הכרת תודה פילוסופית

דוד כתב:
כתבת שה' נתן לנו כלים, מה שלא נכון לגבי כולנו..ובמחברת בכל מקרה כתבת שזו הכרת תודה פילוסופית שנובעת מהזיקה האונטולוגית שיש בינינו, ככה שזה בכל מקרה שונה ממה שכתבת עכשיו, שמדובר בסוג של הכרת תודה, אני לא מבין מאיפה ההשוואה להורים שלא באשמתם נטשו את ילדם, פה, מה שזה לא יהיה שה' עשה (את חלקנו נטש, לחלקנו נתן כלים להתמודד עם החיים) זה לא דומה להורים וילד, וממילא ההשוואה על הזכות האונטולוגית גם לא נראית לי נכונה.

וגם עוד שאלה היא, עד כמה? כמה אהיה מחוייב לה' מאותה הכרת תודה פילוסופית? כי ברור שיש לי קצת חיוב לעשות מה שההורים (מההשוואה) אומרים, אבל לא הכל, לא הייתי בחיים מתפלל כל הזמן אם הורים שלא דאגו לי כשהייתי קטן היו מבקשים…

מה עניין שמיטה אצל הר סיני?! כאן שאלת מדוע הוא נטש אותנו, ואמרתי שהוא לא. במחברת דיברתי על הסיבה מדוע לעבוד אותו והצעתי הכרת טובה פילוסופית.

מידת הכרת הטובה הפילוסופית היא כמידת התלות. מכיון שהתלות שלנו בקב"ה היא מוחלטת – הוא עשה אותנו ואת העולם כולו, והכל עומד מחמתו ועליו, לכן המחויבות היא מוחלטת.

כאמור, אשמח לדיון במרווחי זמן הגיוניים יותר.

האם הדיעה הסוברת שממזר פטור מכיבוד הורים
בעצם סותרת את תיאוריית הכרת הטוב הפילוסופית

אין קשר. ההלכה היא קטגוריה שונה מסברות ערכיות-אונטיות. גם אם אין חיוב הלכתי יש חיוב מסברה.
הנה המחברת מציעה לך כמה הסברים:
ראשית, במישור ההלכתי הפסוק, בשולחן ערוך נפסק במפורש שאפילו ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו (יו"ד סימן רמ סעיף יח). קביעה זו דווקא תומכת ומחזקת את תיאוריית הכרת הטוב הפילוסופית/האונטית: שהרי אף על פי שהממזר סובל מנזק ומחיסרון קשה שנכפו עליו בעצם יצירתו עקב חטא הוריו, עצם הזיקה האונטולוגית של היצירה ("הוא עשך") יוצרת מחויבות שאינה תלויה בשאלה אם ההורה היטיב עמו או הרע לו.

באשר לדעות ההלכתיות הפוטרות (כגון אלו הפוטרות מכיבוד אב רשע או ממזר לפי חלק מהשיטות), אין בהן כדי לסתור את הניתוח האונטולוגי, מביטוי של אחת משתי אפשרויות:

השתתת המצווה ההלכתית על יסוד שונה: עמדות אלו עשויות להבין שמצוות כיבוד הורים ההלכתית אינה מעוגנת בזיקה האונטית, אלא בהכרת הטוב המוסרית (גמילת חסד תחת הטבה) או בהיות ההורה נציג של הקב"ה ("עושה מעשה עמך"). כשההורה חוטא ומזיק, יסודות אלו פוקעים.
מנגנון של קיזוז נורמטיבי: גם אם מקבלים את קיומה של הזיקה האונטולוגית כעובדה מטפיזית, ניתן לראות במעשה הרע והמזיק של ההורה גורם המייצר "קיזוז" נורמטיבי. במצב כזה, הפגיעה הקשה מפקיעה מההורה את הזכות לדרוש את מימוש המחויבות, מבלי להכחיש את עצם קיומו של הקשר הישותי-אונטולוגי שביניהם.

