בריסק נגד האמפיריציזם: האם חז״ל קובעים איך נראה העולם?

תודה רבה על התשובה העמוקה, המחכימה והמהירה כברק הרב.

למעשה בריסק לא אומרת זאת לגבי רק לגבי הטבע (כגון בהמות) אלא אפילו כלפי הפסיכולוגיה והמטא-פסיכולוגיה של האדם.
כך למשל הגרי"ד סולובייצ'יק טען כי החזקה של האישה "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" (דהיינו שהאישה תעדיף כל אחד על פני להישאר אלמנה בודדה). החזקה הזו לא מגיעה מהתבוננות של חז"ל על טבע האישה (כך טוען הגרי"ד), אלא זה לקוח מן הפסוק בבראשית: 'אל אישך תשוקתך'. זוהי סוג של קללה מטפיזית מוטבעת בשורש האישיות הנשית, לא משהו בר חלוף מעין ניתוח סוציולוגי של חז"ל את הנשים באותה תקופה.
ואפילו יותר מזה, מבחינת בריסק התורה עצמה לא רק "מכופפת את המציאות" אלא מכתיבה את המציאות. כך למשל טוען הגרי"ז בשם אביו, כי הסיבה שהתורה אסרה על רציחה וציוותה על הצדקה לא משום שהרציחה מחריבה את העולם והצדקה בונה את העולם – אלא הפוך! משום שהתורה אסרה על הרציחה כפועל יוצא מזה הרציחה מהווה הרס העולם, ובלשונו:
"ויסוד הדבר, הוא עפ"י דברי מרן הגר"ח זצ"ל שאמר, דהנה אנו יודעים שיש מצוות שהם קיום העולם כגון פריקה וטעינה וצדקה וכדומה, שהם יסוד בנין וקיום העולם, ומאידך יש מצות ל"ת שאנו מוזהרים עליהם כגון לא תרצח ולא תגזול, שאלו העבירות הם חורבן העולם כי אילו היה אחד רוצח את השני או יגזול את של חבירו לא יהיה לעולם קיום, ונדמה לכאורה שלכך צוותה התורה ע"ז כדי שיהיה קיום לעולם ובנינו, והזהירה על כך כדי למנוע חורבן העולם. אבל באמת אין הדבר כן, אלא נהפוך הוא, שמאחר שיש ל"ת של רציחה ומשום שכתוב בתורה שאסור לרצוח, ע"כ הרציחה מזיקה ומחרבת את העולם, וכן הדבר במ"ע כצדקה וכדו' דמשום דכתוב בתורה דמצווים בצדקה ע"כ הוי צדקה מעשה שמקיים את העולם, וכן מבואר בחז"ל (ב"ר פ"א) ואהיה אצלו אמון, אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא בי נסתכל וברא עלמא, א"כ הבריאה היא לפי התורה, והתורה היא היא התכנית של העולם, דהרי באמת היה אפשר לברוא את העולם באופן אחר לגמרי, באופן שרציחה יהיה דוקא קיום העולם וצדקה יהיה חורבן העולם, כי היד ה' תקצר?" (חידושי הגרי"ז החדשים סימן צ')

יש עוד מה להאריך, אבל אני חושב שיש לא מעט שחושבים כך (ולא רק בריסק). זה נותן מצד אחד המון ההדרה לתורה (על כך שהיא מכתיבה את המציאות) ומזה נובעות כל מיני אמירות שמי שלומד תורה יודע גם מדעי הטבע, אסטרונומיה, פיזיקה וכו'… (הפוך בה דכולה בה) אבל הכמות קושיות שהגישה הזו מעלה היא כמובן גדולה מאוד, ומתפוצצת כאשר יוצאים לעולם האמיתי.

הרב, מה דעת הרב על הדברים דלעיל, למשל על ״טב למיתן טן דו״ שזו קללה מטרפיזית לפי שיטת בריסק?

הגרי״ז כתב: וכן מבואר בחז"ל (ב"ר פ"א) ואהיה אצלו אמון, אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא בי נסתכל וברא עלמא, א"כ הבריאה היא לפי התורה, והתורה היא היא התכנית של העולם, דהרי באמת היה אפשר לברוא את העולם באופן אחר לגמרי, באופן שרציחה יהיה דוקא קיום העולם וצדקה יהיה חורבן העולם, כי היד ה' תקצר?" (חידושי הגרי"ז החדשים סימן צ')

אבל אחר המחילה זה אינו מוכרח, שכן אפשר לומר שרציחה זה דבר רע בעצם, גם לפני בריאת העולם, ולכן התורה אומרת שזה אסור. ולא שבגלל שהתורה אמרה שזה אסור הרי שזה נהיה רע.

