מהו ומיהו רב? (טור 163)

בס"ד

השיתוק המוזר בדיון על הטור הקודם (פרט להערות צדדיות שרובן ככולן אי הבנות תמוהות טובא, וחלקן מין קנאות אמוציונלית שמעוורת עיניים), נעוץ כנראה בפוריטניות, מופרזת מאד לטעמי. אם כל קונוטציה אירוטית קלה גורמת לאנשים, בפרט אם הם בעלי רקע בספרות חז"ל והמקראות, להיכנס להרהורי עבירה ולא להצליח לראות ולהבין את הטיעונים זה באמת חבל. כנראה דרושים עוד כמה טורים כאלה כדי להוציא אנשים מהצינוק שמאבן את מחשבתם ואופקיהם. [בכל אופן, תועלת אחת אני כן רואה, והיא שכל הקוראים הללו ודאי לא יבזבזו את זמנם על מדרשי חז"ל ושיר השירים, טקסטים שבחלקם הרבה יותר בוטים, וכך יימנע ביטול תורה באיכות. כלכו לכם לנגעים ואוהלות.]

אני ממשיך לטור הבא, ואגב יש בו משום מענה לחלק מההערות שעלו שם (אם כי עליי להקדים ולהבהיר שהוא תוכנן ונכתב ברובו עוד קודם, בעקבות שאלות שנשאלתי, והטיעונים שבו לא נכתבו כמענה להערות הנ"ל).

ובכל זאת אפתח בטור הקודם, שעסק בשיר שכתבה הרבה (הרפורמית) תמר דבדבני. בהערת שוליים שם הערתי קצת על התואר רב ורבה, וכתבתי כך:

קשה לי הרבה יותר (לא רק פסיכולוגית אלא גם מהותית) לקרוא לרב רפורמי רב מאשר לרבה רפורמית רבה. רב הוא כינוי שנושא מטען מסורתי ארוך ומוגדר למדיי, ולדעתי רב רפורמי לא ראוי לו (מקווה לעמוד על כך בטור הבא). לעומת זאת, התואר רבה מתפרש לפי התוכן שיוצקים בו מי שיצרו אותו, כלומר הרפורמים. עם זה כמעט אין לי בעיה. ייתכן שאם הם היו מחליטים לקרוא לכל הרבנים שלהם רבות הבעיה הייתה נפתרת לשביעות רצון כולנו.

מכיון שלא מזמן נשאלתי על כך (ראה גם בדברי רברבן כאן), חשבתי שזוהי הזדמנות לעסוק קצת בתואר רב ובמשמעותו בימינו ובכלל.

רב חילוני ויהדות חילונית

נקודת מוצא טובה להתחלת הדיון היא הכתבה הבאה שנשלחה אליי לפני כמה שבועות, שעוסקת ב"רב חילוני". שאלו אותי מה דעתי על עניין זה.[1] למען האמת בהתחלה זה די בידח אותי, כי באמת יש כאן הבל שקצת מביך לעסוק בו. הקונוטציה הראשונית שלי היתה שבה במידה הרב החילוני יכול גם לכנות את עצמו פרופסור לפיסיקה, שהרי גם הפרופסור מלמד את קהילת תלמידיו פיסיקה. וכך חוקר המגדר יכול לכנות את עצמו מדען, והמשורר יכול לכנות את עצמו מתמטיקאי (גם הוא עוסק בצורות מופשטות), ומשולש יכנה את עצמו עיגול (שהרי גם הוא צורה גיאומטרית) וכן על זו הדרך. האלסטיות של הרחבת מושגים מגמתית סובלת הכל.

אבל לאחר מכן חשבתי לעצמי שעצם העובדה שהמושג "רב חילוני" עולה, וכמובן כבר מזמן קיימים גם רבנים רפורמים ואחרים, הדבר מעורר מחשבות ממה בעצם נובע הבלבול הזה. האם כולם שוטים? הסוגיות הללו חשובות יותר מהדיון בפארסה שמכונה רב חילוני. אני גם לא ממש מתעניין בסוגיות סמנטיות, כלומר בשימוש בתואר רב בדווקא, אלא במידה שהוא משקף מהלך מהותי, וכאן לדעתי זהו המצב.

לגבי רב חילוני, דומני שברקע הדיון אי אפשר להימנע מבירור לגבי יהדות חילונית בכלל. הכתבה מספרת שהתואר ניתן על ידי התנועה ליהדות חילונית הומניסטית שמסמיכה רבנים שונים לכהן בקהילות חילוניות (ויש להם אפילו בתי כנסת חילוניים). מספרים שם שבסמינר אורנים בישראל קוראים לזה מנהיגות קהילתית, שעם זה אין לי בעיה בכלל (פרט לזה שאין לכך שום קשר ליהדות, אבל הכינוי כשלעצמו לא נראה לי בעייתי. אם אנשים במצוקה מחפשים מנהיגות – שיהיה להם לבריאות). אבל כאמור ענייננו כאן אינו סמנטיקה אלא מהות.

המושג "חילוני" כשלעצמו סובל כמה פרשנויות. אם משתמשים בו במובן של חוסר מחויבות להלכה, או מחויבות חלקית (כמו מסורתיות למשל), אזי יש אולי יותר מקום לתואר רב (אם כי אני בספק גם לגבי זה). הוא אמור להתוות דרך יהודית, גם אם לא לגמרי הלכתית (כמו שמתארת תמר דבדבני). אבל בכתבה מתואר שהתנועה פונה לאנשים שאינם מאמינים באלוהים או בכל כוח עליון אחר. כלומר ה"חילוני" כאן פירושו אתיאיסט. וכאן כבר ממש לא ברור לי על מה מדובר.

כפי שכבר הסברתי בהרחבה לא פעם (ראה למשל כאן וכאן), המושג "יהדות חילונית" הוא אוקסימורון. יש כמובן לא מעט יהודים חילוניים (לצערי), אבל אין חיה כזאת יהדות חילונית. כל ערך יהודי אינו חילוני, וכל ערך חילוני אינו יהודי. המאפיינים האתניים (כמו שפה, אזרחות ישראלית וכו') הם עובדות ולא ערכים. יתר על כן, הם אינם תנאים מחייבים גם מבחינת התנועה ליהדות חילונית הומניסטית (שהרי מרכזה בבולטימור, ואני מניח שרובם שם לא מדברים עברית ואינם אזרחי ישראל). ההומניזם כמובן אינו יהודי אלא אוניברסלי, וכך כל הערכים שעליהם מבלבלים לנו את המוח החבר'ה הללו. ערכיהם של היהודים ההומניסטיים לא שונים במאומה מערכי בני דודינו/הם הנוצרים. ככל שהבנתי מגעת, אין במשנתם שום ערך שהוא בדווקא יהודי. יש אולי שימוש במינון קצת גבוה יותר (יחסית לרוב הגויים) במקורות יהודיים כמקורות השראה (אם כי דומני שלגבי שימוש בתנ"ך הנוצרים לא צריכים להתבייש מאיתנו ומהם). אבל זה כמובן אינו ערך אלא סוג של תרבות או אף למטה מכך. אז אם הכוונה לכונן את תרבות קוראי התנ"ך, ברוכים הבאים למיזם 929 ולרצועת התנ"ך בארה"ב.

אבל מעבר לשאלה היהודית, האם לא נכון לכנות מנהיג קהילתי כזה "רב"? הרי גם רב אורתודוקסי במשמעות המקובלת הוא מנהיג קהילתי, אז הם רק מרחיבים קצת את משמעות התואר, או מיישמים אותו בהקשרו (בבחינת "דון מיניה ומיניה ואוקי במרא דאתרא"). אכן, נכון, זה לא שונה ממנהיג קהילתי נוצרי או הינדי, אבל עדיין עקרונית יש כאן סוג של רבנות, לא? לכאורה מדובר בדיון סמנטי גרידא.

זה מחזיר אותנו לדיון בתפקידו של הרב.

השינוי בתפקידו של הרב

בדורות האחרונים (ובעיקר בשנים האחרונות) חל שינוי משמעותי בהבנת תפקיד הרב, הן בקהילות והן במוסדות הלימוד והחינוך הישיבתיים. בישיבות הקלסיות הרב או ראש הישיבה היה למדן, ועסק בעיקר בהוראת סוגיות הלכתיות ועיון תלמודי. בשנים האחרונות החלו להופיע רבנים למחשבה ורבנים לתנ"ך, חסידות וכדומה, וכמובן גם בני דודנו המשגיחים (שזה כבר ותיק יותר). כל אלו יכולים להיות תפקידים חשובים וראויים, אבל הם לא היו חלק מתפקידו ותפקודו של הר"מ וראש הישיבה. היום יש לנו גדול הדור באמונה, אלוף אולימפי בתנ"ך, דרשן מופלא וכדומה, וכל אלו יכולים להיחשב כר"מים ורבנים, אפילו בישיבות, על אף שניכר כי ידם לא ממש רבה להם בעיון הלכתי ותלמודי. ועוד לא הזכרתי ר"מים בישיבות תיכוניות שבחלק ניכר מהן המרחק ממושג הרב הקלסי גדול בהרבה. זה באשר לרבנים בישיבות, ועתה לרבני קהילות.

גם רב קהילה באופן מסורתי היה למדן ואיש הלכה. הוא עסק בעיקר בהוראת תורה ופסיקת הלכה, וכמובן גם בניהוג הקהילה בבית הכנסת ובחיים התורניים שלה. ברור שהוא עסק גם בהבאת שלום בין בני זוג, פתרון לסכסוכי שכנים (מעבר להכרעת דין תורה), הבעת דעות בנושאים שעל הפרק, שיחות חגיגיות לקראת החגים (בהלכה ובאגדה) ועוד. אבל זה היה עיסוק צדדי, וכל רב פעל בזה כפי נטיותיו וכישוריו. ההגדרה היסודית של רב היתה אדם בעל ידע תלמודי-הלכתי (כמעט כתבתי תורני. איזו טעות!). בימינו המצב השתנה. הקהילות מצפות מהרב לשירותי הנהגה רוחנית וקהילתית, לעתים הרבה יותר מאשר לפסיקת הלכה (תלוי בקהילה). לכן רב הקהילה נדרש להיות בעיקר מנהיג רוחני וחברתי, והדבר בא לידי ביטוי במסלולים חדשים להכשרת רבנים שעוסקים בגישור ופישור, ייעוץ זוגי, קצת פסיכולוגיה, תורת הנאום ועוד. ואם כבר כך, אז באמת למה לא רב חילוני?!

הערה היסטורית

אם תותר לי הערה היסטורית (עם ההשתלחות המתחייבת בחסידות), נדמה לי שהתהליך הזה התחיל עם החסידות. שם נוצר מודל שהמנהיג הרוחני לא חייב להיות תלמיד חכם (היו כמובן גם אדמו"רים תלמידי חכמים, אבל בדרך כלל זה לא היה הקריטריון החשוב). האדמו"ר צריך לעבור את העגלונים ולהיות רלוונטי עבורם, אז למה צריך לבחון אותו על כל הש"ס? שיעשה כמה מופתים, יתנענע חזק בתפילה, ידבר במושגים עמומים ומעורפלים ויחלק ברכות, והכל יהיה בסדר.

בימינו כבר יש הבדל ממוסד בחצרות חסידיות רבות בין הרבי לרוּב[2]  (מורה ההוראה). הרבי נותן דרשות וברכות, עושה טיש, מחלק שיירים (שריים), וכמובן משרה קדושה בעצם נוכחותו, והרוּב מורה הלכה ונותן שיעורים (עושה את התפקידים הקלסיים של רב). הרבי הוא גדול הדור או מנהיג הדור באמונה וברוחניות והמנהיג הקהילתי, ואילו הרוּב הוא הרב והתלמיד חכם. להערכתי, כמו עוד תופעות אחרות (ברובן לא ממש מבורכות), משם זה התחיל ובסוף הגיע עד אלינו.

הרב כמנהיג קהילה

נשוב כעת לתפקידו והכשרתו של הרב. כל אלו תפקידים והכשרות מבורכים ומועילים ללא ספק, אבל כדאי לשים לב שבתהליך הזה מתרחשת מטמורפוזה ביחס למושג "רב" עצמו. הקשר בין הרב להלכה והעיון התלמודי הולך ומתמעט, ובעצם מעמדה של ההלכה והלימוד העיוני המחויב בכלל קצת מתרועע. כיום בישיבות עוסקים בנושאים נוספים, לעתים חלק ניכר מהזמן, ובקהילות הרב עוסק הרבה יותר בדרשות ובשירותי הנהגה רוחנית ממה שהיה בעבר. אין בכך פסול עקרוני, אבל זה משנה את הגדרתנו לתפקיד הרב. כיום רב הקהילה באמת נתפס יותר כמנהיג רוחני מאשר כרב במובנו הקלסי, וגם תפקיד הר"מ וראש הישיבה כיום הוא לעתים שונה (אם כי כאן זה קורה במידה פחותה).

השינוי הזה מביא להגדרה שונה של תפקיד הרב ומושג הרב בכלל. אם פעם הקונוטציה הראשונית שעורר בנו המושג רב היא של תלמיד חכם (במובן הקלסי, למדנות הלכתית ותלמודית), היום רבים יאמרו לכם שהרב הוא מנהיג רוחני של הקהילה (ואכן לא תמיד הוא ממש תלמיד חכם. המושג "תלמיד חכם" עצמו כבר עובר מטמורפוזות, כמתבקש). אם כך, אז באמת יכול להיות רב חילוני, רפורמי, או הינדי. גם שם יש קהילות וגם שם זקוקים להנהגה רוחנית. אמנם יש הבדלים בין קהילה הינדית או יהודית חילונית לבין קהילה יהודית אורתודוקסית, ועדיין הדמיון בין התפקידים מספיק חזק כדי שההצעה למנות רב חילוני כבר לא בהכרח תישמע כל כך מופרכת. יש גם הבדלים בין קהילות אורתודוקסיות שונות.

