני, וקשה להוציא מהם משהו מקורי ויצירתי, ובדרך כלל קשה להם להבין שבנסיבות מסוימות יש לחרוג מהוראות ההלכה המקובלת ומהתקדימים.

ומעבר לכל זה, איזו דמות צריכים הצעירים לראות בקהילה? מה יגרום להם למוטיבציה להתקדם בלימוד תורה? איזו דמות מופת הם יראו מול עיניהם? האם טוב שכולם יצמחו להיות מנהיגים רוחניים? עניין זה קשור להנחתי שייחודה של התורה והיהדות הוא בהלכה. המוסר והערכים משותפים לכל באי עולם (זו המטרה של כולם, והערכים הנכונים גם דומים אצל כולם), ולכן אם באנו לעולם רק בשבילם אין יהדות ואין לה שום משמעות. זוהי עובדה אתנית ולא ספירה ערכית (זוהי בעצם יהדות חילונית או רפורמית). הוא הדין לגבי תפיסות העולם (שכן בסופו של דבר מדובר בערכים או בעובדות, ושני אלו הם אוניברסליים בהגדרה).

מהות תפקידו של רב אמורה להיות קישור של הציבור והקהילה שלו לייעודם, כלומר להלכה ולתורה. הדאגה לתשתית החברתית והמוסרית חשובה, אבל היא רק תשתית. בשורה התחתונה ייחודו של עם ישראל ומטרתו הם בהלכה, וההתנהלות התקינה של הקהילה והחברה הן אמצעים. לא נכון לשים את האמצעים במרכז ולזנוח את המהות והתפקיד העיקריים.

היררכיה בין התפקידים של הרב

אם לסכם, מה שאני טוען הוא שכל הכישורים והתפקידים הנוספים הם חשובים ומועילים, אבל רב הוא קודם כל תלמיד חכם. טענתי עד כאן שזו לא רק סמנטיקה אלא מהות (שקשורה לעיקר וטפל ביהדות בכלל). הכישורים והתפקידים הנוספים, שכיום נתפסים כמרכזיים, הם בעצם משניים. כדאי שהרב יהיה מישהו שגם יודע לעשות תפקידים חברתיים (או לחלופין אפשר להזמין מישהו אחר לעשות זאת), אבל זה משני.

להגדיר ולהכשיר רב כמנהיג חברתי-קהילתי דומה בעיניי למי שיכשיר מתמטיקאים או פיזיקאים בקורסים לשיפור היכולת הפדגוגית שלהם. כדאי ומועיל עבור מתמטיקאי שיהיו לו יכולות פדגוגיות, אבל זהו אספקט צדדי ולא הכרחי. מתמטיקאי צריך לדעת ולהבין מתמטיקה, והתפקידים הפדגוגיים עד כמה שהם מועילים הם עדיין צדדיים, ולכן הם יכולים להתמלא גם על ידי אחרים (אם בכלל). להתמקד בפדגוגיה פירושו לפספס את העיקר. לדעתי תפקיד הרב כפי שהוא מוגדר כיום בכמה מקומות (שאיבדו את המינון הראוי) סובל מסוג דומה של שיבוש.

האם יש רב חילוני?

אם לשוב להתחלה, זה כנראה מה שמוביל לשיבוש של "רב חילוני". בטור הקודם כתבתי בהערה (שבה פתחתי כאן) שקשה בעיניי לכנות רב רפורמי רב, וזאת מפני שהוא בעיקר נושא בתפקיד השני. במובן הזה הוא דומה יותר לרב חילוני מאשר לרב במובנו הקלסי. הם יודעים לדרוש דרשות וללמוד את אגדות חז"ל ולשלב בהם ערכי מוסר. בטח יש שם גם מומחים לחסידות ולתנ"ך. אבל אני בספק אם יש שם מישהו שמומחה להלכה (ולו רק מפני שזה לא נחוץ להם).

