על שינויים בהלכה ושאלת הסמכות (טור 101)

בס”ד

מספרים שבמשפחות נוצריות שונות מצאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל נותרו מנהגים מוזרים שאין להם הסבר. למשל, בערב פסח לפני הסעודה באותן משפחות (כאמור, נוצריות למהדרין) נהגו לרדת למרתף להתחיל שם את הסעודה ואז לעלות למעלה ולסיים אותה. כך ניתן למצוא שיירי מנהגים שנותרו בקהילות יהודיות (או פסאודו יהודיות) שונות ברחבי העולם, זכר למנהגים ולהלכות שנהגו שם ובטלו מזמן. התופעה נראית מאד מוזרה, שכן אין שום היגיון לעשות זאת בימינו. מאידך, לא נעים לצחוק על המנהגים הללו, שכן מדובר במסורות שאנשים מסרו עליהן את נפשם וסבלו בגינן ולכן אין פלא שהן שרדו, גם אם בצורה כה מוזרה ותמוהה. בטור זה ברצוני לעמוד על כך שבעצם כולנו נוהגים בצורות כאלה ולדון מה ניתן וצריך לעשות עם זה.

על חששות והלכות

בטורי הקונטרוברסלי על הקטניות (טור 2) עמדתי על כך שבעצם כולנו נמצאים באותו מצב. הבאתי שם את האגדה האורבנית על הרבי מגור שבבואו להדליק נרות חנוכה ביקש מהמשמש שלו לסלק את המטאטא שניצב שם ליד החנוכייה. הוא הסביר שיש לו חשש שבשנה הבאה כל החסידים ידליקו נרות עם מטאטא מונח ליד החנוכייה. השמש סילק את המטאטא, ובשנה הבאה החסידים כמובן שמו מטאטא וסילקו אותו ואז הדליקו נרות. הסברתי שם שלמרות שכולנו צוחקים על האיוולת בסיפור הזה, בעצם אנחנו מתנהגים בדיוק באותה צורה. “גזירת קטניות” שיסודה כנראה בחשש מהימצאות חמץ באריזות הקטניות, חשש שכבר לא קיים היום, ובכל זאת כולנו מקפידים להיזהר מכל שמץ קטניות במוצרי המזון לפסח.

עוד הוספתי שם שיש להבחין בין מנהג לבין תקנה או גזירה. בתקנה וגזירה הכלל הוא שדבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו, כלומר תקנה או גזירה שהתקבלו בסנהדרין צריכים סנהדרין אחרת כדי לבטלם, וזאת גם אם בטל הטעם. אבל קטניות אינה תקנה וגם לא גזירה אלא חשש. הציבור חשש מהימצאות חמץ בקטניות, ובצדק, ולכן לא השתמש בקטניות בפסח. אבל משבטל החשש בטלה ה”גזירה”. כך ניתן לחשוש ממהמורה בכביש ולעקוף אותה כדי לא לסכן את חיינו, אבל רק איוולת היא להמשיך לעקוף את מקום המהמורה אחרי שהיא כבר לא קיימת שם. הסיבה לכך היא שלא היה מוסד מוסמך שקבע איסור על מעבר בכביש באותו מקום. זה היה חשש ולא גזירה או תקנה.

כמה דוגמאות הלכתיות

לגבי חששות זה נראה מובן מאליו, אך כאמור זהו המצב גם בתחום ההלכתי. מדובר הן בהלכות דאורייתא ועוד יותר בהלכות דרבנן שאין בהן כיום שום היגיון ובכל זאת אנחנו משמרים אותן מסיבות שונות. אביא כאן רק דוגמאות ספורות מתוך כמה וכמה.

א. דוגמה ראשונה היא חזרת הש”ץ. מקור התקנה בדאגה לאנשים שלא יודעים להתפלל או לקרוא. הש”ץ קורא את התפילה בקול כדי שיוכלו להתפלל אתו או לצאת ידי חובה על ידו.

כיום כמעט אין אדם שלא יודע קרוא וכתוב ולא יכול להתפלל מהסידור. זה כמובן לא מפריע לנו לחזור על התפילה פעמיים ביום תמידין כסדרם ומוספים כהלכתם, ולהכפיל את מספר הפעמים שאנחנו ממלמלים את הטקסט הזה, שגם במקור הוא רב מדיי.

ב. דין חודשי ההבחנה בין בעל ראשון לשני. על פי ההלכה אישה שבעלה נפטר או גירשה צריכה לחכות לפחות שלושה חדשים לפני שהיא נישאת בשנית. הסיבה היא שאם ייוולד לה ילד אחרי שבעה חודשים מהנישואין לשני לא נוכל להבחין האם הוא בנו של הראשון שנולד לתשעה חודשים או של השני שנולד לשבעה. ההנחה התלמודית היא שיש שני סוגי הריון, כזה שנמשך שבעה חודשים וכזה שנמשך תשעה ולכן נוצר הספק.

כיום זה לא רלוונטי, גם מפני שלא נראה שבאמת יש שני סוגי הריון מובחנים כאלה. נראה יותר שמדובר ברצף. מעבר לזה, יש כיום אפשרות רפואית לקבוע די בקלות האם ילד הוא בנו של ראובן או שמעון. ובכל זאת אף אחד לא מעלה בדעתו לבטל את שלושת חודשי ההבחנה.

ג. יו”ט שני של גלויות. זוהי אחת התקנות המציקות והמיותרות ביותר, ומקורה בספק לגבי קיבוע החודש (קביעת ראש חודש, האם בי”ד החליט לעבר את החודש או לא). בעבר בי”ד היה מחליט בזמן אמתי האם לקבוע ראש חודש ביום העשרים ותשעה לחודש או להאריך את החודש בעוד יום אחד (לעבר אותו). כשבי”ד בירושלים היה מחליט על כך היתה יוצאת הודעה לכל רחבי העולם או על ידי שליחים או באמצעות הדלקת משואות בראשי ההרים. למכניזם ההודעה יש קצב מוגבל, ולכן יש רדיוס מסוים של מקומות שלוקח להודעה יותר משבועיים להגיע אליהם ואז הם לא היו יודעים מתי לחגוג את פסח או סוכות. חכמים קבעו שבכל המקומות מחוץ לגבולות הארץ יחגגו יומיים מספק כדי לא לחלל את החג. הבעיה חריפה הרבה יותר בראש השנה שכן הוא חל בא’ בחודש ולא בט”ו, ולכן שם קבעו שגם יושבי ארץ ישראל חוגגים יומיים. אמנם כיום הלוח כבר קבוע וכולם יודעים מראש את התאריכים הנכונים, אבל חכמים קבעו להמשיך לחגוג יומיים שמא ייבנה המקדש ונחזור לקדש חודשים על פי הראייה והבעייה תחזור.

אלא שגם תקנה זו היא אנכרוניזם מובהק, שהרי מנגנוני ההודעה של ימינו יכולים להגיע לירח בכמה שניות. גם אם נחזור לקדש על פי הראייה, אין מקום בעולם שלא ניתן לעדכן אותו בזמן אמתי על החלטת בית הדין. צריך לזכור שמעבר לחוסר הנוחיות ותחושת המיותרות והמגבלות חסרות הטעם על התנהלותנו, בגלל תקנה זו לא מניחים תפילין באותו יום על אף שבעצם זה יום חול רגיל. לא מעט הלכות ועיסוקים מתבטלים רק בגלל החשש חסר השחר שמהרה ייבנה המקדש ונחזור למצב של ספיקא דיומא. זאת כמובן מעבר לעצם הבעיה של “בל תוסיף” על חגים שבדינו לנו מלבנו ללא שום טעם.

ד. בליעה בכלים.[1] הלכות תערובות ואיסור והיתר עוסקות לא מעט בבליעה של איסור בכלים שונים בניסויים שנעשו בשנים האחרונות התברר שהכלים בימינו כמעט לא בולעים. ההערכות של חכמים כמה נבלע בכלים הן חסרות קשר למציאות (לפחות בימינו וכנראה גם בימיהם). גם תהליכים פיסיקליים וכימיים נוספים שההלכה מניחה כנראה לא ממש קשורים למציאות (תתאה ועילאה גבר ועוד). יש פוסקים שהסכימו שיש מקום ואף צורך לשנות את ההלכות הללו, אבל מתוך חשש משינוי לא לגיטימי ופריצת גדר הם ביקשו הסכמה של פוסקים נוספים שלא ממש הגיעה כמובן, וכך הנושא נותר תקוע. אנחנו אוסרים כלים וזורקים אותם, ואף מגיעים מדי פעם לקולות מפליגות בגלל ההחלטה על בליעת כלים, וכל זאת ללא קשר למציאות הממשית.

ה. חזקות שונות. לדוגמה, הגמרא מניחה שיש חזקה שנשים רוצות זוגיות בכל מחיר, ובלשונה: “טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו”. אישה מעדיפה זוגיות בכל מחיר, גם אם הבעל הוא לא “סחורה” מי יודע מה. גם לחזקה זו יש השלכות מרחיקות לכת על מסורבות גט ועגונות שלא מקבלות גט מבעליהן ובתי הדין לא מבטלים את הקידושין בטענת “אדעתא דהכי לא קדשא נפשה” (ראה פס”ד שלי כאן). ההנחה היא שלא משנה מה יקרה, הבעל חולה נפשית או גופנית, מכה ומתעלל, ממאן לתת גט, האישה רוצה את הזוגיות הזאת והיתה רוצה אותה גם אם היו שואלים אותה מראש.

ושוב, גם כאן ברור שהמצב כיום שונה בעליל. נשים רבות הן בררניות ולא מוכנות להינשא אלא לבן זוג שמקובל עליהן. דומני שמדובר ברוב מוחלט של הנשים, כולל חרדיות, שלא מוכנות להינשא לכל בעל בכל מחיר. הדבר לא מביא את בתי הדין לשנות משהו מהתייחסותם. בתי דין לא מבטלים קידושין בטענת אדעתא דהכי למרות שברור שהקידושין בטלים ומבוטלים (אגב, הם כנראה בטלים גם אם בי”ד לא עשה מעשה ולא ביטל).

ו. יש הלכות דאורייתא שונות, כמו פסול נשים לעדות והיחס לגויים, שבהחלט יש מקום לשקול שינוי שלהן בימינו בגלל שינוי המציאות הרלוונטית. במאמריי (כאן וכאן) הראיתי את המנגנון המאפשר זאת, אבל פוסקים לא מוכנים אפילו לשקול זאת. בזכות טיעוניי אלו זכיתי לתואר המכובד אפיקורס (רק השבוע שמעתי מרב חשוב שהוא כבר נשאל כמה וכמה פעמים האם אכן יש להתייחס אליי כאפיקורס, ואני מניח שיש גם רבנים אחרים שנשאלו זאת).

התחום ההלכתי מעורר את שאלת הסמכות: הלכה והמשפט

יש כמובן הבדל בין חששות שונים לבין התחום ההלכתי. ההבדל העיקרי הוא שחששות תלויים במציאות, ואם המציאות השתנתה ברור שאין טעם לחשוש. לעומת זאת, בתחום ההלכתי מדובר בהלכות מחייבות ותקפות שנקבעו על ידי בי”ד מוסמך ומחייב (סנהדרין, או התלמוד שהפוסקים כתבו שיש לו דין סנהדרין). גם בחוקי המדינה אף אחד לא חושב שאם יש חוק שכבר אינו רלוונטי הוא בטל מאליו. הכנסת אמורה לבטל אותו, וכל עוד זה לא נעשה האזרח לא אמור לעבור עליו.

ואכן הרמב”ם בתחילת פ”ב מהל’ ממרים מביא את ההלכה התלמודית שדבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו. כלומר קביעה הלכתית שנקבעה בסנהדרין לא יכולה להשתנות אלא על ידי סנהדרין. ובתקנות וגזירות דרבנן יש דרישה נוספת שהבי”ד המאוחר יהיה גדול בחכמה ומניין מהראשון שקבע את הלכה המקורית. לכאורה הכללים ההלכתיים הללו שגם נפסקו להלכה מונעים קטגורית כל שינוי הלכתי (להבדיל מביטול חששות שתלוי רק במציאות). לכן טענות לטובת שינויים נתלות כיום לא מעט בתירוץ הסמכות. גם אם ראוי לשנות, אין לנו סמכות לכך.

ובכל זאת יש בעייה

ובכל זאת, קשה להתכחש לכך שהמצב הזה מעורר תחושות לא נוחות. אנחנו תקועים עם הלכות רבות שאינן רלוונטיות. אם נתבונן במראה נמצא שכולנו נוהגים כמו האנוסים או חסידי גור (אני לא יודע מי משתי הכתות הללו קרובה יותר ליהדות). מעבר לזה, האנלוגיה לשינוי חוקים שהובאה למעלה מחדדת עוד יותר את תחושת האי נוחות. החוק יכול להרשות לעצמו לקבוע שכל עוד חוק כלשהו לא שונה הוא מחייב גם אם בטל טעמו, שכן יש מוסד פעיל שיכול לעשות את השינוי (הכנסת, היועמ”ש שקובע שחוק כלשהו אינו אכיף או שאין בו עניין לציבור, או לפעמים גם בתי המשפט דרך פרשנות חקיקה, או חקיקה שיפוטית). אבל בהלכה אנחנו תקועים כבר כאלפיים שנה בלי מוסד שיש לו סמכות לשנות שום הלכה וגם לא לחדש הלכות נחוצות חדשות, בעוד שהמציאות משתנה בקצב רצחני שרק הולך וגובר.

הדבר מעורר תחושות קשות של חוסר רלוונטיות של ההלכה שמאיימות על ההלכה ועל המחויבות הציבורית אליה, שלא לדבר על חילול השם הנורא שכל זה מעורר כלפי פנים (התחושות גם בתוך הציבור הדתי) וכלפי חוץ (התורה, ואנחנו כולנו, נראים כמו חסידי גור ר”ל). בשנים האחרונות אנחנו רואים ערעור על המוחלטות של המחויבות ההלכתית. יש דתיים לייט, כאלה ששומרים או לא שומרים נגיעה, כאלה שמדברים בטלפון או מסמסים בשבת, כאלה שגרים עם בני או בנות זוג ללא נישואין וכדומה. לדעתי חלק מהגורמים לתופעות הללו, מעבר לעידן הפוסטמודרני ולערכי החופש והאוטונומיה (בפרשנות מעוותת שלהם), הוא חוסר האמון (המוצדק) בהלכה. אדם שואל את עצמו למה לקיים הלכות לא רלוונטיות, שכל קיומן נובע מתאונה היסטורית שקרתה לנו לפני אלפיים שנה. כמה אנשים מוכנים לחיות את חייהם על סמך מערכת בלתי רלוונטית רק בגלל שאין לנו סמכות לשנות אותה? נניח שמטוס ובו כל חברי הכנסת היה מתרסק וכולם היו נספים, האם יעלה על הדעת שכלל אזרחי המדינה ימשיכו לקיים באדיקות את מערכת החוקים האנכרוניסטית הזאת רק בגלל שאין סמכות לשנות? אז למה שיהודי ימשיך לשמור ולקיים מערכת נורמטיבית שחלק ניכר ממנה מבוסס על נורמות עתיקות ולא רלוונטיות, ועל נסיבות עובדתיות שהשתנו מזמן? האם אני אמור לחיות לאור מערכת חוקים שאין לה משמעות וערך רק בגלל שלפני אלפיים שנה מישהו החליט שכך ראוי לנהוג, או ששררו אז נסיבות שחייבו התנהגות כזאת (וידוע הטיעון המופרך של החזו”א על כך שהמציאות המחייבת היא זו ששררה באלפיים שנות תורה, כלומר בתקופת התלמוד ולא בימינו) והמטוס של אלו שיכולים לעדכן ולשנות זאת התרסק? חלק ניכר מההלכה נראה כמו אנכרוניזם מעיק ומציק, ואין פלא שרבים נוטשים אותה ברמות ובמינונים שונים. הממסד הרבני והמחנכים מנהלים קרב מאסף במטרה להגן על מערכת שלא ניתנת להגנה.