כתבתי כבר לא פעם שלדעתי אלו שטויות גמורות, ולכן לא סביר שהרב סולובייצ'יק עצמו האמין בשטות הזאת. הוא כנראה אמר זאת לתשובת המינים (הרפורמים).

היכן הרב כתב על זה?
ואגב, אפשר לומר לשיטת הגרי״ז שרציחה עוד לא הייתה קיימת ואפשרית לפני בריאת העולם, ולכן התורה כוננה אץ המושגים טוב ורע.

כמות השטויות שליצני בית בריסק יכולים לומר ועדיין להיחשב משום מה לחכמים שוברת כל פעם שיאים חדשים, אך אהני להו שטותייהו שאינם ראויים בכל לתגובה על כל הבליהם.
אגב, הרב סולובייצ'יק נתלה בכל מיני הבדלים שישנם בין גברים לנשים, אך מתעלם מכך שהחזקה של "טב למיתן טן דו" מדברת על עדיפות גורפת של האישה לחיי נישואין בכל מצב, מי שטוען שאישה שפויה כיום תעדיף לחיות עם גבר משוגע מאשר לבד – אינו אלא רמאי.

הרב מיכי ואיש האמת, מצורף כאן מקטע מעניין מן היומן של אליהו סולובייציק, בן לשושלת הלמדנים דבית בריסק. זה סיפור אמיתי לגמרי. מידיעה. זה קשור מאוד לנושא של השתנות הטבעי, ומראה (גם אם לא מוכיח) שלא כל דבר שנראה במדע בימינו אחרת הוא אכן טעות של חז״ל. וז״ל:
הנה תמלול מלא של הטקסט שהבאת, כולל שילוב של כוכביות במקומות המתאימים (בין הפרקים ובין השינויים בתוכן):
"מדין, אתה תסייע לנו לסכם את כל מה שנכתב ונאמר עד היום, לרכז את השאלות החדשות שלא קבלו התיחסות של הפוסקים, ולהעלות בפני עולם הדיינות מחשבות חדשות בכל הסוגיא".
נבלעתי מיד בשטח, ללא הכנות ובלי הקדמות טבלנו היישר בסוגיה ובמשך חמשה שבועות רצופות לא פסקנו לבלוע כל מה שקשור לפצוע דכא', כל הסוגיה ביבמות עם הראשונים, האחרונים, שו"ע ונושאי כליו, קצת חזו"א והרבה אגרות משה. כיוונו אותנו גם למפרשי התורה, לספרי ולספרי הפוסקים האחרונים. קבלנו גם צילומי תשובות של רבני זמננו, מהם שעדיין לא פורסמו, מחקרים שונים, ופסקי בית דין. דאגו לנו גם לכמה תלמידי חכמים מאד מגוונים שימסרו לנו שיעורים בנושא הנלמד. הראשון היה רבי יעקב חיים סופר, אחיו של ר' משה ראש הכולל, שהפציץ אותנו בידיעותיו העצמות בכל עניני פצוע דכא בהלכה ובאגדה. השני היה רבי אריה לייב וולדין תלמיד מובהק של בריסק, שדיבר על ההגדרות הלמדניות בסוגיה, שבהמשך היה לזה עבורנו השלכות הלכתיות.
אף שאני חורג מהסיפור, אני לא יכול להתאפק ואכתוב בקצרה ומי שמכיר את הסוגיה יבין. הרמב"ם כותב שבנולד בהם שחין והמסה אותן, הרי הוא כפצוע דכא בידי שמים וכשר, ומקשים העולם הלא דין בידי שמים נלמד מהיקש לממזר ושם אין משמעות לכוונה או סיבה. טען הרב וולדין שהנלמד מההיקש לממזר אינו שצריך מעשה אדם, ההשוואה היא בין 'מעשה ביאת איסור' שמחיל על הוולד דין ממזר, לבין 'מעשה פציעה' שהופך אותו "לפצוע דכא". סובר הרמב"ם שכל שנעשה לשם רפואה אינה 'מעשה פציעה' ולכן אינה הופכת אותו לפצוע דכא. אני מתנצל שוב על שאני חורג, אבל אני רק יסביר כאן נקודה חשובה, זה לא איזה הגדרה שרירותית שיצא להרב וולדין כסומא בארובה, זה ירידה לסוף דעת הרמב"ם, ואף שהרב וולדין לא יודה בכך (כדרך למדני בריסק שאינם עוסקים ב'למה'), הרי שבתת מודע היו לפניו דברי האור שמח שיסוד האיסור של פצוע דכא הוא כדי לעצור את התופעה החברתית של סריס שאסרה תורה, ואף שגם באונס נחשב לפצוע דכא, בא הרב וולדין וטוען שזה נהפך להגדרה הלכתית של 'מעשה פציעה' וזה כולל מעשה כלב או כל אונס, משא"כ פעולה רפואית אינה 'מעשה פציעה' ולכן אינה אוסרת. את האור של הדברים יחוש רק מי שהרגיש בחושך כאשר לא הבין את דעת הרמב"ם.