לגבי הרפורמים, כנראה שלפחות אצל חלקם יש זיקה כלשהי למקורות הלכתיים (כפי שמתארת תמר בקטע שיובא כאן בסוף), אבל זו לא זיקה של סמכות אלא של השראה, אם בכלל. כאן יש אולי מקום לדון, שכן אם מישהו רוצה לנהל את חייו על פי מקורות הלכתיים (גם אם הם מקורות השראה בלבד מבחינתו) הוא צריך הדרכה איך לגשת אליהם ואיך לנתח אותם. במובן הזה הוא צריך רב (או רבה). אמנם קטונתי מהבין מדוע שאדם ירצה לנהל את חייו לאור ערכים שהוא לא מזדהה עמם שעולים מטקסטים ישנים, רק בגלל שהם נכתבו על ידי אבות אבותיו. אצל חילונים הדבר תמוה טובא, אבל כעת ניתן לחשוב שאולי גם אצלם כמו הרפורמים זה בעצם תפקידו של הרב (עם אותו צ"ע שהעליתי כאן).[3] אני משער שבשני המקרים ההנחיות המתקבלות בסוף הן הנחיות מוסריות אוניברסליות עם עוגנים ממקורות תלמודיים (ולעתים הלכתיים). על כך כבר מילתי אמורה: בשביל זה מספיק התנ"ך.

בכל אופן, "רבנים" אלה מהווים בעיקר מנהיגים רוחניים, והם משולים בעיניי למתמטיקאים שעיקר התמחותם היא פדגוגיה. ושוב, הסמנטיקה לא ממש חשובה. אני לא קנאי למילה "רב". רצוני כאן בעיקר להצביע על השיבוש המהותי שמתבטא בשיבוש הסמנטי הזה.

טענתי היא שהמושגים רב חילוני (וגם רפורמי) הם השתקפות במראה של דמותו של הרב האורתודוקסי כפי שהיא מתחילה להיראות בימינו. הרב החילוני הוא בומרנג שאנחנו מקבלים כפידבק על הזילות והשיבוש של מושג הרב אצלנו. העולם בעצם אומר לנו שאין שום דבר מיוחד בכם וברבנים שלכם. מנהיגי קהילות ומובילים רוחניים נחוצים גם לנו וישנם גם אצלנו (החילונים, ההינדים, הרפורמים וכל קבוצה אחרת). לאור התהליכים שתיארתי בעולם האורתודוקסי, יש בטענות הללו מן הצדק.

על תופעת המהר"תיות

בהקשר זה מעניין להתבונן על המושג החדש מהר"ת (ראו עליו קצת בטור 57). מהר"ת הוא ראשי תיבות של מנהיג/ה רוחני/ת תורני/ת. בחוגים אורתודוקסיים הליברליים מקפידים לכנות את הנשים הנסמכות בתואר הזה ולא בתואר רב, כדי לא לחרוג רחמנא ליצלן מהמסורת שלא ממנים אישה לרב. זו המקבילה האורתודוקסית לתואר רבה שאליו התייחסתי בהערה שמובאת בתחילת הטור הזה.

מחד, דומני שיש כאן רגישות ראויה, שכן כפי שהסברתי כאן מנהיג רוחני ותורני אינו רב, זה באמת לא אותו דבר. יתר על כן, במקרים לא מעטים עובדתית מהר"ת אכן אינו/ה ראוי/ה להיות רב במובן הלמדני (כפי שהערתי יש גם לא מעט רבנים גברים במצב כזה). לכן הגדרת הנשים כמנהיגה רוחנית ותורנית ברוב המקרים מאד מתאימה וקולעת למצב, ובעצם יש כאן רב (או רבה) במובן החילוני או הרפורמי (מנהיג רוחני קהילתי).

אבל למטבע הזאת יש גם צד שני. אנשים חושבים שמדובר רק בתרגיל של פוליטיקלי קורקט (או בהתגנבות אורתודוקסית) ובעצם כן מזהים את תפקיד המהר"ת עם תפקיד הרב. רבים תוהים על ההבדל בשם אם בסופו של דבר "כולנו הרי מבינים שזה אותו דבר". זוהי תוצאה אומללה, כפי שהסברתי כאן, שמשתקפת וחוזרת אלינו כבומרנג בתופעת הרב החילוני.