חשוב להבין שאם המערכת בכללה היתה מעוררת אמון, והיו בה רק סדקים שוליים שדורשים מחויבות בגלל חוסר סמכות – ניחא. אבל התחושה היא שכיום לא זה המצב. אגב, לדעתי לא מדובר ברוב ההלכה אבל יש חלק לא מבוטל ממנה שהוא כזה (ראה בדוגמאות למעלה). אני חושב שאם אנשים היו רואים שמה שניתן וצריך לשנות היה משתנה, הם היו מוכנים לקבל את עולן של ההלכות שהפוסקים היו אומרים שאין לשנותן. אבל התחושה היא שהפוסקים לא  מוכנים לגעת בכלום, ואין פלא שהדבר מביא לאבדן אמון בכלל המערכת (לפעמים שלא בצדק).

דרכי ההתמודדות

הניסיונות להתמודד עם התופעה המדאיגה הזאת מתמצים בהגנות אפולוגטיות. ראש וראשון לכולם הוא טיעון הסמכות (אין לנו סמכות לשנות). דרך נוספת היא יציקת תכנים שונים להלכה שאיבדה את הרלוונטיות שלה. כך חזרת הש”ץ, שבמקורה נועדה לסייע למי שלא יודע להתפלל, מוצגת כהלכה שמטרתה לתת צביון ציבורי לתפילה. אגב, דווקא כאן יש בתפיסה כזאת היגיון מה, אבל לא נראה שזו אכן היתה מטרת התקנה המקורית. ברור שמדובר בהסבר שניתן דה פקטו רק כדי למנוע שינוי של הלכה שבטל טעמה. כך מקוננים על חורבן ירושלים ומתכוונים בעצם למקדש. יו”ט שני של ראש השנה מקבל משמעויות מיסטיות שונות (מה קורה בשמים ועל מה דנים אותנו)[2], כשבמקור מדובר בסתם תקנה מחמת ספיקא דיומא.

דרך שלישית של התמודדות היא תיאוריית הטעמים הנסתרים. שיקולים אפולוגטיים מביאים רבנים ופוסקים שונים ליצור תיאוריה שמאחורי התקנות והגזירות יש עוד טעמים נסתרים ולכן שינוי הנסיבות לא יכול להצדיק שינוי שלהם. זוהי תיאוריה חסרת כל היגיון, וברור לי לגמרי שמדובר בניסיון אד הוק להסביר מדוע אסור לשנות כלום. אם נראה לכם שבטל טעמה של תקנה או גזירה, טעיתם. יש טעמים נסתרים שאף אחד לא יודע מהם, והם כמובן לא בטלו. אם לא יודעים מהם, איך יודעים שהם לא בטלו? פשוט, לא יודעים שהם כן בטלו. זהו פתרון קסם נגד שינויים. החיסרון היחיד  שלו הוא שהוא ממש לא משכנע ולא הגיוני. אבל תודו שהוא ממש מועיל. צאו וראו כמה אנשים מצטטים אותו בארשת חשיבות והבעה של עמקות עצומה בכל דיון על שינוי בהלכה.

חריגות

לא תמיד היה כך. פוסקים לאורך הדורות שינו הלכות, תקנות וגזירות, במאות מקרים. זאת למרות שמאז חתימת התלמוד אין סמכות לשנות הלכות דאורייתא או דרבנן, פוסקים עושים זאת כל הזמן ובגדול. ניתן לראות דוגמאות רבות לחריגות מכללי השינוי בפרק האחרון של ספרו של הרב נריה גוטל השתנות הטבעים בהלכה. אחרי שהפוסקים עושים זאת, מוצעות פרשנויות שונות וכך נוצרים כללים שמסייגים את כללי הסמכות מונעי השינוי. למרות שאין בי”ד, ובוודאי הוא לא גדול בחכמה ומניין, בכל זאת משנים לא מעט הלכות. לסיכום המכניזמים הללו ראה מאמרי כאן.

אין לי ספק שהפוסקים ששינו את ההלכות הללו לא עשו ניתוח של הסוגיות והבינו שיש כללי סייג שמבטלים את הצורך בסמכות. מדינא דגמרא אין לשנות מאומה, ובכל זאת הם משנים. מדוע? מפני שנראה להם בלתי נסבל להשאיר את המערכת קפואה לאורך אלפי שנים על אף כל השינויים. הם ראו חובה וממילא גם זכות לעצמם להתאים את ההלכה למציאות. חשוב להבין שזה נעשה כבר בימי הביניים כשקצב השינויים היה רחוק מלהיות כמו הקצב המטורף בימינו, וכשהתקשורת והמידע היו הרבה פחות נפוצים ונגישים, כך שחילול השם והתמונה האנכרוניסטית היתה הרבה פחות חדה ומזיקה ממה שהיא בימינו. אחרי שהשינויים נעשו באו אחרים והגדירו כללים שמסייגים את הצורך בסמכות במקרים שונים (כללי הסייג הללו מתוארים במאמרי הנ”ל ובספרו של גוטל).

פתרון אפשרי

כיצד הפוסקים יכולים לפעול חזיתית נגד ההלכה התלמודית? הרי הכללים שדורשים בי”ד ושהוא יהיה גדול בחכמה ומניין מקודמיו, הם מדין התלמוד שמחייב את כולנו. כולם מסכימים שאין לחלוק על התלמוד. התירוצים והכללים שנוצרו בדיעבד כדי להסביר שיש מכניזמים לגיטימיים הם כמובן יצירות אד הוק.

בספרי על ההלכה (השלישי בטרילוגיה שתצא לאור בעז”ה במהרה בימינו), אני מציע הסברים שונים לעניין ומנסה להראות שיש מכניזמים שמסייגים את כללי הסמכות. אבל כאמור, כל אלו הם מכניזמים שנוצרו אד הוק. כאן אני רוצה לטעון שמאחורי כולם יש הסבר יסודי אחד, למרות שאף אחד לא אומר אותו בגלוי וכמובן לא מעלה אותו על הכתב.

הדרישות שמסייגות את היכולת לשנות (דבר שבמניין, בי”ד גדול מקודמיו), הן עצמן נאמרו בתלמוד. המצב אז היה שיש סנהדרין בא”י או שצפויה להיות והיעדרה הוא מצב זמני. כשאנחנו בבבל ואין לנו סנהדרין, או כשאנחנו צופים (גם אם בטעות כשעוד לא הבינו את עומק הגלות הצפויה, והפסקת הסמיכה) שהיא תוקם בקרוב, קל והגיוני לקבע את ההלכה ולא לאפשר לשנות אותה עד שיקום מוסד מוסמך. אין פלא שקבעו את הכללים שמי שלא מוסמך לא יכול לשנות. אבל כעת אנחנו כבר כאלפיים שנה בלי סנהדרין וגם לא נראה שבקרוב תקום סנהדרין, והתאונה ההיסטורית ארוכת השנים הזאת איבנה את ההלכה והביאה אותנו לעברי פי פחת. זוהי ממש שואה תורנית וחילול השם נורא. לא רק שאנחנו לא נראים טוב, אלא שאנחנו לא באמת מקיימים את רצון ה’ ורצון התורה. הרי אם תקנת יו”ט שני לא רלוונטית בימינו, אזי התורה רוצה שנניח תפילין ביום הזה (אלא אם נקבל את ההסברים המופרכים שמציעים תכנים אד הוק ליו”ט שני). כל הלכה שדורשת שינוי בעצם אומרת שבמצב הנוכחי אנחנו לא מקיימים את רצון ה’. המחיר של השמרנות והאיבון אינו רק מחיר של נוחיות ושל חילול השם בעיני אחרים. המחיר הוא קודם כל אי קיום רצון ה’ וציוויי התורה.

לכן נראה לי ברור שהכלל שדורש בי”ד הגדול כדי לשנות הלכות הוא עצמו לא רלוונטי בימינו. הוא נאמר במקורו לזמנים ומצבים שבהם יש אלטרנטיבה, סנהדרין בארץ ישראל או שיש ציפייה שתקום סנהדרין. במצב כזה קבעו שאף גורם אחר לא ישנה את ההלכה. כפי שהערתי, במצב כזה גם חוק המדינה מונע מעבר על החוק עד שהוא עובר שינוי על ידי הכנסת. אבל כשאלפי שנים אין מוסד מוסמך שיכול לעשות שינוי, ברור לגמרי שהתורה ממש לא מתכוונת שנישאר מקובעים למערכת אנכרוניסטית רק בגלל שיקולי סמכות מוזרים כאלה. העיקרון יכול לקבוע שהסמכות מסורה רק למוסד המוסמך, אבל זה כשיש מוסד כזה. כשאין מוסד מוסמך וגם לא צפוי שיהיה בקרוב, אין סיבה לשלול את הסמכות מאחרים.

ראינו שחכמים לאורך הדורות עשו ועושים שיקולי אין ברירה כאלה כחלק מההתנהלות ההלכתית והפסיקתית שלהם. רק כדוגמה לדבר, בתהליך הגיור יש דרישה לקבלת מצוות, מילה וטבילה, והרצאת דמים (=קרבן), ושכל זה ייעשה בפני בי”ד של סמוכים. מה קורה כשאין סמוכים? יש דין שליחותייהו, שמאציל סמכויות על בי”ד הדיוטות. במקורו זה נאמר רק על מצב שיש סמוכים בארץ ישראל ואנחנו בבבל. חכמים הרחיבו זאת לזמן מאוחר (עד ימינו) כשכבר אלפי שנים אין שום סמוך בעולם. תוס’ בגיטין פח ע”ב הרחיב זאת עוד יותר, וקבע שלמרות שהגמרא אומרת שדין “שליחותייהו” נאמר רק על דברים שיש בהם הפסד ממון והם שכיחים, הוא חל גם על גיור. למה? מניין שזה כך? צריך להבין שבלי בי”ד סמוכים הגיור חסר כל תוקף והגר הוא בעצם גוי למהדרין. ובכל זאת, תוס’ קובע בלי שום בסיס ומקור שתקנת שליחותייהו חלה גם על גיור, כי לא ייתכן אחרת. תוס’ בעצם טוען שלא סביר בעליל שההלכה תביא אותנו למצב שבו לא ניתן לגייר ולכן ברור שהיא בטלה.

דומני שהוא הדין גם כאן. נמאס לי כבר לשמוע, ועוד יותר נמאס לי לומר שוב ושוב לשואלים: “אתם צודקים. צריך שינוי והמצב ההלכתי לא נכון ולא מתאים למציאות. הוא בעצם מגוחך ואבסורדי בדיוק כמו המטאטא של הרבי מגור והירידה למרתף של צאצאי האנוסים. אבל מה לעשות, אין לנו סמכות לשנות”. יש גבול לכל תעלול. כשלא מדובר בשוליים אזוטריים אלא בחלק ניכר מהמערכת שהוא אנכרוניסטי, וכשהנזקים למחויבות ההלכתית הם ברורים וחד משמעיים (וגם מוצדקים), אי אפשר להתעלם. הגיעה העת לקבוע שהכללים שדורשים בי”ד כדי לשנות הלכות בטלים ומבוטלים. ברור שמעיקרא הם לא נאמרו למצב כמו שלנו כיום. אף אחד לא התכוין לתקוע אותנו לעשרות ומאות דורות בנסיבות חיים משתנות עם מערכת מאובנת וקפואה. ואם מישהו כן התכוין לזה – זו בעיה שלו ולא שלנו.

הרב קוק בספרו לנבוכי הדור כתב שכשיקום בי”ד הגדול הוא יוכל לבטל את ההלכה שדורשת בי”ד גדול בחכמה ומניין כתנאי לביטול תקנות וגזירות. הוא גם יוכל לבטל את ההלכה שלא דורשים טעמא דקרא (פרשנות תכליתית, שהיא בעצם הבסיס העיקרי לשינוי הלכות). כאן רצוני לטעון יותר מכך. גם כשעוד לא קם בי”ד הגדול, ההלכות הללו (שדורשות בי”ד גדול) צריכות להתבטל במהלך פרשני שלנו. יתר על כן, טענתי היא שחכמים לאורך הדורות עשו זאת לא מעט, גם אם הם לא אמרו את הדברים על השולחן.

הערה על המדרון החלקלק

אני יודע ומבין היטב את הסכנות שבדבר ואת בעיית המדרון החלקלק שוודאי יעלו כאן בתגובות. אני מבין היטב שצריך למצוא מנגנונים אלטרנטיביים שימנעו כאוס ואנרכיה. מה שרציתי לטעון כאן שיש מכניזם סביר לגמרי שפתוח בפנינו כיום. צריך להבין שהשארת המצב על כנו וקביעה של חוסר סמכות גורף מסוכנת לא פחות מפריצת הגדרות שאני מדבר עליה. עצומים כל הרוגיה, ורק חלק קטן מהם תוארו כאן. כל זאת מעבר לעצם החיים בשקר, ועצם העובדה שאנחנו פשוט לא מקיימים את רצון ה’ ואת ההלכה.

[1] ראו דיון הלכתי מקיף כאן, וגם כאן (כולל התייחסות פוסקים בני ימינו).

[2] ראה בטור 27 על רמזי אלול.

107 תגובות בנושא “על שינויים בהלכה ושאלת הסמכות (טור 101)

  1. שמעון ירושלמי

    יישר כוח על הדברים הזועקים מן הלב! למרות שאין לי עמדה חד-משמעית לגבי כל אחד ואחד מן הטיעונים שבמאמר, ללא ספק אי אפשר שלא להסכים עם רוח הדברים!

    אני בטוח שהמאמר הזה משמש לפה להמון יהודים נבוכים השמחים כי סוף סוף גם אישיות תורנית רצינית כמו הרב מיכאל אברהם “שמה על השולחן” את הדברים.

    1. שמעון ירושלמי

      כמו כן, אני בטוח שדווקא הליכה בכיוון וברוח הדברים הללו הוא זה שיגביר בקרב הציבור את הערך של “אמונת חכמים” שבאופן זה אכן ניכר שמה שעומד בראש מעייניו של החכם-איש ההלכה זה המחויבות הבסיסית ליושר האינטלקטואלי והחיפוש אחר האמת (וכמובן קבלתה ‘ממי שאמרה’) כמייצגים בסיסיים של רצון ה’, וכמו שחתם הרב מיכאל מיכאל אברהם בסיום הפוסט.

    2. הדרך כבר נוסתה (לשמעון)

      בס”ד ה’ בכסלו ע”ח

      לשמעון – שלום רב,

      השיטה שרמד”א מציע, לשנות את מה שנראה בעינינו בלתי-רלבנטי, נוסתה ומנוסית מזה כמאתיים שנה על ידי קהילות ידועות באירופה ובארה”ב, וכל הטיעונים שהועלו כבר נידונו ו’נלעסו’ בלי סוף. באותן קהילות הגיע חלק ניכר מהקהל למסקנה שגם האיסור על נישואין עם גויים הוא בלתי רלבנטי בדורותינו, בהיותו מנוגד לכל תפיסה ליברלית. פתחו בכוס וסיימו באוקיינוס 🙂

      בברכה, ש.צ. לוינגייגר

      .

    3. ולגופו של עניין (לשמעון)

      השאלות של היחס ההלכתי לשינויים – לכאורה או שלא לכאורה – במציאות, מלוות כמעט כל דיון הלכתי.

      בדיונים רבים מסוג זה תיתקל בהלכות חנוכה. כמו למשל: האם בזמננו שאנשים נמצאים ברחוב הרבה מעבר לחצי שעה אחרי השקיעה, האם משתנה זמן ההדלקה לכתחילה? ומה עושים בבית רב קומות? האם מדליקים בפתח הדירה לחדר המדריגות, או בפתח הבניין אל החצר ואולי בחלון הפונה לרשות הרבים? ומה עושים בדירה הגבוהה יותר מעשרים אמה מהרחוב – האם ניתן לסמוך על כך שרואים את הנרות בבניינים שממול? דיונים שרמד”א מצא משום מה מקום ללגלג עליהם בטור 44.