אחריו היה יהודי גבוה ומרשמים במיוחד, אני לא זוכר את שמו, הסבירו לנו שהוא יד ימינו של הרב אליישיב בכל מה שקשור לדברים מדעיים ורפואיים. הוא הגיע snow עם ספר רפואי באנגלית, עם מאמרים ושרטוטים, ונתן לנו סקירה רפואית עדכנית לכל התהליך של היווצרות הזרע, בשלותו, מסלולו וכשירותו, שיטות טיפול בפוריות הגבר ואופנים כירורגיים להסרת גידולים.
הגענו לשלב הסיכומים, לשם כך הכין ראש הכולל רשימה של שאלות נפוצות אצל רבנים ויושבים על מדין, והתבקשנו כל אחד לכתוב סיכומים על שתי שאלות. בגלל ריבוי הנושאים ודברי הפוסקים, התבקשנו לכתוב על שני נושאים; טיפולי פוריות הדורשות פעולות כירורגיות שעלולות ליצור חשש לפצוע דכא, וטיפולים להסרת גידולים אם החולה נחשב לפצוע דכא שאסור לבוא בקהל. לפי התכנית, כל אחד עובר על הסיכומים של השני, ראש הכולל עובר על כולם ומעביר אותם לתלמידי חכמים מובהקים שמעירים את הערותיהם וחוזר חלילה שכל אחד מגיה מחדש את סיכומיו ואז זה יוצא לתפוצה לכל רבני ישראל בארץ ובתפוצות.
תקופה זו הייתה מהיפות ביותר שהיו לי בחיי, אם לא היפה שבהם. השילוב בין לימוד תורה בחשק, בהתמדה ובעיון עצום, המעמד הגבוה של הכנת סיכומים הלכתיים כתוצאה מלימוד העיון, הידע המדעי האדיר שנחשפתי אליו מתוך אוריינטציה תורנית, וכל זה בלי מתח אישי וללא קונפליקטים פנימיים. כאשר טוב לך מבפנים, הסביבה שלך נהנית ממך עוד יותר והפידבק מגיע מיד, כך שהכל היה כה גבוה ומושלם.
יש לי צורך לספר כאן שני דברים. האחד הוא ויכוח קצר שהיה לי עם חבר ותיק מוכשר מאד ובעל לב, בשם אליהו כי טוב, כאשר פגשתי אותו מלווה את אחד מתלמידיו בישיבת לימודי ה' לנוער בסיכון, להשתלמות אצל חשמלאי בשכונה. אחרי שסיפרתי לו על הכולל וכו', סיפר לי ששמע מהרב שך על רבי חיים עוזר, שאמר על עצמו שבצעירותו הייתה פסגת שאיפותיו לעוד ועוד תשובות ב'אחיעזר' (ספרו של רבי חיים עוזר. ב. ז.), אבל היום (בערוב ימיו ב.ז.) הוא אומר: "עוד שילינ"ג (מטבע של 5 אגורות. ב.ז.) לאלמנה, עוד זוג נעליים לישיבה בחור". אמרתי לו שהוא מדבר מטוב לבו ולא מרוחב בינתו, שכן בשביל זוג נעלים לא צריך את רבי חיים עוזר. כדי להתנקות מהסיפור הבדוי הזה, הוצאתי דף ועט ונוסחתי לעצמי את החשיבות של לימוד סוגיות בעיון ובהיקף ולהגיע לסיכומים הלכתיים בשאלות אקטואליות חדשות ומורכבות:
אנו מאמינים בני מאמינים שאמת הוא מה שאמרו חז"ל שלבריאה תכלית אחת והיא התורה, וכבר ביאר הנפש החיים את המושג של תורה באיכות. כבר נחלקו התנאים אם תלמוד גדול או מעשה גדול, ונמנו וגמרו שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, היוצא מכך שהעיסוק בתלמוד, בדרך העיון, שמביאה לידי מעשה בצורה ישירה, הוא העניין הנעלה ביותר שיש לבן תמותה לעשות בעולם הזה. אין זה סתם תיאוריה, אלא דברים ישרים ואמיתיים בין אם זה נוח לכולם ובין אם לא.
העניין השני הוא חלום קצר שהחלטתי לא להתייחס אליו, כי הוא בוודאי עצת היצר, ובכל זאת רשמתי אותו לפני, פן יהיה בו צורך לעתיד ח"ו. ובחלומי, עומד אני ערום ועריה בפני ביה"ד של מעלה ונבדק בקפידה האם אני עשוי מאמת או משקר. מלאך אכזרי מופיע באקראי ופוסק את פסוקו: "אין לדין בר נש, לא את האמת הטבעית של 'עזרא' ולא את מסירות הנפש לאמת של 'ייענקל בלוי'."
פוסט זה פורסם בקטגוריה חלק ב – 'הדרך הארוכה למחשבה' מאת אליהו סולוביצ'יק. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

פרק ד – במרומי עולמה של תורה

פורסם בתאריך: 13/11/2011
רמז לבאות קבלנו כאשר הוחזרו לנו סיכומי הסוגיות שערכנו, מידי נשיא הכולל, רבי משה שפירא, כמות שהם – כי אינם ראויים לתגובה. בשיחה החודשית מסר רבי משה משא על המושג של 'פסק הלכה' ועל היותה שלב האחרון של השתלשלות התורה השמימית לפני שהיא מגיעה לקיומה המעשית בעולם הזה. אם הבנתי אותו נכון הוא הסביר בהתאם לכך כי 'הפוסק' אינו מושג אישי של בעל הידע הבוחן שאלות ופוסק על פי ידיעותיו וסברותיו, לדברי רבי משה 'הפוסק' מאבד את אישיותו ונהפך לכלי הממיר את התורה ממצב דעת עליון לתבנית היוצרת דפוסי פעולה לכלל ישראל. לכן טען רבי משה, על הפוסק להיצמד לחלוטין לקודמיו ואל לו לחדש דברים מתוך לבו. כל זה היה הקדמה למתקפה על כך שבכל הסיכומים שכתבנו בכולל, אימצנו את התפיסה של החזון איש כהלכה למשה מסיני, שהמציאות המוזכרת בגמרא ששני נקבים יש בגיד אחד למי רגלים ואחד לש"ז, הוא מהדברים המשתנים לפי הזמן והמקום ואינו שייך לזמננו כי השתנו הטבעיים. על כך הרים רבי משה את קולו: "נשתנו הפוסקים! וכי הראשונים וגדולי האחרונים לא הכירו את המציאות הנגלית לעיין? "שני שבילין" הם לדברי רבי משה תיאור מהותי בצורת האדם השלם שאינו בר שינוי וחס מלעלות במחשבה פסק הלכה שאינה המשך רצוף מדברי חז"ל על צורת האדם. רבי משה טען שיש קשר בין התפיסה של נשתנו הטבעיים לבין הקביעה שיש להחמיר במידות שיעורים של תורה בניגוד למסורת הקבועה בעם ישראל.
מפני חשיבות הדברים שרבי משה העלה, החליטו חברי הכולל לקיים דיון רחב על נשוא ההרצאה, ואני חייב לומר שמאד התרשמתו מהבגרות של חברי הכולל, כי בעוד שהלב שלי רעד והייתי בסערת רגשות מהשיחה, הרי שחבר הכולל היו רגועים והתייחסו לדבריו כאל שיטה וגישה ייחודית שיש לבחון אותה. ראש הכולל פתח את ספר החזו"א בפנים, חברי הכולל העלו דיוקים שונים וטענות שונות על דבריו בשם הרופאים, התפלספו שם על סוגיות השקפתיות, היה מי שטען שיסוד דבריו של רבי משה הם סינתזה בין בריסק לקבלה ולכן הם דעת יחיד, כך התנהל לו שיח רגוע, מעניין, בוגר ופורה אשר גלש לתחום השתנות הטבעיים בהלכה בכלל לגבי יולדת למקוטעין ורפואות התלמוד ועוד. אחד החברים סיפר על ששהה בשבת אצל חמיו בבני ברק ובשולחן שבת סיפר על העניין של שני שבילין, ותוך כדי דיבור קפץ חמיו כנשוך נחש ואמר שכעת הוא מבין את התנהגותו של 'הסטייפלר' זצ"ל. ומעשה שהיה כך היה, כאשר נולד בנו לפני כשלושים שנה, אמרו לו הרופאים שיש לתינוק בעיה אנטומית בכך שדומה שיש לו שני נקבים בגיד אחד למטה מהשני, והמליצו על ניתוח. הלכתי סיפר חמיו, כמנהג בני ברק, לשאול בעצתו של הסטייפלר. הסטייפלר התרגש מאד מהעניין וקם ממקומו וצעק, חס וחלילה לא לעשות לו ניתוח, שהרופאים לא יגעו בו ח"ו והכל יהיה בסידר על הצד היותר טוב. עד כאן הסיפור והתינוק ההוא גדל, התחתן ולו כמה ילדים כ"י. התפתח ויכוח בין חברי הכולל, יש אמרו שזה הוכחה לחזו"א שזה דבר העלול להשתנות בשינויי הזמנים והמקומות, ויש אמרו שזה ראיה לרבי משה, שבעצם זה קיים אצל כל אחד, אלא שלפעמים זה נראה בחוש, ולפעמים זה מוסתר וחז"ל הם אלו שהבינו שככה זה באמת עובד. בסופו של הדיון אמר ראש הכולל שהוא חש אבוד ונבוך בשאלות המעשיות הנובעות מהגישה של רבי משה ואינו יודע כיצד להתקדם.
