על הטקסט והקונטקסטואליזם – מותו של הקורא

תודה לך על תשובתך המהירה.

נזכרתי במאמרך מיד כשלחצתי על "שלח", ואכן נזעקתי לקרוא בו. המאמר נותן מענה לשאלת מאפייני הלימוד הישיבתי והדרך בה הוא דומה ושונה מן המחקר ההיסטורי.
עם זאת, אני שואל תחילה על האופן המתודי-אקדמי כשלעצמו, הלוא אין זו עבודה פילוסופית! האם כשהרב ניגש לכתבי קאנט הוא לומד תחילה על קניגסברג ונופיה? הלוא התבונה אוניברסלית היא ויש להבין את הדברים כפי שהם. האם יש מקום לחשש שלא ניתן להבין את ההוגה מבלי לערוך מחקר היסטורי-פילולוגי באשר לשימוש שלו במילים וטיב גלגול רעיונותיו במשך הדורות?

את הטור על רוזנק זוכר אני גם כן כמובן, אך סבורני שהסוגיה רק קרובה לענייננו ואינה נוגעת בתורף הדבר עצמו. הסוגיה של רוזנק טובה בכדי לנגח את המחלקה לסוציולוגיה וללימודי המגדר, באשר הן אינן מנתחות ומקטלגות, עורכות ומסדרות אלא עניינן יצירה של פמפלטים אידיאולוגיים פר סה (לפחות על פי הסטריאוטיפ המקובל..). אך אם עודנו מאמינים באפשרותה של פילוסופיה, כהשמת טיעונים המעלים הגיון וניגוחם זה בזה, השוואה בין שיטות חשיבה והעלאת נקודות דמיון ושוני, אזי זהו בהחלט תפקיד לגיטימי של הפילוסוף איש האקדמיה. ושוב מגיחה השאלה: האם רק למתודה ההיסטורית יש מקום או גם ללימוד הענייני הדן בעמדות לגופן. ובהנחה שישנו מקום לעיון שכזה, מהן הנחות היסוד שעליהן הוא עומד? כיצד ניתן לבסס עמדה אשר רואה בפילוסוף אדם אשר רעיונותיו הצליחו להתעלות מעל זמנו ומקומו ולגעת בנצח?

מה דעתך על כך?

עניתי על כל זה. אני לא מבין מה לא היה ברור. איש אקדמיה אמור לנתח תפיסות של הוגים שונים. אפשר לעשות זאת מתוכן ואפשר לעשות זאת תוך שימוש בקונטקסט. ברור שמחקר שיטתי ושלם והיקפי ייזקק לשני ההיבטים הללו. אבל בכל זה אין מאומה שקשור לקביעת עמדה. איש אקדמיה לא אמור להיות בעל עמדה (בכובעו האקדמי). וזה בדיוק תוכן המאמר שלי על רוזנק. או שאני ממש לא מבין את הנקודה שלך.
אגב, הטור הזה לא מנגח את המחלקות הללו אלא את גישתו של רוזנק ועמיתיו. הטור תומך בגישה האובייקטיבית (פילולוגית-היסטורית), וזה מה שכתבתי לך כאן.