      פסיקה מפורסמת שהתחשבה בשינוי המציאות, היא פסיקתו של ה’חפץ חיים’ (ב’ליקוטי הלכות’ למס’ סוטה) שכיום שהתרופפה המסורת הדתית מהבית, לא רק מותר אלא מצווה שיקימו בתי ספר בהם ילמדו הבנות תורה, שתגן עליהן מכל ה’תפלות’ המציפה את העולם.

      בקיצור: בכל דיון הלכתי, מבררים את הגדרים ההלכתיים כפי העולה מדברי התלמוד והפוסקים, ובמקביל בוחנים את המציאות אם חל בה שינוי או לא, ואם כן – האם הדין משתנה בהתאם לגדרים שנקבעו בתלמוד ובפוסקים!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      הדוגמאות שהוזכרו כאן, בחלקן תמוהות מאד. למשל יו”ט שני של גלויות. הרי כבר בימי התלמוד פסק קידוש החודש ע”פ הראיה ונפוץ הלוח הקבוע בכל ישראל, ובכל זאת שלחו חכמי א”י לבבל: ‘אע”פ ששלחנו לכם סדרי עיבורים – היזהרו במנהג אבותיכם בידכם’; ולגבי חזרת הש”ץ – הרי מזה כ1500 שנה שיש סידורים כתובים ובכל זאת לא ביטלו את חזרת הש”ץ, וכי כיום אין מצבים שאדם לקוי ראיה מגיע לביהכ”נ ללא המשקפיים המיוחדים או ללא הסידור בכתב ברייל וזקוק לצאת ע”י הש”ץ?

      לגבי ‘טב למיתב טנדו’, כבר הראיתי בתגובה שלי למאמרו של רמד”א ‘גוי שההלכה לא הכירה’ שגם בימי התלמוד לא היה כלל שאישה מוכנה לקבל כל ליקוי. הדברים נאמרו על ליקוי שתוקן או שיש אפשרות לתיקון, שאז נשים נוטות יותר מגברים לתת ‘צ’אנס’ לתיקון ולא כל כך מהר פוסלות על הסף. לגבי בליעה בכלים ציינתי באחת התגובות (שם ובמאמר ‘אתגר חידוש ההלכה’ של יוסי סופר) לדיון בנושא שנערך בהמעיין, יעויין שם ושם ואכמ”ל)

    4. מיכי מאת

      שצ”ל,
      מה עניין שמיטה לחביתה? אם בזמן התלמוד חשבו שמהרה יבנה מקדש ונחזור לספיקא דיומא היום ברור שזה לא נכון.
      לגבי חזרת הש”ץ, מה הוכחת בזה שלא שינו? על דא קא בכינא. וכי אם יש עיוור שצריך ש”ץ כולנו צריכים לסבול פעמיים ביום? הרי זה גופא הגיחוך שבדבר. זה כמו לומר שיש כאלה שצריכים לנקות את הריצפה ליד החנוכייה ולכן יש לשים שם מטאטא.
      לגבי טב למיתב, פוק חזי ותראה שבתי דין לא עושים שימוש כלל בשיקול של אדעתא דהכי. וכשביה” בצפת עשה זאת הוא חטף על הראש (אמנם שם במידה של צדק).
      והדוגמאות שהבאת כמו בנר חנוכה הן אכן דוגמאות לדיונים כאלה ואני יכול להביא עוד בהלכות הרבה יותר מרחיקות לכת (הזכרתי את מאמרי ואת הפרק של גוטל בעניין). ובדיוק בגלל זה צע”ג מדוע נרתעים מלעשות את אותו דבר בדיוק בעוד מקומות רבים למרות שההצדקה שם לא פחות טובה ואף יותר.

    5. גם היום יש לחוש

      בס”ד ו’ בכסלו ע”ח

      לשמא ייבנה המקדש יש לחוש היום יותר מאשר בזמן התלמוד, הלא הגיע הזמן?, ועם מבול המידע המציף היום את הרשתות – מתעצם החשש שהגולה תוצף במידע סותר על הזמן שבו קידשו בית הדין את החודש, שלא לדבר על החשש שיעמוד בית דין מתחרה שיטען ל’אוטונומיה הלכתית’ ויקדש את החודש ביום אחר.

      לגבי חזרת הש”ץ,- מלבד מה שכל הגאונים והראשונים לא דרשו את ביטולה, הרי גם בזמן התלמוד לא טען איש שבישיבה של חכמים שכולם בקיאים, שפטורים מחזרת הש”ץ.כבר בימי רבן גמליאל היה ברור שיש גם תפילת לחש וגם תפילת ציבור, ור”ג סבר שתפילת הציבור היא העיקר (והיחידים מתפללים כדי שיסדיר הש”ץ את תפילתו) וחכמים סברו שתפילת היחידים עיקר וחזרת הש”ץ נועדה להוציא את שאינו בקי.

      הלא זה טבען של תקנות חז”ל שחייבו את הכלל לחוש בחששות שנוגעים ליחידים. וכי לא ביטלו תקיעת שופר בר”ה שחל בשבת בכל העולם בשל החשש שאיזה יהודי בסוף העולם יילך אצל בקי ללמדו? האם אין היום חששות לאנשים הזקוקים לסידור מיוחד (לקויי ראיה או מתקשים בקריאה) הזקוקים לפעמים לש”ץ שיוציאם? ומי שלא התרכז באחת הברכות בתפילת הלחש – יכול למצוא בחזרה הזדמנות נוספת להקשיב ולכווין במקום שהחמיץ בתפילת הלחש..

      בקיצור: צריך ראיות חזקות כדי לטעון ש’אדעתא דהכי’ לא תקנו חז”ל, ואם ראשונים ואחרונים לא טענו זאת – אנן מה נענה אבתרייהו?

      בברכה,

    6. מיכי מאת

      שצ”ל, אתה בטוח שאתה קורא את דבריי? מי דיבר על חשש שיבנה המקדש?! דיברתי על החשש שכשיבנה המקדש תתעורר בעיית הספק. לגבי חששות התקשורת האבסורדיים שהעלית כאן, לפי זה אל תאמין למידע שהבנק שולח לך בצינורות מאובטחים. זה חדש לך שיש דרכים בטוחות לגמרי לשלוח מידע ברשת? אתה חושב שהמידע על קידוש החודש יישלח בכתבה עיתוונאית לא מאומתת?האם אי אפשר לדבר בטלפון? האפולוגטיקה הזאת היא מה שדיברתי עליו בפוסט. כדי להגן על האיוולת הזאת מגיעים למחוזות הזויים לגמרי. עדיף היה כבר להשאיר בצ”ע.
      הוא הדין לגבי חזרת הש”ץ. כשיש בעיה מטילים חובה גם על פורומים לא סובלים ממנה. זו מהותה של תקנה או גזירה. אבל כשאין בעי הבשום פורום וממשיכים לנהוג באותה צורה זהו האיבון עליו אני מדבר.
      נדמה לי שניסיונות ההסבר שלך מהווים את הראיה הכי חזקה לדבריי.

    7. ובסופו של דבר, הכל תלוי ברצון לקירבת ה' (רמד"א)

      בס”ד ו’ בכסלו ע”ח

      לרמד”א – שלום רב,

      כשאמרו חכמים ‘היזהרו במנהג אבותיכם בידיכם’ היה המצב ברור שכל בני הגולה יודעים מתי חל ראש חודש, ובכל זאת חששו חכמים שמא ‘יחזור הדבר לקלקולו’ – אז בכל המערכות המאובטחות ככל שיהיו, אין ולא יכול להיות מצב ש’יחזור דבר לקלקולו’, כמה דיסאינפורמציה ו’פייק-ניוז’ משגעים את העולם כיום ו’מחזירים את העולם לקלקולו’?

      והוא הדין לגבי תקנת חזרת הש”ץ, כל עוד יש בעולם אנשים ‘שאינם בקיאים’ מסיבה כל שהיא, יש מקום לתקנה, גם לפי דעת חכמים שהחזרה נתקנה רק להוציא את שאינו בקי. ועל אחת כמה וכמה לפי סברת רבן גמליאל שתפילת הש”ץ היא העיקר (שאף שאין סומכים עליה לקולא שבקי יסמוך על הש”ץ, – אולי לחומרא כן חששו לה ומשום כך נהגו בכל העולם לקיים גם תפילת לחש וגם חזרה גם כשכולם בקיאים).

      כך או כך, הלכה פסוקה ברמב”ם שגם כשבית דין מוצא מקום לבטל תקנה שלא פשטה בציבור, שאין מבטלים יותר משתי תקנות בדור. אז מה הועילו חכמים בביטול תקנתם 🙂 – ביטולן של שתי תקנות ירגיע מישהו, שבעיניו צריך לעשות ‘מהפכה כוללת’ וכל תרי”ג המצוות הן נטל נוראי?

      ממה נפשך, מי שנקעה נפשו מעול התורה והמצוות ומורשת האבות לא יסתפק בפחות מ’הכל יהיו מותרין הכל יהיו שרויים, גם המוות דאורייתא הם נטל מיותר’, ומי שבאמת חפץ לעבוד את ה’, הרי בשבילו המצוות התקנות והמנהגים, הם כולם חוטים המחברים את האדם לקונו.

      השאלה המרכזית היא: מה אדם מחפש? מי שרוצה להינתק מבוראו, לא יעזרו לו שום הקלות וביטולי גזירות, ולעומת זאת, מי שרוצה להתחבר לבוראו, מוצא את מקומו בתורתו, שכל כלליה ופרטיה מביאים לדבקות האדם בבוראו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      עוד אעיר על טיעונך נגד ‘טעמים נסתרים’. ספרות חז”ל, גם אם נכתבה, הרי עיקר מסירתה היה בשינון בעל פה. אופי זה מחייב קיצור רב, ומטבע הדברים היה צריך לקצר בטעמים ובנימוקים, יש גבול למה שהיה ניתן להעמיס על ה’תנא’ המשנן. וכל שכן שיש עניינים שהיו קשורים בסתרי מעשה בראשית ומעשה מרכבה וכיו”ב שלא נדרשו ברבים.

    8. הפה שיתיר יוכל גם לאסור

      עוד יש להעיר, שחזרת הסמכות לבית הדין, עלולה להיות כרוכה לא רק בהקלות מפליגות, אלא גם בהוספת סייגים וגזירות, שכרגע מנועים החכמים מהן. וכפי שאמר הראי”ה קוק שסנהדרין שתקום אפשר שתגזור על האוטומובילים מחשש שמא תיגרם על ידם תאונה וכיו”ב.

      לסוחרים מחו”ל שהתלוננו על הקשיים הכלכליים שנגרמים להם בעטיו של ‘יו”ט שני שלגלויות’ הציע הראי”ה פתרון מבריק: לעלות לארץ ישראל ולהיפטר כליל מעולו של ‘יום טוב שני’ 🙂

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    9. מיכי מאת

      שצ”ל, אחרי שכבר דורות לא מבטלים אפילו תקנה אחת נוצר מצב שצריך לבטל הרבה. ואגב, התקנה הראשונה שהייתי מבטל היא התקנה לא לבטל יותר משתי תקנות (כמובן שאין תקנה כזאת, וכתבתי לתפארת המליצה).

      אגב, אני לגמרי בעד הוספת חומרות. טענתי אינה טענה להקל אלא לכוין לאמת, בין לקולא ולבין לחומרא.

      נראה לי שמיצינו.

    10. חשש הקלקול (הערה)

      בס”ד ט’ בכסלו ע”ח

      לרמד”א – שלום רב,

      מהגמרא ביצה ד עולה שחשש הקלקול שמחמתו הורו חכמי א”י לבני חו”ל ‘היזהרו במנהג אבותיכם בידיכם’ הוא מחשש לגזירת המלכות, ופירש רש”י שחששו שהמלכות תגזור שלא יעסקו בתורה וישתכח סוד העיבור (ולא כפי שכתבת שבחשש היה שיתחדש הקידוש ע”פ הראיה ותהיינה תקלות בתקשורת עם הגולה).

      הרי עד לפני פחות משלושים שנה חיו מאות אלפי יהודים בברית המועצות ומזרח אירופה במשך עשרות שנים מאחורי ‘מסך ברזל’, מנותקים מכל קשר עם התורה עד שגם לוח שנה פשוט היה קשה להשגה, אנחנו מקווים שאותם ימי חושך לא ישובו, אבל הרי עינינו הרואות שגם בתקופה של קידמה ונאורות, ובשם הקידמה והנאורות, יכולות להיגזר גזירות שיביאו חלק ניכר מעם ישראל לשכחת התורה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    11. מיכי מאת

      שצ”ל,
      נשגב מבינתי איך זה קשור לדיון כאן. אם יש חשש שישתכח סוד העיבור מה מועיל לשמור יומיים את כל המועדים, ולמה דווקא בחו”ל? שישמרו פסח כל השנה כי אולי יחשבו שחודש הוא 83 ימים או שמא 207 ימים או אולי שפסח חל כל חמש שנים ולא כל שנה.
      ומה אם ישכחו את הלכות בשר בחלב ותערובות? אולי נאסור לאכול הכל שמא יאכלו משהו אסור?
      קשה לי להאמין שאתה לא רואה לאילו רמות גיחוך מגיעה האפולוגטיקה הזאת. כל הודעה שלך רק מחמירה את המצב עוד יותר.

  2. פיל

    תודה על המאמר.

    אני חושב שמחסור במכניזם שמאפשר עדכון של ההלכה – זהו רק סימפטום של הלך רוח שעומד בבסיס ושלהבנתי עליו יש לנהל את את עיקר הדיון.
    כפי שכתבת בעצמך במהלך הדורות פוסקים שינו ועדכנו בלי סוף הלכות וזה קורה עד ימינו. שערי פלפול לא ננעלו, והרבנים תמיד היו טובים בכך. לא צריך אפילו ‘לייצר’ מכניזם שינוי חדש, יש מספיק ותיקים וטובים.

    אני חושב שהנטייה להשאיר חלק גדול מההלכות ‘מאובנות’ מקורה בהתנגדות עקרונית ובתגובת נגד למודרנה. הרצון לשמר את העבר כצורתו, ולהתריס כלפי הדעה שהעולם מתקדם כל הזמן למקום טוב יותר – מביא לפעמים לכמה תוצאות לא רצויות (כפי שאתה מדגים במאמר) אבל אין ספק שגם הקיצוניות ההפוכה תביא לתוצאות לא רצויות (למשל ביטול מוחלט של המחויבות להלכה כמו הרפורמים).
    מקובל עלי שיש למצוא דרך מאוזנת. אבל, שוב, לדעתי השאלה שעומדת בבסיס היא שאלת המודרנה. החיפוש אחר מכניזמים שיאפשרו גמישות של ההלכה מיותר לחלוטין אם לא תהיה נכונות להשתמש בהם.
    יש לי תחושה שכיום במיינסטרים אין נכונות כזו, ולדעתי בצדק.

    1. מסתמא שהוא ענה (לישי)

      מסתמא הוא ענה שאפילו את”ל שפלוני אפיקורוס, הרי כפי שפסקו גדולי דורותינו כלפי אפיקורסי זמננו, יש לקרבם בדרכי נועם ובעבותות אהבה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      וכפי שראיתי את רמד”א באותו מפגש, הוא קיים בעצמו ‘מורידין במשקל ואין מעלין’ 🙂

    2. 'לא ראית'י אינה ראיה (לרמד"א)

      בס”ד ו’ בכסלו ע”ח

      לרמד”א – שלום רב,

      נכנסתי מספר פעמים. פעם אחת כשהכנסתי לפינת הקפה קרטון של חלב סויה שרכשתי מתוך הנחה שאחד מחשובי המשתתפים לא שותה חלב בהמה שגדלה בתנאי צפיפות וניצול.

      פעם שניה נכנסתי כדי להביא לרב החשוב (הנזכר לעיל) את הקבלה על ‘אוצר הגאונים החדש למסכת בבא בתרא’ שרכש מידי.