היה זה יום חמישי בערב, סיימנו שבוע עמוס בכולל, נשארתי בכולל עד מאוחר בלילה, אני מכבה אורות, נועל את הדלת, יורד לרחוב אך נשאר בבית המדרש. זה מסוג הרגשות שאתה זוכר לכל החיים, היתה לי תחושה ברורה של נתק מהרחוב הגשמי, גם ההליכה הפיזית נדמתה בעיני כדילוג על ההרים וכקפיצה על הגבעות להגיע למחוז חפצי. אני מתבייש לספר עד כמה רחוק הלכתי, אבל כאשר הבטתי מסביבי כאשר הגעת לצומת בר אילן, חשתי בוז עמוק להתגודדויות סביב החנויות והקיוסקים וזה העלה לי בסיטואציה לא פחות מדמותו של רבי שמעון בן יוחאי כאשר יצא מהמערה ולא הבין איך מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. קשה לי לתאר את תחושת הרוממות שהייתה לי, זה תחושת שובע וסיפוק עמוק ואיכותי שמרומם אותך לעולם גבוה וכל חיי השעה עוברים לידך ואינם נוגעים בך. אלו לא סתם הרגשות דמיוניות, הם מבוססות על ערכים ואידיאולוגיות, כי אכן מה יש יותר מלשבת בבית המדרש עם חברים מקשיבים ולכתוב סיכומים הלכתיים לשאלות הלכתיות הרות-גורל כמו איסור חיתון של פצוע דכא, עם ניתוחי מקרים הקשורים לידע מדעי מתקדם ואשר קשורים לשאלות של יחס התורה למציאות הפיזית על פי שורשם במהות האדם בעולם העליון. שפתי לחשו תפילה לאל חי שלא אפול ח"ו ושיימשך המצב הרוחני הזה עד לקץ הימים.
לראשונה התגעגעתי במשך השבת לחיי הכולל וזה הזכיר לי את התקופות הטובות בישיבה, שתפילות שבת הארוכות והטקסים השונים היו עלינו לטורח והיינו מחשיכים בדעתנו על התחום לאמר מתי ייצא השבת. על בוקרו של ראשון מצאתי את עצמי צעד לכיוון הכולל כאשר ערימת כתבים באמתחתי, מדלג על מנהגי לקחת את הילדים לגן ומוכן ומזומן להשלים את עריכת הסיכומים שלי ולהעביר קולמוס על סיכומי ידידי, אני מגיע לדלת והנה היא פתוחה לרווחה וראש הכולל שקוע בלימודיו. מתברר שזהו מנהגו היום יומי להתפלל כוותיקין ומשם היישר לכולל עד להפסקת צהרים. שהותנו יחד בשעה מוקדמת זו קרבה לבבות, ומצאנו את עצמנו משוחחים על הכולל, הורתו, הולדתו גדילתו והציפיות ממנו. הרב סופר מספר לי על חבר צרפתי אמיד שלמד אתו ב'פורת יוסף' ואשר נסע אח"כ למונטרה בשוויץ לקבל תורה מהרב וינברג, בעל ה'שרידי אש', משם המשיך ללימודי משפטים, נהיה פרופ' למשפטים ומשמש כיום כשופט בכיר בצרפת. יש לו חזון לבנות אליטה תורנית מובהקת שתתעסק בשאלות יהודיות אקטואליות, שלהם זיקה לידע אינטלקטואלי רחב כמו, מדע, רפואה, טכנולוגיה, מדיניות כלכלית, מדיניות ציבורית, ארכאולוגיה ואתיקה. הרב סופר מוסיף, שהיו ביניהם הרבה חילוקי דעות השקפתיות בנוגע לפרוגרמה של הכולל, ורב חשוב אחד מגדולי הדור ממש, שהרב סופר לא היה מוכן לנקוב בשמו, הוא שהכריע ביניהם ואף קבע בסופו של דבר את היעדים של הכולל והכין את תכנית הלימודים. בסיום השיחה, מוציא לי הרב סופר מגילת קלף עליה רשום בכתב יד ספרדי תכנית הכולל וההסכם בינו לבין חברו הצרפתי.
