ישלח שרשיו‎

בקר טוב
הערה נוקדנית, בפרק על הזמן כתבתם על שמונת ימי החג, סוכה היא רק לשבעת ימי החג.
לגבי החלוקה בין דאורייתא לדרבנן,  אעתיק ברשותך דברים שכתבתי על רש"י
הלכות דרבנן כפשט הכתובים בפירוש רש"י על התורה
במספר מקומות בפירושו לתורה, רש"י מביא הלכות דרבנן שנראה שהוא מבין שהם פירוש הפסוק.
דוגמאות לכך:
בפרשת אמור, ויקרא כג:כו:
(כג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה': ס
ופירש רש"י: זכרון תרועה – זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות,נ לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל:
וכתב הרמב"ן: אבל כל זה אסמכתא מדבריהם, ומפורש אמרו (שם לד ב) הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן
וכן בפרשת בהעלותך, במדבר י:י:
וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
וברש"י שוב פרש את הפסוק כמוסב על מלכויות זכרונות ושופרות שהם מדרבנן: אני ה' אלהיכם – מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם הרי שופרות, לזכרון הרי זכרונות,ז אני ה' אלהיכם זה מלכיות וכו':
בפרשת בהר, ויקרא כה:ט:
וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם:
ופירש רש"י: ביום הכפורים – ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש, אלא לומר לך תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד:
כלומר שבראש השנה שחל להיות בשבת תוקעים בבית דין בלבד, ומשמע שכך הוא הדין מדאורייתא.
הרמב"ן במקום כתב: והנה הרב מפני בקיאותו בתלמוד והכל לפניו כשולחן ערוך, אינו חושש וסותם הברייתות, והן מטעות לשאר בני אדם. שידוע הוא וברור בגמרא (ר"ה כט ב), כי התקיעות כולן, של ראש השנה ויום הכפורים ואפילו של רשות, מותרות הן בשבת לפי שהיא חכמה ואינה מלאכה, ותוקעין היו בדין תורה בשבת של ראש השנה ושל יום הכפורים בכל מקום:
ניתן למצוא דוגמאות נוספות, ואביא עוד דוגמא שונה במקצת:
בסוף פרשת שלח, בפרשת ציצית, כתב רש"י : וזכרתם את כל מצות ה' – שמנין גימטריא של ציציתז שש מאות, ושמונה חוטים וחמשהח קשרים הרי תרי"ג:
מנין שמונה הקשרים בציצית לא נזכר בגמרא, במנחות לט ע"א נאמר: תאנא: הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה. והראשונים במקום מסבירים שהגמרא נאמרה בזמן שהיתה תכלת, אולם בזמן שאין תכלת אין הקפדה על מספר הקשרים, ואנו נוהגים בחמשה קשרים. רש"י הסביר את הפסוק במנהג שאינו מתאים לדין תורה המקור.
שיטת הרמב"ם בהלכות ממרים סוף פרק ב היא שמי שמקיים מצווה דרבנן וסבור שהיא דאורייתא, עובר על בל תוסיף. נראה שרש"י לא סבר כדעת הרמב"ם, כי לדעת הרמב"ם הפירוש של רש"י עלול להטעות את הבריות. הרמב"ן בדברים ד:ב סבר גם כן כרמב"ם ולכן מובנות השגותיו על רש"י. עדיין נותרת השאלה, מדוע רש"י, כפשטן, פירש פסוקים בעזרת הלכות מדרבנן?

האם התייחסתם לרמב"ן על שבות? אני הייתי מאוד עסוק בימים האחרונים, וכתוצאה מכך עייף (לא בן חורין) ואני מצליח לקרוא בעיון הנרצה