      אותך ראיתי רק בסיום המפגש משוחח בלהט עם אחד המארגנים בסוגיית ההשגחה, ובלהט השיחה לא השגחת שעברתי לידך.

      בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן ‘ממהר”ן’

    3. מיכי מאת

      אה, כעת אני נזכר. חבל שלא אמרת. זו היתה הזדמנות להיפגש לא וירטואלית. שלום עליכם…
      ועוד שכחתי, תודה רבה על ההתחשבות לגבי החלב. אמנם בעוונותיי איני שותה חלב ולא קפה (סתם כי איני אוהב). אבל מחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה, וגם אנוכי הקטן הולך בדרכיו.

  3. חברונער

    כמה אסימונים עוד יכולים ליפול? רק עכשיו הבנתי שכל ההגות הדתית-חרדית מיינסטרימית היא אד הוק אחד גדול!!
    אני כידוע משגיח גדול ומפורסם בתורת השדונים. יש לי הגות ופילוסופיה מורכבת בנושא שאף אחד לא יכול לסתור.
    דוגמא מויקיפדיה:
    מי שמחזיק באמונה בלפרקונים (שדונים) יכול למנוע את הפרכתה אם ישתמש בהשערת אד הוק (לדוגמה, יטען כי השדונים בלתי נראים)

    בנוגע לפואנטה של המאמר עצמו – אני מסכים מאוד עם הבעיה (איך אפשר לא להסכים?), אבל הפתרון, כפי שהרב ציין בעצמו, בעייתי. אני טוען שהוא ממש ממש ממש בעייתי. ברגע שנאמר שהסמכות בידינו ואנו צריכים לעשות את מה שהגיוני בימינו, אין הרבה מצוות שאני חושב שאמשיך לשמור..

  4. נדב

    קודם כל, אין ספק שהבעיה נכונה והמאמר מנתח אותה בצור צודקת.

    אבל הפתרון לא באמת שייך, בדיוק בגלל ההערה בסיום. בסופו של דבר, מנגנון שימנע כאוס ואנרכיה הוא הסנהדרין. אין באמת אפשרות ללכת עם ולהרגיש בלי. הכוח מוביל לאנרכיה והדרך למנוע את האנרכיה היא באחדות כלשהי בהנהגה הדתית של עם ישראל. אם אפשר למצוא קונצנזוס שימנע את האנרכיה – שהקונצנזוס הזה כבר יקים את הסנהדרין.

    בסופו של דבר, אותה העליבות של ההנהגה הרבנית שמתוארת פה היא בדיוק זו שהופכת את הקמת הסנהדרין לחלום רחוק. אי אפשר לפתור את האחד בלי לפתור את השני.

    1. מיכי מאת

      ממש לא נכון. למה רק סנהדרין היא פתרון? ואם יוקם גוף של רבנים לא סמוכים בכלל, זה לא פתרון? אין להם דין סנהדרין אבל פתרון זה בהחלט ייתן. שאלת המעשיות של הקמת גוף כזה היא אחרת. אני מסכים שאין סיכוי, ואולי זה אומר שצריך לעשות כמה דברים נועזים מלמטה בלי הסכמה כדי לנער את הציבור ואת הנהגתו (או להחליף אותה).

    2. נדב

      איך בדיוק מהלך שמסוגל לעדכן את ההלכה בלי ליצור אנרכיה אפשרי יותר מאשר הקמת סנהדרין?

      הרי זה לא שיש נקודה שבה אפשר לחתוך ולהגיד ‘אלה רבנים שציבור משמעותי מספיק יקשיב להם’ וככה להקים גוף (פוסט-צוהר ופוסט-בית-הלל) שישב בבתי מדרש ויעדכן את ההלכה. זו בדיוק הדרך שתוביל לאנרכיה. הסיכוי היחיד שזה יעבוד זה עם קואליציית רבנים מיינסטרימים (הרבה יותר ממה שקורה בגיור של הרב רבינוביץ’, לדוג’), וברגע שזה יקרה – אפשר כבר להקים סנהדרין וזהו.

  5. ח'

    הרב מיכאל, לגבי חזרת השץ – הרמב”ם כותב (הלכות תפילה פרק ח הלכה ד) וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין

    ומכאן שלדעתו תפילת הציבור היא התפילה בקול רם. אם כבר, אז היה צריך לבטל את ההפרדה בין הלחש לבין התפילה בקול ולעשות אותן יחד. [וכפי שמופיע בתשובת הרמב”ם הידועה]

  6. ח'

    ולגבי גזירת הבחנה, איני יודע היכן ראית שהיא מבוססת על כך שיש רק שני סוגי היריון. הגזרה היא ביטוי לכך שיש אפשרות של לידה אחר 7 חודשים ואחר 9 חודשים ולכן עלול להיווצר בלבול.
    השאלה אם יש גם היריון של תקופות ביניים (7.5 או 8 חודשים וכו’) לא משנה כלל.
    כך שעיקר השאלה היא מכך שכיום אין צורך בהבחנה מפני שיש בדיקה די פשוטה המאפשרת לדעת מי האבא

    1. חיים

      הריאות לא מבשילות מספיק בחודש השמיני ביחס להתפתחות הגוף, וללא אינקובטור או זריקות מוקדמות לזירוז הבשלת הריאות, התינוק ימות.
      זה כנראה מקור המיתוס בגמ’, ומקור ההלכה שבן ח’ אימו כורעת ומניקתו בשבת והתינוק עצמו מוקצה…

  7. גלעד

    תודה על המאמר החשוב.
    ברי הן למר והן לכל בר דעת שמכניזם הלכתי תשתיתי שמסיר את הצורך בנהדרין, מוצדק וראוי ככל שיהיה, לא יסחוף אחריו את המוני בית ישראל החפצים בקיום מצוות, אלא הוא ישמש פלח צר יחסית באוכלוסיה היהודית. המשמעות המיידית היא פילוג היהדות האותודוקסית לשני מחנות שונים באופן מהותי זה מזה. ככלל, אינני מחסידי ה”אחדות בעם” וכו’, אבל צריך לבחון היטב למה הפילוג ההלכתי הנ”ל יגרום.

  8. דוד שאול

    הרב רפפורט טען בשנה שעברה באחד משיעוריו במסכת גיטין שהתוס’ סבורים שגזרה שיוצרת מציאות מזיקה לכוונתה המקורית מושעית אוטומטית ללא כל התערבות חיצונית.

  9. אליהו

    הרב, יש”כ על הדברים הכנים.
    אם ממילא יש לשנות הלכות שעבר זמנן ללא בי”ד הגדול, מדוע לכתחילה לא להקימו!? אם כבר שינוי דרסטי, אז זה לבטל את ההלכות שלכאורה מונעות את הקמת הסנהדרין.

  10. ישי

    ואחרי שלא קיבלתי תשובה מה הייתה התשובה, אם אפשר שאלה אישית על הטיעון המופרך של החזון איש.
    אני מבין איך אדם חכם כמו החזון איש מאמין בטיעון כזה כי זה קשור לאמונות שעליהן הוא גדל ולהרגל לא לבחון אותן יותר מדי. מה שתמוה לי הוא שמישהו שגדל בחברה מודרנית, היה רגיל לדרך מחשבה מדעית אמפירית ואפילו למד זאת באוניברסיטה, והוא גם אדם ביקורתי מעצם טבעו, נפגש יום אחד עם כל מערכת האפולוגטיקה הזו ואימץ אותה לשנים רבות עד שראה את האור.
    ואני לא בה להקניט (הפעם, כן?), אלא באמת מנסה להבין כי זה נראה לי ממש מוזר.

    1. מיכי מאת

      ברוח קדשו הוא ענה כפי שאני כתבתי כאן, שזו שאלה לא חשובה.
      באשר לשאלתך, אכן גם לי היום זה נראה מוזר. למרות שעד כמה שאני זוכר לא באמת קיבלתי את התזות האפולוגטיות המשונות הללו אף פעם. אבל כן היה לי בעבר אמון גדול יותר במערכת. מתבגרים…

    2. ישי

      אני זוכר שאתה אמרת אלפיים שנות תורה בשכנוע גמור.
      אגב, היה נהוג גם להתווכח איתך על התרומה של החרדים לכלכלה הישראלית, ואתה היית טוען בתוקף שהם תרומים בצריכה דרך המע”מ ושזה שהם לא עובדים לא משנה כלום. זה ממש זכור לי כאחד הדברים ההזויים.

  11. איחרנו את הרכבת

    תודה רבינו מיכי על המאמר המרתק כתמיד!

    לגופו של עניין:

    אני חושב שהיהדות ההלכתית איחרה את הרכבת.

    היהדות ההלכתית החלה להתמודד עם אתגרים דומים לפני כמאתיים שנה. המודרנה הציבה רעיונות והשגות על המסורת, והיהדות עמדה מול הדילמה הקשה מאוד: האם להכיל את השינויים האלה, או להחרים אותם. לא הייתי רוצה להיכנס לנעלים של מנהיגי הדור דאז, שחששו ובצדק מהמודרנה. אבל ההחלטה שנקטו בה השפיעה לדורות.

    כיום, בעקבות הכיוון אליו הסיטו את הרכבת, החשש מה’מדרון החלקלק’ נצרב בדנ”א של פוסקי ההלכה. טיעוני ה’אד הוק’ מצויים בהמוניהם בספרי השו”ת, וההימנעות מ’קולא שאין הציבור יכול לעמוד בה’ הפכה למסורת.

    בדורינו, בעקבות כל הפולמוס סביב הרפורמה והחילון, השיח והאתוס ההלכתי התמקד ב’שימור’ ובהגנה. יכולת הפסיקה סורסה, והאימה והחשש מהסביבה החדירה ברבנים את התחושה כי תפקידם הוא ב’שמירת פך השמן הטהור’, ב’דרך ישראל סבא’, ללא שום שינוי מה’דרך המסורה מאבותינו וזקנינו מצוקי ארץ זצוקלה”ה’.

    הטענה שלי היא שהבעיה הולכת ומחריפה, בגלל הדרך שנקטנו בראשיתה. מה שהיינו יכולים לעשות פעם, קשה מאוד בימינו, ולהערכתי יהיה בלתי אפשרי בעתיד. כל יום שעובר מרחיק אותנו מפיתרון. אני פסימי מאוד בנוגע לאפשרות לשינוי, אבל אם הוא אפשרי, חייבים לעשות אותו היום.

    כי כל יום שעובר בעולם המודרני מגדיל את הפער בין המציאות להלכה, פער שמעמיק ומחדיר את האתוס ההלכתי השמרני והמקובע, ומפחית מהסיכויים להגיע מתי שהוא לפיתרון.

    מה דעת הרב???

    נ.ב. ראיתי שדיברו כאן על מפגש מסויים (בו הוגש חלב סויה). אפשר לדעת במה מדובר (והאם אהיה אורח רצוי?).

    אהרון

    1. מיכי מאת

      אהרון, אני דווקא אופטימי. המציאות חזקה מכולנו. לפחות חלק מהציבור הדתי עשוי להסיק את המסקנות המתחייבות. כתבתי לא פעם בעבר על כשלי התגובה להשכלה ולרפורמה, ועל השפעתה עד ימינו. אבל אני לא דטרמיניסט, וכפי שאז גיבשו עמדה מסוימת היום יכולים לגבש עמדה אחרת. וגם אם מי שיעשה זאת לא נמנה על “גדולי הדור”, הוא יהיה הגדול האמיתי ויהיו שיכירו בו.
      המפגש לא היה קשור לאתר. זה היה מפגש של חברי מכון שעוסק בתשובות לשאלות של הנוטשים העכשוויים (נטישה אינטלקטואלית). הוא לא פתוח לציבור.
      במפגש שקשור לאתר או בכל הקשר אחר אתה כמובן מוזמן ורצוי מאד.

  12. אבי

    הרב מיכאל, עליי להציג שני פגמים לוגיים במאמרך היקר:
    א’ אתה טוען שהיו תקנות שנתקנו בבלל ושההוראה הייתה לדבוק בהם למרות שבטל טעמן אך ורק כיון שציפו לחידוש הסנהדרין במהרה. זו טענה יפה אך אינה מוכחת, ועליה אתה טוען את כל כובד משקלך, ובעיניי זהו כשל, ומכאן לנקודה השנייה:
    אתה מציג כאילו התקנות והמנהגים השונים שואבים את אמיתתן העקרונית אך ורק מכורח המחשבה של המתקנים שתקנו אותה, ומתוך כורח המציאות בזמן שהמנהג הונהג.
    בעיניי זה כבר חוסר ישרות אינטלקטואלית או חוסר הכרה של המקורות.
    משפטים נפוצים בגמרא ובפוסקים מראים שישנה גם התבטלות כלפי הנוהג הציבורי בזמן הנתון כיוון שרוח ה’ נסוכה בעם, והציבור בפנמיותו יודע יותר טוב מהחכמים לפעמים. אם אלה משפטים כגון: אם אינם נביאים בני נביאים הם. או פוק חזי מה עמא דבר, או אם זה בהתבטלות כלפי המנהג שרווח (וכן נהגו, ואין לשנות)
    אתה רואה שלאורך הדורות נתנו משקל לבחירה הלא רציונלית הכללית של הציבור, ובמקרים רבים מתוך הנחה שיש קשר בין נשמות ישראל לרצון ה’.
    אם אתה מנתק עצמך מהנחה זו שרווחה בפסיקה, אתה בעצם מנתק עצמך מחלק מהמסורת שהיוותה את האורגניזם של התורה לאורך הדורות, כך שאין ערובה לכך שהינך מחובר נכון לרצון ולתורתו, וייתכן שבקריאתך אתה מנתק אנשים משורש נשמתם.

    1. ישי

      זה שטענה אינה מוכחת כלל אינו כשל לוגי. הוא עוסק כאן בשדה ההלכתי ובשדה הזה נהוג לסבור סברות ואף לפסוק לפיהן, ותמיד אפשר להעלות אפשרויות אחרות. אין טענה מוכחת וכפי שכבר כתב הרמב”ן הידוע.
      הוא לא כתב שהתקנות שואבות את כוחן (מה שייך כאן אמיתות?) מכוח המחשבה של המתקנים. התקנות שואבות את כוחן מכוח הסמכות של המתקנים, אבל גם על זה הוא רוצה להתגבר. ואם לא שמת לב, הוא לא פסק להפסיק לשמור יו”ט שני של גלויות, אלא הוא רוצה שתהיה על זה הסכמה כללית כלשהי, והוא לא כתב כאן למה אך במקומות אחרים הוא כתב על הכוח של הציבור לחייב. אגב, גם כאן אם היית צודק בטענה זה ממש לא כשל לוגי. אין לערבב בין טעות ובין כשל לוגי.

    2. אבי

      בכוונה כתבתי אמיתות כיוון שהשאלה מבחינתי היא לא מה מקור הסמכות אלא מה האמת שמאחורי הסמכות ולשם כיוונתי.
      טענה לא מוכחת היא כשל לוגי כאשר היא מציגה אופציה כעובדה

    3. ישי

      מה זה “האמת מאחורי הסמכות”? לא רואה שום פשר לצירוף המילים הזה.
      דומני שאתה עדיין לא מבין מהו כשל לוגי, ובכל אופן לשיטתך קשה למצוא משהו כתוב שאינו מלא בכשלים לוגיים. אבל באמת שהדיון הסמנטי הזה לא מאוד משנה. רק כדאי שתדע להשתמש במילים כמו שרוב העולם עושה את זה.