הרב סופר ממשיך ומדבר על הצורך שהכולל בא לספק, או כדבריו "על הצימאון היהודי-תורני שהכולל בא להרוות" ואומר בכאב: "הנה סוף סוף יש לנו ראש עיר, אחד משלנו עם רוב יציב של אנ"ש במועצת העיר, אבל האם ניהול העיר השתנה ולו במשהו לכוון התורני? האם הייתה חשיבה מחודשת מהזוית התורנית-מוסרית ביחס לגביית מיסים, חלוקת שטחי ציבור, תקציבים, מענקים ותכנון פרויקטים? התשובה היא לדאבוננו לא!" הסיבה לכך לדעת הרב סופר, היא מחסור עצום בחומר תורני כתוב המתייחס למגוון השאלות הציבוריות והמוסריות, הנובעת מהעובדה שבמשך רוב שנות הגלות לא היתה ההנהגה הציבורית בידי אנשי התורה. הרב סופר טוען שאכשר דרא בעניין זה ומספר על ידיד בשם הרב דר' מרדכי הלפרין שהתמנה כחבר בוועדה ממשלתית לתכנון חוק 'החולה הנוטה למות' שכמה גופי תורה חמורים תלויים בה. אבל מוסיף הרב סופר, תשווה את כמות החומר הכתוב בנושא זה, שעוסק בסוגיות חמורות ביותר של איסור רציחה חובת הצלה ופיקוח נפש, לכמות החומר שנכתב בכל נושא תורני-הלכתי אחר, ותאר לעצמך איזה כבוד התורה ואיזה חיזוק היה לחיבור של עם ישראל לתורה אילו היו מפתחים את הנושאים הציבוריים בקרב עשרות אלפי עמלי התורה.
דווקא כאשר השיחה התחממה היינו צריכים להפסיקה כאשר שמנו לב ששעת הסדר ממשמש ובא וכי אברכים החלו להגיע. נצלתי את הרגעים האחרונים ושאלתיו בהיסוס, האם כל העניין של מדע וענייני שלטון לא מריח קצת 'מזרוחניקיות'? הרב סופר – ספק מרצין ספק מחייך, שם ידיו על כתפי ואומר בנועם: דע לך אחי, המחיצות הללו אינם קיימים בעולם ההלכה והדיינות, המחיצות נועדו לכל קהילה לגדל ולחנך את ילדיהם בדרך הנענה בעיניהם, אבל האיש התורני הבוגר לא יביט על החלוקות בפרטי ההשקפה התורנית, אלא ירגיש מאוחד עם כל מבקשי ה' האמונים על התורה ומקיימים דבריה ללא פשרות. לא התעלם, מוסיף הרב סופר, מהעובדה שאצל תלמידי הרב קוק המוטיבציה לעסוק בהלכות ציבוריות נובעת בין השאר מתוך מבט של גאולה בשלטון הישראלי, אבל מאידך לא תמצא ולו ת"ח אחד משלנו שאינה רואה כייעוד בשלטון התורה בסוגיות ציבוריות.
רשימת הנושאים המתוכננים להילמד בכולל, תפסה אותי ובסיום השיחה התישבתי ורשמתי את רובם כפי שנשמרו בזכרוני, הן פחות הן יתר: מדע והלכה; הלכה ברפואה, תרומת איברים, סוגיות בפוריות כמו IUI\IVF ופונדקאות; סוגיות אתיות ברפואה; סדרי עדיפויות בהצלה; היחס לרפואה אלטרנטיבית בכספי ציבור ובדחיית שבת; היחס לבריאות הנפש וגדרי פיקוח נפש לטראומות; סוגיות בטיחות בבתים, ברכבים ובמפעלים מדין לא תשים דמים בביתך; נורמות מוסכמות בסדרי בית דין; תקנות חדשות בהלכות שכנים ברוח התלמוד; סדרי עדיפויות בחלוקת משאבים בגופים ציבוריים כמו קופות צדקה, מנהלות קהילתיות, עיריות וממשלות; זכויות יוצרים במוצרים ווירטואליים; הלכות הונאה בשיווק; תכלת; סוגיות בכימיה בכשרות המזון; הגדרת 'שב ואל תעשה' במי שמחויב לעשות מכח תפקידו.
אודה ולא אבוש כי המקום ממנו דִבֵּר הרב סופר היה גבוה יותר ורחב מדי עבורי עשרת מונים, וזה גרם לי לסחרחורת. לא יכולתי להתרכז, התנצלתי לחברותא והלכתי הביתה לנוח. אשתי שמכירה אותי כבר מכף רגל ועד ראש, שמה לב לסערה הרגשית שהייתי נתון בה והיא דובבה אותי לספר לה בשל מי הסערה הזאת. כאשר סיפרתי לה על התכנים שהרב סופר מתכנן לכולל ועל המהפכה התורנית שתבוא בעקבותיה, הפטירה לעומתי: נו.. אתה באמת מאמין שייצא מזה משהו, מי ישים עליו…? הסברתי לה שמדובר בדברים אמיתיים, אבל היא בשלה: זה לא משנה כמה הוא צודק, שום ראש ישיבה או ראש כולל אשכנזי לא יזוז ס"מ בגלל תאוריה של איזה 'ספרדי'.

פרק ה – רוחות סערה

פורסם בתאריך: 22/11/2011
'חנניה', הוא לכל הדעות גאון, תלמיד חכם בפארנעם (= בהיקף) ואיש העולם הגדול. בפונוביז' מתהלכת עליו אגדה, שהגיע לישיבה בגפו, עם כסות לעורו ושני ספרים – מורה נבוכים ומשנה ברורה, תחת זרועו. בפגישתנו האחרונה לפני חודשים ספורים סיפר לי שנרשם ללימודי רפואה, כי ברפואה משתלבים תחומי מדע רבים כמו, ביולוגיה, כימיה, ביו-טכנולוגיה ואפילו מכניקה ופיסיקה. ההתעניינויות של 'חנניה' חוצות את גבולות הדמיון, לפחות את שלי, אני נזכר שפגשתיו עם ספר עב כרס על 'הנדסה עירונית' בחיקו, אותו הוא סחב מהספריה בבית העם, הוא התנצל על התענינותו בשטויות, כי הוא פשוט לא סובל להסתובב בעיר כסומא בארובה. 'חנניה' מוסמך לראיית חשבון, עבר מבחנים ל'טוען רבני', לומד עריכת דין, וכל זה כתוספת להיכרותו את הברית החדשה והקוראן וכמובן את המדעים המדויקים כולל תכנות מחשבים. אני מקדים את כל זה כדי להמחיש את רוח הסערה שהופנה כלפי עם דבריו שבהמשך.
'חנניה' קשור איך שהוא להנהלה של חברה קדישא, וזוהי הסיבה שאנו נפגשים לעיתים קרובות בצומת בר אילן, ליד בית הקברות 'סנהדריה'. דיבורו של 'חנניה' תמיד קר והגיוני, הוא מיישיר מבט לנושא הנידון ללא משוא פנים, וכמובן שהצדק בדרך כלל בצד שלו. כעת כאשר נפגשנו, נצלתי את ההזדמנות לאזן קצת את היחסים בינינו, והפגנתי לפניו את הידע שלי בענייני פצוע דכא, טיפולי פוריות וכל הבלגן של שני שבילין. 'חנניה' לא נשמע מתרגש יתר על המידה, ואף נתן לי להרגיש שאני מדבר כמו ילד חיידר שפקח קצת עיניים. על החזון איש הוא טען שניגש למדע כמו היוונים בשעתם, בתפיסות סובייקטיבית ועם הסברים לוגיים. 'חנניה' מספר בשם תלמידיו על ויכוח ביניהם על מים ושמן מה שוקל יותר, כאשר החזו"א מתאמץ להסביר מדוע השמן צף אף שהוא כבד יותר לפי סברתו. אם שמת לב, מוסיף 'חנניה', החזו"א שם מתעקש על כך שפרשת הדרכים של שני השבילין הוא בחוץ, כדאי להמעיט בשינוי שחל לדבריו משך הדורות, תוך כדי הסתמכות על דיוק לשון מדברי הרופא ששוחח אתו, וזה כאשר בכל ספר מתחיל באנטומיה אפשר לראות שפרשת הדרכים הוא עמוק בפנים.