מעבר לזה, מבחינה הלכתית אין שום מניעה שנשים יכהנו כרבניות, אם אכן הן ראויות לזה. אין שום גזירת הכתוב שאומרת שאישה למדנית לא יכולה לכהן כרב (להבדיל מדיינית או עדה, וגם בזה יש לדון). אני מקווה ומייחל למצב שבו תהיינה רבות כאלה, אבל כפי שכתבתי לא פעם (ועוררתי את חמתם של רבים ורבות), כיום זה לא המצב.

שני הצדדים הללו הם מחיר התופעה שבה הסמנטיקה מחליפה את המהות. לאט לאט בהתגנבות יחידים סמנטית המהות עצמה משתנה גם היא, ולא תמיד לטובה. כדאי לשים לב לזה. בהחלט יש מקום לביקורת על תפקודם והכשרתם של הרבנים, אבל צריך להיזהר לא לשפוך את התינוק עם המים.

הערה לסיום: האם אני רב?

יכול להשתמע מדבריי שרב הוא מוסד פורמלי, כלומר שהתואר הזה מגיע למי שנבחן על חומר מסוים. כיום יש לא מעט קהילות ומוסדות תורניים שדורשים הסמכה של הרבנות הראשית כתנאי לקבלת רב לכהונתו. זה צדו השלישי של המטבע, כאשר הסמנטיקה והפורמליזם מחליפים את המהות (וכך בעצם משנים אותה).

חלק מגדלותו של מושג הרב בעיניי היא דווקא בעמימות שלו (בבחינת "גדול מרבן שמו"). רבים מגדולי הרבנים לא נסמכו במובן הפורמלי (אפילו במשמעות שקיימת בימינו). הם שואבים את סמכותם ומעמדם מכוח האוטוריטה והכריזמה (לא המיסטית, אלא הידענית והלמדנית) שלהם. זה מה שיפה בעניין, אבל זה כמובן מה שיכול להביא, וגם מביא, לשיבושים. הניסיון לעגן את המוסד הזה באופן פורמלי בבחינות של הרבנות נובע מהרצון להימנע מהשיבושים הללו, אבל בשורה התחתונה זוהי ירייה לעצמנו ברגל. ההסמכה הפורמלית מציבה רף מינימלי אבל גם מקבעת את התודעה שהרף הזה הוא מהותו של הרב, בעוד שמדובר ברף מינימלי מאד (וגם לא באמת הכרחי).[4]

בתחילת הטור הזכרתי ששאלו אותי כאן לא פעם האם  אני רב. עוד תהו, אם אני לא כזה, מה פשרו של הכינוי הזה בשם האתר. כעת אני יכול לענות בצורה מסודרת יותר. אין לי הסמכה של הרבנות הראשית (ב"ה) אם כי הגשתי תלמידים לבחינות ההסמכה שלהם ואף נדרשה המלצה שלי עליהם כדי שיקבלו את התואר. אני גם לא מכהן בתפקיד רבני (אלא מלמד תורה). לכן מבחינתי השאלה לא מוגדרת. במובן הפורמלי אני לא רב, ובמובן הלא פורמלי זה בעיני המתבונן, כפי שהסברתי. ממש לא חשוב ולא משנה לי איך קוראים לי. אם מישהו רואה בי רב, זו מחמאה גדולה עבורי ואני משתדל ואשתדל להיות ראוי לה (אבל אני ממש לא מתחייב לעמוד בסטנדרטים המקובלים, כמו דיבור בנימוס, נאומים פתטיים, חוסר ציניות, היעדר ידידות עם נשים רפורמיות, לבישת איצטלה דרבנן וכו'. לא בכדי אני נוהג לדחות הצעות לתפקידים רבניים).

