ביקורת על אתיקה קאנטיאנית

הטענה הפסיכולוגית שעומדת בבסיס הביקורת שהצגת — לפיה האדם לעולם אינו מונע מצו תבוני אפריורי טהור אלא תמיד פועל מתוך תשוקה, פחד או אינטרס — היא טענה שאני מתמודד איתה בהרחבה, ואני דוחה אותה מכל וכל. ראה טור 120 – האם יש מעשה ללא מניע.

לדעתי, אי קבלת האפשרות של מעשה מוסרי שנעשה אך ורק מתוך הכבוד לצו (פעולה אלטרואיסטית טהורה), מרוקנת את המוסר מתוכנו. רבים טוענים, בדומה לביקורת שהזכרת, שמאחורי כל פעולה חייב לעמוד מניע פסיכולוגי, דחף או אינטרס כלשהו. אך אם המעשה נעשה בשביל לספק דחף או אינטרס — אפילו אם זהו אינטרס "נאצל" כמו השקטת נקיפות מצפון או סיפוק רגשי — הרי שזו אינה פעולה מוסרית טהורה, אלא פעולה תועלתנית או אגואיסטית מורחבת. פעולה מוסרית (כמו גם מעשה דתי בעל ערך) מוגדרת ככזו שנעשית מתוך מחויבות לצו הקטגורי, ולא כדי להשיג משהו אחר.

את הפער שעליו אתה מצביע, בין ההכרה של ה"מצפון התבוני" (מה ראוי לעשות) לבין ה"דחף" לפעולה, אני מגשר באמצעות ההבחנה בין 'יצר' ל'רצון', או במונחי ספר התניא: בין 'נפש בהמית' ל'נפש אלוקית'.

הנפש הבהמית פועלת בדיוק כפי שהביקורת מתארת: היא נגררת אחרי דחפים, יצרים, תשוקות ואינטרסים. אדם שפועל רק על פי אלו, גם אם הם דחפים חיוביים (כמו חמלה טבעית או הרצון להיטיב), מתנהל כ"בהמה טובה" או כ"כבשה". מדוע? משום שהוא אינו מקבל הכרעה אוטונומית, אלא פשוט נמשך אחר טבעו.

לעומת זאת, הנפש האלוקית מייצגת את האדם הבוחר והריבוני. ההכרה השכלית-מוסרית קובעת מה נכון לעשות, וה"רצון" הוא הכוח שמקבל את ההכרעה להוציא זאת לפועל. הרצון האנושי איננו דחף או תשוקה; הוא פונקציה רוחנית שייחודה בכך שהיא לוקחת את התכלית (המעשה הראוי) ומתרגמת אותה לסיבה שמניעה את הפעולה. אינני זקוק לתשוקה או ל"עורמה" כלשהי כדי לפעול; ההכרה בכך שהדבר הוא אמת וראוי כשלעצמו, היא טעם מספיק עבור הרצון החופשי לחולל את המעשה.

אמנם, חשוב לי להדגיש: אינני טוען שאנו נדרשים להיות רובוטים קרים או לכבות את הרגשות והתשוקות שלנו כדי להיחשב מוסריים. אין שום מניעה שהרגשות, התשוקות והאינטרסים שלנו יהיו מסונכרנים עם החובה המוסרית. אדרבה, זהו מצב אידיאלי — מה שהרמב"ם מכנה "המעולה", אשר טבעו ותשוקותיו נוטים באופן ישיר לעשיית הטוב, להבדיל מה"מושל בנפשו" שנאלץ לכבוש יצרים רעים. מותר ורצוי לרתום את הרגש (ואולי גם מוסדות חברתיים כמו הנישואין שהזכרת) כדי שיעזור לנו וימשוך אותנו לכיוון החיובי.

ההבדל טמון במוטיבציה לפעולה. גם אם התשוקה קיימת והיא דוחפת אותי לעשות את המעשה הנכון, השאלה הקריטית היא מדוע בסופו של דבר אני מבצע אותו. אם אני מבצע אותו בגלל התשוקה וההנאה, איבדתי את הערך המוסרי הטהור של המעשה (זו תהיה פעולה של הנפש הבהמית). האדם השלם הוא זה שגם כאשר יש לו נטייה טבעית התואמת למוסר, הוא עדיין מבצע את המעשה מתוך כך שההכרה התבונית אומרת לו שזהו הראוי. המבחן לכך הוא ברור: אם יום אחד אתעורר והתשוקה הזו תיעלם או תתהפך, האם עדיין אבצע את חובתי? אם התשובה היא כן, הרי שמה שהניע אותי באמת היה הכבוד לצו התבוני, ולא התשוקה שהתלוותה אליו.