מצוות אהבת ה'

השאלה שאתה מעלה נוגעת להבחנה יסודית שאני נוהג לעשות בין המוטיבציה לקיום המצוות בכלל, לבין הקיום של מצוות אהבת ה' בפני עצמה.

עבודת השם האמיתית והבסיסית ביותר, שהיא "קומה א'", היא המחויבות לצו האלוקי מעצם העובדה שה' הוא האלוהים, כלומר "קבלה באלוה". משמעותה היא "לעשות את האמת מפני שהיא אמת", ללא שום אינטרס או מניע חיצוני, ואפילו לא מניע נעלה כמו אהבה או יראה. אם אדם מקיים מצוות רק בגלל שהוא אוהב את ה' או ירא ממנו, הרי שזו עבודה 'שלא לשמה', שכן הוא פועל כדי לפרנס את הרגשות והצרכים הפנימיים של עצמו, ולא מתוך כפיפות מוחלטת לצו האלוהי כשלעצמו.

אם כך, מדוע בכל זאת הצטווינו לאהוב את ה'?

ראשית, אהבת ה' ויראת ה' הן שתי מצוות עשה מתוך תרי"ג המצוות, והן מהוות "קומה ב' ו-ג'" שנבנות על גבי קומת המחויבות הבסיסית. ודאי שראוי וצריך שנבנה בעצמנו גם את היחס הזה כלפי הבורא, אבל האהבה הזו לעולם לא אמורה להיות הסיבה שבגללה אנו מקיימים את שאר המצוות. המבחן לכך הוא שאם בוקר אחד נתעורר ונגלה ש"קמנו על צד שמאל" ואין בנו תחושת אהבה כלפי ה', עדיין נמשיך לקיים את מצוותיו מכוח אותה מחויבות של "קבלה באלוה".

שנית, וזו נקודה עמוקה יותר, לדעתי המצווה עצמה של "אהבת ה'" איננה ציווי על רגש אמוציונלי מתפרץ. רגש הוא מצב עובדתי, אינסטינקט שניעור באדם, ולא ניתן באמת לצוות עליו ישירות; מעבר לכך, בעצם קיומו של רגש אמוציונלי אין שום ערך מצד עצמו. האהבה שעליה אנו מצווים היא בעיקרה "אהבה שכלית" או אקט קוגניטיבי.

כשהרמב"ם בהלכות תשובה מתאר את המושג אהבה, הוא מגדיר זאת כהכרעה של שכל נקי: "עושה האמת מפני שהוא אמת". וכאשר הוא מוסיף בהלכה הבאה משל לאהבת אישה ש"שוגה בה תמיד", אין כוונתו לדרוש מאיתנו סערה אמוציונלית, אלא הוא משתמש בזה כמשל לאינטנסיביות – לכך שהמסירות לעשיית האמת וקבלת העול צריכה להיות טוטאלית, מתמדת וללוות אותנו בכל רגע בחיינו, בדיוק כפי שהאוהב שקוע תמיד באהבתו. הרגש הרליגיוזי, אם הוא אכן מתעורר בנו בסופו של דבר, הוא לכל היותר אינדיקציה או תוצר לוואי לכך שעשינו את העבודה השכלית והפנמנו את המחויבות, אך המצווה והערך ממוקדים בפעולה ההכרתית והרצונית, ולא ברגש.