    4. אבי

      האמת מאחורי הסמכות= מהי המשמעות האמיתית שבבסיס הסמכות, מה הכוח המניע שלה שגם יוצר את טעמה ועניינה של הגזירה או ההנהגה בספש”ד. מאחר ומדובר פה באנשים חושבים הרשתי לעצמי לקצר, וזה לא נראה לי בלתי מובן.
      לגבי הכשל הלוגי, אכן סמנטיקה חסרת חשיבות, אך אני רואה לפי התגובות שאני לא היחידי שחושב שיש פה כשל כזה

    5. מיכי מאת

      אבי שלום.
      יש בדבריך לא מעט כשלים לוגיים, והראשון שבהם הוא אי הבנה של המושג כשל לוגי כפפי שכבר הסביר ישי.
      ישי גם ענה לך לגבי תפקיד הסברא בהלכה. כל הסייגים שהבאתי במאמר שהפניתי אליו שנוצרו על ידי פוסקים לאורך הדורות מבוססים על סברות פחות חזקות מזו שהבאתי כאן. זה לא מפריע לאף אחד לעשות בהם שימוש.
      לגבי ניתוקים מהמסורת ושורש הנשמה, אשאיר זאת למקובלים.

    6. aviaz

      הרב מיכאל הופתעתי מאד מתגובתך.
      אולי לא השתמשתי בסמנטיקה מוצלחת למושג כשל לוגי, אך אין זה פותר אותך מהשאלה האמתית, והיא כיצד אתה משתמש בהנחות יסוד לא מבוססות להעמיד עליהן את קיום התורה שלך.
      התשובה שלך ושל ישי, שגם בהלכה משתמשים לא מעט בכלים לא מבוססים, לא פותרת אותך, שכן היא דורשת ממך להכיר בכך ששיטות שונות משלך ובלתי מבוססות כשלך מכוונות גם כן לרצון ה’, ולא משתמע כך מדבריך.
      לגבי החלק השני של דבריך, אני מופתע אף יותר. שכן התעלמת בבוטות מכך שאתה מנתק עצמך מחלק מהאורגניזם התורני, אולי אתה לא רוצה להשתמש במושג נשמה, כיוון שזהו מושג קבלי. אך אתה בהחלט יכול להשתמש במושגים כגון חיים, תודעה, ותפיסת האדם את עצמו כאישיות אחת. אם אתה מאמין שריבון העולמים הוא שורש החיים, שורש המבנים העדינים של התודעות והחוויות שלנו, הרי שניתוק מהדרך שהוא התווה כפי שאנו מכירים אותה בעם ישראל לאורך השנים (וכפי שהראתי, אתה מבקש ניתוק כזה), עלול להיות גורם מנתק ממקור החיים

    7. מיכי מאת

      אביעז, צר לי שהופתעת. אבל מה לעשות?! אני מניח שאתה לא חושב שעליי לומר רק דברים שלא מפתיעים אותך.
      אני משתמש בהנחות יסוד מאד מבוססות (עד כמה שניתן להגדיר ביסוס להנחות יסוד), לא פחות מכל שיקול הלכתי אחר שמבוסס על סברא. הסברתי זאת. אין לי שום טענה למישהו שמשתמש בכלים לא מבוססים (מה זה?). מה שאני טוען הוא שבאותם כלים אפשר גם להגיע למסקנות שונות, ושאני בהחלט תומך בהן וחושב שהן נכונות. לא טענתי שהשמרנים לא מבוססים אלא שהם לא צודקים. אני מקווה ומניח שאתה מבין את ההבדל בין שני אלה.
      אתה הצהרת שאני מנתק את עצמי מנשמות ומסורות, ואמרתי שאין לי מה לומר על כך (אגב, אין לי התנגדות לקבלה ומושגים קבליים. אני רק תומך אדוק בשימוש במושגים מוגדרים ובטענות בעלות משמעות ברורה. מה שלא היה אצלך). מי שחושב שהדרך שלו היא ההמשך הטבעי של המסורת ומי שחושב אחרת מתנתק ממנה – לבריאות. למה אני אמור להתייחס להצהרות כאלה או אחרות? כשיעלו טיעונים ניתן לדבר.

    8. aviaz

      “לא טענתי שהשמרנים לא מבוססים אלא שהם לא צודקים.” – אז גם אני טוען שאתה לא מבוסס אלא לא צודק. אתה גם יכול לסבור סברות כרס שכל גזירות הגמרא הן רק לאנשים שיש להם עיניים בגב ועדיין תהיה מבוסס כי זה כלי הלכתי מקובל לסבור סברות כרס, ולא חסרות דוגמאות. אתה טוען שכל גזירות חז”ל בנויות על הנחה שהגלות תהיה קצרה, זו הנחה קלת דעת בעיניי שספק גדול אם היא נכונה בחלק מהגזרות, אך ודאי שלא בכולן.
      לא הצהרתי שאתה מנתק את עצמך מנשמות ומסורות. הצבעתי על ניתוק שלך מגישה שלמה שמלווה את מקורות היהדות מאז חז”ל והערתי על ההשלכות האפשריות של ניתוק זה. על כך לא ענית, וזו טענה של ממש – מדוע אתה רואה בפרקטיקות ההלכתיות את הקו המרכזי של התורה אך לא את הגישה לפרקטיקות האלה, שלעיתים קרובות זו גישה של התבטלות כלפי דורות קודמים או כלפי הנהגת הציבור, שניהם חלק מהאורגניזם התורני, מי שמך להפריד את ההפרדה הזו?

    9. מיכי מאת

      אביעז,
      לגיטימי לגמרי לטעון כנגדי את זה. רק כדאי שתכתוב את מה שאתה טוען ולא תכתוב משהו אחד ואז תסביר שאתה טוען משהו אחר.
      אם אתה חושב שסברותיי הן סברות כרס (כמו הסברא שגזירות חז”ל הן לאנשים עם עיניים בגב) אז יש לנו ויכוח על זה. סברות מסוג העיניים בגב גם אני לא מקבל. בקיצור, אחרי שמנקים את כל הטעויות ואי הדיוקים אין כאן שום טענה חדשה שלא נענתה בפוסט עצמו (ובעצם אני לא רואה כאן שום טענה בכלל). זה המקום להיפרד כידידים.

    10. aviaz

      יצער אותי שנפרד פה, בעיקר כיוון שלא ענית על השאלה כיצד אתה מחליט מה נחשב חלק מהאורגניזם התורני ומה לא. למה אתה כה דבק בפרקטיקות ההלכתיות אך מבטל בהניד אפעף את ההתבטלות של חכמים לעיתים קרובות להנהגות הציבור, מתוך ההנחה שאם אינם נביאים בני נביאים הם, לכל אורך הדורות מחז”ל ועד היום. מה ההבדל? למה זה תורה אבל זה לא? אני באמת שואל כדי לדעת את דעתך. בכל זאת אתה איש עם הרבה השפעה ורעיונות חשובים

    11. מיכי מאת

      כדי לא לצער יהודי, אבהיר. אני לא מחויב לשום תחושה של אף אחד, חשוב ככל שיהיה, ואנשים רבים ככל שיהיו. אם מישהו בוחר להתבטל למישהו אחר – יבושם לו. מה שמחייב הוא ההלכה, כלומר מה שכתוב בתורה והתפרש במוסדות המוסמכים (קרי סנהדרין או בתלמוד). וכמובן כל זה נתון לפרשנויות, ואני מחויב למה שנראה לי סביר ונכון. נביאים ובני נביאים ושאר פראזות לא אומרות לי הרבה ואיני רואה שום סיבה להיות מחויב להן.
      בשולי הדברים אומר שגם אתה כמובן לא הבהרת מה לדעתך הוא חלק מהאורגן התורני ומה לא. מבחינתך כל מה שקיים בזמן נתון הוא חלק מהאורגן? זה קריטריון מוזר ולא עומד במבחן העובדות ההיסטוריות (שהרי מה שקיים השתנה לא פעם).

    12. aviaz

      תודה על המענה הרציני.
      אני בהחלט מכבד את העמדה שהצגת, ובעצמי הייתי נתון בה תקופה ארוכה, אך אבהיר בקצרה ככל שאוכל מדוע בעיניי היא בעייתית ולא עולה בקנה אחד עם התורה כפי שאנו מכירים אותה.
      בשולחן ערוך, ברמב”ם, במשנה ובגמרא – קורא פשוט לא ידע אם ההלכה הנתונה שהוא קורא היא דאורייתא, דרבנן או מנהג או אפילו הנהגה בכ90% מהמקרים, עד כדי קיצונוית שכשהגמרא אומרת על משהו שהוא דאורייתא אנו רואים במקורות אחרים שזה לא באמת דאורייתא אלא אסמכתא. יתרה מזו, גם בתורה שבכתב יש הרבה דברים שלמרות שכתוב דבר אחד הפרשנות המעשית שלו הפוכה ב180 מעלות.
      מעבר לזה, במקרא ובתלמוד משולבים בקטעי הטקסט המון הוראות חיים ו’עקרונות’ שעל פיהם החכם/הצדיק צריך להתנהל.
      אם הציפייה התורנית הייתה להיצמד כדבוקים לפרקטיקות ההלכתיות הייתי מצפה מכל הספרות הזו להראות אחרת לגמרי.
      ודאי שישנה ציפיה להבחין בין גזירות לבין הנהגות לבין הלכות דאורייתא, אך זה בא בד בבד עם קריאה להתמזגות עם ‘ערכי’ התורה. כשהתורה אומרת ‘עין תחת עין’ היא לא מתכווונת תתלשו עיניים. -ואפילו לא רק – ‘ממון,’ היא גם מתכוונת -הרשע צריך להענש כרשעתו. כשהגמרא אומרת ‘אין שואלים בשלום אשה’ היא לא מתכוונת שישנה הלכה שנפסקה בסנהדרין שאסור לומר את המילה ‘שלום’ לאשה, אלא שיש ציפייה מהאדם לטקט ולעדינות וצניעות מסויימת בייחס לנשים. וכן עוד ועוד, זהו הקו החורז.
      על כן, עם כל הפיתוי בדרך שאתה מציע, אני לא חושב שהיא עולה בקנה אחד עם היהדות כפי שאנו מכירים אותה, לא דרך המסורת והאווירה ה’תורנית’ שהנחתה את קהילות ישראל בגלות, ולא דרך המקורות הכתובים. על כן אני נאלץ להיוותר חלוק עליך.
      במילה אחת – אני כן רואה בביטוי ‘אם לא נביאים הם בני נביאים הם’ ביטוי מחייב, גם אם אני לא בהכרח מבין אותו, בדיוק כפי ש’צדק צדק תרדוף’ זה ביטוי מחייב מהותית, מפשט הקריאה בתורה, גם מעבר לאיסורי הונאה של משקולות במלח וריבית לגויים.
      מקווה שהייתי מובן, הרשיתי לעצמי להתבטא בחופשיות

  13. איחרנו את הרכבת

    אני לא מצליח לדמיין מצב בו יש שינוי מוסדר לכיוון נורמלי.

    ראשית, אינני רואה בציבור החרדי רב מכובד שחושב כמוך. קח למשל את דברי הרב אשר וויס. הוא מתייחס לנושא בליעות הכלים לאור הממצאים המודרניים, במאמר שאליו הרב לינקק כאן. וז”ל:

    ”רואה אני סכנה גדולה בניסיון לשנות את ההלכה המסורה מדור לדור עפ”י מחקר מדעי .יסודות ההלכה נקבעו ע”י חז”ל בעלי המשנה והתלמוד ,מהם יתד ומהם פינה ודבריהם יסוד תורה שבעל פה .מעולם לא ניסו גדולי הדורות לבדוק אחרי דבריהם לקיימן או להפריכן אלא קיימו וקיבלו דבריהם כדברי משה מפי הגבורה . אם נבוא לבדוק אחרי דברי חז”ל ומסורת ההלכה עפ”י מחקר מדעי יביא הדבר חלילה לעקירת ההלכה בתחומים רבים וסתירת כל בנין התורה… סוף דבר ,אין לנו אלא מנהג אבותינו שבידינו ,וחלילה לנו להפוך סדרי עולם ולבטל חלילה חלקים שלמים של השו “ע .מסורת ההלכה קדושה ומקודשת ,אין לנטות ממנה ימין ושמאל ,וכל ההולך לאורה הוא לבדו הולך מישרים”…

    ולפי הערכתי, הרב וויס הוא הסמן המודרני ביותר במיינסטרים החרדי.

    שנית, גם אם יקום רב עצמאי בעל שיעור קומה, הוא ייתקל בהכפשות, בהוקעה, בביזוי, וכדומה. אותו מנהיג, לא יוכל לבנות סביבו קהילה, בעלת צביון ואתוס משותף של ‘עבודת ה’. אולי הוא יצליח לאחד את כל הממורמרים
    והמורדים למיניהם.

    מה שאני יכול אולי לדמיין, זוהי קהילהשל חילוניים או דתל”שים שאינם מחוייבים לשום דבר, שמרימה את הכפפה ופותחת דף חדש, בלי לשאול אף אחד. אבל היא תצטרך הרבה כוח וכשרנות לבצע מהלך כזה.

    בקיצור, אני מתפלפל כאן בדמיונות אוטופיים, אבל אם אתמצת, אשמח לשמוע כיצד הרב מדמיין שדבר כזה יכול לקרות, מבחינה סוציולוגית טהורה. אני לא מצליח לחשוב כך.
    אני רואה רק מהלך הפוך. אני רואה מצב בו אנשים רואים שההלכה מאובנת, מבינים ש’אין עם מי לדבר’, וזורקים את הכל.

    נ.ב. בעניין המפגש, אני מניח שמדובר במכון ידעי”ה(?). הייתי שמח להיות שם זבוב על הקיר…

    אהרון

    1. איחרנו את הרכבת

      תודה רבה.

      1.
      אוקיי. אני מבין את אי רצונך להיכנס לסוציולוגיה. רק הערתי שההצעות שלך לשינוי מנותקות מהמציאות, לדעתי. הן מתקשרות לי להבדלה הקבועה שלך בין התיאורטיקנים שיושבים בהיכלי השן לבין אנשי המעשה (רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם רשב”ג אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל…).

      הבעייה ידועה, מהלך לפיתרון מעשי לא הצעת (ולדעתי אין).

      2.

      נקודה נוספת, האופטימיות שלך הזכירה לי את ההצעה הקונטרוברסלית שלך בטור 83 לבטל את מערכת החקיקה. בעיני האופטימיות והאמונה ביכולת של הציבור לתקן את עצמו בצורה מדורגת ומבוקרת – היא די נאיבית.

      3.

      שלישית, נדמה לי שפוספסה כאן נקודה, שאף אחד לא הגיב עליה.

      הנחת המוצא שלך היא שהשלמנו עם מצב שבו אין סנהדרין, ולכן אנו צריכים לחשב מסלול מחדש, כיצד משנים את ההלכה בעידן שבו אין צפי לסנהדרין.

      ההנחה שלך מקובלת עליי, אבל אינה מקובלת על חלק גדול מהעם. הציבור החרדי, מאמין כי בקרוב יבוא המשיח, ירד מקדש משמיים, והמציאות תשתנה מקצה לקצה. ‘תשבי יתרץ קושיות ואבעיות’, ‘ומלאה הארץ דעה את ה’ ‘.

      המנהיגים החרדיים לא רואים צורך לפיתרון ארוך טווח לבעייה. מבחינתם, הם צריכים רק ‘לסחוב’ את העגלה עד לבוא המשיח, בקרוב בימינו, ואז הוא ייקח פיקוד ויירפא את כל הבעיות.

      מבחינתם, האחריות שלהם היא למסור את האחריות למשיח כאשר היהדות במצב המיטבי, קרי – כמה שיותר יהודים שומרים על ההלכה. חבל להם להסתכן ברפורמות וברענון ההלכה. הם יגנו על העם מחילוניות בדרך הבטוחה והשמרנית, והמשיח ייתקן את העיוותים.

      חבל שאין התייחסות מפורשת להבדל בעמדות האפוקליפסיות, שמהן נגזרות הגישות השונות.

