מה בין מקדש במלוה לקונה שדה במלוה

הרמב"ם סובר שאי אפשר לקנות במילווה כמו שאי אפשר לקדש במילווה. וכן מצינו בהל' מכירה פ"ה ה"ד:
וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמשים זוז, וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים, ואחר שנתחייב שמעון בחמשים זוז אלו היה לו יין או בהמה או עבד וכיוצא בהן משאר המטלטלין והיה רוצה למכרן, ואמר לו ראובן מכור אותו לי בחמשים זוז שיש לי בידך דמי המכר ואמר לו הן, קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהן, ואף על פי שלא משך ולא הגביה, שגם זה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה, אבל אם היה חוב לו עליו שלא מחמת המכר ואמר לו מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם, לא קנה עד שיגביה, או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה, או יקנה באחד מהדרכים שהמטלטלין נקנין בה.
אמנם זה לגבי מיטלטלין, שהרי להלכה כסף אינו קונה מיטלטלין (לכן הבעיה אינה ההלוואה אלא זה שמדובר בקניין כסף). אבל בקרקע נראה שבאמת קונה במילווה. [את ההבדל בין הלוואה לדמי מקח הסברתי כאן פעם (איני זוכר היכן).]
ולגבי הגמרא, לא הבנתי היכן ראית סתירה. הגמרא לא משווה קידושין לקניית קרקע, אלא טוענת שאם בעינן כסף בעין לא אמור להיות חילוק ביניהם. אבל אם הבעיה היא עצם העובדה שמדובר בהלוואה בלי קשר לכסף בעין אז אין הכרח שיהיה אותו דין לקידושין ולקניית קרקע.
כעת חשבתי שייתכן שהרמב"ם מסביר "ושווין במכר", שהכוונה היא ששווין שבקונה בדמי מקח (בניגוד להלוואה) קנה (לא שאפשר לקנות שדה בהלוואה). זו הנגדה של דמי מקח להלוואה ולא של מכר מול קידושין. ואז זו ממש ההלכה שהבאתי.
אבל פשט הסוגיא שם הוא ששווין במכר שקונה שדה בהלוואה, כלומר מדובר על קניית קרקע שבזה מועילה גם הלוואה. וגם זה א"ש לפי הרמב"ם.
אגב, השווין במכר לא מסומן שם בעין משפט להלכה.