אם ניטול מודלים קרובים יותר מההינדו, הטוטסי, או השינטו, ונתבונן בקהילה של גויים אירופים או אמריקנים (חילונים או נוצרים), אני לא רואה הבדל דרמטי מבחינת תפקידו של המנהיג הרוחני בינן לבין קהילה יהודית של אורתודוקסיה מודרנית. מדובר באנשים שחיים באטמוספירה די דומה, ואפילו עם ערכים דומים (למעט ההלכה), ולכן הכישורים וסוג הפעילות הנדרש כדי לנאום ולדרוש להם על רעיונות מוסריים, או השכנת שלום בין בני זוג או בין שכנים, לא שונה מהותית מהנדרש בקהילה יהודית אורתודוקסית (לפחות באורתודוקסיה המודרנית). אז למה שלא יהיה רב חילוני או גויי?

מה אמור להיות ההבדל בין מנהיג רוחני בקהילה היהודית ההומניסטית החילונית בבולטימור לבין מנהיג רוחני בקהילה של מודרן אורתודוקס בבית הכנסת שלידם? המנטליות דומה, הסכסוכים בעלי אופי דומה, ולכן גם הפתרונות די דומים. הכשרת הרבנים במסלולים המודרניים מלמדים גישור ופישור ושלום בית מתוך מקורות פסיכולוגיים ומשפטיים רגילים, ולא בהכרח מספרות תורנית (ובצדק). הרטוריקה גם אצל האורתודוקסים בוודאי לא נלמדת מפרשת האזינו (ובצדק). הדרשנות היא על רעיונות מוסריים נשגבים ולימוד תנ"ך (בדיוק כמו אצל הנוצרים והחילונים), אז מה בעצם ההבדל?!

כפי שהזכרתי למעלה, אצל החבר'ה האלה בבולטימור יש אפילו בית כנסת, אז בטח יש אצלם אפילו סכסוכי מקומות ממש כמו בקהילה אורתודוקסית. למען האמת אין לי מושג מה הם עושים בבית הכנסת הזה (ראה טור 97), אבל לכו תדעו. אם הם קוראים בתורה אז יכול להיות שמתקנים את בעל הקורא ומתחילות מריבות, או סכסוכים על עליות, נוסח התפילה (לעננים שימטירו עלינו גשמי ברכה, או לנחליאלי שיפציע את אורו עלינו) אשכנז או אחיד או קיבוצי (איחוד או מאוחד), או מי אומר קדיש ומי לא (יתגדל ויתקדש שמיה דהוואקום).

ומה על דרשות בענייני מוסר, מחשבה ותנ"ך? האם יש הבדל בין בית הכנסת ההומניסטי החילוני בבולטימור לבין בית הכנסת האורתודוקסי מודרני שלידו? בסך הכל לדעתי הלימוד ייראה די דומה. אותו מוסר, אותן מחשבות כלליות (למעט בנושא הוואקום ומתן תורה), ואותו תנ"ך (בגובה העיניים). אז בעצם הרב החילוני לא רק ראוי להיקרא רב, אלא בעצם הוא די דומה לעמיתו האורתודוקסי. זה מזכיר לי את ההלצה הידועה למה אי אפשר להתחפש לאדמו"ר בפורים? מפני שאם תשים לבוש אדמו"רי, תיסע ברכב מפואר ויילכו משני צדדיך שני בריונים, אז אתה באמת אדמו"ר.

כפל התפקידים של הרב

גם אם נקבל את חשיבותם של התפקידים החדשים של הרב, ובוודאי את ערכן של ההכשרות שלו, אני עדיין סבור שחשוב להבחין בין שני הכובעים שהוא חובש. רב אמור להיות קודם כל איש הלכה ותלמיד חכם. קהילה צריכה גם שירותי הנהגה רוחנית וחברתית. אלו יכולים להינתן על ידי פונקציה אחרת (כמו האדמו"ר החסידי), או על ידי הרב עצמו. ברור שיותר יעיל ומשמעותי שהרב עצמו יעשה את שני התפקידים, ולכן אין פסול עקרוני בהכשרות הנוספות שלו ובדרישות ממנו להיות גם מנהיג רוחני (אם כי לעתים הרב לא מתאים לזה, וחבל לחבר את שני התפקידים). אבל גם אם הוא עצמו ממלא את שני התפקידים במקביל, עדיין חשוב להבחין ביניהם. יש רב ויש מנהיג רוחני-קהילתי, ואלו שתי פונקציות שונות גם אם זה יכול להתגלם באותו אדם.

במאמרי על דמות הרב עמדתי על כך שבקהילות באירופה (וכנראה לא רק בה) היה מקובל לקחת רב בשבילו ולא בשביל הקהילה. הן רצו להחזיק דמות תורנית בשיעור קומה למדני גדול, לא כדי לקבל שירותים לקהילה אלא כדי לאפשר לו לצמוח ולהתפתח וליצור. קהילות עשו זאת כשירות וכתרומה של הקהילה לציבור ולתורה לדורות. במודל כזה ברור שהרב אמור להיות בעיקר תלמיד חכם.

ומה במודל המקובל כיום, כשאנחנו מניחים שאת החזקת תלמידי החכמים יש להטיל על המדינה או הציבור ולא על עצמנו (וכך זה גם נראה)? אצלנו הרב נתפס כנותן שירותים לקהילה, ולכאורה הוא באמת אמור להיות מנהיג רוחני ולא דווקא תלמיד חכם.

נדמה לי שגם אם מקבלים את המודל הזה, לא נכון לזלזל בפונקציה של תלמיד חכם בקהילה. קהילה צריכה רב שהוא קודם כל תלמיד חכם. יש לזה משמעות כשלעצמו (למען התורה, כנ"ל) אבל גם משמעות אינסטרומנטלית. נוכחות של דמות תלמיד חכם בקהילה יש לה השפעה חינוכית משמעותית על  הציבור. הם מתרגלים לדון בדברים במשקפיים הלכתיות ועיוניות מעמיקות (ולא רק לשמוע דרשות ברמה רטורית ואקדמית טובה). הם מקבלים שיעורים תורניים ברמה גבוהה, גם אם זה מעבר לרמה שנראית להם מתאימה ונחוצה לרמתם.

ומעבר לכל זה, ודאי תופתעו לשמוע זאת ממני, יש גם "דעת תורה". לא במובן המיסטי כמובן, אלא צורת חשיבה תורנית שמשפיעה גם על קבלת החלטות לא הלכתיות. להבנתי את צורת החשיבה הזאת מקבלים רק דרך ההלכה והעיון התלמודי, והרב הוא  שאמור להעביר ולהטמיע אותה בקהילה. אני לא מתכוון לומר שאין תלמידי חכמים בעלי שכל עקום. לצערי יש לא מעט כאלה. כבר כתבתי בעבר (ראה בטור 139) שיש אפילו נטייה אופיינית של אלו הספונים בבית המדרש להחליט לא נכון (בגלל חוסר היכרות עם העולם). דיברתי שם על שכל בית מדרשי עקום ועל החובה להיפתח ולהיות קשובים לאנשים שונים ולתחומי דעת ועניין שונים. אבל אין פירוש הדבר שההיכרות עם העולם וההשכלה הם תחליף למיומנות התלמודית וההלכתית. אני חושב שתלמיד חכם בימינו (גם אם אינו רב קהילה) חייב להרחיב את אופקיו ולהיות קשוב, ואני גם משוכנע שתלמיד חכם כזה הוא ברוב המקרים מנהיג רוחני הרבה יותר טוב. אני גם חושב שההכשרות הנוספות שהוא מקבל בהחלט עשויות להועיל. אבל יש משהו בצורת החשיבה התורנית שעובר רק דרך ההלכה והעיון התלמודי ברמתם הגבוהה, והשאר הם פרפראות, חשובות אבל משניות.

אפילו בקבלת ההחלטות ההלכתית, רב שאינו תלמיד חכם אלא מנהיג רוחני יקבל החלטות דרך סעיפי משנה ברורה מחד או דרך שיקולים כלליים מאידך. תלמיד חכם שיודע את הדברים ממקורם מבין מה ליישם היכן וכיצד, ושלא תמיד נכון לפסוק לפי המשנה ברורה, ושיש לעתים מקום להכרעות נועזות יותר, ובו בזמן לא מנותקות מהמסורת התלמודית-הלכתית. מניסיוני למדתי שאת דעותיי החריגות קל לי להשמיע דווקא בפני תלמידי חכמים מובהקים, שכן גם אם הם לא מסכימים אתי הם מבינים את הנימוקים ויודעים שיש דרך כזאת. עם "רבני משנה ברורה" (כמו אלו שיוצאים בדרך כלל מבחינות הרבנות הראשית) קשה מאד לדבר. אלו נוהגים לפסוק מסדר שני, וקשה להוציא מהם משהו מקורי ויצירתי, ובדרך כלל קשה להם להבין שבנסיבות מסוימות יש לחרוג מהוראות ההלכה המקובלת ומהתקדימים.

ומעבר לכל זה, איזו דמות צריכים הצעירים לראות בקהילה? מה יגרום להם למוטיבציה להתקדם בלימוד תורה? איזו דמות מופת הם יראו מול עיניהם? האם טוב שכולם יצמחו להיות מנהיגים רוחניים? עניין זה קשור להנחתי שייחודה של התורה והיהדות הוא בהלכה. המוסר והערכים משותפים לכל באי עולם (זו המטרה של כולם, והערכים הנכונים גם דומים אצל כולם), ולכן אם באנו לעולם רק בשבילם אין יהדות ואין לה שום משמעות. זוהי עובדה אתנית ולא ספירה ערכית (זוהי בעצם יהדות חילונית או רפורמית). הוא הדין לגבי תפיסות העולם (שכן בסופו של דבר מדובר בערכים או בעובדות, ושני אלו הם אוניברסליים בהגדרה).

מהות תפקידו של רב אמורה להיות קישור של הציבור והקהילה שלו לייעודם, כלומר להלכה ולתורה. הדאגה לתשתית החברתית והמוסרית חשובה, אבל היא רק תשתית. בשורה התחתונה ייחודו של עם ישראל ומטרתו הם בהלכה, וההתנהלות התקינה של הקהילה והחברה הן אמצעים. לא נכון לשים את האמצעים במרכז ולזנוח את המהות והתפקיד העיקריים.

היררכיה בין התפקידים של הרב

אם לסכם, מה שאני טוען הוא שכל הכישורים והתפקידים הנוספים הם חשובים ומועילים, אבל רב הוא קודם כל תלמיד חכם. טענתי עד כאן שזו לא רק סמנטיקה אלא מהות (שקשורה לעיקר וטפל ביהדות בכלל). הכישורים והתפקידים הנוספים, שכיום נתפסים כמרכזיים, הם בעצם משניים. כדאי שהרב יהיה מישהו שגם יודע לעשות תפקידים חברתיים (או לחלופין אפשר להזמין מישהו אחר לעשות זאת), אבל זה משני.

להגדיר ולהכשיר רב כמנהיג חברתי-קהילתי דומה בעיניי למי שיכשיר מתמטיקאים או פיזיקאים בקורסים לשיפור היכולת הפדגוגית שלהם. כדאי ומועיל עבור מתמטיקאי שיהיו לו יכולות פדגוגיות, אבל זהו אספקט צדדי ולא הכרחי. מתמטיקאי צריך לדעת ולהבין מתמטיקה, והתפקידים הפדגוגיים עד כמה שהם מועילים הם עדיין צדדיים, ולכן הם יכולים להתמלא גם על ידי אחרים (אם בכלל). להתמקד בפדגוגיה פירושו לפספס את העיקר. לדעתי תפקיד הרב כפי שהוא מוגדר כיום בכמה מקומות (שאיבדו את המינון הראוי) סובל מסוג דומה של שיבוש.

האם יש רב חילוני?

אם לשוב להתחלה, זה כנראה מה שמוביל לשיבוש של "רב חילוני". בטור הקודם כתבתי בהערה (שבה פתחתי כאן) שקשה בעיניי לכנות רב רפורמי רב, וזאת מפני שהוא בעיקר נושא בתפקיד השני. במובן הזה הוא דומה יותר לרב חילוני מאשר לרב במובנו הקלסי. הם יודעים לדרוש דרשות וללמוד את אגדות חז"ל ולשלב בהם ערכי מוסר. בטח יש שם גם מומחים לחסידות ולתנ"ך. אבל אני בספק אם יש שם מישהו שמומחה להלכה (ולו רק מפני שזה לא נחוץ להם).

לגבי הרפורמים, כנראה שלפחות אצל חלקם יש זיקה כלשהי למקורות הלכתיים (כפי שמתארת תמר בקטע שיובא כאן בסוף), אבל זו לא זיקה של סמכות אלא של השראה, אם בכלל. כאן יש אולי מקום לדון, שכן אם מישהו רוצה לנהל את חייו על פי מקורות הלכתיים (גם אם הם מקורות השראה בלבד מבחינתו) הוא צריך הדרכה איך לגשת אליהם ואיך לנתח אותם. במובן הזה הוא צריך רב (או רבה). אמנם קטונתי מהבין מדוע שאדם ירצה לנהל את חייו לאור ערכים שהוא לא מזדהה עמם שעולים מטקסטים ישנים, רק בגלל שהם נכתבו על ידי אבות אבותיו. אצל חילונים הדבר תמוה טובא, אבל כעת ניתן לחשוב שאולי גם אצלם כמו הרפורמים זה בעצם תפקידו של הרב (עם אותו צ"ע שהעליתי כאן).[3] אני משער שבשני המקרים ההנחיות המתקבלות בסוף הן הנחיות מוסריות אוניברסליות עם עוגנים ממקורות תלמודיים (ולעתים הלכתיים). על כך כבר מילתי אמורה: בשביל זה מספיק התנ"ך.

