ויכוחים על פשט ודרש בתורה

חשבתי דבר לתאר תולדות הויכוח הלוחמני על פשט ודרש בתורה ואיני יודע אם כולו פשיטא הוא מעיקרא ומאי קמ"ל, או רק פשיטא בדיעבד, או צולע על ירכו וכו'. אפשר שתודיעני דעתך?
 
בויכוח על פשט ודרש בתורה יש שני אגפים, אגף נגד חז"ל ואגף נגד תורה מסיני. באגף כנגד חז"ל הטענה היא שחז"ל בדרשותיהם הענפות זייפו את כוונת הקב"ה נותן התורה שנראה לעינינו שכוונתו כך וכך לא כדברי חז"ל, והיא טענת הקראים, ולזה חז"ל עונים להם שיש בידם מסורות ועמקו מחשבות הקב"ה לקיים בספרו שני כוחות פשט ודרש. באגף כנגד תורה מסיני הטענה היא שהתופעה של קיום שני מישורים פשט (פשוט) ודרש (מורכב יותר) היא טבעית במצב של תורה אנושית. ביצירה אנושית הכותבים בזמנם לא התיימרו להתחכם ולא היה בכוחם גם להתחכם כך, ורק אחרי שהתורה התפשטה והתקבלה הסתחררו האמונות והחלו לייחס לה מורכבות רבה. כלומר ביצירה אנושית שהתקבלה נראה מתבקש לגמרי שיתפתחו שני רבדים פשט ודרש, ואילו ביצירה אלוהית יכל הקב"ה באותה מידה לקיים רובד אחד עם איחוד כל מה שחשוב ובצורה יותר גלויה שהרי לא להטעותנו בא. ולזה בני דת יהודית עונים להם להד"מ אלא יש בורא ויש תורה ויש סיני ובידנו היא עד היום והקב"ה אכן יכל להחליט הכל ובסוף החליט לקיים בספרו שני כוחות פשט ודרש בוודאי טעמו עימו ואולי גם הטעם ידוע לנו. [וטענת החילונים היא שאם היפותזה אחת חוזה א' והיפותזה שניה חוזה א' או ב' (ובפרט שיש עדיפות לב') והתרחש א' זה אישוש להיפותזה הראשונה, והיינו גרירה סטטיסטית]
 
ובויכוח הזה עומדת השאלה האם שיטת הפשט היא שיטה שעומדת בצורה עקבית ומלאה, כלומר האם אפשר לפרש עקרונית את כל התורה בכל מקום (כל מקום לחוד יתפרש יפה, סתירות אולי יישארו בצ"ע) בלי להיזקק לדרשות של חז"ל (גם אם אולי כן למסורות נחוצות אחרות). אם שיטת הפשט היא שיטה שזנה את עצמה ואינה נזקקת לשולחנם של אחרים אז מייד נפתחים שני האגפים הנ"ל: אגף הטוענים שחז"ל שקר, ואגף הטוענים שהתורה שקר.
 
בעבר הויכוח היה באגף הראשון, והויכוח הזה עם הקראים לא היה כה קשה. המחלוקת עצמה קטנה יותר כי הם הודו ברוב הדברים דהיינו בורא ותורה וסיני ועם ישראל ואולי גם מסורות נחוצות, ורק כפרו במקצת. וגם הסיכון שיטעו אחרים אינו גדול כל כך כי כלל העמדה הקראית לא החזיקה בעוד מגוון טיעונים חזקים ולא החזיקה בכלי השפעה חזקים. אולם מאוחר יותר מוקד הויכוח נטה לאגף השני, והויכוח הזה עם החילונים הוא כבר כן קשה. המחלוקת עצמה גדולה כי החילונים כופרים הכל בורא-משגיח ותורה וסיני וחז"ל. וגם הסיכון שיטעו אחרים גדל יותר, כי העמדה החילונית ככלל כנגד התורה מחזיקה בעוד כמה טיעונים לא מבוטלים כגון מצד ביקורת המקרא וכו' וגם מחזיקה בכלי השפעה חזקים.
 
אם הויכוח עבר אגף, אז התקדים של גדולי ישראל מפרשי הפשט שעסקו בו בהרבה ופירסמוהו והעמידוהו על רגליו ונראה כשיטה עצמאית ומספיקה הוא כבר לא רלוונטי, כי היום אנו עומדים בויכוח אחר שבו תוחלת הסיכון גבוהה הרבה יותר.
 
מה דעתך לגבי התיאור הזה? האם סביר והאם חבוט. [בפרט על החוליה שקיום שני רבדים פשט ודרש פשוט וגלוי כנגד מורכב ומכוסה נותן חרב ביד הטוענים ליצירה אנושית שרק מאוחר תלו בה מורכבויות, ועל החוליה שעל אף תקדימים מוסכמים מגדולי ישראל לעסוק בפשט בצורה שיטתית יש קבוצות חזקות ביהדות שנרתעות מלהעמיד את הפשט כנוכח וכשיטה עצמאית ומספיקה, וזאת כי נשתנה הויכוח ונשתנתה תוחלת הנזק].