בכל אופן, מבחינתי זו ודאי לא דרישה, ובטח שאין לי חוסר נחת מפנייה ישירה אליי בשמי. להיפך, אני אפילו מעדיף את זה, בגלל שבמקרים רבים אנשים חושבים בטעות שהתואר המחייב הזה כרוך בסמכות ובחובת ציות (וכמובן בסט של ההתנהגויות הנ"ל, שאני לא מוכן להתחייב אליהן), ולא היא. מדובר בתפקיד לא פורמלי שאין בצדו סמכות אלא סוג של הערכה ומוכנות ללמוד ממך.

גם במישור הפסיקה וההוראה, למיטב הבנתי תפקידו של הרב הוא בדיוק כפי שתיארה אותו הרבה תמר דבדבני בקטע שהובא בטוקבקים לטור הקודם (על ידי WA, שהביאו לגנאי, משום מה):

קטע מתוך מאמר באתר שלה שכותרתו 'רבנות רכה':

מאז כתבתי את הדברים, עברו הרבה שנים ובמהלכן למדתי והחכמתי, בעיקר מן הניסיון.
יחסי אל ההלכה השתנה במהלך השנים. גם היום איני מגדירה עצמי כ’אדם הלכתי’, אולם אני בהחלט רואה עצמי דתיה, כלומר – אישה הנדרשת לכך שפרקטיקת היומיום היהודית שלה תבטא את אמונותיה ומחויבויותיה כלפי אלוהים ואדם. תפקידיי כרבה אינם דורשים ממני לפסוק הלכה, ובמקרים בהם אני מתבקשת בכל זאת לעשות כך, אני בוחרת בדרך של לימוד משותף עם הפונים אלי, לימוד של מקורות הלכתיים ואחרים, המאפשר להם לבחור את דרכם ולא רק נמנעת מלכפות פסיקות קודמות אלא גם משתדלת לאפשר לשואלים למצות את הבנתם שלהם מן המקורות ולהתוות את דרכם בעצמם.

אמנם היא לא מגדירה עצמה כאדם הלכתי, אבל לגבי התיאור שהיא נותנת לאופן התנהלותו של פוסק אין לי אלא להוסיף: ודפח"ח. טעות היא לחשוב שתפקידו של הרב הוא לתת הוראות הלכתיות. תפקידו להציג תמונה הלכתית וללמד חשיבה הלכתית, ובסופו של דבר להציב תשתית בפני השואל של כל האופציות העומדות בפניו ומחיריהן (חסרונות ויתרונות, מחירים ותועלות), כדי שיוכל לקבל את ההחלטה בעצמו. את המומחיות ההלכתית החסרה לו משלים לו הרב, כמו כל יועץ מומחה בכל תחום, אבל ההחלטה היא לעולם שלו. לעת עתה ניתן לראות קצת כאן וכאן, והדברים יבוארו וינומקו יותר בספר השלישי בטרילוגיה שלי.

[1] כדאי לקרוא גם בטור 97 שדן בתפילות חילוניות.

[2] כמובן הכוונה לרב, אבל בהגייה חסידית זה מבוטא רוּב.

[3] אמנם חוסר ההתמצאות בהלכה שמאפיין את רובם מעלה סימני שאלה לא פשוטים על יכולתם לשמש מדריכים הלכתיים. הם כנראה מתמקדים במקורות חז"ל, וגם לא דורשים מעצמם תמונה מלאה וקוהרנטית של מקורות ההלכה, שהרי אלו אינם אלא מקורות השראה מבחינתם.

[4] אני תמיד תוהה מי היה המהנדס או העו"ד המוסמך הראשון שבכוחו היה לסמוך אחרים. מי סמך אותו? ואם הוא מהנדס או עו"ד מכוח עצמו, למה כיום לא יכולים להיות אחרים כאלה? הניסיון להציב תריז בפני המדרון החלקלק יוצר מציאות בעייתית שבה לא מכירים בידע, הבנה וכישרון, אלא רק בהסמכות פורמליות.