בכל אופן, "רבנים" אלה מהווים בעיקר מנהיגים רוחניים, והם משולים בעיניי למתמטיקאים שעיקר התמחותם היא פדגוגיה. ושוב, הסמנטיקה לא ממש חשובה. אני לא קנאי למילה "רב". רצוני כאן בעיקר להצביע על השיבוש המהותי שמתבטא בשיבוש הסמנטי הזה.

טענתי היא שהמושגים רב חילוני (וגם רפורמי) הם השתקפות במראה של דמותו של הרב האורתודוקסי כפי שהיא מתחילה להיראות בימינו. הרב החילוני הוא בומרנג שאנחנו מקבלים כפידבק על הזילות והשיבוש של מושג הרב אצלנו. העולם בעצם אומר לנו שאין שום דבר מיוחד בכם וברבנים שלכם. מנהיגי קהילות ומובילים רוחניים נחוצים גם לנו וישנם גם אצלנו (החילונים, ההינדים, הרפורמים וכל קבוצה אחרת). לאור התהליכים שתיארתי בעולם האורתודוקסי, יש בטענות הללו מן הצדק.

על תופעת המהר"תיות

בהקשר זה מעניין להתבונן על המושג החדש מהר"ת (ראו עליו קצת בטור 57). מהר"ת הוא ראשי תיבות של מנהיג/ה רוחני/ת תורני/ת. בחוגים אורתודוקסיים הליברליים מקפידים לכנות את הנשים הנסמכות בתואר הזה ולא בתואר רב, כדי לא לחרוג רחמנא ליצלן מהמסורת שלא ממנים אישה לרב. זו המקבילה האורתודוקסית לתואר רבה שאליו התייחסתי בהערה שמובאת בתחילת הטור הזה.

מחד, דומני שיש כאן רגישות ראויה, שכן כפי שהסברתי כאן מנהיג רוחני ותורני אינו רב, זה באמת לא אותו דבר. יתר על כן, במקרים לא מעטים עובדתית מהר"ת אכן אינו/ה ראוי/ה להיות רב במובן הלמדני (כפי שהערתי יש גם לא מעט רבנים גברים במצב כזה). לכן הגדרת הנשים כמנהיגה רוחנית ותורנית ברוב המקרים מאד מתאימה וקולעת למצב, ובעצם יש כאן רב (או רבה) במובן החילוני או הרפורמי (מנהיג רוחני קהילתי).

אבל למטבע הזאת יש גם צד שני. אנשים חושבים שמדובר רק בתרגיל של פוליטיקלי קורקט (או בהתגנבות אורתודוקסית) ובעצם כן מזהים את תפקיד המהר"ת עם תפקיד הרב. רבים תוהים על ההבדל בשם אם בסופו של דבר "כולנו הרי מבינים שזה אותו דבר". זוהי תוצאה אומללה, כפי שהסברתי כאן, שמשתקפת וחוזרת אלינו כבומרנג בתופעת הרב החילוני.

מעבר לזה, מבחינה הלכתית אין שום מניעה שנשים יכהנו כרבניות, אם אכן הן ראויות לזה. אין שום גזירת הכתוב שאומרת שאישה למדנית לא יכולה לכהן כרב (להבדיל מדיינית או עדה, וגם בזה יש לדון). אני מקווה ומייחל למצב שבו תהיינה רבות כאלה, אבל כפי שכתבתי לא פעם (ועוררתי את חמתם של רבים ורבות), כיום זה לא המצב.

שני הצדדים הללו הם מחיר התופעה שבה הסמנטיקה מחליפה את המהות. לאט לאט בהתגנבות יחידים סמנטית המהות עצמה משתנה גם היא, ולא תמיד לטובה. כדאי לשים לב לזה. בהחלט יש מקום לביקורת על תפקודם והכשרתם של הרבנים, אבל צריך להיזהר לא לשפוך את התינוק עם המים.

הערה לסיום: האם אני רב?

יכול להשתמע מדבריי שרב הוא מוסד פורמלי, כלומר שהתואר הזה מגיע למי שנבחן על חומר מסוים. כיום יש לא מעט קהילות ומוסדות תורניים שדורשים הסמכה של הרבנות הראשית כתנאי לקבלת רב לכהונתו. זה צדו השלישי של המטבע, כאשר הסמנטיקה והפורמליזם מחליפים את המהות (וכך בעצם משנים אותה).

חלק מגדלותו של מושג הרב בעיניי היא דווקא בעמימות שלו (בבחינת "גדול מרבן שמו"). רבים מגדולי הרבנים לא נסמכו במובן הפורמלי (אפילו במשמעות שקיימת בימינו). הם שואבים את סמכותם ומעמדם מכוח האוטוריטה והכריזמה (לא המיסטית, אלא הידענית והלמדנית) שלהם. זה מה שיפה בעניין, אבל זה כמובן מה שיכול להביא, וגם מביא, לשיבושים. הניסיון לעגן את המוסד הזה באופן פורמלי בבחינות של הרבנות נובע מהרצון להימנע מהשיבושים הללו, אבל בשורה התחתונה זוהי ירייה לעצמנו ברגל. ההסמכה הפורמלית מציבה רף מינימלי אבל גם מקבעת את התודעה שהרף הזה הוא מהותו של הרב, בעוד שמדובר ברף מינימלי מאד (וגם לא באמת הכרחי).[4]

בתחילת הטור הזכרתי ששאלו אותי כאן לא פעם האם  אני רב. עוד תהו, אם אני לא כזה, מה פשרו של הכינוי הזה בשם האתר. כעת אני יכול לענות בצורה מסודרת יותר. אין לי הסמכה של הרבנות הראשית (ב"ה) אם כי הגשתי תלמידים לבחינות ההסמכה שלהם ואף נדרשה המלצה שלי עליהם כדי שיקבלו את התואר. אני גם לא מכהן בתפקיד רבני (אלא מלמד תורה). לכן מבחינתי השאלה לא מוגדרת. במובן הפורמלי אני לא רב, ובמובן הלא פורמלי זה בעיני המתבונן, כפי שהסברתי. ממש לא חשוב ולא משנה לי איך קוראים לי. אם מישהו רואה בי רב, זו מחמאה גדולה עבורי ואני משתדל ואשתדל להיות ראוי לה (אבל אני ממש לא מתחייב לעמוד בסטנדרטים המקובלים, כמו דיבור בנימוס, נאומים פתטיים, חוסר ציניות, היעדר ידידות עם נשים רפורמיות, לבישת איצטלה דרבנן וכו'. לא בכדי אני נוהג לדחות הצעות לתפקידים רבניים).

בכל אופן, מבחינתי זו ודאי לא דרישה, ובטח שאין לי חוסר נחת מפנייה ישירה אליי בשמי. להיפך, אני אפילו מעדיף את זה, בגלל שבמקרים רבים אנשים חושבים בטעות שהתואר המחייב הזה כרוך בסמכות ובחובת ציות (וכמובן בסט של ההתנהגויות הנ"ל, שאני לא מוכן להתחייב אליהן), ולא היא. מדובר בתפקיד לא פורמלי שאין בצדו סמכות אלא סוג של הערכה ומוכנות ללמוד ממך.

גם במישור הפסיקה וההוראה, למיטב הבנתי תפקידו של הרב הוא בדיוק כפי שתיארה אותו הרבה תמר דבדבני בקטע שהובא בטוקבקים לטור הקודם (על ידי WA, שהביאו לגנאי, משום מה):

קטע מתוך מאמר באתר שלה שכותרתו 'רבנות רכה':

מאז כתבתי את הדברים, עברו הרבה שנים ובמהלכן למדתי והחכמתי, בעיקר מן הניסיון.
יחסי אל ההלכה השתנה במהלך השנים. גם היום איני מגדירה עצמי כ’אדם הלכתי’, אולם אני בהחלט רואה עצמי דתיה, כלומר – אישה הנדרשת לכך שפרקטיקת היומיום היהודית שלה תבטא את אמונותיה ומחויבויותיה כלפי אלוהים ואדם. תפקידיי כרבה אינם דורשים ממני לפסוק הלכה, ובמקרים בהם אני מתבקשת בכל זאת לעשות כך, אני בוחרת בדרך של לימוד משותף עם הפונים אלי, לימוד של מקורות הלכתיים ואחרים, המאפשר להם לבחור את דרכם ולא רק נמנעת מלכפות פסיקות קודמות אלא גם משתדלת לאפשר לשואלים למצות את הבנתם שלהם מן המקורות ולהתוות את דרכם בעצמם.

אמנם היא לא מגדירה עצמה כאדם הלכתי, אבל לגבי התיאור שהיא נותנת לאופן התנהלותו של פוסק אין לי אלא להוסיף: ודפח"ח. טעות היא לחשוב שתפקידו של הרב הוא לתת הוראות הלכתיות. תפקידו להציג תמונה הלכתית וללמד חשיבה הלכתית, ובסופו של דבר להציב תשתית בפני השואל של כל האופציות העומדות בפניו ומחיריהן (חסרונות ויתרונות, מחירים ותועלות), כדי שיוכל לקבל את ההחלטה בעצמו. את המומחיות ההלכתית החסרה לו משלים לו הרב, כמו כל יועץ מומחה בכל תחום, אבל ההחלטה היא לעולם שלו. לעת עתה ניתן לראות קצת כאן וכאן, והדברים יבוארו וינומקו יותר בספר השלישי בטרילוגיה שלי.

[1] כדאי לקרוא גם בטור 97 שדן בתפילות חילוניות.

[2] כמובן הכוונה לרב, אבל בהגייה חסידית זה מבוטא רוּב.

[3] אמנם חוסר ההתמצאות בהלכה שמאפיין את רובם מעלה סימני שאלה לא פשוטים על יכולתם לשמש מדריכים הלכתיים. הם כנראה מתמקדים במקורות חז"ל, וגם לא דורשים מעצמם תמונה מלאה וקוהרנטית של מקורות ההלכה, שהרי אלו אינם אלא מקורות השראה מבחינתם.

[4] אני תמיד תוהה מי היה המהנדס או העו"ד המוסמך הראשון שבכוחו היה לסמוך אחרים. מי סמך אותו? ואם הוא מהנדס או עו"ד מכוח עצמו, למה כיום לא יכולים להיות אחרים כאלה? הניסיון להציב תריז בפני המדרון החלקלק יוצר מציאות בעייתית שבה לא מכירים בידע, הבנה וכישרון, אלא רק בהסמכות פורמליות.

72 תגובות

  1. לצערי אני חושב שאם 'מר מיכאל אברהם' רוצה להיקרא 'הרב מיכאל אברהם' יש דבר אחד ופשוט שהוא צריך לעשות- לרכוש כובע וחליפה ונזר הרבנות יורעף עליו מיד.

  2. אני יסביר את שאלתי, בהנחה שהיא רפורמית (כך הבנתי), האם היא באמת 'לומדת את מקורות ההלכה ופוסקת יחד עם השואל על פי מה שמובן מהם ? ככל הידוע לי הרפורמים לא מקיימים את רוב ככל המצוות.

    1. אם היא לא מקיימת מצוות אז התהליך שהיא מתארת פה הוא מזויף וחסר משמעות, היא לומדת את מקורות ההלכה, אבל ברור שאם יצא לה ציווי שלא מתאים לה (למשל מחלל שבת בסקילה), היא לא תקבל אותו.
      אז יכול שהטקסט הזה מתאר תהליך שיכול להיות נכון בהקשר אורטודוקסי, אבל קשה לקבל שהיא אכן התכוונה למשמעות שתיארת כאן.

    2. הוא הסנגור שלה?!
      הוא רק אמר שהתיאור הזה הוא מה שאמור לקרות לדעתו.
      מסתבר שהאפשרויות יתוארו באופן שונה…

    3. באמת החלטתי להפסיק לענות לכל ההערות המטופשות הללו, ולכל אלו שלא מסוגלים לקרוא טור להבין מה הוא אומר ולהתייחס מהראש ולא מהכרס. תגובה אחת כבר מחקתי כאן. אני מתחיל לחשוב שעדיף להיות רפורמי על פני השתייכות לאורתודוקסיה אם מה שהיא מנפקת אלה התייחסויות ילדותיות ואוויליות מסוג זה. אולי צריך לפתוח את האתר רק לקוראים מגיל 16…

      אבל אני לא יכול להימנע להפנות את השאלה אליך: מה אתה עושה כשאתה מגיע לצו להרוג את עמלק, לסקול מחלל שבת, להוריד כופרים לבור ולא להעלות, לא להיזקק לערכאות, לא למנות נשים וגרים לשום תפקיד וכדומה. אתה כמו רוב ככל הפוסקים האורתודוקסיים הנאמנים להלכה (לא רפורמים ח"ו) אומרים שידינו לא תקיפה, מלהטטים במושגים הלכתיים כאלה או אחרים (אין בדורנו מי שיודע להוכיח), או אולי פוסקים בגרמא להלכה ולא למעשה כדי שבסופו של דבר אף אחד לא יחשוב לבצע את ההלכות הקדושות הללו. והנה, כשמישהו שם על השולחן את הדברים ביושר, הוא מואשם שאינו נאמן להלכה.
      זאת הערה רק לגבי השאלה מסקילת מחללי שבת, מפני שזו ההתייחסות שעלתה כאן. אין בדבריי אלו שום הזדהות או הגנה על הרפורמים ודרכם, שאני לא מסכים לה וגם לא כתבתי בשום מקום שאני מסכים לה (אלא כתבתי את ההיפך). בזאת סיימתי את הדיון האווילי הזה.

