הגישה האפלטונית

כאשר האדם רואה את סבתו מולו – הזיהוי אכן מתבטא בתנועות של נוירונים, אך שם יש הסבר מהי הסיבה שגורמת לכך שהנוירונים נעים, כיון שהעין קולטת את התמונה של הסבתא ומעבירה אותה למוח, וזה גורם לכך שבתודעה נוצר רושם מופשט של תמונה של סבתא, ומכאן אנו מסיקים על קיומה של סבתא גם בעולם החיצוני, אך כאן – הרי הנשמה קולטת את המושגים ישר מעולם האידיאות האפלטוני, אז מהו התפקיד של המוח כאן?

זו סתם התעקשות. הקליטה הזאת מתבטאת במוח. אם אתה מניח שהרוח לא משפיעה על המוח אתה מניח דה פקטו מטריאליזם.

מחילה אם אני לא מבין משהו, אך על פניו זה נראה ממש מוזר, איזה הסבר בעולם יש לכך שאינטראקציה בין הנשמה לבין איזו אידיאה רוחנית מופשטת תגרום לנוירונים לנוע במוח? אולי אני פשוט לא מבין מספיק במדעי המוח?

אין שום קשר להבנה במדעי המוח. מדעי המוח פועלים במסגרת פיזיקליסטית. אבל דואליזם מניח שיכולות להיות השפעות רוחניות על המוח. בתמונה הדואליסטית, החשיבה נעשית על ידי השכל ולא על ידי המוח. אדם חושב באמצעות המוח כמו שהוא הולך באמצעות הרגליים.

ברור שזה כך לפי הגישה הדואליסטית, אך כיצד זה עובד בסופו של דבר? האם בגלל שהנשמה שלי פגשה איזו אידיאה המוח מניע נוירונים? מה הקשר בין זה לזה? ודוק: אני לא שואל כיצד זה קורה, שהרי הדואליזם האינטראקציוניסטי מאמין שזה כן קורה איך שהוא, אני שואל למה זה קורה, איזו סיבה בעולם יש שמפגש עם אידיאה כל שהיא יגרום לתנועה של נוירונים במוח? זה נשמע דבר מוזר.

אני לא בטוח שאתה עצמך מבין את שאלתך, אבל אני ממש לא מבין אותה. השכל שלי מביט באידאות, ומפעיל את המוח כדי לעבד את מה שתפס ולהשליך השלכות.

מחילה על ההטרדה, אבל מדוע הוא צריך להפעיל את המוח? הרי המוח הוא הכלי דרכו עוברות התמונות שמצולמות על ידי העיניים לנשמה, אבל אם הנשמה תופסת באופן ישיר – מדוע צריך פה את המוח? מעבר לזה, כיצד הנשמה תופסת משהו שקורה במקרה הקונקרטי והמסוים שלפנינו? מה לנשמה ולמקרה הזה?