כשרות וטבעונות

האם בעל העסק נאמן לומר לי שהעסק כשר? כלומר האם להאמין לו?

אין כללים הלכתיים בעניין זה, כי באיסורים לא מדובר בעדות אלא בהתרשמות. לכן אתה יכול לשאול אותו ספציפית (לא להסתפק באמירה כללית של כשר), ואם אתה מתרשם שהוא דובר אמת אז תאמין לו.

אם הוא עצמו לא שומר כשרות לעצמו, אז כבר פסק בשו"ע:
החשוד לאכול דברים האסורים בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם.

כפי שכתבתי, אין בזה כללים ולכן אי אפשר לפסוק בזה הלכה. זו שאלה של נאמנות ושכנוע ולא שאלה הלכתית פורמלית. ע"א נאמן באיסורים אינו עדות במובן ההלכתי המקובל.

ע״א נאמן באיסורים אינו עדות במובן המקובל, אך זו גם כאן יש כלל שהחשוד על הדבר אינו נאמן. וזה הגיוני, כי אפילו אם הבן אדם לא שקרן, יש סיכויים גבוהים שהוא לא מודע או לא שם לב לפרטים חשובים, או שכח או עיגל פינות (אפילו במקומות עם תעודת כשרות, הרבה פעמים יש בעיות כשרות משמעותיות. אז קל וחומר).

כל השיקולים הללו אכן הגיוניים, וכל אחד יכול להחליט בעצמו האם הוא השתכנע או לא. אבל זה לא בגלל שיש כלל הלכתי כזה.

אגב, יש כמה ראיות לזה שהכלל שהחשוד על הדבר אינו מעידו לא נובע מחשדות לשקר אלא הוא כלל פורמלי בדיני עדות.

זה לא מאוד רחוק מלהיות בשר שנתעלם מן העין. אם הוא עצמו לא שומר כשרות ואין מי שמשגיח, לך תדע אם הוא לא מאפשר פעם לחברים לעשות אירוע במסעדה עם אוכל מבחוץ או אם הוא לא נותן לעובדי המשרד הסמוך להוציא ארוחה למשרד ולהחזיר את הכלים אחר כך (תוך שימוש במיקרוגל המשרדי הטרף), ואלה מעשים שבכל יום. כך שגם אם אין כלל של עדות חשוד, מי שעושה כך מסתכן באכילת מאכלות אסורים בין אם הוא משכנע את עצמו להאמין או לא. ובסופו של דבר זה מה שחשוב, לאו דווקא הכללים הפורמליים. לכן השולחן ערוך פסק כפי שפסק ורמ״א אף החמיר יותר.
(אגב הפסיקה הזו שבשו״ע וברח״א התקבלה על כל קהילות ישראל. הלא כן? אם כן מה גרע מפסיקת התלמוד?).