    4. לא יודע על מה יצא קצפך, סהכ הערתי שדרך הפסיקה המתוארת כאן לא תואמת את דרך 'פסיקתם' של הרפורמים.
      לגבי שאר השאלות, לכולם יש תשובה. עונשי מיתה לא נוהגים כי אין בי"ד סמוכים, עמלק לא נוהג כי סנחריב בלבל את האומות, מורידין ולא מעלין אכן נהג ביחס למוסרים גם בדורות מאוד מאוחרים, וערכאות הוא אכן איסור שתקף גם היום.
      האם אתה לא חושב כך בכל הנ"ל (אני שואל בצורה הכי עניינית שיש)? האם להבנתך אין חובה לציית לכל ההלכות האלו (בהתקיים התנאים המתאימים)?

    5. הסברתי היטב על מה יצא קצפי. על זה שקוראים את הדברים כמו ילדים ומגיבים לגירויים צדדיים באופן לא ענייני.
      הפניתי אותך אליה אם יש לך שאלות לגבי דרך פסיקתה וההתאמה לרפורמים (אם כי חושבת שהיא צריכה להתאים להם). אבל אתה חוזר ומפנה את הדברים אליי בצורה לא מובנת. מה זה נוגע למה שכתבתי? זו התייחסות ילדותית. ילדים כל מה שהם רואים מיד תופסים את הנקודה שנוגעת לליבם גם אם אינה רלוונטית ולא באמת קשורה לנאמר.
      חשוב על אדם שקורא ספר עב כרס עם רעיונות רבים ומשמעותיים (לדעתי), ובין היתר בעמ' 327 מתוארת בשלושה משפטים סיטואציה שבה המחבר עובר ליד עורב שמנקר גרגירי שיבולת שועל. התגובה שלו לספר היא ויכוח על כך שעורבים לא מנקרים גרגירים כאלה. אז העורב ההוא כן ניקר (או לא ניקר…). אם אתה לא מרוצה, אומר לו המחבר, פנה לעורב ותשאל למה הוא עושה זאת (יש לעורב אתר ובו אפשרות לפנות אליו). ואז אותו אדם חוזר למחבר שוב ואומר לו שנראה לו מסברא שעורבים עקביים לא אמורים לנקר גרגירים כאלה, ומוסיף: בכלל, מה אתה רוצה ממני. אני לגמרי ענייני. נשמע לך מוכר? לא ילדותי?

      לגבי כל שאר השאלות אין להן תשובות. אלו פלפולים שבאים להגיע למסקנה שאליה רוצים להגיע (אגב, בזמן שהתרבו הרצחנין היו סמוכים). ואגב, אני מסכים לחלקם, רק מצביע בעיניך על ביקורת דומה שיכולת להפנות לעצמך אם לא היית מוטה. אבל כאמור לא אכנס כאן לדיון על העניינים הללו. אם תרצה, אפשר בשרשור נפרד. ובענייני רפורמים ותמר – נא לפנות אליה ישירות.

    6. חיכיתי לשאלה הזאת. תשובתי: וגם רפורמים כנראה כן עוסקים בהלכה (בצורה כלשהי).

    7. היא רפורמית ישראלית והיא לא יכולה להתעלם מהגמרא ומההלכה באותה קלות שהרפורמים באמריקה מתעלמים מהן

    8. א. לא ראיתי בעיה להגיב למשהו צדדי שבפוסט, זו התנהלות מוכרת פה (ע"ע הדיונים מה יותר עמוק התורה או פיזיקה בפוסט הקודם)

      ב זו היתה נראית לי נקודה עם חשיבות מסוימת כי חשדתי שאיני מבין כהלכה את דרך הפסיקה המתוארת בדברים אם אכן רבה רפורמית כתבה אותם (שהרי היא לא מחוייבת להלכה, אז ודאי כוונתה למשהו אחר)

      ג לעצם הענין בשאלה האם צריך לפסוק ממקורות ההלכה לפי ההבנה שלנו או להסתמך על קדמונינו נחלקו המהרל והרי מיגש, הרי מיגש כותב שצריך לסמוך על הגאונים בפירוש התלמוד, והמהרל יצא נגד גישה זו וכותב שכל אחד צריך ללמוד ולפסוק כפי הבנתו את מקורות ההלכה אפילו אם אפשר שהוא טועה (באיגרות הראי"ה הוא מביא את המחלוקת הזו, איני זוכר כעת את המראי מקומות, אנסה לבדוק) גם רעק"א בהקדמה לספרו, נראה שנוטה לשיטת המהרל (בניו שואלים אם לחלק את הספר לפסקים וכתבים, והוא כותב להם שהשם פסקים יכול להטעות אנשים שיסמכו על כך בלי ללמוד את הדברים ממקורם).

      ד לא הבנתי עמדתך בכל השאלות הנ"ל, האם אתה סובר שאין תוקף הלכתי לעונשי מיתה וכו כאשר מתקיימים התנאים הנצרכים?

  3. התיעוש ומנגנון חלוקת העבודה הרג כמעט את כל צד היורה דעה שהיה בעבודתו של הרב. כבר אין שאלות על תרנגולות וסירכא בריאה שהיו לחם חוקם של רבנים בדורות עברו. רק רבני עיר וכמובן מנגנוני כשרות למיניהם נזקקים לשאלות הללו. גם בצד של טהרת המשפחה נוגסות בודקות טהרה ויועצות הלכתיות. לתומי הייתי אומר שלא צריך רב ועם זאת מרבית הקהילות בוחרות מנהיג רוחני מסוג זה או אחר ומכתירות אותו בתואר רב.

    1. זו הערה נכונה מאד. כיום יש רבנים וירטואליים, ובעצם הם בד"כ טובים יותר מאלו המקומיים. ברשת אתה יכול לבחור למי לפנות ולא מוגבל לזה שהתמנה בקהילתך. אכן נושא המענה ההלכתי עובר שינוי ויש לתת עליו את הדעת. ייתכן שכדאי לבחור רב וירטואלי ומנהיג קהילתי פיסי (או פיסיולוגי 🙂 ).
      אמנם אם הרב ינהג כפי שאני חושב שעליו לנהוג (וכפי שגם מתארת תמר) אז קשה יותר לעשות זאת וירטואלית. הרב צריך ללמוד את הסוגיא עם השואל, להצביע על הדרכים השונות ולהנחות אותו בעת שהוא עצמו מקבל את ההחלטה לעצמו. זה תפקיד לרב אמיתי ולא וירטואלי, וכך הוא באמת אמור לנהוג. תשובות של כן לא שחור לבן יכולות להתקבל גם בסמ"ס.
      ודוק היטב, זו לא הביקורת הרגילה על שו"ת סמס. בפורמט של הוראת הלכה סופית שו""ת סמס הוא מצוין. הביקורות על היעדר הנמקות הן שטויות. איזה שואל צריך הנמקות? הוא רוצה תשובה. הביקורת שלי אינה על שו"ת סמס אלא להיפך על הרבנים שלא בסמס שנוהגים כמו בשו"ת סמס במקום לנהוג כפי אני מתאר כאן.

  4. דוד ווייס-הלבני בספרו מתאר שפרש מהנהגת JTS בגלל החלטתם למנות אשה לרב (אם אינני טועה), והוא כותב שעשה זאת לאחר שהפך על כל צדדי הקולא ולא מצא דרך להתיר. זאת הסיבה שבגללה אני משוכנע שאי אפשר למנות אשה לרב, כי באמת אינני מוצא סיבה – אבל הוא אדם חכם ממני וניסה להתיר וטוען שאי אפשר. אם יאות מורנו הרב להסביר מה היתה סברת האוסר ולמה ניתן להתיר זאת בכל זאת, נרויח קודם כל מידע לגבי השאלה הזו, ואגב כך, בירור מעמיק יותר בהיבט ההלכתי לתפקידו של רב (כי אם אין היבט הלכתי, איך יכול אדם חכם לטעון שאין לזה היתר)

    1. ראשית, אעיר על האד הומינם. אני לא יודע אם מינית את הלבני להיות רבך או לא, אבל אני ממש לא בעד לקבל החלטות לגבש עמדות בצורה כזאת. האם כשהוא היה חבר ב-JTS הצטרפת אליהם? או שמא אתה מציית לו רק בהחלטותיו השמרניות.

      לעצם העניין, אכן מעודי תמהתי על צעדו של הלבני. גם ישיבה משותפת בביהכ"נ אין לה בסיס הלכתי של ממש (מנהג בעלמא), אבל מינוי רבניות זה ממש אפשרי. כאן אין אפילו מנהג, שהרי עד הזמן האחרון לא היו נשים שראויות לזה. וגם אם היה מנהג כזה – לדעתי יש לבטלו היום.

      נקודת המוצא היא שכל מה שלא אסור מותר. כלומר חובת הראיה היא על האוסר ולא על המתיר. לכן אתה צריך לחפש נימוקים אצל האוסרים ולא אצלי.
      הלכתית יכולים להיות כאן שני היבטים: 1. מינוי נשים לשררות. 2. לימוד תורה לנשים.
      אספקט 1 בלתי רלוונטי היום. אחרת אל לך למנות נשים גם לתפקידים אחרים בקהילה ובמדינה. אני מניח שהלבני לא מצדד בזה (וגם אני לא). ראה מאמרי על מעמד הגר ותראה פרשנות הלכתית אפשרית גם לגבי נשים.
      גם אספקט 2 בלתי רלוונטי היום (אם כי היה פחות ברור בתקופה בה הוא פרש מהם). נשים לומדות, ויש על כך הסכמה די רחבה (לפחות בחוגים לא חרדיים). הרי גם מהר"תיות לומדות תורה והשוני הוא בעיקר בתואר. אז אם אישה מגיעה לידע ומיומנות מתאימים למה שלא תכהן כרב? אני לא רואה שום מניעה.

  5. הרי ברור שתואר "רב חילוני" הוא חסר משמעות הרבה יותר מאשר רב דתי שהוא "גדול בנ"ך", לכן די מתבקש להוסיף להגדרה של רב, מעבר לידענות הלכתית, גם חיבור לשורשים ואמונה בערכים שנגזרים מאותם שורשים. לא נראה לי הגיוני לקרוא לאלישע בן אבויה-רבי, אע"פ רוחב ידיעותיו בפסיקת ההלכה. מכאן, שגם השימוש ברבה בעולם הרפורמי הוא פסול וחוטא למשמעות המילה (בהנחה שהשקפת עולמם סותרת לחלוטין את הדורות הקודמים).

    1. הלוגיקה של הטיעון קצת בעייתית לדעתי. אתה מחליט מה ברור ואז מארגן את ההגדרות בהתאם. במילים אחרות, אתה לא מוסיף להגדרת הרב כלום, אלא מניח מעיקרא את ההגדרה הזאת.
      לעצם דבריך אני כמובן מסכים. גם לדעתי ברור שרב אמור להיות יהודי הלכתי ומחויב ולא רק מומחה.

    2. אה, ברור היה לי שאנחנו מסכימים על השוני שבין שני המקרים (אפשר להסיק זאת מהסיפור על תגובתך הראשונית לגבי המושג "רב חילוני", תגובה שונה בהשוואה לרב הקהילה ה"אמוני"), לכן לא נראה לי היה חשוב להסביר למה אני חושב שההבדל קיים, אלא לנגוע בנק' שבהן ההגדרה שלך לא יכולה להיות שלמה, אם מניחים שיש הבדלים בין שני המקרים

  6. לשיטתך, אדם חילוני אשר מצוי בשיח ההלכתי ומלמד אותו לרבים הוא רב?

    1. כפי שכתבתי ממש מעל שאלתך – לא. הוא מורה/מרצה לתלמוד/הלכה.
      אם קהילה תבחר רב אתיאיסטי שצומחה להלכה והוא יורה לה כדרכה של ההלכה ויחנך אנשים ללמדנות ומחויבות הלכתית (ואח"כ יחזור לאכול שרימפס) יש אולי מקום לדון. הוא יהיה רב כופר. רב בעיקרו זה תפקיד.

  7. תודה רבה.

    אני מסכים עם כל מילה.

    לדעתי הטענה שלך שמושג ה"רב" עבר מטרמפוזה, קשור למושגים דתיים הרבה יותר רחבים שעברו מטרמפוזה. המניע לקיים חיים דתיים עבר שינוי. הצגת את זה יפה בטור 36 בשם הרב השחקן חגי לובר, שאנשים מקיימים מצוות רק אם זה "מדבר אליהם".
    לגבי אנשים כאלו, תפקיד הרב אם כן הוא לגרום לתורה "לדבר אלינו".

    לכן, לדעתי השינוי בהגדרת תפקידי הרב הוא סימפטום של שינויים גדולים הרבה יותר (לאו דווקא השפעת הרבי החסידי, כפי שכתבת).

    עוד דוגמה: אני מכיר מקרוב חסידויות גדולות שיש להן סניפים בערים שונות בארץ ובעולם. הרבי שיושב בבני ברק או בירושלים משמש כאוטוריטה, ובכל עיר יש לו "שרי אלפים ושרי מאות". הללו הינם רבנים מוסמכים, שממלאים תפקידים רבניים "מקוריים" ועכשויים (כמו השכנת שלום בית).

    מצד אחד, יש מגמה בשנים האחרונות למנות את בעלי הכישורים המנהיגותיים דווקא ולא את תלמידי החכמים המופלגים מקרב בני החסידות. מצד שני, ככל שאדם יהיה מוכשר בהנהגה, ללא מבחן הלכתי מקיף (מעבר לרמת "רבנות") הוא לא יכול לקבל את התפקיד, מה שמלמד שמקור סמכותו הוא מתפקידו ה"מקורי", היותו תלמיד חכם.