      אהרן

  14. יונתן

    שלום לרב
    לכאורה עד שלא יסכימו להשקפתך חכמי ישראל שבדורנו ולו באופן עקרוני יהיה זה חטא ללכת בעקבותיה, שהרי עלינו ללכת אחר בית הדין והחכמים שבדורנו.
    הדיבור של רבני הקו אודות סוגיות כלל ישראליות שנזקקות להכרעה רחבה, לא ריקות הן. עם ישראל עומד בקשר של שיח מול דבר ה’ והוא המבין מה תוכנו. כאשר כמעט כל חכמי ישראל סוברים שאין התקנה בטילה משום טעם נסתר שבה, טעם שאמנם גלום בעצם חוסר היכולת הטכנית לשנות התקנה, עלינו להכיר בערכה של הכרעה אינטואיטיבית זו. זו הכרעה אינטואיטיבית בחירית בעלת משקל של מי שהקב’ה אמר לנו שהם המובילים אותנו בתחומים אלו. הזלזול של הרב בטיעון נובע לעניות דעתי מחוזק יחסי בשיפוט 2 (מהפוסט הקודם) וחולשה יחסית בשיפוט מזן 1. אני חושב שנכון לנהוג בענוה כלפי גדולי ישראל ותלמידי חכמים ש’רואים’ בעיני רוחם את הערך של שימור המנהג, ראיה שהקב’ה נתן לה תוקף.
    וכאשר בעז’ה דברי הרב יעוררו תסיסה על רקע מציאות ימינו הזועקת, ודאי לאיטם יתעוררו כוחות אחדות ותקומה טובים של סמכות רבנית שתממש את כוחה בתוקף נכון ומתוך סמכות נכונה, סמכות שניתנה לה משמיים על פי הפוסטים הסמויים של כלל חכמי ישראל.. ובתקוה שזה יקרה על רקע כמה שפחות הירוסים שידחפו לתיקון הזה.
    תודה על דבריך המחכימים והבהירים

    1. Ami

      “על פי הפוסטים הסמויים של חכמי ישראל”?? מה הכוונה? (יש קבוצה סגורה בפייסבוק של כחמי ישראל?)
      מעבר לכך, אשמח שתכתוב דבר אחד חכם שאותם חכמי ישראל אמרו. בשיעורים רבים ישבתי, ספרים רבים קראתי, וכל מה שמצאתי אצל אותם חכמי ישראל היה:
      או באנאלי לחלוטין,
      או חכם אבל לא מקורי (תמצא תובנות דומות בדתות אחרות או סתם גויים),
      או הבטחה בלי כיסוי שיש דברים נסתרים שאנו לא יכולים להבין.

    2. מיכי מאת

      איני יודע מדוע עליי ללכת אחרי חכמי הדור, בפרט שאיני יודע להגדיר מיהם. אין כיום בי”ד בעל סמכות. נכון שראוי לעשות צעדים כאלה עם קונצנזוס כלשהו, אבל גם זה לא קיר ואין הגדרה ברורה לקונצנזוס (שכן מדובר בעיקרון של שכל ישר ולא עיקרון הלכתי פורמלי). אם לא ייווצר הקונצנזוס אני מניח שהוא ייווצר מלמטה וטוב שכך. רבים יתלוננו על פריצת הגדרות ובסוף לא מעטים מהם אולי יודו למי שעושה זאת ואולי אף יצטרפו אליו.

      איני מכיר שום אינטואיציה לגבי קיומם של טעמים נסתרים. זהו מכניזם שמועלה אד הוק כדי להתנגד לשינויים. בעיניי זה יותר רפלקס מאינטואיציה.
      אם תתממש תקוותך בסוף דבריך, והיה זה שכרי. בכל אופן, לרבני הקו אני ודאי לא מחכה והחלטותיהם ממש לא חשובות בעיניי. כך שאפילו אם יקרה הנס והם יצטרפו למהלך זה חסר משמעות בעיניי.

  15. Avram Willis

    הטענה של הרב בסופו של יום יורדת לטענה מציאותית. השאלה היא שורה תחתונה האם זה יחזק את היהדות או שמא יחליש אותה.
    כי עד כמה שזה יחליש את היהדות הרי שזה טעם מספיק לכל התקנות.
    לי ברור שזה יחליש את היהדות מ2 סיבות.
    א. פעולה של שינוי כלשהו בדת שנעשית לטובת החלשים בדת אלה שזה מה שמכריע את הכף לכאן או לכאן לא באמת עוזרת. ברוב המקרים זה בכלל תירוץ לבחירה שהיתה נעשית בכל מקרה.
    ב. הסיכון בפועל הוא כל כך ברור ומוחשי שהשפעה של צעד כזה היא מדרון חלקלק היא נפילה מצוק. תקים בי”ד אחד כזה של אנשים יראים וכבר למחרת יקומו עשרות בתי דינים כאלה בכל סוגי הקהילות בעם ישראל.
    זה בדיוק אבל בדיוק הגושפנקא שכל כך חסרה לרפורמים. הרי אין ספק שהם לרגע לא חושבים שרבניהם נופלים מהרבנים היראים. והטענה היחידה כנגדם היא שגם היראים לא משנים דברים.

    1. מיכי מאת

      אתה מניח מודל כלשהו של יהדות וגוזר ממנו נזק או תועלת. טענתי היא שמה שאנחנו משמרים אכן מביא תועלת רבה, אבל לא ליהדות. השינוי לא נעשה כדי להביא תועלת אלא כדי להתנהג בצורה הנכונה והמתחייבת מההלכה.
      ועוד בעייה לוגית בדבריך. אתה אומר ששינויים נעשים לטובת החלשים. נשמטה ממך העובדה שקיומם של רבים מה”חלשים” האלה נובע לא מעט מהיעדר השינויים עצמו.

  16. אלדד

    לעניות דעתי, הדעה המובעת במאמר שגויה מן היסוד, והמאמר יכול לשכנע רק קורא שקרא אותו בצורה “לא ביקורתית” או רק קורא שלא שם לב לדקויות, או אפילו רק קורא שאינו תלמיד חכם מספיק ואינו בקיא במקורות הרלוונטיים מספיק לעומק, ותסלחו לי על הבוטות.

    אני גם אסביר מדוע הוא שגוי לחלוטין:

    1) טעות מבחינת הלוגיקה- הגמרא במפורש אסרה על בית דין קטן לבטל דברי בית דין הגדול ממנו, גם אם בטל הטעם לתקנה הראשונית של בית הדין הגדול יותר. ובוודאי שכל שכן שהיא שללה סמכות של יחידים לבטל את דברי בית הדין הגדול גם אם בטל הטעם.
    הכותב מניח שדברי חז”ל אלו עצמם היו מטעם שחשבו שמדובר בגלות קצרה, אני חולק גם על ההנחה הזו שלו, אבל גם אם נקבל אותה לעת עתה לצורך הדיון, הרי שהכותב טוען שיש לבטל את דברי חז”ל אלו (שאסור לבטל דברי בית דין הגדול גם אם בטל הטעם) עצמם בגלל שבטל הטעם שלהם (שמדובר בגלות קצרה) לשיטתו! כלומר, המסקנה שלו בנויה על הנחה שניתן לקבל אותה רק אם מקבלים את המסקנה שלו. במילים אחרות- המסקנה שלו לא מחזיקה מים מבחינה לוגית, מדובר בטיעון מעגלי. (מי שלא מבין את הטיעון שכתבתי עכשיו שיגיד לי ובלי נדר אשמח להסביר לו אותו).

    2) הכותב מניח שהטעם שאסור לבית דין לבטל דברי בית דין חבירו הוא רק טעם פורמליסטי יבש. ייתכן מאוד, ואפילו הגיוני יותר, שהטעם לאיסור לבטל דברי בית הדין הגדול יותר, הוא שחזקה שגם אם נדמה לבית הדין הקטן שבטל הטעם ואין סיבה להמשיך בתקנה, למעשה הטעם לתקנה בעצם לא בטל, כי יתכן שלבית הדין הראשוני היה טעם נוסף עמוק יותר ממה שבית הדין הקטן מבין. זו לא טענה אפולוגטית. זו תפיסת יסוד ביהדות ובפסיקת ההלכה ש”אין אדם עומד על דעת רבו” אלא אחרי 40 שנה ושיש התמעטות הדורות. בדיוק כמו שלא עלה על דעת הגמרא שאמורא יחלוק על תנא, כי חזקה שהתנא מבין יותר טוב, ככה בוודאי שאין לחכמי זמננו הבנה ברמה לחלוק על הגמרא או לקבוע בדבריה תנאים שהיא לא רמזה עליהם בכלל.

    3) באופן כללי, ההלכה מאז ומעולם בנויה על הפעלת השכל רק במקום שאינו סותר אפילו במשתמע חוות דעת של סמכות הלכתית גבוהה יותר. אולי בחשיבה המערבית בכלל והמדעית בפרט אוהבים להלל את השכל, אבל השכל שלנו כבני אדם מוגבל מאוד. הרי מי שהיה יושב בסנהדרין היה חייב לדעת להסביר בשכל בק”ן טעמים למה השרץ טהור, ומן הסתם אפילו גדולי הדור שישבו שם היו צריכים “להשתכנע” שהשרץ אמור להיות טהור, אבל עדיין אומרת לנו התורה שכל הטעמים הללו היו שקריים, שהרי התורה העידה במפורש ששרץ טמא! כלומר, המבחן איננו מה נראה לי או לך הגיוני (משום שכולנו יכולים ליפול לכשלים לוגיים ולהשתכנע שכלית בשקר, גם אם בתום לב מוחלט של הטוען והשומע), אלא מה הסמכות הגבוהה יותר אמרה. והסמכות הגבוהה ביותר הרלוונטית לנידון אמרה חד משמעיתשאין לבית דין סמכות לבטל דברי חבירו וכו’, ולא חילקה בין גלות ארוכה לקצרה. אז גם אם בשכל שלנו נראה שזה לא הגיוני, זה כן הגיוני רק שהשכל שלנו מוגבל. בדיוק כמו שכן הגיוני ששרץ טמא למרות ששנעו אותנו בק”ן טעמים שהוא טהור.

    4) לגבי הטיעון שזה יוצר זלזול ביהדות ובהלכה- פשוט לא נכון. יש מאות אלפי יהודים ששומרים על קלה כבחמורה למרות שהם ממשיכים לשמור יום טוב שני של גלויות ואת שאר הדברים שצוינו. לעומת זאת דווקא כשמתחילים להתייחס להלכה ככפופה לשכל ולא להיפך קיים לכאורה הסיכון שכל נער יקבע לפי שכלו הקטן מה הגיוני בעיניו ומה לא.

    ויש עוד הרבה מה לענות, אבל נדמה לי שזה מספיק להדגים כמה המאמר אולי נשמע משכנע, אבל שגוי מן היסוד.

    1. aviaz

      לא כאשר טעמים עמוקים הם חלק אינטגרלי מהמערכת (אין בי”ד מבטל גזירת בי”ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין) וכאשר רואים שלפחות חלק מההתנהלות הייתה של קיום ואחר כך נסיון הבנת הטעם עד כדי פוק חזי מאי עמא דבר, מנין לנו שזמר אסור ועוד ועוד עד בלי קץ.

    2. מיכי מאת

      אלדד שלום.

      1. במחילה, אבל זו לוגיקה של ילדים. לשיטתך העובדה שאי אפשר לשנות את הכלל התלמודי נובעת מההנחה הזו עצמה. אז גם אתה מניח את המבוקש. כל הכללים שמובאים במאמרי שהוזכר בפוסט שמאפשרים לשנות תקנות כשבטל טעמן (וש מאות דוגמאות לזה) מבוססים על ההנחה שאפשר לשנות או לסייג את הכלל התלמודי שלא ניתן לשנות הלכות בעת הצורך. שוב הנחת המבוקש. וכך גם חז”ל שקבעו שיש להם עצמם סמכות מכוח לא תסור נשענים על הנחת המבוקש שלהם עצמם. וכן על זו הדרך. זו כמובן שטות, ואני מניח שדי במה שכתבתי כדי שתבין זאת.
      2. אתה חוזר על משהו שכבר נדון בפוסט. זה לא מיותר? פירכות אד הוק שמונעות הפרכה הן טכניקה ידועה. אתה רק צריך להסביר מדוע מותר לבי”ד המאוחר שקטן מקודמו לבטל הלכות דאורייתא שקבע קודמו. שם אין טעמים נסתרים?
      3. התורה ממש לא אומרת שהטעמים שקריים. היא רק אומרת שהטעמים לטמא את השרץ גוברים על אלו שמטהרים אותו. מהר””ל עמד על כך בכמה מקומות. אבל זה לא ממש חשוב לענייננו. אתה שוב חוזר לאמונה בחכמתם הלא נתונה לביקורת של חכמים. יש לנו מחלוקת על כך.
      4. אכן, אלו שעוד לא עזבו ממשיכים לשמור יו”ט שני. אחרים נטשו את זה ואחרים נטשו לגמרי. אבל נשאר לנו פך השמן הטהור של מיעוט שמרנים תמימים שממשיכים ללא שום ביקורתיות לשמר את המערכת האנכרוניסטית הזאת בטהרתה. אם אתה נהנה מזה – לבריאות.

  17. תם

    רבינו לא הבנתי מה אתה רוצה וממי? תקנה שלא נראית לך אל תעשה. אתה רוצה לשכנע אחרים כדי שלא תיחשב דתי לייט? מה אכפת לך מה אחרים חושבים? (ר. פיינמן) ממי אתה רוצה לקבל גושפנקה? תכתוב ספר הלכה שנראה לך יותר אכרוניסטי תכתוב ומי שיקבל יקבל. אתה רוצה להקים גוף סמכותי? תקים גוף ואם יקבלו את דבריו הצלחת. אתה רוצה גם אכיפה?! באמת לא הבנתי

  18. N.M

    דרך ההתמודדות השנייה נשמעת לי טובה: “יציקת תכנים שונים להלכה שאיבדה את הרלוונטיות שלה” – אם יש מטרה חדשה להלכה שתכליתה המקורית שונה, הרי זה טוב ומצוין (בתנאי שהמטרה החדשה באמת ממשית ראויה וחזקה).
    פעם המטרה של אצבעות הידיים הייתה להיאחז בענפים – היום מטרתן להקליד טקסטים במחשב, ואף אחד לא מציע לכרות אותן רק מפני שהמטרה הראשונה כבר לא רלוונטית.

    1. מיכי מאת

      נדמה לי שקצת התבלבלת (אני דן אותך לכף זכות). תוקפה של תקנה הוא מחמת המתקנים. אם יש לה מטרה חדשה זו בעצם תקנה חדשה. אז אם רוצים לתקן ויש מי שיכול לעשות זאת שיתקנו. אבל אם עושים זאת כדי להציל את התקנה המקורית ובד”כ אלו תכנים מלאכותיים ולא משכנעים, אין בכך כל טעם.
      זאת בניגוד לאצבעות שהן עובדה פיזיולוגית. ואם מוצאים להן שימוש אז מצוין.

    2. N.M

      לא התבלבלתי.
      אכן תוקפה של תקנה היא מחמת המתקנים, אבל היא לא פוקעת מאליה סתם כך, ואם יש לה סיבה טובה מספיק, גם אם זו שונה מהסיבה המקורית, אין סיבה לבטל אותה, ומאידך, גם אין צורך להתכנס מחדש ולתקן אותה מחדש.
      (כמובן, אני מדבר על סיבות טובות. סיבות קלושות אינן נימוק מספק, אם כי אפשר להתווכח לגבי קלישותם של נימוקים מסוימים).

