מוסר, הלכה ואמון באינטואיציה מוסרית
אמרת שדילמה בין מוסר להלכה דומה לדילמה מוסרית פנימית, כי בשני המקרים יש התנגשות בין שני ערכים חשובים — רק שבמקרה אחד זו התנגשות בין שני ערכים מוסריים, ובמקרה השני בין ערך מוסרי לבין ערך ההלכה.
אבל לאורך ההיסטוריה אנשים חכמים, רציונליים ויראי שמיים — כולל רבנים גדולים — הגיעו למסקנות מוסריות שונות מאוד, ולעיתים לכאלה שהיום נראות לנו לא מוסריות.
אז איך אדם יכול בכלל לסמוך על האינטואיציה המוסרית שלו כדרך להבין מה מוסרי?
אני מניח שהתשובה תהיה שיש אידיאל מוסרי אובייקטיבי, ושאנשים פשוט יכולים לטעות ביחס אליו.
אבל גם אנשים בעבר היו בטוחים מאוד שהם מוסריים ופועלים נכון.
אז איך אנחנו יודעים שהמוסר שלנו היום באמת קרוב יותר לאידיאל, ולא פשוט שונה תרבותית?
כלומר, מה הקריטריון שמאפשר להבדיל בין ‘התקרבות לאידיאל מוסרי’ לבין פשוט שינוי ערכים של התקופה?
ואם היכולת האנושית לזהות את האידיאל המוסרי כל כך לא יציבה היסטורית, אז לכאורה הוודאות במוסר האנושי אמורה להיות נמוכה מאוד ביחס להלכה שנתפסת כרצון ה׳.
אז למה במקרים של מתח בין מוסר להלכה, המוסר עדיין מקבל משקל משמעותי מול ההלכה?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
השאלה הזאת חוזרת שוב ושוב ובכל פעם מפתיעה אותי מחדש. כאילו שבהלכה לא מצאנו מחלוקות. אז איך אתה יודע שדעה כלשהי נכונה? מה שפסק פלוני אלמוני חולק עליו. אגב, הוויכוחים בתחום המוסר פחותים בהרבה בהיקף ובעוצמה מהוויכוחים בתחום ההלכה.
לגבי שאלתך מדוע במצב של קונפליקט המוסר מקבל משקל משמעותי מול ההלכה, נקודת המוצא שלך היא שהוודאות בהלכה גבוהה יותר, היא כמובן שגויה כפי שהסברתי.
מעבר לזה, ההלכה והמוסר אינן עומדות ביחס של "צו אלוקי מול שכל אנושי". לשיטתי, גם המוסר וגם ההלכה הם ביטויים של רצון ה' וציפיותיו מאיתנו. ההלכה מכוונת להשגת מטרות וערכים דתיים, ואילו המוסר מכוון להשגת מטרות אתיות-חברתיות. לכן, כאשר יש קונפליקט ביניהם, מדובר בהתנגשות בין שני רצונות של הקב"ה, ואין שום הכרח לוגי או תיאולוגי לקבוע אפריורי שהערך הדתי-הלכתי תמיד יגבר על הערך המוסרי. יתר על כן, בשתי המערכות הצו האלוהי מתפרש על ידי בני אדם שיכולים לטעות.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
אני מבין שגם בהלכה יש מחלוקות ושבשני התחומים בני אדם יכולים לטעות.
אבל בהלכה יש מסורת, סמכות וכללי הכרעה שמחייבים אותנו איך לפעול גם בלי ודאות מוחלטת מי צודק, בעוד שבמוסר אין מנגנון סמכות מקביל.
אז אם האינטואיציה המוסרית של כל תקופה יכולה לקבל משקל משמעותי מול ההלכה, למה שלא פשוט נפרש מחדש את ההלכה בכל דור לפי המוסר וההבנה האנושית של אותו דור?
אין שום מסורת על שאלות פתוחות ואין דרך קבועה וקשיחה לנהוג בכל מצב. הרבה פחות מאשר במוסר.
חוצמזה, אני מדבר על הוודאות ולא על ההכרעה. גם אם הייתה בהלכה דרך הכרעה למצבים שבהם אין ידע מהי האמת, עדיין נותרת השאלה למה לנהוג כך הרי זו לא האמת. כללי הכררעה בספיקות יש גם במוסר.
בקיצור, אין שום הבדל. התחושה שיש הבדל היא אשלייה.
איך זה ייתכן שתהיה התנגשות בין שני רצונות של הקב"ה?
הוא מושלם הרי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer