תפילין שהתגלו כפסולות

אכן, עקרונית תפילין אינן צריכות בדיקה כל עוד לא מתעורר חשש ספציפי (כמו למשל חשיפה לחום כבד וכדומה).

לגבי שאלתך על תפילין שהתגלו כפסולות למפרע, התשובה ההלכתית היא שבאמת לא קיימת את מצוות תפילין באותו הזמן. הכלל ההלכתי שפוסקים לפיו הוא "אונסא לאו כמאן דעבד". המשמעות היא שהעובדה שהיית אנוס בדעתך (כי לא ידעת ולא הייתה לך סיבה לחשוד שהן פסולות) פוטרת אותך לחלוטין מכל אשמה או עונש על ביטול מצוות עשה, אבל היא לא הופכת את המצב כאילו כן קיימת את המצווה. מבחינה עובדתית, המצווה לא קוימה.

הנפקא מינה המעשית לכך היא שאם היית מגלה את הפסול באמצע היום, היית חייב להניח באותו יום תפילין כשרות, משום שעד לאותו רגע לא יצאת ידי חובת המצווה של אותו יום.

ראוי לציין שבעל ה"בן איש חי" דן במקרה היסטורי מפורסם ודומה מאוד: סבו, שהיה רבה של בגדד, גילה בעקבות ביקור של משולח מארץ ישראל שכל התפילין של בני הקהילה מדורי דורות היו עם פינות מעוגלות, ולפיכך היו פסולות לחלוטין. הבן איש חי נדרש לשאלה זו (בשו"ת רב פעלים וב"סוד ישרים") וקבע שחלילה לחשוב שהם לא קיימו מצוות תפילין כל ימיהם. לדעתו, מאחר שהם היו אנוסים וכוונתם הייתה שלמה, זה נחשב להם כאילו קיימו את המצווה (כמין "אונסא כמאן דעבד").

ואולם, כפי שכתבתי ואמרתי לא פעם, קשה מאוד לקבל את פסיקתו של הבן איש חי כעיקרון הלכתי. אפשר להבין את המוטיבציה שלו – הוא רצה להימנע מהמסקנה שדורות של יהודים כשרים ויראי שמיים הם בגדר "קרקפתא דלא מנח תפילין". ואכן, אפשר להסכים שאותם יהודים לא נושאים בחומרה המיסטית והסטיגמטית של "קרקפתא דלא מנח תפילין", שכן הם פעלו מתוך מחויבות, אמונה ותמימות, ואינם אשמים בדבר. אך ברמה ההלכתית-עובדתית היבשה, לא ניתן לומר שהמעשה בוצע; הם פשוט היו אנוסים ועל כן פטורים מאשמה, אך את מצוות הנחת התפילין הם לא קיימו.