  19. משה

    יישר כוח על מאמר זה ויתר המאמרים.
    שתי הערות:
    עוד דוגמה לאבסורד של הדורות האחרונים היא הגדלים, בדף היומי השבוע יש מחלוקת האם כזית הוא גודל של נמלה וחצי או עשר וחצי נמלים והגמרא אומרת שאין מחלוקת אלא כל אחד התייחס לסוג אחר של נמלים. לפי המידות שנפוצות כיום בהלכה צריך מאות (אלפי?) נמלים לגודל ״כזית״. מכאן כל המחזות ההזויים של אכילת מצה בליל הסדר ועוד.
    הערה שניה –
    בעבר, כשהציבור היה יותר אחיד (חרדים או חילונים) היה קשה לבצע שינויים כי הציבור הלך אחרי מנהיגיו שהתנגדו לשינויים. כך למשל כשל הניסיון לתקוע בשופר בר״ה בשבת בירושלים. כיום כשיש הרבה מחנות, יש סיכוי שפסק הלכה יאומץ ע״י חלק מהציבור ולאט לאט יחלחל לציבורים יותר שמרנים.
    לדעתי מי שיכול עדיף שיפרסם פסקי הלכה ברוח המאמר שלך, ויש סיכוי טוב שיאומץ.
    משה

    1. Moishbb

      מטורף
      ממליץ לך להגיש תלונה רשמית לחברת עדש לי ד”ש. בנוסף לתלונה,
      הייתי ממליץ לעיין בפוסט על קטניות במקורו
      (תמצא בחיפוש פשוט באתר) מאמין ששם יש התייחסות לממצאים המרעישים.
      בהצלחה

  20. מיכי מאת

    מריו כתב:
    אני מגיב כאן כי משום מה במחשב שלי הוא לא נותן להגיב ישירות על המאמר.
    אם הבנתי נכון ישנם שני טיעונים בסיסים לטובת השינויים שהרב מציע-
    א) חילול ה’, עזיבת ההלכה, וכו’.
    ב)התרחקות מרצון ה’.

    הבעיה הראשונה היא לא בעיה, למה זה אמור לשנות לנו אם אנשים טועים, אם יש אלקים, ונתן לנו את תורתו, אז היא מחייבת יהיה כתוב בה מה שיהיה, (כל עוד יש לזה מובן, כמובן). אם אנשים טועים, למה זה בעיה של התורה? דוגמת החברי כנסת במטוס מטעה, סמכות חברי הכנסת מגיעה מהחלטה של אנשים, לכן ברור שההחלטה יכולה להשתנות, כאן יש מערכת חוקתית ש(נתפסת לפחות כ)כפויה על כולם, בלי קשר לאם הם רוצים או לא,אז מה אדם חושב או מרגיש לגביה לא ככ רלוונטי…
    בעיה שניה, רצון ה’ שאני מכיר הוא לקיים את התורה, והתורה (במובנה המעשי) היא קיום מצוות ע”פ ההלכה, איך מה שיש בהלכה יכול להיות נגד רצון ה’? זה קטגורית רצונו ית’, מאיפה כבוד הרב יודע על רצונות חוץ-תורניים של קודשא? יש כאן תיק הלכתי סגור שנקרא עבודת ה’, והוא רצונו.

    התייחסותי:
    1. הטיעונים לא נפרדים אלא מצטרפים זה לזה: מכיון שהם לא טועים יש משקל נוסף לחילול השם (מעבר לסטייה מרצון ה’). כלומר זה שלא מתקנים את הטעויות יוצר בעייה כפולה: סטייה מרצון ה’ וחילול ה’. לפעמים יש מקום לסטייה מרצון ה’ אם זה מועיל לגדור גדרות או לתועלת כזו או אחרת. אבל כאן יש נזק ולכן אין לכך מקום.
    2. גם ההלכה היא תוצאה של מחשבה והחלטה אנושית, שהיא פרשנות לתורה שבכתב ובע”פ. ולכן גם כאן יש מקום לפרשנות שלנו ולשינויים בדיוק כמו בחוקי הכנסת. אתה באמת חושב שכל סעיפי המשנה ברורה ניתנו למשה בסיני?

    1. פלוני

      הרב,
      אני חושב שכוונת הטיעון בסעיף השני אחרת. השאלה על עצם ההנחה שיש סטייה מרצון ה’ נובעת מכך שהוא עצמו צווה לשמוע בקול דברי חכמים. כלומר, מדוע לחשוב שכאשר פרט מסוים מהתורה אינו מתקיים ככוונתה המקורית, יש בכך משום פגיעה ברצון ה’, אם אותה התורה היא שצוותה לעשות ככל שיורו אותנו?
      אמנם, אכן כלפי החכמים עצמם יש כאן אולי טענה, שעליהם לשוב ולהורות הוראה המקיימת באופן מדויק יותר את רצון ה’. אך אנו, שלפי הנאמר כאן, מעוררים את השינוי מלמטה, לא אמורים להיות מוטרדים כלל מהסטייה מהפרטים המסוימים מאחר והמצב הנוכחי הוא עצמו רצון ה’ בהתאם לציווי הכללי המחייב לשמוע בקול דברי חכמים.

    2. מיכי מאת

      פלוני,
      ראשית גם הקריטריונים שלפיהם צריכים הפוסקים לפעול לא מוסכמים. טענתי היא קודם כל ביחס אליהם.
      מעבר לזה אני טוען שאם הם לא יפעלו, מה שיקרה בפועל, ולדעתי לפעמים גם ראוי שכך יהיה, שזה יקרה מלמטה.
      למה אני כותב שראוי? כי הקב”ה אומר “ככל אשר יורוך” לא כדי לבטל את שאר ערכי התורה. ערך הציות לחכמים הוא אחד הערכים, אבל מעבר לו יש עוד ערכים (כמו עשיית רצון ה’ לגבי שבת, נשים, מאכלות אסורות, מוסר וכדומה). לפעמים יש התנגשות, ואתה מניח משום מה שלעולם הערך של הציות גובר. אני כופר בזה. דומני שאתה נכנס כאן לסוגיית טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים (ראה הוריות ב).
      מה עוד שאין שום חובה לציית לחכמים בימינו (כשאין סמוכים ולא בי”ד הגדול). כך שביחס לפרשנות של חכמי הדור הזה אין אפילו את ערך הציות. מה שיש כלפיהם הוא רק מה שכניתי כאן פעם סמכות מהותית (להבדיל מסמכות פורמלית). סמכות מהותית אינה סמכות באמת אלא רק התחשבות במומחה כדי להגיע לתוצאה הנכונה. וכאן חולשתה של הסמכות המהותית, שאם הגעתי למסקנה שהמומחה טועה נכרת הענף שמחייב לציית לו (זאת להבדיל מסמכות פורמלית שלא נובעת ממומחיות אלא מסמכות, ולכן לא תלויה בכך שהגוף המוסמך צודק או חכם יותר ממני).
      ולבסוף, אני לא יודע מי ראוי לתואר פוסק הדור או גדול הדור שכלפיו ניתן לדבר על סמכות מהותית. כשלעצמי אין לי אמון רב בהחלטותיהם של אלו שמכונים גדולי או פוסקי הדור. ומכאן שאין להם סמכות פורמלית וגם לא מהותית.

  21. טב למיתב טן דו?!

    התפרסם מחקר שטוען כי ”נשים רווקות מאושרות יותר מגברים רווקים. 61 אחוזים מהנשים העידו כי טוב להן ברווקותן וכי הן מרגישות מאושרות בסך הכל, לעומת 49 אחוזים מהגברים”.
    אז אם תוצאות המחקר אמינות, לכאורה יש לנו עדות על שינוי פסיכולוגי מזמנם של חז”ל.
    בעת העתיקה נקבע על ידם כי רק נשים מוותרות על כמעט הכל ובלבד שלא להישאר לבד, לעומת גברים, ואילו כיום נראה כי המצב הפוך.

    http://www.kikar.co.il/256798.html

    אהרן

    1. מיכי מאת

      אהרן, אתה מזכיר לי את התוס’ שמוכיח שיש הרבה כוכבים בשמים מהפסוק “שא נא עיניך השמיימה וראה…”. אם לא היינו יודעים זאת לבד, “מחקרים” כאלה שמתפרסמים חדשות לבקרים מכל מיני משועממים, לא היו משנים את דעתי.

  22. טב למיתב טן דו?!

    תודה הרב.

    מה שמעניין במחקר הזה, שגם בו קיימת בו הבדלה בין גברים לנשים, אבל במגמה הפוכה מחז”ל.

    ומה שמטריד אותי, הוא העובדה שבציבור הדתי והחרדי עדיין הקביעה של חז”ל חלה במידה מסויימת יותר מאשר בציבור החילוני. ניקח לדוגמה בחורה בת 25 ממאה שערים שעדיין לא מצאה שידוך, יש לה סטטוס של ‘בחורה מבוגרת’, ולכן היא מוכנה לוותר על דברים רבים, העיקר לא להישאר בבדידותה. במידה מסויימת, אם נבקש להוציאה ללא גט, יהיה יותר מקום להניח ש’טב למיתב טן דו’ שייך לגביה.

    המצב הזה הוא תוצאה של המסורת החרדית, שבנויה בין השאר על הנצחת מעמדות פטריאכלית, ועל שובניזם. האבא מחפש שידוך לבתו, ונותן אותה לחתן שיכניסנה לביתו ויקח עליה חסות. בת שאביה לא מצליח למכור אותה, אות הוא כי ערכה נמוך בשוק השידוכים. כיצד תמשיך להעביר את ימיה? מי ייקח עליה חסות?

    ניקח אולי אישה גרושה + 2 בנים. מי יעשה לה ‘קידוש והבדלה’? מי יורה תורה והלכה בבית? מי ייבחן את הבנים בשבת? מי יילך לאסיפת הורים עם המלמד? ומי ייקח אותם בשבת לבית הכנסת?

    כלומר, נכנסנו לפרדוקס הביצה והתרנגולת. אם נסכים כי בחברה החרדית עדיין יש מקום לכלל הנ”ל, הרי שההלכה
    היא תוצאה של מצב חברתי (שובניזם), והמצב החברתי הינו תוצאה של ההלכה.

    זהו פלונטר שקיים בעוד מקומות. ההלכה קובעת כללים שמבוססים על מצב חברתי, אבל למעשה גורמים להנצחתו.

    אז, האם נכון לסייג ולקבוע כי בציבור החרדי כלל זה, או דומיו, עדיין תקפים? האם נכון להשתמש בהנחיות הלכתיות, בזמן שאנו מבינים שהנחיות אלו הינן הסיבה של עצמן?

    אהרן

    1. אבי

      דברים מחכימים. אך צריך גם לשאול את השאלה הפוך: מהם הסיבות שהבדידות טובה בציבור החילוני. האם זה קשור לכך שאשה נשארת אטרקטיבית כשהיא פנויה כיוון שישנה פריצות, או אולי כיוון שהגידול הקרייירי חשוב לנשים רבות הרבה יותר מאשר הזוגיות או המשפחה. ואז עלינו לשאול עד כמה בציבור הדתי המצב
      שונה, וגם עד כמה הוא עלול או צריך להשתנות, ורק אחרי זה אפשר להחליט עד כמה ההנחה שטב למיטב טן דו תקפה.
      וגם אז כמובן יש הבדל בין רווקות חרדיות מבוגרות שמשוועות להתחתן לבין בחורות צעירות שבוחנות כל דייט בפינצטה

    2. מיכי מאת

      זה כמובן מאד נכון. הנורמות הנהוגות בחברה מושפעות ממנה ומשפיעות עליה, ויש להן נטייה לחזק את עצמן. למעשה, כל עוד זה המצב בחברה אזי בדיון לגבי אישה מסוימת צריך להניח שיש חזקת טב מיתב שהרי זה המצב הנכון גם אם איננו אוהבים אותו. ברובד המשפטי השאלה היא לא מה ראוי אלא מה מצוי (קיים).
      אבל דומני שגם בחברה החרדית המצב רחוק מלהיות מה שהיה בתקופת התלמוד והראשונים. יתר על כן, אם יש אישה ספציפית שלגביה ברור שלא אלו העדפותיה, יש ללכת אחרי מצבה שלה. חזקות כלליות וכללי רוב מיועדים רק למצב שבו המציאות לא ידועה.

  23. ירחמיאל

    בירושלמי (תענית פ”ג ה”א) מסופר על רבי שרצה להתיר מלאכה בשביעית, אך נמנע מכך כשהבין שדעתו של רבי פנחס בן יאיר אינה נוחה מכך.
    לא כ”כ ברור כיצד רצה רבי להתיר את השביעית, הרי אין בי”ד יכול לבטל דברי בי”ד חברו אא”כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, ובפרט לגבי שביעית שפשט איסורה בכל ישראל (יעוי’ תוס’ גיטין לו:), ולא מסתבר שרבי החשיב את בית דינו כגדול מאותו בי”ד שגזר על השמיטה.
    האם יתכן שרבי קרא את המאמר הזה?

    עוד מסופר שם שהביאו לפניו אדם שהיה חשוד על השביעית (כנראה כדי שיענישו או יתרה בו), אך רבי אמר להם – מה יעשה מסכן זה, הלא בשביל חייו הוא עושה.
    ישנה משמעות שהאמפתיה היתירה שגילה רבי כלפי אותו אדם נובעת מכך שההוא עבר על איסור שלדעת רבי היה ראוי להתבטל.

    1. מיכי מאת

      רק הערה אחת. אין שום סיבה שרבי לא יחשוב שבי”ד שלו גדול מקודמיו. ההנחה כאילו המאוחר לעולם קטן מקודמו מרוקנת מתוכן את אפשרות השינוי בבי”ד גדול בחכמה ומניין שהרי זה לעולם לא קורה.
      זהו הכשל של הראב”ד בקושייתו על הרמב”ם רה”ל ממרים מעיטור שוקי ירושלים בפירות, שהוא הניח כמובן מאליו שהמאוחר קטן מקודמיו.
      אני נזכר שבשו”ת אבקת רוכל ר”י קארו מעיד על עצמו שהוא ובית דינו הגדולים שבדור ולכן אינם צריכים לכתוב מהיכן דנו.

  24. ירחמיאל

    אני לא יודע דבר ברור, אבל נדמה לי ש”ירידת הדורות” מעוגנת יותר מדי חזק בחשיבה החז”לית מכדי שאחשוב שרעיון כזה מסתבר. מלבד הדברים הברורים שנאמרו בחז”ל על היחס בין אחרונים לראשונים, ישנו הסיפור על חוני המעגל, שאינו מוצא מה לעשות בבית מדרש המאוחר ב70 שנה מזמנו, או הסוגיא בב”ב קיא.: שם רואים ירידת דורות בפועל.
    אמנם על רבי מצאנו שהחשיבו אותו לגדול מרבי יוסי השייך לדור שלפניו (תוס’ שבת נא. ד”ה אילו), אבל מכאן ועד לכך שיחשיב את עצמו ואת בית דינו לגדולים מסנהדרין בזמן בית ראשון, נראה רחוק.

    אם כוונת הב”י לדורו שלו בלבד, אין זה קשור לנד”ד.

    1. אבל רבי עצמו (לירחמיאל)

      בס”ד י”ב בכסלו ע”ח

      לירחמיאל – שלום רב,

      אבל רבי עצמו נקט כלפי רבי יוסי בלשון ענווה: “אנן עלובייא מקשינן ארבי יוסי”, ולא בכדי אמרו בסוף סוטה: “משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא”..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      מי שהצטיין בענווה אחרי רבי היה רב יוסף המעיד על עצמו: “לא תתני ענווה דאיכא אנא”. שמעתי פעם שהמשותף לרבי ולרב יוסף (שהיה “סיני”) הוא שכל תורה שבעל פה, כל המשניות והברייתות – היו פרוסים ומונחים. מי שכל מרחבי התורה פתוחים לפניו נעשה מכך עניו, שכן הוא רואה שכמעט כל הסברות שנראות כחידושים מופלגים – כבר נאמרו ונידונו בידי הקדמונים, ומי כמוהו מודע לענקיותם הבלתי-נתפסת.

    2. מיכי מאת

      ירחמיאל, יפה ענה שצ”ל.
      לגבי האבקת רוכל, לא הבאתי ממנו ראיה ישירה. רציתי רק להראות שחכמים מוכנים להתייחס לעצמם כגדולים יותר מאחרים למרות שיקולי הענווה. לכן אין מניעה שגם רבי ראה עצמו כבי”ד גדול יותר מקודמיו.

