האם בעלי התוספות הרמוניזו את התלמוד שלא בצדק?

תודה רבה על התשובות, הרב.

לגבי 2, זו בדיוק נקודת הביקורת שלי, מדוע אנחנו לומדים "אותו" (את הבבלי כספר) ולא את כותביו? הרי התלמוד אינו ישות מנותקת ממי שיצרו אותו, אלא תוצר של חכמים, שנועד לשקף את דעותיהם ואת המשא ומתן ההלכתי והלמדני ביניהם.

גם אם מקבלים טקסט כסמכות מחייבת, השאלה היא איך נכון לקרוא אותו. אם ידוע לנו שהסוגיות לא שעברו עריכת־על שנועדה ליצור הרמוניה מלאה ביניהן, מדוע שנאמץ מתודה שמניחה מראש את ההיפך הגמור? ניסיון ליישב באופן שיטתי כל סתירה עלול לכפות על הטקסט מערכת אחידה שלא הייתה קיימת בעולמם של בעלי הסוגיות, ובכך דווקא להרחיק אותנו מהבנת דבריהם. כמובן לשיטת הרב שלומדים את הבבלי ולא את כותביו אין בכך בעיה (לכאורה), אבל בדיוק על זה הביקורת.

קבלת הסמכות של התלמוד כספר לא אמורה לטמון בחובה המצאת מציאות סוציולוגית-היסטורית שלא הייתה ולא נבראה. אפשר לכבד את התלמוד כספר הלימוד והפסיקה המרכזי של העם היהודי, ומנגד להכיר בכך שהוא אסופה פלורליסטית ורב-קולית של דיונים, שבה סוגיות רבות עומדות בפני עצמן ואינן בהכרח חלק ממערכת הרמונית אחת. יש הבדל עצום בין פרשנות יצירתית לבין עיוות המציאות, כלומר, קבלת הסמכות שלו אינה יכולה להפקיע את האמת ההיסטורית של אופן היווצרות הטקסט וכוונת כותביו. לקחת אסופה פלורליסטית של מחלוקות וכפייה עליה בדיעבד של הרמוניזציה מלאכותית – זו לא קבלה נכונה של התלמוד, אלא קריאה שמכחישה את כוונת כותביו. להפוך את ההרמוניזציה לאמת אובייקטיבית על האופן שבו הגמרא נוצרה (כפי שקרה בעקבות התוספות)– זו כבר קפיצת מדרגה תמוהה עד מאוד.

נ.ב אגב, קצת נסחפתי בעקבות הביקורת, וברור שגם אם התלמוד לא עבר הרמוניזציה, אין פירוש הדבר שכל סוגיה סותרת את חברתה. אבל נראה לי שהרעיון הכללי מובן.

הסברתי. התלמוד מקבל את משמעותו מזה שקיבלנו אותו כקודקס וכמסגרת מחייבת של ההלכה. לכן מה שחשוב הוא מה שכתוב בתלמוד ולא מה חשב רב אשי.

תודה רבה הרב.

גם אם קיבלנו את התלמוד כקודקס מחייב, השאלה איך נכון לקרוא ולפרש אותו עומדת בעינה. העובדה שקיבלנו אותו מסבירה מדוע אנחנו מחויבים לו, אבל אינה מתירה את הרצועה להתעלם מהשאלה "מה חשב רב אשי?".

למשל, אם קיבלתי קוד תוכנה שנכתב ב־C++ והוא כולל קודקס מחייב, האם עצם העובדה שקיבלתי אותו עליי מצדיקה ניסיון לפענח אותו באמצעות Python? הרי קבלת הקוד אינה מצדיקה קריאה שמתעלמת מהחוקיות הפנימית שלו.

בה במידה, קבלה של ספר חוקים אינה מתן רישיון לעוות את הכללים ואת ההיסטוריה הטקסטואלית שלו. אם התלמוד הוא אסופה רב-קולית ופלורליסטית (במובן מסוים), קריאה נכונה שלו חייבת לכבד את הרב-קוליות הזאת. כפיית הרמוניזציה בכוח אינה לימוד המכוון להבנת הקודקס באמת, אלא כתיבה מחדש שלו בלי להודות בכך. ובמילים אחרות, הקבלה צריכה להתאים לדרכי הפרשנות הנאותות של הקודקס.

אתה מניחמשמשמעותצהטקסו היא כוונת מחברו. לא. יש לו משמעות כשלעצמו. ראה מאמרי על הרצניטיקה של טקסטים קנוניים (תתעלם מתזות ההשגחה שם).