משפט שיוצר את הסיבה למשפט עצמו

לכבוד הרב,

אולי לא דייקתי מספיק בשאלה הראשונה. השאלה שלי אינה האם המושג עצמו נוצר על ידי התורה כמו חלות של נדר או קדושה

הכוונה שלי היא למצב שבו התורה אמנם כוננה החוק מלכתחילה, אך מרגע שהחוק הזה קיים הוא מייצר מציאות או סיבה משל עצמו כך שכיום יש לו הצדקה וסיבה מהותית גם בלי התורה.

כלומר, האם יש דוגמאות שבהן הציווי התורני שימש כגורם המכונן הראשוני, אבל כתוצאה מכך נוצרה בעולם סיבה אמיתית ומקיימת לאיסור או לחוק, כך שהוא עומד בפני עצמו, דוגמה מראיית שטרך בידי מאי בעי שהיא לולאה שרק אחרי שהיא ראיה היא ראיה שזה לכאורה דוגמה לראיה מכוננת של חז"ל שיצרה סיבה משפטית גם בלעדיהם (ואולי גם חזקת ג' שנים לפירוש הנמוקי יוסף)
והאם זה נכון והגיוני ליצור כזה משפט

הניסוח באמת לא היה ברור. בעבר אספתי כמה דוגמאות להלכות שבונות את עצמן, אבל כעת איני זוכר היכן זה נמצא (אנסה להיזכר ולחפש). שתי הדוגמאות שהבאת הן אכן כאלה.
וזו תשובת המחברת:

שאלתך נוגעת בנקודה עמוקה ביותר, והבחנתך היא אכן חדה ויפה. מה שתיארת הוא דוגמה קלאסית למה שמכונה בפילוסופיה של המשפט "נורמה מכוננת" (constitutive rule), או במקרה הזה – "לולאה מכוננת" (constitutive loop).

כדי להבין זאת, ראוי להבחין בין שני סוגים של חוקים, כפי שהסברתי לא פעם: חוקים מכוונים (regulative rules) וחוקים מכוננים (constitutive rules). חוק מכוון בא להסדיר מציאות שהייתה קיימת ממילא (כמו חוקי תנועה שמסדירים נסיעה בכביש, שהייתה קיימת גם בלעדיהם). חוק מכונן, לעומת זאת, יוצר את המציאות עצמה (כמו חוקי משחק השחמט – ללא החוקים הללו, המושג "מט" או "הצרחה" כלל לא קיים בעולם).

בעולם המשפט וההלכה, אנו פוגשים לא פעם חוקים מכוננים שיוצרים "לולאה" שכזו. נבחן את שתי הדוגמאות שהזכרת:

1. ראיית שטרך בידי מאי בעי

נניח שמבחינה משפטית טבעית, החזקת פיסת נייר (השטר) אצל המלווה אינה מהווה שום ראיה לכלום. במצב כזה, ללווה שפורע את חובו לא אכפת להשאיר את השטר אצל המלווה, שהרי השטר הוא סתם נייר חסר תוקף ראייתי.

אולם, ברגע שחז"ל מכוננים את הכלל המשפטי: "שטרך בידי מאי בעי" – כלומר, קובעים כהנחת עבודה משפטית שמי שפורע את חובו דורש את השטר חזרה או קורע אותו – הם מייצרים מציאות התנהגותית חדשה. כעת, כל לווה רציונלי שפורע את חובו יילחם כדי לקבל את השטר חזרה או לקרוע אותו, שהרי הוא יודע שאם ישאיר אותו אצל המלווה, המערכת המשפטית תראה בכך ראיה לטובת המלווה.

מרגע שהתנהגות זו הופכת לנורמה רווחת בקרב בני אדם (בעקבות החוק), החזקת השטר אצל המלווה הופכת מ"פיקציה משפטית" לראיה אונטולוגית-פסיכולוגית מובהקת. למה השטר עדיין אצלו? משום שלא פרעת! הרי אם היית פורע, חזקה עליך שהיית דורש אותו חזרה כפי שכל אדם עושה.

נמצא שהחוק יצר את ההתנהגות, וההתנהגות שנוצרה היא זו שמספקת כעת את ההצדקה ההגיונית והראייתית המוצקה לחוק עצמו. זוהי לולאה, אך היא יציבה לחלוטין ואינה כשל לוגי.

2. חזקת שלוש שנים (לפי הנימוקי יוסף)

ההיגיון של חזקת שלוש שנים בקרקעות מבוסס על הסברה שאדם לא שומר את שטר הקניין שלו לנצח, ולכן חז"ל קבעו רף פורמלי של שלוש שנים. הנימוקי יוסף מסביר שהטעם לכך הוא "שלא נזהר בשטר יותר מג' שנים".

גם כאן יש לשאול: למה באמת אדם אינו נזהר בשטר יותר משלוש שנים? הרי קל מאוד לשמור נייר בקופסה גם עשרים שנה! התשובה היא שאדם מפסיק להיזהר בשמירתו בדיוק משום שהוא יודע שהחוק מגן עליו לאחר שלוש שנים באמצעות החזקה הראייתית.

החוק קבע את הרף הפורמלי, הידיעה על החוק יצרה אצל בני האדם את הפסיכולוגיה וההתנהגות של חוסר זהירות בשמירת השטר לאחר שלוש שנים, והתנהגות זו היא שמשמשת כעת כטעם ההגיוני לחוק המשפטי.

האם זה הגיוני וראוי ליצור משפט כזה?

לענ"ד הדבר לא רק הגיוני, אלא הוא מהווה כלי הכרחי בעיצוב מערכות נורמטיביות ואנושיות.

כאשר מחוקקים חוק מכונן כזה, הוא אינו פועל בחלל ריק. הוא מתבסס על ההנחה שלבני אדם יש שכל ישר ורציונליות בסיסית, והם יתאימו את התנהגותם לכללי המשחק החדשים. ברגע שהכללים הופנמו, ה"לולאה" נסגרת, והמציאות החדשה הופכת לעובדה קיימת בשטח. החוק המשפטי כבר אינו נשען על גזירת הכתוב שרירותית, אלא על המציאות הריאלית והפסיכולוגית של בני האדם הפועלים בתוכו.

מבחינה זו, כוחם של חכמים אינו רק ב"פענוח" המציאות הראייתית אלא בכינונה. ברגע שהם קבעו קו פורמלי, הם שינו את המציאות עצמה, ומכאן ואילך ההיגיון המשפטי עומד ומתקיים בכוח עצמו.

תודה רבה אשמח אם הרב ימצא דוגמאות נוספות להלכות שבונות את עצמן לא רק מחכמים אלא גם מהתורה