כשהמקרא עצמו קוטע את שרשרת המסירה של מעמד הר סיני

התגובה אינה מבססת את הנקודה שבמחלוקת: שרשרת מסירה ציבורית ורציפה של זיכרון מעמד סיני.

ראשית, הטענה שעורך מאוחר היה בהכרח מסתיר את סיפור מציאת הספר אינה תקפה. אין צורך להניח "קונספירציה" או זיוף מכוון מלכתחילה. יתרה מזאת, סיפור על מציאת ספר עתיק במקדש יכול דווקא להעניק סמכות עתיקה לספר ולרפורמה הנעשית בשמו. לכן עצם הכללת הסיפור אינה מוכיחה רציפות היסטורית של המסורת.

שנית, אפשר לקבל ש"לא שמעו" פירושו "לא צייתו". אלא שגם אי-ציות לתורה אינו ראיה לכך שזיכרון ההתגלות ההמונית בסיני הועבר ברציפות מדור לדור. אלה שתי טענות שונות.

שלישית, הטענה שהציבור "ידע היטב" על ספר שאבד ושמציאתו הייתה "זיהוי של אבדה מוכרת" אינה נאמרת בטקסט. מלכים מספר שחלקיהו מצא ספר, שהוא נקרא בפני יאשיהו ושבעקבותיו נערכו חידוש ברית ורפורמה. הוא אינו מתאר את העם מזהה את הספר מכוח מסורת שעברה ברציפות מאבותיו. העובדה שהמלך קיבל את סמכותו של ספר שנמצא בבית המקדש בידי הכהן הגדול אינה מוכיחה שרשרת מסירה עד סיני.

רביעית, הטענה שלמרות אובדן הספר "הזיכרון על סיני המשיך לעבור בעל פה" היא בדיוק הדבר שצריך להוכיח. ייתכן שכך היה, אך האפשרות אינה ראיה. ההשוואה ליהודי ברית המועצות אינה פותרת זאת, משום שבמקרה שלהם יש לנו ראיות היסטוריות עצמאיות לקיומה של המסורת לפני תקופת הדיכוי ולאחריה; אי אפשר להשתמש באנלוגיה כדי למלא פער היסטורי שאותו מבקשים להוכיח.

לכן אין צורך לטעון שהתורה הומצאה בימי יאשיהו או שמעמד סיני בוודאות נשכח. הטענה מצומצמת בהרבה: אם "שרשרת המסירה" מוצעת כראיה לכך שמעמד סיני התרחש, יש להוכיח שהשרשרת עצמה התקיימה מדור העדים ועד התקופות המתועדות. פרשת יאשיהו אינה מספקת את החוליות האלה, והניסיון להשלים אותן באמצעות ההנחה ש"המסורת בוודאי המשיכה בעל פה" מניח מראש את מה שהטיעון אמור להוכיח.

מסורת יכולה להיות קדומה בלי להיות רציפה, ורציפה בלי שהאירוע המסופר בה התרחש. לכן הוכחת קדמות כלשהי של מסורת סיני עדיין אינה הוכחה לשרשרת עדות בלתי-קטועה עד למעמד עצמו.

אתה מניח לכל אורך הדרך שאני מבסס על האמונה שלי על מסורת רציפה. אני לא. הסברתי בכמה מקומות שטיעון העד כשלעצמו אינו נטול משקל אבל בהחלט לא חזק דיו. אמונתי מבוססת על מהלך מלמעלה (טיעון פילוסופי על מציאות אלוהים שברא את העולם, וצפוי שיתגלה) ומלמטה (המסורת שמגיעה אלינו שהוא אכן התגלה) שנפגשים.
טענתי היסודית בקשר לספר של יאשיהו היא שהתיאור המקראי של מציאת ספר התורה מעיד שהייתה להם מסורת שהיה ספר ואבד. אחרת לא סביר כל הבכי והנהי והחרדה שמתוארת שם. לכן אפילו הפרשה הזאת שלכאורה מאתגרת את תזת המסורת אינה באמת מאתגרת אותה. היא לא מספיקה כדי להוות הוכחה למסורת, אבל כאמור איני משתמש בה לצורך זה. השאלה האם כל הפרטים בספר הם אותנטיים אינה חשובה בעיניי. מבחינתי מה שחשוב הוא עצם המעמד ומתן משהו מהקב"ה. אם לזה קראת מסורת קדומה אבל לא רציפה, אז בהחלט די לי בזה.
ועוד הערה. התנ"ך עצמו מדבר על מסורת לגבי מעמד הר סיני ולכן העורך, בין אם במזיד או בשוגג, לא סביר שישתול שם תיאור שהורס את התזה שלו.

אבל הטענה שהמייסד של התנך היה מצנזר את החלק הזה לא מובנת שהרי זה קודם כל בהנחה שזה אדם אחד כתב הכל, יכול להיות לדוגמא שאדם בזמן יאשיהו כתב ספר תורה שערבב גם דברים שידעו לפני (מקדש כהנים וכו..) ומאז שזה התקבל סופר של המלך או משהו כזה כתב את סיפור השכחה. ויותר מזה אם אפילו נגיד שזה היה אדם אחד אז אני חושב שהוא חייב לכתוב את זה כך שהרי אם אני רוצה לעבוד על עם שלם שאבותיו שכחו איזה מסורת ארוכת שנים ולי יש את הספר שנשכח אז הייתי מתאר את זה בצורה שזה מתואר ביאשיהו ולא מוחק את זה