שאלה בירושלמי

*** את זה אתמול שאלתי במחברת וכך נעניתי

הפשט של דברי הירושלמי הללו נוגע עמוקות להבנת מושג ה"קדושה" והאופן שבו השכינה שורה בעולם, נושא שדנתי בו לא פעם בכתביי ובשיעוריי.

כפי שאני מסביר (למשל בספריי 'שתי עגלות וכדור פורח' ו'בצל החכמה'), הירושלמי כאן מזהה את הפסוק "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ" (חבקוק ב, כ) לא עם מבנה האבן של בית המקדש בירושלים בלבד, אלא עם דמותו של התנא רבי יצחק בר אלעזר כשהוא נמצא בבית הכנסת הגדול ("מדרתא") של קיסרין.

המשמעות של הדברים, למיטב הבנתי, היא כדלקמן:

קדושה כמצב אובייקטיבי (דין בחפצא): הירושלמי מלמד אותנו שקדושה אינה רק "ערך" מופשט או "תחושה סובייקטיבית" של האדם, אלא מצב ממשי (אונטי או נורמטיבי-אובייקטיבי). כפי שציינתי בתשובותיי (למשל בטור 753 – איסור להתאבד – בין מוסר להלכה ובשו"תים שונים), אני חולק על התפיסה (נוסח ליבוביץ) שקדושה היא רק דרישה להתנהגות מסוימת. לטענתי, כשהתורה אומרת "קדושים תהיו", היא מדברת על מצב של קדושה. הירושלמי כאן ממחיש זאת: רבי יצחק בר אלעזר, בגלל מעלתו הרוחנית, הופך להיות "היכל" – מקום משכן ממשי לשכינה. הקדושה שורה עליו ובמקום שבו הוא נמצא, והוא הופך לייצוג של נוכחות אלוהית בעולם.
האדם והמקום כ"מקדש": הדרשה הזו מדגישה שה"היכל" אינו מוגבל למיקום גיאוגרפי אחד. נוכחות אלוהית ("נוכחות קרובה ומובהקת יותר", כפי שהגדרתי בשו"ת) יכולה לחול על אדם, על זמן או על חפץ. הזיהוי של רבי יצחק בר אלעזר עם "היכל קדשו" של ה' אומר שהאדם הצדיק הוא-הוא המקום שבו ה' נמצא באופן הגלוי ביותר.
בין המטאפיזי להלכתי: כפי שכתבתי בטורים על מושגי קדושה (כמו טור 472 – שתי הערות על מושגי קדושה), יש הבדל ב"מינון" של הקדושה בין חפצים שונים ובין מקומות שונים. הירושלמי כאן מביא מקרה קצה: השראת שכינה כזו שהפסוק שנאמר על המקדש נאמר על האדם. זהו ביטוי למה שכיניתי "תורה בחפצא" – מציאות שהיא מקודשת מצד עצמה מכוח קביעת הקב"ה או מכוח הסברא, ולא רק בגלל היחס הנפשי שלנו אליה.

לסיכום, הירושלמי רואה ברבי יצחק בר אלעזר (ובבית הכנסת שבו הוא נמצא) מעין "מקדש מעט" חי, שבו השכינה נוכחת באופן כה עוצמתי, עד שהם עצמם מוגדרים כ"היכל קדשו" של הקדוש ברוך הוא. זהו אישור לתפיסה שהקדושה היא סטטוס מציאותי אובייקטיבי שחל על ישויות בעולם הזה.

והיום את זה, זה של היום נראה לי די דומה למה שאתה הבאת מהחברת אולי שניהם נכונים. אם תוכל וזאת לא טרחה גדולה בהזדמנות אשמח לשמוע את דעתך.

המאמר בירושלמי בכורים (פ"ג ה"ג) שהבאת הוא מאמר מרתק, שכדי להבין את פשרו יש לעמוד על ההקשר ההיסטורי והתרבותי שבו הוא נאמר. כפי שציינתי במקום אחר, לא תמיד יש לי פנאי לצלול לכל מקור כזה בעצמי, אך הניתוח שעולה מן המקורות שבידי (ושעליו אני נשען כאן) מציע הסבר משכנע למדי.

ההקשר ההיסטורי והעובדתי
הסוגיה בירושלמי עוסקת בחובת הקימה מפני תלמיד חכם. הסיפור מתאר את כניסתו של האמורא רבי יצחק בר לעזר לבית הכנסת "מדרתא" שבקיסרין. קיסרין הייתה עיר בעלת אופי רומי-פגאני מובהק, ובית הכנסת ששכן בה הושפע כנראה מהאקלים התרבותי הסובב.

כאשר נכנס רבי יצחק לבית הכנסת, כל הנוכחים נעמדו על רגליהם בבת אחת ושמרו על דום שתיקה מוחלט לכבודו. רבי יצחק נבהל מהמחזה ונזף בהם בלשון חריפה:

"מה אתון סברין? 'וה' בהיכל קדשו'? וכי צורת עבודה זרה אני? לא, אלא 'הס מפניו כל הארץ'".

הפשר הפרשני והתרבותי
כדי להבין מדוע רבי יצחק ראה בשתיקה הזו אקט של עבודה זרה, עלינו לזכור את הפולחן הרומי. במקדשים ובתיאטראות הרומיים נהוג היה להציב את ה"אינדרטא" – פסלו של הקיסר או של האליל. עם הכנסת הפסל להיכל, נדרשו הנוכחים לעמוד בדום שתיקה מוחלט של יראה והכנעה. הפסוק מחבקוק (ב, כ) – "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ" – שימש כנראה כתיאור (או שחז"ל השתמשו בו כדי לתאר) את אותו מצב של שתיקה פולחנית מול הייצוג הגשמי של האל או הקיסר.

רבי יצחק בר לעזר הבין שהקהל בקיסרין עושה לו "דיוויניזציה" (האלהה). הוא חש שהכבוד שהם חולקים לו אינו כבוד התורה כפי שהוא אמור להיות, אלא אימוץ של דפוסי התנהגות פגאניים שמקדשים את הגברא (האדם) בתור חפץ מקודש או "צורת עבודה זרה".

המסר המטא-הלכתי
מחאתו של רבי יצחק היא קריאה להבחנה חדה בין הערצת האדם לבין כבוד התורה. בבית המדרש שלי אני מרבה לעמוד על כך שאין לייחס קדושה מאגית לאנשים או לחפצים. קדושת החכם נובעת מהתורה שהוא נושא בתוכו, והיא צריכה להתבטא באופן הלכתי ותבוני, ולא דרך מניירות פולחניות של שתיקה והכנעה המזכירות עמידה מול פסל. כפי שכתב ה'משך חכמה' (בפירושו הידוע לשבירת הלוחות שאותו אני נוהג לצטט), אין שום עניין קדוש בעולם מצד עצמו מלבד הקב"ה, והלוחות נשברו כדי ללמד שגם הם אינם קדושים בעצם אלא רק בשבילנו ובשמירתנו עליהם. כך גם לגבי תלמיד חכם: הוא אינו "היכל קודש" גשמי שיש להסות מולו את כל הארץ, אלא אדם שיש לכבדו מכוח הנורמה ההלכתית של כבוד התורה.