    גם בקרב הרבנים הללו, השינוי שנוצר בתפקידם הוא שינוי שמשקף שינוי רחב הרבה יותר שעוברת החברה החרדית החסידית. כיום, החרדה החרדית הקיומית היא מה"רחוב" ה"אקדמיה" "פגעי הטכנולוגיה" ושאר מרעין בישין. ליבת היהדות החרדית כיום היא ההתנזרות מכל הפגעים הנ"ל, בעזרת הישתייכות לקהילה שמגוננת ושומרת.
    בהתאמה, תפקידי הרבנים הללו (מנהיגי סניפי החסידויות) הוא לוודא שהפתרון עובד, שהאברך משתייך לקהילה, משתתף בתפילות, נשמר מפיתויי הרחוב, וכו'.

    התופעה הזו תומכת במה שכתבתי: התוכן שנוצק למושג הרב הוא נגזרת של ההגדרה "מהי יהדות". האם יהדות היא "רוחניות", האם יהדות היא הסתגרות מפגעי הטכנולוגיה, וכן הלאה.

  8. בס"ד כ"ו באב ע"ח

    חכמי התורה ומוריה המנהיגים את בני עדתם ע"פ התורה, נקראים בלשון התורה 'זקנים' ובלשון חכמים 'חבר עיר'. ואכן מקור סמכותו של החכם שמחמתה מקבלים אותו הציבור והיחידים כמורה דרכם, נובעת משתי התכונות.

    מחד הוא 'זקן', בעל חכמה ונסיון חיים, הן מנסיונו האישי והן מחכמת הדורות שהוא אוצר וממנה הוא דולה ומשקה לתלמידיו ולמבקשי הדרכתו; ומאידך הוא 'חבר' שאיכפת לו מזולתו ולכן הוא מקשיב מתוך הזדהות למצוקותיו ומעניק לו את מלוא תשומת הלב.

    ושתי התכונות הולכות יחד. מי שעוסק בתורה לשמה נקרא 'ריע אהוב' האוהב ומשמח את המקום ואת הבריות ובחכמתו המתחדדת על ידי למדנותו – הוא מצליח לעתים קרובות למצוא את המענה הראוי, ולא אחת הוא מציע כיווני מחשבה שהשואל לא \העךה בדעתו. (ור"י אברבנאל בפירושו 'נחלת אבות' עמד על כך שכינויו של ת"ח 'חבר' נובע מתכונתו שהוא 'ריע אהוב')

    דוגמא לרב שהדגיש את השילוב בין למדנות מעמיקה לבין עשיית חסד הוא הגר"ח מבריסק (שיום פקודתו חל בשבוע שעבר, בכ"א באב), שאת הפסיקה לרבים בשאלות היומיומיות הפקיד בידי הדיין רבי שמחה זליג ריגר, בעוד שהוא התמקד בדאגה לכל נצרך, עד שכל נערה שהסתבכה בהריון מחוץ לנישואין ידעה שאפשר להניח את התינוק בפתח ביתו של הרב שידאג למצוא משפחה אומנת שתגדל אותו. וידוע המעשה שהגר"ח עיכב את התפילה בכל בתי הכנסת בליל יום הכיפורים עד שנאסף הכסף להצלתושל 'בונדיסט' אף שהיה רחוק ביותר מלהיות מ'שלומי אמוני ישראל'.

    זו דמותו של רב בישראל, ולכן לא ייפלא שגם חילונים או רפורמים, מעוניינים בדמות של אדם בעל ידע ב'ארון הספרים היהודי' שיעשיר אותם בחכמה ממקורות היהדות, שממנה הם שואפים לקבל השראה, גם אם אינם מוכנים לקבלם כמקורות סמכותיים מחייבים.

    בברכה, ש"צ לוינגר

    1. ב'ויקיפדיה' ערך 'דובדבן' מבואר שעצי הדובדבן הם בטבעם גבוהים וחסונים ומגיעים אף לגובה של 18 מטרים, אך כדי שירבו בפירות מקפידים המגדלים שלא יגיעו לגובה רב.

      לעומתם עץ התמר נותן את פירותיו בלי לוותר על קומתו הגבוהה והזקופה. הרוצה לזכות בפירות התמר צריך לטפס לגובה ואינו יכול להנמיך את העץ אליו.

      וכך יש מנהיגים רוחניים שכוחם בצמצום המסר כדי שיתקבל על דעת הרבים, ויש מנהיגים רוחניים שהם בבחינת 'צדיק כתמר' השומר על זקיפות קומתו ודורש מבני עדתו: 'עלה למעלה עלה בן אדם!

      בברכה, ש"צ לוינגר

    2. ולגבי 'רב חילוני' וכיו"ב – מהכתבה ב'הארץ' נראה שגם החילונים נרתעים משימוש בתואר 'רב' שיש לו קונוטציה של מחוייבות דתית. אפשר לקרוא לזה משהו כמו 'מרצה ומדריך לתרבות יהודית' ובקיצור: 'מול"י' 🙂

      בברכה, ש"צ לוינגר

    3. בס"ד כ"ז באב ע"ח

      הכינוי 'מנהיג רוחני' היה מפוצץ גם בעבר. ועל אחת כמה וכמה בדורנו שבו כל אחד חפץ להיות בבחינת 'ומלכותו ברצון קיבלו עליהם' ולא מעוניין להיות 'מונהג'. סמכותו של רב היתה גם בעבר (וכ"ש היום) בראש ובראשונה בהיותו 'מורה צדק' שהציבור והיחידים רואים את עצמם כתלמידים שלו, ולפיכך הם מבקשים ממנו תורה והדרכה, ולפיכך מוצאים חן בעיניי יותר הכינויים 'מורה' 'מרצה' או 'מדריך'. ובפרט, יש חשש 'לא ילבש' לכנות אישה בכינוי 'מ"ר' 🙂

      בברכה, ש"צ לוינגר

      אגב, אצל האשכנזים היו קוראים בעבר 'רב' רק למי שהיה רב העיר. מי שנסמך להוראה באיסור והיתר היה נקרא 'מורנו', ותלמיד חכמים שלא הגיע להוראה התעטר בתואר 'החבר'.

  9. אני חושב שהרב קצת מגזים ביחס לשיתוק (בטח התכוון לשתיקה) שאחז באנשים (ואני חש קצת מואשם באופן אישי :)).מבחינת מה שהרב טען שאנשים מתבטלים לטקסט איך שהם מבינים את הטקסט זה דבר שנראה לי ידוע ואין בו כ"כ חידוש.ביחס להשוואה של לימוד תורה כיחסי מין .זו לא המצאה של הרב וקיים בחז"ל ובקבלה לא מעט.הרב חידש בעצם הזיהוי של זה לתהליך שני השלבים בלימוד התורה השלב העצמאי ואח"כ שלב המחויבות.אנשים מן הסתם מהרהרים בזה.אבל יש בזה קצת צד דרשני מה.למעשה זה לא נכון שזה רק ביחס לתורה.כל תהליך של חקר האמת מתחיל בתהליך עצמאי בניית קונסטרוקציות מופשטות ואח"כ (לאחר ההתאמה של אחת מהן בתהילכים כמו אבולוציוניים) באמת שמתגלית וכופה עצמה עליך.

    אני לא חושב שמדובר בעודף פוריטניות.זה נראה לי אולי רק קצת חוסר בטחון עצמי של הרב.אנשים מכירים את הרב והרבה קוראים פה הם גם בעלי רקע דומה לזה של הרב ולא יתרגשו מזה.נכון שעדיין לתלמידי ובוגרי ישיבות רבות שלא מהרקע הזה זה יצרום (וזה בסדר.אם הרב למד אצל חרדים הוא יכול להכיל גם את אלו) אבל את זה מן הסתם הרב יודע ומביא בחשבון כשהוא כותב סוג של תגובה כזאת.פשוט לא תמיד לאנשים יש מה להעיר.הם גם קוראים ומפנימים.

  10. 1. הגדרת את המושג רב כתפקיד התחום בגבולות גזרה מאוד חדים : למדן, בקיא בסוגיות הלכתיות ועיון תלמודי.
    מאידך הרבה העידה על עצמה – "איני מגדירה עצמי כאדם הלכתי…אני בוחרת בדרך של לימוד….של מקורות הלכתיים וא-ח-ר-י-ם..".
    זה כבר מטיל ספק בהלימת המקורות לאלה שאתה ציינת, לא?
    2. האם מעבר ליכולות הלמדניות של רב , קוד התנהגות , מוסר, דרך ארץ (שבעיניי אמורים להיות אינהרנטיים לנושא ), זה רק בונוס ?

    1. 1. לא הבנתי את השאלה. כוונתך לומר שהיא לא עומדת בקריטריונים שלי לרב? הרי זה מה שכתבתי בעצמי.
      2. אכן אלו תנאים חשובים אבל לא מהותו של הרב. כפי שכתבתי כאן, למיטב שיפוטי עקרונית יכול להיות רב אפיקורס גמור. ברור שאיני ממליץ למנות אדם שאינו הגון לכהן כרב, וכך גם לא כראש ממשלה או קצין משטרה. האם אדם לא הגון שהתמנה אינו ראש ממשלה?
      אבל כאן אנחנו כבר במחוזות הסמנטיקה. כוונתי בטור היתה לטעון טענות של מהות ולא הגדרות וסמנטיקה.

  11. מיהו פיסיקאי?

    פיסיקאי הוא חכם הבקי בחכמת הפיסיקה. זוהי חכמה גדולה ומרובת ענפים, ולא רבים מחכמי הפיסיקה בקיאים בכולם במידה שווה. בדרך כלל לפיסיקאים ידע מסוים בכל ענפי הפיסיקה והתמחות במיעוטם. יש גם פיסיקאים המכהנים בתפקידים מנהליים כגון: ראשי מחלקות לפיסיקה, מנהלי מכוני מחקר, מעבדות וכו'. עקרונית, אין מניעה למנות לתפקיד מנהלי כזה גם פיסיקאי אוטודידקט, אם הוא מתאים לכך. אלא שקשה לברר זאת, ולכן נהוג לדרוש ממועמדים לתפקידים אלה להציג הסמכה לתואר אקדמי.

    מיהו ד"ר לפיסיקה? מי שקיבל הסמכה לתואר שלישי בפיסיקה ממוסד שהוסמך להעניק תארים אקדמיים על ידי המועצה להשכלה גבוהה מתוקף סמכותה על פי החוק.

    מיהו רב?

    מבחינה לשונית "רב" הוא חכם דת יהודי הבקי בתורה, אבל למלה "רב" הוראות נוספות כגון: בעל מקצוע ("רבו חכם או רבו צייד", חולין ס"ג ע"ב) ואדון ("רבו מוסר לו שפחה כנענית", קידושין י"ד ע"ב).

    אבל במהלך הדורות התייחד התואר "רב" להוראה הראשונה – חכם דת יהודי הבקי בתורה. גם התורה כוללת מקצועות וענפים רבים ולא כל הרבנים בקיאים בהם במידה שווה. בדרך כלל לכל הרבנים ידע מסוים בכל ענפי התורה, והתמחות במיעוטם. יש גם רבנים המכהנים בתפקידים רבניים (ראשי ישיבות, רבני קהילות, דיינים וכו'). עקרונית, אין מניעה למנות לתפקיד רבני גם רב אוטודידקט, אם הוא בר הכי. אלא שקשה לברר זאת ולכן נהוג לדרוש ממועמדים להציג הסמכה לרבנות.

    מיהו מוסמך לרבנות?

    ובכן, בניגוד לתארים האקדמיים, החוק אינו מגביל את השימוש בתואר "רב" ואפילו עובד אלילים יכול להוסיפו לשמו. אלא שנהגו העולם לייחד את התואר "רב" לחכם דת יהודי בקי בתורה, כאמור, ולכנות חכמי (או שמא כהני) דתות אחרות בשמות אחרים כגון: כומר בישוף וכיו"ב לכהני הדת הנוצרית ושייך או קאדי לכהני הדת המוסלמית וכו'. דתות אלה נהגו בהגינות ולא כינו את כהניהן "רבנים". לעומתן, הדת הרפורמית (המושחתת) מתעקשת לכנות את כהניה "רבנים" כדי לרמות ולהטעות את הבריות כאילו הרפורמה היא זרם לגיטימי ביהדות. ולא היא, הרפורמה היא דת שפרשה מהיהדות. יהודי רפורמי בן לאם יהודיה הוא משומד, ואם הוא בן לאם שאינה יהודיה הוא גוי גמור אפילו אם עבר "גיור" ב"בית דין" רפורמי (ולא כאן המקום להיכנס למעמדו של "תינוק שנשבה לבין הרפורמים").

