זקן קצר וארוך

אתה אומר, ובצדק, שזקן ארוך מסתיר דברים וזקן קצר לא. בעולם הפיזיקלי (האובייקטיבי), אכן ישנו גוף שחוסם מעבר של גלי אור לעבר העין שלנו. על העובדה הפיזיקלית הזו אין ויכוח. אבל השאלה היא כיצד העובדה הפיזיקלית הזו מקודדת לחוויה תודעתית. אצלך, המוח מתרגם את המציאות הזו לתמונה חזותית של "זקן ארוך". אצל האדם השני (בניסוי המחשבתי שלנו), העובדה הפיזיקלית הזו עשויה להיתרגם לתמונה הפנימית שאתה היית קורא לה "זקן קצר". כדי שזה יעבוד, אתה חייב להבין שכל תמונת העולם שלו מותאמת לכך: במרחב התודעתי הפנימי שלו, דווקא זקן קצר הוא זה שמסתיר דברים, בעוד שזקן ארוך לא מסתיר.

מערך התרגום ההכרתי הוא עקבי בתוך עצמו. הוא יקרא לאובייקט החוסם "זקן ארוך" (כי הוא למד את השפה שלנו, ולכך קוראים בשפתנו "זקן ארוך"), אך החוויה שתצטייר בראשו יכולה להיות זו שאתה חווה כזקן קצר. יתרה מזו, אפשר להרחיק לכת ולהניח שיצור בעל חיווט מוחי אחר לא יראה את החסימה הזו כצורה או כאורך כלל, אלא יחווה אותה כצליל, או כצבע כהה יותר שמסתיר צבע בהיר. ההכרחים של המציאות נאכפים ברמה הפיזיקלית, אבל אופן הייצוג שלהם בפנים ("קווליה") יכול להיות שונה לחלוטין. אנחנו מסונכרנים באופן מושלם בדיבור ובשפה, אך אין לנו שום דרך להשוות את המסכים הפנימיים שמתרוצצים בראשנו. אגב, יכול גם להיות שאצלו זה אפילו לא חוסם.

אחרי שאמרתי את כל זה ברמה הפילוסופית והעקרונית, חשוב לי להוסיף את מה שהשבתי גם לאותו תלמיד בשיעור: ההנחה הפשוטה והסבירה שלי היא שאנחנו, כבני אדם, כן רואים את העולם פחות או יותר באותה צורה. אינני אידיאליסט שחושב שהכל אשליה, והאינטואיציה שלי אומרת שהדמיון הפיזיולוגי בינינו גוזר גם דמיון חוותי. אך עדיין, זוהי הנחה בלבד. ברמה המדעית והלוגית, אין לנו שום כלי להציץ לתוך רשות היחיד של התודעה של האחר כדי לאמת זאת.