    3. אבי

      כמו שהרב מיכאל אמר,אם התפיסה של ירידת הדורות מעוגנת בתפיסה, ומאידך האמירה אין בי”ד יכול לבטל וכו’ כפשוטה, הרי שאין יכולת לבטל גזירות לנצח נצחים עד תחיית המתים. כלומר: מרגע נתינת התורה נגזר שכל דבר שסנהדין יפסקו לא תהיה אחרי דור או שניים שום אפשרות לבטל.
      בעיניי זה קשה מאד.
      כמו”כ זה משונה כיצד בי”ד בדיוק אמור לדעת האם הוא חכם יותר מבית דין קודום כבר שנים לא קיים? זה הרי בלתי אפשרי!
      אפשר לתרץ בכמה דרכים: חכמה יכולה להיות גם מידע שלא היה ידוע לדורות קודמים, וכן גם יש לזכור שמדובר בתקנות דרבנן שהכלל בו אומר שבספר מיקלים, ולמעשה זה אומר: אל תחלוק ותבטל את שקדמו לך עד שיש הסתברות גבוהה שירדת להבנת טעם התקנה שתיקנו, והתווספו נתונים של מידע או מציאות שמבטלות את הטעם.
      כאמור, אני כן חלוק על הרב מיכאל במידת קלותהשבה אפשר להגיע למסקנות שאנו אכן יורדים לסוף טעם ההלכה במיוחד ובעיקר כאשר בניגוד לדורות הקודמים אנו לא נותנים ערך להתנהגות הציבור המקובלות בהנחה שעם ישראל כבני נביאים הם.

  25. שמעון ירושלמי

    לירחמיאל – שלום וברכה!

    לגבי מה שהבאת מחז”ל על אודות היחס בין ראשונים לאחרונים, הרי שאין מכך כל ראיה לירידת הדורות מתמשכת, שהרי מה שחז”ל סברו כי “אם ראשונים כמלאכים וכו'” זה בגלל שהעריכו את אותו הדור שלהם והגיעו למסקנה שהוא פחות מהדורות הקודמים להם, אבל אין בכך בהכרח אינדיקציה לדורות שאח”כ, אא”כ הדורות שאחר כך גם יבצעו הערכה מחדש וגם יגיעו לאותה מסקנה שהם ירודים מהדורות הקודמים, אבל באותה מידה יכולים להגיע למסקנה הפוכה, כך שקיצורו של דבר השאלה על דבר ידירת/עליית הדורות תלויה אך ורק בהערכתו של כל דור ודור ביחס לדורות שלפניו!

    1. מיכי מאת

      לא מאד מסובך. הוא מביא לך דוגמה למקרה בו חכם א (רבי) נחשב חכם יותר מחכם ב שקדם לו (רבי יוסי), וזה לא מפריע לו להתבטא בענווה רבה ומתבטלת כלפי גדלותו של רבי יוסי. כך תוכל לפרש את כל ביטויי ירידת הדורות, או לפחות את חלקם.

  26. אמיר

    שלום הרב מיכאל – יש לי כמה הערות לגבי המאמר:

    1.אני חושב שאתה מגזים מאוד בהערכתך שהרבה מאלו שאינם שומרי תורה ומצוות והרבה מהדתיים לייט באמת ובתמים מפנים עורף להלכה בגלל הסיבות שאתה תיארת – את רובם לענ”ד לא מטריד בכהוא זה “אנרכוניזם” שקיים או לא קיים בהלכה , הם לא מקפידים עליה מתוך חוסר רצון בסמכות כל שהיא ומתוך זה שבהפקירא ניחא להו. רוב המסמסים בשבת ואלו שלא שומרים נגיעה וכיו”ב שנתת אותם בתור דוגמא מחפפים כי ההלכה לא כך כך בראש מענייניהם וזה לא ישתנה גם אם היא תעבור “עדכון” . מעבר לכך שהקונסרבטיבים כבר שנים עוסקים ללא שום צורך בסנהדרין מבחינתם ב”עדכון ההלכה” ו”התאמתה לדורינו” ועובדה שלפחות כאן בארץ לא ראינו שעם ישראל בהמוניו קיבל את הבשורה ,לתנועה הקונסרבטיבית כמעט אין יד ורגל בארץ ואילו היית צודק שמה שמפריע לרבים מאוד בהלכה זה חוסר העדכון שלה למציאות דורינו הרי שאותם רבים מאוד היו אמורים להקים קהילות קונסרבטיביות תחת כל עץ רענן -מה שלא נראה . חוץ מזה לגבי הציבור החילוני ,רבים מאוד מבניו כידוע משתייכים לתת הזרם המכונה “מסורתי” והם למעשה אורתודוקסים בתפישת עולמם אך ברמת המעשה הם לא שומרי מצוות באופן המלא אלא חלקי בלבד אך אין להם שום טרוניה על “חוסר הרלוונטיות” של ההלכה והם לא מקיימים אותה במלואה מתוך חוסר נוחות וקושי אישי אך לא אידיאולוגי ,חלק אחר של הציבור החילוני הוא אתיאסט וההלכה בשום וריאציה שלה “מעודכנת” או לא, לא מעניינת אותם בכהוא זה .

    2.לגבי המצב ההלכתי כיום שאין סנהדרין-ציטטת מ”לנבוכי הדור ” של הרב קוק אבל חשוב לזכור מה הוא כתב באותו עניין בדיוק באותו ספר בפרק יג שכל עוד לא מוקמת סנהדרין אז קבלת התלמוד מועילה כמו רטייה לחולה שאם הוא יסיר אותה כי היא מציקה לו יהיה לו יותר גרוע והפצעים שלו יתגברו ולא יבריאו – המסר הוא פשוט מאוד -ללא מסגרת הלכתית שכל עם ישראל יקבל אותה התורה תיהפך לא לשתי תורות אלא למאה ועדיף ישור קו מסויים אך מוסכם על כולם מאשר פירוק גמור של המערכת . אז נכון שעל פניו יו”ט שני של גלויות אכן נראה לא רלוונטי והוא ממשיך להתקיים משיקולים של “בטל טעם לא בטלה התקנה” עד שתוקם הסנהדרין שתדון בכך אבל עדיף שישמרו תקנות כאלו שבסופו של דבר לא יקרה כלום אם הן ישמרו מאשר פירוק גמור של כל המערכת .

    תחשוב על כך שללא סמכות הלכתית שכל עם ישראל [ לפחות אלו שההלכה חשובה להם] רב אחד יבטל יו”ט שני של גלויות ורב אחר משיקוליו לא יבטל – בקהילה אחת יחגגו את אחרון של פסח בעוד בקהילה ממול יאכלו חמץ וינהגו בו כביום של חול- לא מדובר פה בהבדלי מנהגים כמו אכילת קטניות ועוד שכל קהילה נוהגת משהו אחר וזה לא הורס כלום -מדובר פה במשהו מרחיק לכת הרבה יותר- אתה באמת מתאר לעצמך שלא רק בהבדלים בין קהילות אלא שבאותה משפחה חלק יסבו לשולחן חג וחלק ינהגו באותו יום כיום חול לכל דבר?

    3.אם הדיון הוא כמו דיונים אחרים שנעשו כבר בכמה הזדמנויות בעבר על חידוש הסמיכה והקמתה של הסנהדרין מחדש זה עניין אחד אבל ללא סנהדרין או מוסד מקביל לה בסמכותו אתה באמת חושב שהמחיר של שבירת המערכת כל כך שווה בשביל כמה וכמה תקנות שלא יקרה כלום אם הן ימשיכו להישמר ולו מטעמים פורמליים?

    4.כמו שהעיר פה ידידי ורעי ש.צ לוינגר גם במסגרת הקיימת הפוסקים בכל הדורות לא מתעלמים משינויי מציאות וכשהדבר מתבקש ואפשרי הפוסקים מכוונים לפי שיקולים אלו בטעמים של “האידנא …” וכו’ וזה מתבטא גם בענייני חזקות של חז”ל [אני נשאר בצ”ע על הדברים שאמר הגרי”ד בדרשתו “זה סיני” לגבי חזקת “טב למיטב” “]

    5. חשוב לזכור שלמרות שאכן יש תקנות שנתקנו לאור מציאות שכבר לא רלוונטית וכו’ צריך להיות זהירים ולזכור שהרבה מהתקנות לא נתקנו רק על רקע מציאות בשטח וחז”ל התנאים והאמוראים לא היו משפטנים בני תקופתם ותו לא אלא הם היו מעתיקי השמועה ,אנשים גדולי ועצומים שהיטיבו בקדושתם להבין את נפש האדם ואת מהות העולם והאדם ותקנותיהם למשל בעניינים של גברים לעומת נשים וכד’ לא נבעו רק כתוצאה ממציאות של תקופתם אלא מתוך הבנה מעמיקה של נפש הגבר לעומת האשה וכד’ וכשדנים בנושאים הללו צריך לזכור את זה ולבדוק כל מקרה לגופו האם מדובר בתקנות שנקבעו על פי מצב בשטח אותו הם ראו [ואכן היו תקנות כאלו, אני לא אומר שלא] או בתקנות שנתקנו על פי הבנה מטאפיזית ומסורת של פסיקה ולימוד .

    אילו חז”ל היו רק “תפנית נוף הולדתם” והם לא היו אלא רק משפטנים יהודים מהמאות הראשונות למניינם שפוסקים את מה שהם פוסקים על פי רוח תקופתם ומציאות תקופתם ותו לא אף אחד לא היה חושב לקבל את המסכות שלהם עד ימינו.

    מצטער על אריכות הדברים אבל היה חשוב לי להתייחס בנקודות אותן העברתי

    בברכה

    אמיר

    1. מיכי מאת

      שלום אמיר.
      1. אני חושב שיש לזה השפעה. גם אם רוצים חיפוף, כשההלכה תהיה איתנה ומעוררת אמון יעשו זאת פחות. טעות נפוצה היא לתלות את כל האשמה באחרים ולא לחשוב על מה הבעיה אצלנו. העובדה שלא מקימים קהילות קונסרבטיביות זה מפני שהמנהיגות הרבנית לוחמת בזה, ועל דא קא בכינא. אנשים לא מבינים שיש לגיטימציה לשינויים. בעיה דומה קיימת במנהיגות של קבוצות הפריפריה החרדיות.
      2. חשיבותה של הסמכות ברורה, מה שניסיתי הוא להציג את הצד השני. אנשים לוקחים בחשבון רק את הצד הזה ומתעלמים מהשני.
      3. העובדה שיהיו כאלה שלא יבטלו וכאלה שכן לא חשובה לדיון שלנו. ראשית, מפני שאם השמרנים טועים אז שיתקנו הם את דרכם ולא אני. שנית, אני קורא לכולם לשנות. שלישית, איני רואה בעיה בזה שישבו ביחד לשולחן. זה קורה היום בחו”ל עם אורחים מהארץ ואני לא רואה בזה בעיה.
      4. אכן הפוסקים עושים זאת מדי פעם, אבל לא מספיק ולא תמיד במקומות הנכונים. בדיוק על כך דיברתי, שמדובר בתהליכים לגיטימיים ולא עושים זאת רק בגלל הפחד.
      5. אכן צריך להיות זהירים ולא לשנות כשלא צריך. בה במידה צריך להיות זהירים ולשנות כשכן צריך.

      לגבי חז”ל דבריך לא רלוונטיים. אין לי תלונות על חז”ל (אם כי אני לא בטוח שאני לגמרי מסכים עם הערכותיך לגביהם). השאלה היא מה לעשות היום ולא מה חז”ל עשו אז.

  27. אמיר

    שלום הרב ותודה על התשובה ואתייחס שוב לפי הנקודות :

    1.אני לא טוען שכל הבעיות נמצאות אצל אחרים -מה שכתבתי נובע מהערכתי את המציאות ואת מה שאני מכיר מקרוב , אגב גם אותם דתיים לייט היותר אידיאולוגים שאכן מדברים לא מעט על רצונם ב”שינוי ההלכה” ו”חוסר הרלוונטיות “שלה [שרובם מתרכזים בשכונות ספציפיות בירושלים ,בקהילות הגדולות של הבורגנות הדתית בגוש דן אין כמעט זכר למגמות הללו] דומני שהרצון שלהם שונה מאוד מזה שאתה מדבר עליו -הם מעוניינים בדומה לקונסרבטיבים בהתאמת ההלכה לאורח חיים והתרבות המערבית המודרנית ,לדעתי המטרה שלהם די מוכתבת מראש ואין בה רצון לבדוק כל מקרה לגופו ולדון בו בכובד ראש -משהו שאני כן יודע שהוא חשוב לך [וזכורה לי לטובה הביקורת החריפה שלך בעצכ”ח על הרעיון של צבי זוהר של חידוש הפילגשות]

    3.הדוגמא על בן א”י שבא לחו”ל דווקא יותר נוטה לכיוון שאני מביא- במקרה כזה בן א”י צריך להתנהג ליד בני חו”ל כמנהגם ולא לחלל את היו”ט שני . הזהירות בעניין זה אצל הפוסקים ידועה וכמו שכתבתי המציאות שבתוך משפחה ובתוך קהילה יהיו כאלו שיהיה להם יו”ט וכאלו שיהיה להם יום חול זו נראית לי מציאות לא סבירה -אני דווקא מאלו שלא מתים על האחדות למיניהם וביטולי מנהגי קהילות וותיקים ואני אוהב את הגיוון הקיים של חילוקי המנהגים אך בעניין זה זה נראה ממש כעשיית התורה להרבה תורות -עדיף שעד הודעה חדשה שתצא מגוף המוסכם על כל שומרי ההלכה ללא יוצא מן הכלל שישמר יו”ט שני גם אם בטל טעמו ולו מפני החשיבות של יישור קו בסיסי שנחוץ כל כך שהמערכת לא תישבר

    4.ואולי אם הדברים אכן נעשים מתי שהם לא נעשים יש סיבה מספיק טובה לכך?!

    5. לגבי הערכותיי לגביהם – אילו חז”ל היו משפטנים בעלמא שהיו תוצרת תקופתם ותו לא ללא מימד הקדושה ומעתיקי השמועה שאנו מתייחסים אליהם מדוע שבכלל נהיה חייבים ללכת בדרכם גם כיום? ברור שקבלת דבריהם היא מההערכה למפעל שלהם כקדוש וכתורה שבעל פה אחרת איזו סיבה יש לשמור או לדון למעשה בחוקים של מחוקקים מלפני למעלה מ1500 שנה?

    ודוגמא לדבריי לגבי הערכתם שלא נבעה רק לפי מראה עיניהם ומה שהיה קיים בתקופתם: מי שילמד על פי הפנימיות מה זה “דעת ” ומה זה “בינה” יבין היטב למה התכוונו חז”ל כשאמרו שנשים דעתן קלה ומאידך שבינה ייתרה ניתנה באישה יותר מבאיש . מדובר בהערכות שנכונות מאוד גם כיום ובכל התקופות [לפי ההסבר של הפנימיות למושגים “דעת” ו”בינה” ] שקשורות לנפשם של הגברים והנשים -לא מדובר בהערכת מצב תקופתית וכך הדבר בהרבה מתקנות חז”ל בעניינים אלו – כאשר אכן מדובר בתקנות שנראות קשורות למצב מסויים ולא להערכה נפשית-רוחנית הפוסקים אכן יאמרו ששינוי המצב מביא עמו שינוי הלכתי בלא מעט מקרים -כפי שאמרתי כל מקרה לגופו אבל התפיסה של חז”ל כאנשי קודש ברמות אחרות ממה שאנחנו מכירים אמור לגרום לזהירות באיך שאנחנו תופסים את הרלוונטיות של התקנות שלהם -זהו לדעתי תורף ההבדל בין התפיסה הקונסרבטיבית שרואה את חז”ל באופן כמעט גורף כ”תפנית נוף הולדתם” לבין התפיסה האורתודוקסית שרואה בחז”ל אנשי קודש שמעבר לכך [גם אם אכן היו להם גם פסיקות שנבעו גם על רקע מציאותי פשוט]

השאר תגובה