    אגב, הרמב"ן מספר בוויכוחו שהמומר שהתווכח עמו הטיח בו שהוא מטעה את הבריות בכנותו עצמו רב, והרמב"ן הסכים עמו! גם הרמב"ם באחת מאגרותיו (נשמט ממני מראה המקום) מתלונן על אינפלציית התארים לרבנים בימיו. אין חדש תחת השמש…

    1. מרדכי שלום.
      הלכתי עם ההשוואה שלך לשיטתך, עד הסטייה המגמתית בסוף. אם רב הוא חכם שבקיא בכל חלק של התורה, ואם גם מוסר ותנ"ך ואגדה הם חלקים כאלה, אז לשיטתך אין הבדל בין רב רפורמי לרב (=במינוח שלי: מנהיג רוחני) אורתודוקסי. ההבדל היחיד הוא שאינו בקיא בהלכה (אבל גם מנהיג רוחני אורתודוקסי לא בקיא בה). ואת"ל גם אינו מחויב לה, אלא אולי לפי דרכו (וכפי שכתבתי אני מפקפק בזה). אגב, כעת שלחו לכאן לינק למאמר מעניין של יהושע ברמן, שטוען כי את החוק המקראי יש להבין כמשפט מקובל ולא סטטוטורי (במינוח שלו, שלדעתי אינו מדויק). לפי הפירוש הזה אפילו את ההלכה אפשר לראות בעולם הרפורמי.
      https://rationalbelief.org.il/%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%A4-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A9%D7%A2-%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%9F-%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90-%D7%9C/
      עד כאן לשיטתך שלך. אבל לעצם הטיעון עצמו, אני לא מסכים להנחה שלך שכל ענפי התורה מתייחסים זה לזה כמו תרמודינמיקה למכניקת הקוונטים או מצב מוצק. בפיסיקה אין היררכיה, וידע סקטוריאלי בהחלט משאיר אותך פיסיקאי. לעומת זאת, לטענתי בעולם הרבני-תורני יש היררכיה כזאת. אבל גם מעבר להיררכיה אני חושב שיש הגמוניה (בלעדיות), כלומר שבלי מיומנות הלכתית-עיונית אתה לא רב, יהא אשר יהא הידע שלך בתחומים אחרים. ידע נוסף, מוסיף כמובן, כמו גם ידע בפסיכולוגיה וגישור.
      את כל זה הסברתי בטור עצמו, ואני רק חוזר.

  12. בעניין השינויים בתפקידיו של הרב, הדברים עתיקים. זה לשון ר' אריה לייב יעלין, בהקדמתו לספר "יפה עיניים" (שבת):

    אברך את ה' אשר שם חלקי בין מפיצי דברי תורה ברבים. ולהיות ער ועונה בתלמידים. ועוד אודה י-ה על חסדו וטובו עמדי. כי לא כימים הראשונים האלה לרבנים יושבי על מדין. הרבנים בימי קדם הורמו מעם להקדיש עתותם לתורה ולתעודה וכל רעיוניהם השקיעו במצולת ים התלמוד והלכו מישור בארחות רעיוניהם באין טרדה נצב להם לשטן בדרך. ע"כ הי' לאל יד תבונתם לחדש חדושים למרבה ולבוא עד חקר תבונת חז"ל. לא כן רבני זמנינו אשר יעמיסו העם עליהם משא טרדת עניני העיר. ומבוקר עד ערב צובאים פתח אהליהם המון טרדות רבות. ומה אם עוד יש לפני הרב טרדת עניניו אשר תהלום רקתו. הלא לפלא מה שהרב הזמני יחדש איזה דבר. וכאשר אמרו המושלים בספרי הדרוש על הפסוק "כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע". ע"פ דמיון לאיש קטע יד (גדם) מוביל שי למלך מורה שעות ממעשה ידו האחת הנשארה לו לפליטה. שעצם הכלי לא יתרומם במעלתו על יתר המורי שעות היוצאים מבתי האומנים. אך אם בעליו הגדם עמו הוא לפלא שאיש כזה אימן ידו לעשות כלי מפוארה. כן תפילת העני נפלא משארי תפילות אף שגם תפילתו היא מהולה במחשבות זרות. אך בהביטו אל מראהו שאיש כזה המעונה ומדוכה יכול להעריך תפילה איך שהיא תעלה לרצון וזהו ולא הסתיר וגו' שמע. כן יאמר על חדושי תורה מרבני זמננו. וכל באי שער עירי הרואים אותי כותב חדושים ומסביב יאפפוני המון טרדות מענינים שונים המה ראו כן תמהו על הדבר שאני מקשיב הענינים להשיבם דבר לאשורו ואני כותב על הספר בדיו חדושי תורה. ות"ל מקום יש בראש להניח בו שני ענינים ממינים שונים. וכאילו נעשה עלית קיר קטנה במוח למשכן מחשבת ד"ת אשר שם לא תבא רגל הטרדה. גם בעיני יפלא.

  13. ר'(רעב) מיכאל
    עיקר טענתך
    רב = תלמיד חכם שרואה בהלכה דבר מחיב(לאפוקי מ 'אחר') שמשפיע על אחרים בהלכה או אפילו רק בהנהגה רוחנית (תלמיד חכם שלא משפיע בשום מישור הוא אולי צדיק ניסתר אבל לא רב)
    1. יש נקודת זכות אחת ל"רבנים" האורטודקסים על החילונים או הרפורמים בכך שהם רואים בהלכה דבר מחיב וחלק מהערכים שהם משפעים על הציבור הוא קירוב להלכה וחיזוקה (לפעמים הם מרחיקים אבל גם תלמידי חכמים יכולים להרחיק במקום לקרב) חוץ משלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.
    כך שיש פה משהוא מתפקידם המקורי.
    2. הצד השווה בין כל בעלי התפקיד הרבנים ו"הרבנים" והרבות, המנהיגים והמנהיגות, זה שהם בעלי סמכות ברמות שונות מאדמו"רים בעלי סמכות מוחלטת עד רבה נחמדה ומכילה כל יצור. בעצם מינוים הציבור הממנה מעניק להם סמכויות החלטה (כל שהם)בעלות משמעות על חייו של כל פרט בקהילה, כתוצאה מכך נופלת עליהם אחריות על כל פעולה וכל החלטה שנוגעת לציבור.
    אתה כותב:
    'אם מישהו רואה בי רב, זו מחמאה גדולה עבורי ואני משתדל ואשתדל להיות ראוי לה (אבל אני ממש לא מתחייב לעמוד בסטנדרטים המקובלים, כמו דיבור בנימוס, נאומים פתטיים, חוסר ציניות, היעדר ידידות עם נשים רפורמיות, לבישת איצטלה דרבנן וכו’. לא בכדי אני נוהג לדחות הצעות לתפקידים רבניים)'
    בכך שאתה דוחה הצעות לתפקיד רבני אתה גם דוחה סמכות מכל סוג שהוא, וממילא מוריד מעצמך אחריות ציבורית.
    ניראה לי שלסוג הזה של תלמידי חכמים הומצא התואר החביב ר' (רעב, ביידש) שאומר הנה יהודי תלמיד חכם שאפשר ללמוד ממנו אבל הוא לא יפסוק הוא לא יעשה החלטות ציבוריות, והוא לא יקח אחריות אתה רוצה תקבל אתה לא רוצה לא, אין לו מינוי רישמי הוא לא חיב לך כלום ואתה לא מחויב לו,
    בזה אתה מתלמידו של משה רבנו ע"ה שהיה ר'משה עד גיל 80 ונהיה רבנו בעל כורחו,
    כניראה שאת התואר הנחמד ר' הרפרמים והחילונים לא יאמצו להם, ובכלל איך אומרים ר' בלשון נקבה?
    נ.ב יש לי כמה חברים שקיבלו מינויים רישמיים ברבנות ודינות ורמו"ת וכ"ו באותו יום שקיבלו את המינוי היה אפשר להגיד עליהם קדיש, הם לא התקדמו כמלוא נימה ברמתם האישית והלימודית הם משועבדים לדמות שהם היו לפני שקיבלו את המינוי, אסור להם להשתנות אחרת הם לא האדם שקיבל את המינוי, די עצוב ליראות אברך בן 35 שסיים את התפתחותו הרוחנית.

  14. אם כך, אני שמח שזכיתי לתואר ר'עב. רק אעיר שהנקודה שמפריעה לי אינה האחריות אלא הציפיות הלא מוצדקות שתולים ברב. מה שאני אומר הייתי אומר גם בתור רב, ואני אומר זאת כדי שישפיע (אם כי אני נגד קבלת דברים רק כי מישהו אמר אותם כמובן). הבעיה שלי אינה האחריות והסמכות אלא איצטלה דרבנן, צורת הדיבור וכל מה שמניתי שם.

  15. טור מאוד עמום

    יש כאן עמימות רבה האם מדובר על הגדרת המושג רב במישור ההלכתי, ההסטורי, הבלשני, החוקי וכו
    אם מדובר כאן במישור ההלכתי, יש כאן חוסר גדול במקורות (מקופיא נראה לי שבהלכה יש המושגים חכם או ת"ח, שחייבים בכבודו וכו', רבו מובהק, מרא דאתרא, בי"ד שבכל עיר, וזקני סנהדרין לסוגיהם, יש גם שוטרים שאמונים על היישום (פרשת השבוע), וצריך לברר מבחינה הלכתית כל מושג ומושג, וודאי שרבה רפורמית/ אפיקורס/לא מקפיד על מצוות לא נכנס באף הגדרה שלהם, יעוין רמב"ם הלכות ת"ת וסנהדרין. אפשר שחיסרתי אבל אכמ"ל אני רק מקוה שהטענה ברורה, הגדרה של מושגים הלכתיים עליה להיעשות ממקורות ההלכה ובאופן של דיון מעמיק ולא שטחי)
    אמנם אם מדובר על בירור מושגים הסטורי/בלשני יש לפנות להיסטוריונים ולבלשנים.

    1. גם לי זה הפריע, הוא מתחיל במין סקירה היסטורית של גלגול המושג רב בפי העם, ומנסה לתקן ולהגדיר את המושג רב ההלכתי מבלי להזדקק לשום מקור הלכתי.

    2. הוא לא דיבר על מושג "רב" ההלכתי כי אין כזה דבר. יש מושג של כבוד רבו במובן של רבו של אדם מסוים, ויש מושג של ת"ח. המושג "רב" אינו הלכתי

    3. אכן נכון, הנחתי שהמושג רב פה מתייחס לחכם/תלמיד חכם ההלכתי, ואם לא מדובר על המושג ההלכתי, מה מקום יש לדון בגדרו, כל אחד יגדיר אותו כאוות נפשו, פוסק/מנהיג/מגשר/או מפולפל/חילוני/רפורמי או חתול.

      האם יתכן שמיכאל אברהם פושט את איצטלת הרב שלו ומגיב תחת ניקים כמו ד או ב??

    4. אכן טור עמום כי גם המושג עמום. אני מדבר על מושג מתחום הסוציולוגיה והמטא הלכה ולא מתחום ההלכה. לכן אין טעם להביא כאן מקורות (זה דיון מסדר ראשון). אני גם הבהרתי שאין לי עניין בסמנטיקה. באתי לטעון טענות ולא להבהיר מושגים.

    5. סוגיית מאי עמא דבר היא בעייתית כי השאלה מתי מתייחסים למה שעמא דבר. כשמה שהעמא מדבר מתהווה, כל אחד מנסה להשפיע וכותב את דעתו. אולי בפרספקטיבה ארוכת שנים ניתן לדבר על מאי עמא דבר. כרגע זה בהתהוות.
      מעבר לזה, הכלל פוק חזי מאי עמא דבר נאמר למי שמצוי בספק (אם הלכה רופפת בידף הלוך אחר המנהג). אבל מי שאינו בספק ויש לו עמדה ברורה – למה שיחפש מאי עמא דבר. העמא לדעתי מדבר שטויות.

  16. בס"ד יפה כ"ח א"ב תשע"ח

    רבי משה ישראל מרבני אלכסנדריה (בשנים תקכ"ז-תקס"א) מתייחס לשאלה מנומקת הדנה בתקנות טוליטולא ודמשק בדבר ירושת אישה שנפטרה ששלחה מירקאדה בת שם טוב ערוך. השואלת מגבה את פרשנותה לתקנות במקורות הלכתיים רבים ולפיהם היא דורשת לקבל חלק בירושת אימה.

    הרב משה ישראל דוחה את מסקנתה ההלכתית, אך מתייחס לדבריה בכבוד רב, והוא פותח את תשובתו: 'ראריתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת האשה הכבודה והצנועה וקורין לה חכמה מ' מירקאדה בת היקר ונכבד כה"ר שם טוב ערוך נר"ו, פיה פתחה בחכמה, ופשטה ידה בספרן של ראשונים ואת אחרונים, להפך בזכות עצמה…' (השאלה והתשובה מופיעות בשו"ת חיים שנים לרבי חיים שלמה טארסה, סימן יז הפרשה הוזכרה בתשובה של הראש"ל רבי יצחק נסים בעניין לימוד תורה לנשים, שפורסמה ע"י ד"ר יעל לוין, 'תשובת הרב יצחק נסים בדבר נשים ותלמוד תורה', אקדמות יג [תשס"ג], עמ' 33-56. על השואלת והמשיב והנושא- ראו שם, עמ' 49-50 והערות 81-86)

    נמצאנו למדים שרבי משה ישראל מכנה אישה למדנית בתואר "חכמה" (במקביל לכינוי לתואר "חכם" המקובל אצל הספרדים).

    בברכה, ש"צ לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

    כדאי לציין שהביטוי "וקורין לה חכמה" מתייחס במקורו במשנה למיילדת, ויש כאן אסוציאציה לרעיון שמרביצי/ות הם כמיילדים המסייעים לשומעיהם לחדש תובנות משלהם.

  17. 'וקורין לה חכמה' במובן 'מיילדת' – במשנה מסכת שבת פרק יח, משנה ג.

    בברכה, ש"צ לוינגר

  18. שתי הערות
    א. חדש לי שרב אמור ללמוד את הסגיא עם השואל. בתורה ובגמ' אין לכך סימוכין. אמנם בספרות השו"ת נימקו והרחיבו, אבל שזו חובה?
    ב. השינוי שעבר תפקיד הרב, מרב פוסק לרב מנהיג מקורו אולי בחברה החרדית (החל בחסידית וכלה בליטאית שאימצה שלא מדעת את הסגנון), אבל וודאי שהחברה הסרוגה ניצלה זאת עד תום את שינוי המרענן והריצה אותו קדימה כך שרב אפילו אינו אמור להציג נראות של ת"ח קלאסי (גמ' ופוסקים).