אז בקשר לתשבות הקיזוז הנורמטיבי
אז בקשר לבורא שברא מישהו בעל כרחו
וטוב לו שלא נברא משנברא נאמר גם על כולם
והוא סובל בזה העולם סב נוראי
אז אצטט מהבינה ששלחת
"במצב כזה, הפגיעה הקשה מפקיעה מהבורא את הזכות לדרוש את מימוש המחויבות"

ציטוט משובש: מפקיעה מההורה (ולא מהבורא). הסמכות של הבורא מוחלטת יותר ולכן אין ללמוד עליה מההורים. אבל ייתכן שיהיה אדם שיגיע למסקנה שברמת סבל קשה מאד הוא לא מוכן לציית גם לבורא.

ואז הוא צודק? שאין לבורא שום לגיטמציה לדרוש ממנו?

יש להבחין כאן בין שני מישורים נפרדים: המישור המטאפיזי-אובייקטיבי והמישור האנושי-המעשי.

במישור המטאפיזי-אובייקטיבי, הלגיטימציה והסמכות של הבורא נובעות מעצם היותו הסיבה היסודית לקיומנו ומקור המציאות כולה ("הוא עשך"). הזיקה האונטית הזו היא עובדה מטאפיזית אובייקטיבית, והיא אינה תלויה בשאלה אם האדם סובל, נהנה, או סבור שטוב לו שנברא. לכן, במישור האונטי הטהור, האמירה כאילו "אין לבורא שום לגיטימציה" אינה נכונה; הזיקה והסמכות מעצם היצירה אינן נעלמות.
אמנם במישור האנושי-המעשי, כאשר אדם שרוי בסבל קיצוני וקשה מנשוא, נוצר קונפליקט חריף בין יכולת העמידה והספיגה שלו לבין הציווי. במישור זה, אם אדם מגיע למסקנה שברמת סבל כה קשה הוא אינו מסוגל או אינו מוכן עוד לציית, אי-הציות שלו מובן כהכרעה אנושית במצב קצה. אבל זו הבנה פסיכולוגית ולא משהו ערכי.

לא מובן
הרי בהנתן, על אדם מסוים, שעצם בריאתו, היא עצם גרימת הסבל הנוראי ביותר שהיה יכול להיות לו,
אז
בהנתן גם האמור לעיל, ואני מצטט "גם אם מקבלים את קיומה של הזיקה האונטולוגית כעובדה מטפיזית, ניתן לראות במעשה הרע והמזיק של ההורה גורם המייצר "קיזוז" נורמטיבי".

אז למה לא שייך להשליך זאת גם על הבורא

ומה שאמרת
"במישור המטאפיזי-אובייקטיבי, הלגיטימציה והסמכות של הבורא נובעות מעצם היותו הסיבה היסודית לקיומנו ומקור המציאות כולה ("הוא עשך")… הזיקה והסמכות מעצם היצירה אינן נעלמות."

הזיקה והסמכות אינן נעלמות, אבל כאמור לעיל גבי הקיזוז נורמטיבי, הרי גבי הבורא הזיקה והסמכות הם מעצם היצירה, אז למה בהנתן שהיצירה היא רק שיא הרוע,
אז מהיכן ההנחה הפילוסופית והערכית הזו שהנחת, שגם אם מישהו יצר אותך אך ורק לרע לך, אז אונטית פילוסופית אני מחוייב לו? לאו כל כמיניה, ואם אמרו לא מדובשך ולא מעוקצך, פה נאמר לא מעוקצך ולא מעוקצך
וכי אם נאצי או חמסי שראה אותי בבור עומד למות, וחמל על זה שאני אמות מהר והיסורים יגמרו, והחליט להוציאני ולהתעלל בי כמה שיותר, ו"בזכות" זה אני חי, וסובל בלי סוף הרבה יותר,
האם פילוסופית אני חייב לו הכרת הטוב?
האם עצה הבריאהאו ההלצה היא לא מתקזזת בשום סבל נוראי, גם במישור פילוסופי וערכי?
אני מקווה שהלחתי להבהיר עצמי, יען איני בעל דברים כמוך.

איני מבין מה לא היה ברור במה שכתבתי. מה טעם לחזור שוב? אמרתי שהזיקה אליו מוחלטת יותר משל ההורים ולכן לדעתי אינה מתקזזת. ועדיין במישור הפסיכולוגי אני מבין אם מישהו בכל זאת מורד עקב חיים קשים במיוחד.