    1. א. זו אינה חובה הלכתית אלא דרך התנהלות נכונה של רב. או שמא חובה מטא הלכתית (חובת האוטונומיה). הפניתי למאמרים שבהם נגעתי בנקודה זאת וקחנה מהם.
      ב. זו הכללה גסה מדיי. רוב הרבנים הסרוגים עדיין נכנסים לקטגוריה המקובלת של רב.

  19. ר' מיכאל שלום,
    הגדרתי רב כחכם דת יהודי, מלומד בן דת אחרת יכול להיות חכם ומשכיל ואפילו בקי בש"ס ופוסקים כאייזנמנגר ימ"ש*, אבל הוא לא יכול להיות רב כשם שיהודי הבקי בנצרות או באסלאם אינו יכול להיות לא כומר ולא שייח. והוא הדין לרפורמי, היות ולשיטתי הוא בן דת אחרת, הוא לא יכול להיות רב גם אם הוא בקי בתורה. (אגב, מפגישותי המזדמנות עם כמה מהם בארה"ב התרשמתי שרובם עמארצים גמורים). וודאי שמי שאינו מחויב להלכה חכם איקרי (אם הוא בקי בתורה) אך רב בוודאי שלא איקרי (ודוגמאות לא חסרות מאלישע בן אבויה ויש"ו הנוצרי ועד ימינו).
    המאמר שצירפת מעניין, אבל לא הבנתי מה הוא קשור לדיון. אינני משפטן, אבל למיטב ידיעתי המשפט המקובל אינו עיר פרוצה אין חומה שכל שופט עושה בו כרצונו. יכול להיות שהוא "גמיש" יותר ממשפט סטטוטורי (ואף בזאת אינני בטוח), אבל בוודאי שיש לו גבולות גזרה ברורים, מקובלים ומחייבים, שאם לא כן אין חוק ואין משפט כלל. הרפורמים אינם נכללים בדת היהודית אפילו אם תגדיר את ההלכה כסוג של "משפט מקובל", כיון שהם אינם מאמינים באף אחד מעיקרי האמונה היהודית (לא לפי הרמב"ם, לא לפי ר' חסדאי קרשקש ולא לפי ר"י אלבו) ואינם רואים את עצמם מחויבים להלכה כלל. מבחינתם התורה וההלכה הן מיתולוגיות עתיקות ומכובדות (אולי), אבל ממש לא חוק מחייב, אפילו לא במובן של המשפט המקובל. לכן הרפורמה אינה זרם ביהדות, אלא דת שפרשה ממנה. חכם דת רפורמי אינו יכול להיקרא רב אלא בשקר ומרמה.
    אולי טעיתי כשבחרתי בפיסיקה להשוואה (כיון שתחום זה קרוב אליך). אם אתה טוען שבפיסיקה אין היררכיה לא אתווכח (כי אינני פיסיקאי). בתחום שלי, כלכלה, יש. אבל כלל לה התייחסתי להיררכיה. כל מקצוע והדרישות שלו. בסה"כ טענתי שרב הוא חכם דת יהודי שיש לו ידע מינימאלי בכל התורה וידע ספציפי בענפים שבהם התמחה, מבלי להיכנס להגדרת סף הידע המינימאלי. נראה לי שבסה"כ מצאנו (סוף סוף) משהו שעליו אנו יכולים להסכים. לא חייבים לחפש מחלוקות ומריבות בכל מחיר…

    ובעניין אחר – אין לי שום כוונה לדחוק בך לקבל על עצמך תפקיד רבני. זה עניינך ועניינה של הקהילה שתקבל אותך עליה. מה שמפליא אותי הוא הנימוק. על פי זכרוני, כללי ההתנהגות והאתיקה שמציב הרמב"ם לת"ח (הלכות דעות פ"ה) אינם מותנים בהחזקת משרה רבנית.

    _____________________________
    *יוהאן אנדריאס אייזנמגר (1654 – 1704) – גרמני שלמד 19 שנים בישיבות בהולנד בתואנה שהוא מבקש להתגייר, וחיבר את "היהדות המגולה" (Entdecktes Judenthum), אחד מכתבי הפלסתר הנאלחים ביותר שנכתבו אי פעם נגד היהדות וצוטט כמעט בכל גליון של ה"שטירמר" הנאצי. (כיום נותרו ממנו עותקים בודדים בכל העולם, אחד מהם אצל אמי שתח', שריד מספרייתו העצומה של סבי הי"ד שהועלתה באש ע"י הפשיסטים ההונגרים ימ"ש).

    1. אז מה אם הרפורמים לא מקבלים את עיקרי האמונה של הרמב"ם, ר"ח קרשקש, ור"י אלבו? כשר"י אלבו הציג את העיקרים 'שלו' באותו זמן היו רק את עיקריהם של הרמב"ם ור"ח קרשקש. אז הוא היה בן דת אחרת לשיטתך?

    2. נראה לי שאנחנו חוזרים על עצמנו. אבל כללי ההתנהגות שמציב הרמב"ם הם הנחיות ולא הלכות, וככאלה יש לבחון אותם בנסיבות. זאת לעומת ציפיות של הציבור שלא מאפשרות לך לנהוג כפי שאתה רוצה או חושב לנכון.

  20. עזוב הגדרות וכינויים, אני תוהה, מה ערכן בעיניך, של כריזמה ורגישות רוחנית? האם אדם שנחון בהן יכול לקרב אנשים לאלוהים, גם אם אינו עילוי ובקיא בלימוד גמרא, ראשונים ואחרונים, או שאלה הן תנאי בלעדי ? זה חוקי בעיניך, מה שעשו הבעל שם טוב ותלמידיו? האם אתה מקבל את נצרכותה של תופעת החסידות על הרקע החברתי וההיסטורי שבו נוצרה? מה תאמר על דרשותיו המבריקות של השפת אמת? ושל הריז'ינאי? (משפחתי משני הצדדים הם חסידים) ושל ר' צדוק הכהן מלובלין ומורו האישביצאי? האם כוחו של הרב קוק נמדד בסברותיו הלמדניות או באופן שבו התבונן על העולם הרוחני של עצמו ושל אחרים, בעודו משתמש בידע שלו בתורת החסידות ובתורת הקבלה?
    זוהי תגובה לפוסט שלך שפורסם היום. אני באמת מנסה להבין את עמדתך מעבר לטיעונים הלוגיים של משולש שאינו מעגל וחשה שבהיתפסות הלוגית הזו יש התחמקות.
    תכל'ס – השאלה היא האם 'רב' במובן טְעוּן המשמעות המנהיגותית והדתית והידענית של היום הוא מקצוען בגמרא, עם 'שכל של תורה' – או יכול להיות דבר אחר. למעלה מכך – השאלה אם העולם רחב יותר מדף גמרא עם ראשונים ואחרונים, ורב צריך להבין את הרוחב הזה. הרי אתה תקרא רב לכל ראש ישיבה חרדי, על אף שחסרים לו רבדים מהותיים בהבנת העולם וממילא – אלוהים. אז מה זה הדבר הזה, ומה מקורו? תמהני, בקיצור.

    לא קראתי את הפוסטים על החסידות. עוד לא הספקתי לחפש אותם.

    1. שלום ח'.
      אני לא כל כך מבין את טענתך. הכרתי בחשיבותו של מנהיג רוחני, אלא שהבחנתי בינו לבין רב במשמעותו המקובלת. מנהיגים רוחניים קיימים ונחוצים בכל קהילה ובכל חברה (אם כי לא לי). לדעתי אין הרבה הבדל בין מנהיג רוחני של קהילה אורתודוקסית מודרנית למנהיג נוצרי-מודרני או חילוני. האדמו"רים מילאו פונקציה כזאת, ואם מישהו רוצה בה – שיהיה לו לבריאות. אבל מה לזה ולרב?
      יסוד הדברים כמובן אינו רק סמנטיקה. בעיניי אכן שכל של תורה יש רק בהלכה, ואין בלתה. כל השאר, חסידות, מחשבה, תנ"ך וכדומה, לדעתי אינו תורה (טוב, גם על כך כתבתי הרבה. ועוד תפגשי זאת בספר השני והשלישי), אלא לכל היותר חכמה (או שרלטנות). אלו תחומים שיכולים להיות חשובים (לדעתי לא כל כך), אבל מה להם ולתורה? זה אוסף אינטואיציות אנושיות-רוחניות בלי שום קשר לתורה. הם משתמשים בפסוקים כאוות נפשם כדי לומר דברים (בד"כ בנאליים לדעתי), אבל לא לומדים את הפסוקים. כל אלו יכולים לדבר בפני כל קהל שהוא בכנסיית כל הדתות בדיסלדורף (אגב, זו לא ביקורת אלא תיאור).
      אני אכן אקרא רב לכל ראש ישיבה חרדי, למרות שתהיה לי ביקורת עליו במישור של הבנת העולם ורוחב הדעת (וגם על כך תכתבי ועוד תקראי). זה רב פגום שלא הייתי נותן לו לקבל החלטות הלכתיות ואחרות. לעומת זאת, מנהיג קהילתי-רוחני אינו רב בכלל. זו דמות אוניברסלית שאין לה קשר מהותי ליהדות 0אלא במישורים חיצוניים, כמו ז'רגון ומקורות השראה). כעין מה שאומרים שיהודי דתי שרוצח הוא דתי שסרח, אבל דתי שאוכל טריפות אינו דתי. ולדעתי זה לגמרי נכון (דומני שהסברתי זאת בערב שהנחית לגבי הגיור).

    2. עשית רדוקציה חריפה, שלא לומר הגחכה לרבי של העגלונים, נענועיו ומופתיו.
      רב (!) שמלמד חסידות בדור שלנו פונה לאנשים שלא די להם במה שיש לראש הלמדני להציע. הוא לא רק "מנהיג רוחני" אנמי אלא מביא כוח ועוצמה של תורה. התעלמת מדבריי על השפת אמת הרב קוק וכו. לא תשכנע אותי שעוצמתו של הרב קוק נעוצה בעיקר בלימוד הגמרא וההלכה שלו.

      הייתי פעם במשרדו של רב רפורמי. איש סימפטי אבל בור ועם הארץ. מעל שולחנו היתה תלויה ממוסגרת תעודת יורה יורה ידין ידין.
      על מה נבחנת? שאלתי אותו בפליאה.
      תשובתו כללה את פרקי אבות, אולי עוד כמה דברים. לא זוכרת כי התאמצתי להישאר מנומסת. אבל ככה נראה רב רפורמי. רב במובן של מורה מוסמך ליהדות ו(חלק מ) ענפיה.

    3. אני לגמרי איתך ביחס לרבנים רפורמיים.
      לגבי חסידות יש לי ביקורת קשה שפירטתי אותה בפוסטים שעוסקים בה.
      ולא אמרתי שעוצמתו של הרב קוק היתה בלמדנות שלו. אמרתי שהרבנות שלו היתה בלמדנות שלו. אין קשר לאנמיות. לא אמרתי שמנהיג רוחני הוא בהכרח אנמי. מה שאמרתי שבעיניי זו לא תורה אלא משהו אוניברסלי. וכי מנהיג קהילתי חילוני הוא בהכרח אנמי? אני לא חושב. הוא יכול להיות כריזמטי בדיוק כמו הרב קוק. אבל הוא לא יהיה למדן כמוהו.

    4. אחפש ואקרא
      אבל יש פה משהו שאתה שב ומתחמק ממנו. הרב קוק הוא מה שהוא לא בזכות משפט כהן. לא יעזור.

    5. ח', אני חוזר וכותב ואת חוזרת שוב ושוב על אותו דבר. לא אמרתי שהרב קוק הוא מה שהוא בזכות משפט כהן. היכן אמרתי זאת? מה שאמרתי שהכריזמה שלו היא לא הצד הרבני אלא המנהיגותי-רוחני שבו. במילים אחרות: הוא רב בזכות משפט כהן ומנהיג רוחני בזכות כל השאר. אני רק חוזר שוב על מה שכבר כתבתי. כעת אוסיף עוד משהו, שבלי הצד הרבני שלו הוא גם לא היה יכול להיות הוגה בעל משמעות בצד הרוחני-מנהיגותי. הדעת תורה שלו באה משם. זה כבר קשור למה שכתבתי כאן.
      אגב, גם הרב שג"ר, עם כל התנגדותי לתפיסותיו (בעצם להן אני בד"כ מסכים, רק לעוגן הפילוסופי אני מתנגד, או בעצם טוען שהוא לא קיים), זכה במעמדו בגלל הלמדנות שלו. בלי זה, הפילוסופיה שלו היתה משהו אוניברסלי בעלמא.

    6. בוקר טוב.
      קראתי אמש את הפוסט על החסידות שכתבת בעקבות השיעור של מרב טובול-כהנא, ואת (רוב) השרשור הארוך של התגובות מתחתיו. דברים שניסיתי לומר נאמרו שם כך ואחרת לכן אזוז הצידה מהוויכוח ואנסה להבהיר את הסתייגותי בכמה נקודות קצרות.
      א. איני בקיאה בחסידות כלל, אבל לאורך חיי יצא לי ללמוד טקסטים חסידיים שחידשו לי דברים בעולם ובתורה (לימוד!) ולא שמשו גלולת הנעה נפשית או עמוד טלפון בלבד.
      ב. באשר לתואר 'רב', ייתכן שהמחלוקת בכל זאת סמנטית ותו לא שכן איני חולקת על כך שיש כאלה המתכּנים רבנים והם בורים בתורה. אני מאמינה שמי שלומד תורה ברצינות ולאורך זמן, רוכש 'שכל של תורה' והיא משפיעה על כל דרכיו ועל הלך מחשבתו ולימודו והתנהלותו בחיים. נוכחותו של כזה בקהילה, כפי שכתבת יש בה השפעה וכו' וכו'.
      רק תוהה, אני כאישה לומדת ומלמדת, נחשבת כמלמדת תורה על אף שלא חבשתי את ספסלי בית המדרש לאורך שנים כאותו 'רב' רצוי? נדמה לי שטענת שלא כך. בסדר. האם יכול 'להתפלק' לי בטעות לימוד תורה אמיתי? ככה, בטעות, כשאני זוכה לכוון לאמיתה של תורה, או חלילה לאמיתה של איזו אגדה והדרך שבה היא משתלבת עם החלק ההלכתי בסוגיה? רק שואלת, ואולי זה מוביל לשאלה נוספת הקשורה באותם רבנים-בורים-יחסית: האם אפשר לרכוש דעת תורה באופן חלקי? אתה חי באווירה מסוימת, סופג, לומד. לא את כל העסק, אבל חלקים ממנו, האם זה יכול לעבוד? הוא לא לגמרי רב, רק קצת רב. פֶּרח – רבנים שלא הבשיל. עוצמת ה'תורה' שלו לא תהיה כזו של מי שהמית עצמו באהלה של תורה, אבל יהיה שם ריח של תורה. יש מציאות כזו? האם יש חלקיות בדבר הזה, שנקרא דעת תורה? אני עצמי לא בטוחה שיש.
      יש אולי עוד נקודות, אבל אין לי פנאי כעת להאריך בהן. מן הסתם עלי לקרוא את הפוסטים שלך על מהי תורה ומהי לא תורה, או אז אבין למה אתה מזיז הצידה תנ"ך ואגדה, ורק ההלכה והגמרא רלוונטיות.
      יום טוב.

    7. שלום ח'.
      א. אשמח לדוגמה לטקסט וחידוש כזה. בד"כ כשמובאות הדוגמאות (כמו שניסיתי להוציא מאנשים שם) אני יכול להראות לך שלא למדת ממנו כלום. או שזה משהו שהזדהית עמו כבר קודם או שלא תקבלי אותו גם כעת. הסיבה לכך היא שמדובר בוורטים ולא בראיות, ולכן אם אני לא מסכים לדבר עצמו למה שאסכים אם השפת אמת כותב זאת? לדעתי זה מאפיין גם לימוד תנ"ך ואגדה (וראי שם את הדוגמאות שניסו להביא לי ללא הצלחה).
      ב. השאלה מהי תורה? כלומר האם לימוד מוסר, מחשבה או הלכה, נותן גם הוא שכל של תורה? לדעתי לא. ושוב, הסיבה לכך היא שבתחומים אלו הלומד לומד את עצמו ולא שום דבר אחר. כפי שכתבתי למעלה, אם המסקנה היתה נראית לו הוא ימשיך לקבל אותה כמובן, אבל אם לא – הוא לא יקבל אותה גם אחרי הלימוד כי לא מדובר בראיות אלא בוורטים. לכן אי אפשר לקבל שכל אחר ממה שכבר יש לי אפריורי(ת) מלימוד כזה. תורה שמשנה את האדם זו רק הלכה ועיון תלמודי.
      אנא אל תגררי אותי לאבסורדים. לא אמרתי שלא יכול להתפלק לימוד תורה אמיתי. לכל אחד יכול, כולל כומר נוצרי או חכם זן. התפלקויות אינן ענייננו כאן. השאלה מה יכול לעצב חשיבה תורנית ייחודית ולשנות את דרכי חשיבתי באופן מהותי.

  21. לא הבנתי עדיין איך רב ביהדות האורתודוקסית שמטיפה לצניעות האישה, ובמיוחד הנשואה שמחויבת להצניע את הצד הנשי שלה מגברים שמא תעורר הרהור מיני אצל גבר זר, מנהל שיחה כה בוטה על הנושאים שחזל כנראה דנו בהם בבית המדרש ולא עם עמיתה למקצוע.
    האם על נשים דתיות מוטלת חובה להצניע עצמן ואילו לרבנים דתיים יש רשות לנהל שיחות בנושאים שמעוררים הרהור עם נשים שלא לקחו על עצמן את עול הצניעות?
    האם שיחה כזו עם אישה שרואה עצמה מחויבת לגדרי צניעות היתה יכולה להתקיים?האם השיח האינטימי הזה לא היה עבירה על דיני צניעות?

    1. אם לא הבנת, בשביל זה אני כאן.

      1. דיני צניעות לא נועדו למנוע הרהורים מגברים. זהו איסור של "לפני עיוור" ולא דיני (?) צניעות. ההשלכה היא שכאשר אישה הולכת באופן סביר ומתעוררים הרהורים אצל גבר זר זו בעיה שלו. שייזהר בעצמו. הוא הדין אם מישהו מנהל שיחה סבירה עם אישה ואף מפרסם אותה לכל הרוצה בכך, ואצל אחרים מתעוררים הרהורים שונים. שייזהרו. זו בעיה שלהם.
      ראה כאן: https://www.bmj.org.il/userfiles/akdamot/29/_1.pdf
      2. בעיניי השיח הזה ממש לא בוטה, אלא אפלטוני לגמרי. הוא נזקק למינוח מיני כי זו המטפורה המתאימה, כפי שגם חז"ל והמקרא משתמשים בו. אנשים צנועים באמת, לא כאלה היסטריים (כנראה בגלל חוסר צניעות עמוק בתוכם), לא מתרגשים משיח כזה כל עוד הוא ענייני. הכל נמצא ב"ראש הכחול" של האנשים. אגב, כשתראה אותי רוקד עם אישה על כתפיי כמו שעשו אמוראים, נוכל אולי לדבר על חריגה שלי מדרכם של חז"ל. עוד אוסיף שגם אין לי בעיה לחרוג מדרכם, כל עוד זו לא הלכה פסוקה וכל עוד הנסיבות אצלי שונות מאלו ששררו אצלם.
      3. חז"ל לא ניהלו שיח כזה עם נשים, פשוט מפני שנשים לא היו בביהמ"ד. היום נשים כן נמצאות שם (לשמחתי), ולכן לדעתי לא נכון לצנזר את השיח התורני ולהימנע משיח אפלטוני שכזה רק בגלל חששות כגון דא. אפילו לו היתה כאן בעיה של ממש, הייתי אומר על כך שליכא דרכא אחרינא. כך לומדים תורה.
      4. שיחה כזאת בהחלט יכלה להתקיים עם אישה שמקפידה על צניעות. עובדה שכאן היא אכן התקיימה (תמר אישה מאד צנועה). כמובן שאם תגדיר הקפדה על דיני צניעות באופן שכולל הימנעות משיחות כאלה או אז אתה ודאי צודק ששיחה כזאת לא יכלה להתנהל עם אישה שמקפידה על דיני צניעות. עם הגדרות איני מתווכח.

      ככלל, יש כאן דבר מוזר. אני ה"בלתי צנוע" רואה בשיח הזה משהו טבעי ואפלטוני לגמרי. ואילו כל ה"צנועים" שמטיפים לי כאן בהיסטריה, רואים בו משהו מיני ומעורר. והלוא דבר הוא, לא? אולי זה מחייב בדיקה של גישתכם לנושא הצניעות.
      פעם בא אדם לקוצקר ושאל אותו מדוע הוא לא זוכה לכבוד למרות שהוא בורח ממנו (כמאמר חז"ל הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו). הקוצקר ענה לו: זה בגלל שאתה מסתכל אחורה. לעתים בריחה ממשהו מעידה על כך שאתה לוקה בו. מלחמה היסטרית וקנאית נגד משהו מעידה שיש אצלך משהו פגום בנושא הזה. מי שאדיש לכבוד הוא הבורח האמיתי ממנו. ומי שמנהל שיח ענייני ואפלטוני מסוג זה באופן טבעי ולא רואה בכל מקום דמונים מיניים הוא הצנוע האמיתי. ודוק היטב.

  22. אם כבר כתבת, אספר כי אשתי נתקלה בטור הקודם מודפס על השולחן, וכמעט זרקה אותי מהבית… אני מנסה להבין איך ה'לפני עוור' קשור כאן לאשה.
    מה שכתבת בסוף אינו מוזר כלל, ובלי להתייחס לעצם המקרה שלך חלילה. הצנוע הוא רגיש יותר ומתעורר מינית מכל פירצה קטנה. הבלתי צנוע "מצליח" להגיע לשלב שרמת פריצות "נמוכה" כזו היא משהו טבעי ואפלטוני לגמרי. [וכמובן יש שלב גבוה יותר של קאקי חוורי, ומי יכול לומר כן על עצמו?!].

    1. אז צריך לתת לה גם לקרוא את ההבהרות והדיון.
      ומה שכתבת בסוף, היא הנותנת. האם זה לא דורש בדיקה של הגישה לצניעות? לדעתי כן. אם בפועל זה לא מעורר אותי אז אין בעיית צניעות. אם כן, הגישה הפתוחה מצליחה יותר.

  23. יש את המשל הידוע על העיוור שיכול להסתכל בשמש או על המכונאי שלא נבהל מכתמי שמן, הוא נדוש, אך לעתים אי אפשר שלא להשתמש אתו. ומכל מקום צר לי שאני כותב כזאת לגבי ת"ח חשוב ורב (עם כל המאפיינים), אך אני מדבר רק לגופו של טיעון.
    אגב, אני מסכים שיש בעיה בגישה לצניעות, והחברה החרדית בסולם עולה לכיוון הקיצונים כמו גור או מא"ש מעלים את הרף בצורה שאינה כדעת תורה וכשכל הישר, אבל אי אפשר לתלות כל ביקורת של צניעות בקצה הרצף. בפרט לא כשאתה שומע את זה מכמה וכמה מעריצים וכותבים כאן.

    1. אני מבין את הטענה ולא מסכים לה. העובדה שרבים חשים כך בעיניי מצביעה על בעייה בתפיסת הצניעות. אני גם לא חושב שמדובר בהתעוררות הרהורים אלא בתגובה אינסטינקטיבית לסוג כזה של דיון ודיבור שנראה לא צנוע. ועל כך אני אומר שהמצב דורש שינוי לדעתי. כשנשים נכנסות לביהמ"ד זה דורש יתר פתיחות ומוכנות לדבר. כמובן שאם אדם חש שמתעוררים אצלו הרהורים אסורים שייזהר (בגבולות הליכא דרכא אחרינא). אבל ההתקוממות האינסטינקטיבית (שלהתרשמותי זה העיקר כאן) לא נכונה בעיניי.
      כך למשל אני מניח שאשתך שראתה את החומר על השולחן לא התעוררו בה הרהורים אסורים. אלא זה היה נראה לה פס נישט. לכן אני אומר שזו שאלה של גבולות נורמטיביים ולא של הלכה או איסורים. ואם בכלך עסקינן, שווה לבדוק האם הגבולות ניצבים במקום הנכון.

      וחוצמזה באמת ובתמים אני מקווה שאין כאן מעריצים, שלי או של מישהו אחר. אני נגד הערצה. ואם בכל זאת יש כאן ובכל זאת הם נמנים על אלו שמבקרים אותי – זה סימן טוב.

    2. בס"ד כ"ח באב ע"ח

      לרמד"א – שלום רב,

      מבלי להתייחס ספציפית לביטויים שעליהן נמתחה ביקורת כאן –

      על פניו נראה, שכשנשים נכנסות לשיח התורני, צריך להיזהר יותר מדיבורים העלולים להתפרש כבעלי אופי מיני, עם כל הרגישות היום כלפי הטרדה וכיו"ב – כדאי להיות מן הזהירים ולא להיחשד ח"ו ברמיזות לא אפלטוניות, ומי שכבר נכווה בחשד באפיקורסיות, צריך להיזהר מלהיחשד במיניות 🙂

      זאת ועוד, כשהשומע/ת אינם באותה רמת שליטה במקורות כשל האומר, עלולים דברים להיות מובנים לשומע שאינו כל כך בקי במקורות אחרת לגמרי מכוונת האומר. כפי שקרה לפני כשנה שאחד אמר לאחיו: 'בזה אני בר-פלוגתא שלך', וזר שהקשיב להם הבין שכוונתו: 'אני בפלוגה שלך', דהיינו: 'אני איתך', ההיפך הגמור מכוונת האומר.

      וכמדומני שכבר הצעתי לך בעבר (בהקשר לבעייה אחרת) לתת לאחת מבנות משפחתך לקרוא את הפוסטים לפני פירסומם ברבים, כדי לקבל 'פידבק' איך הדברים נשמעים בעיניו של מי שפחות שקוע בסגנון הלמדני או הפילוסופי. אפילו התורה טרחה להתבטא ב'לשון בני אדם' :)..

      בברכה, ש"צ לוינגר

  24. הרב מיכאל כותב: "והנה, כשמישהו שם על השולחן את הדברים ביושר, הוא מואשם שאינו נאמן להלכה."
    לטעמי אמירה משונה. הערמה והסתרה מהציבור הרחב היא חלק אינטגרלי מההלכה. לשים את הדברים על השולחן ביושר הוא אכן חוסר נאמנות להלכה. יתכן שלבן זמנינו זו לא נראה התנהלות נאותה אבל נראה לי שבהסתכלות ביושר על עולם ההלכה מראה שאכן מושגי ההתנהלות הנאותה שלה שונים מאלה שלנו.

    1. אתה כנראה חדש באתר. כבר כתבתי כאן לא פעם שזו אכן דרכה של ההלכה, ויש לי עליה ביקורת קשה (לפחות על יישומה בזמננו). ההלכה אינה מה שעולה ליטרלית ממקורות ההלכה, אלא אופן היישום הנכון שלהם לימינו.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button