אחרי תיגרה מילוליות חריפה בינינו, עצר 'חנניה' את השיח וישא את דברו ויאמר: "שמע נא ברוך יקירי ושים על לוח לבך, ישנם שני סוגי מדע, א) חקר הדברים עצמם. ב) איך נוהגים, או איך חושבים או מה מאמצים כדעה נכונה, כאשר אין לנו אפשרות לרדת לעומקו של עניין. חקר הדברים עצמם התפתח במשך אלפי שנים, והדרישות ל'הוכחה מדעית' הלכו וגברו וכיום הם מחמירים ביותר. שיח המורכב ממונחים שאתה רגיל אליהם כמו: נראה פשוט, מסתברא, לכאורה נראה, ויש לומר, ואף בעל כרחך צריך לומר, הם בר מינן. אך בתחום השני העוסק בשאלה 'איך אני מתייחס לנושא שאני לא מכיר די הצורך', זהו עניין אינדיבידואלי, וכל אדם עושה מה שנראה לו נצרך ומתאים לאופיו. יש מי שחוקר אחר ראיות נסיבתיות חזקות, יש מי שמפתח חושים חריפים להריח את האמת מרחוק, יש מי שנאחז בדעות טבעיות או אוניברסליות, וגם לא כל תחומי העניין שווים, בשאלות של עיקרי אמונה ישקיע האדם יותר וידרוש מעצמו להגיע לוודאות גבוהה יחסית, בשאלות פחות חמורות יסתפק האדם בדרך כלל באסמכתאות פחות איתניות". הוסיף 'חנניה' ואמר: "כבר אמר הרד"צ הופמן שהלימוד המסורתי מקביל לעיסוק 'באומנות', לא במדעים מדויקים. ולכן ברוך יקירי, כאשר אתה לומד תורה לעצמך, תאמץ סיפורי מעשיות, תחפש סברות חריפות או ישרות, ותעשה מה שלבך חפץ. אבל כאשר אתה מתמקם במשבצת של בירור סוגיות אקטואליות עבור פוסקי הלכה כדי לתת להם מקסימום תשתית שתסייע להם לפסוק הלכה, כאן אין חכמות, תעשה דליט (= מחיקה) על כל הרומנטיקה שלך, לך לעבוד ולהזיע כדי להגיע לקצה גבול יכולת הידע, ללא קיצורי דרך ומבלי להיתלות באילנות גדולים או בבוקי סריקי".
נשארתי עומד, וחיכיתי ש'חנניה' יעוף לי מהעיניים. ברגע שעזב התיישבתי על הרצפה ברחבת בית ההלויות, ראשי נשמט לבין רגלי ופרצתי בבכי על מר גורלי, שהנה כבר הרגשתי מטייל במרומים, ו'חנניה' בא וברגע אחת הצביע על בורותי ועם הארצות שלי בכל מה שאני עוסק בו. בסתר ליבי ידעתי שאין לי מושג באנטומיה בסיסית, אין לי מושג איך עובד הלב והמוח, מה זה בכלל 'תאים' (אני זוכר את הרב ש"ך דבר הרבה בשיחות על התאים האפורים במוח), ואיך עובד תהליך הפוריות, אני יודע שיש על זה רמב"ן בתזריע, וכבר שמעתי שזה לא בדיוק כפי שהוא מתאר. הרגשתי מקולל בקללת ה' לקיין 'נע ונד תהיה בארץ', ושאלתי את עצמי מה אני שונה מכל בני האדם שאני מכיר שהולכים בדרך שלהם לכל אורך חייהם. פניתי במר לבי לקב"ה וצעקה נפלטה מפי, רבש"ע עד מתי, מה אתה רוצה ממני! ולמה אשתי המסכנה לא יכולה לחיות עם בעל נורמלי? אני לא עומד בזה כבר, אני עומד לצאת לגמרי מדעתי!
אחרי הבכי, נרגעתי ויכולתי להתחיל לסדר את מחשבותי. פתאום ראיתי את הקשר בין לימוד התורה הישיבתי שמטרתו הכרת הסוגיה לעומק ולרוחב מבלי לחפור בשורשי הנוסח המקורי ומבלי לשים את עיקר הדגש להבנת הנקרא, או ליתר דיוק, למה התכוון הכותב, לבין הלימוד המסורתי 'אליבא דהילכתא', שגם על ידיעת המציאות הוא מסתמך על אומד הלב וראיות נסיבתיות ואינו חופר לרמת ידיעה על פי כללי המדע. מה בכך בעיני הפוסק אם יבוא ההרוג ברגליו, אם ההכרעה הייתה על פי כללי הפסיקה התורנית.
אבל היכן אני בכל הסיפור הזה? ידעתי שאני לא הולך להתפשר עם הדרך השניה של 'חנניה'. אני לא ארשה לעצמי לעבור את החיים עם ידיעות של "בערך", נקודה. הזדהיתי מאוד עם מה שאמר לי פעם הפסיכולוג מארה"ב שפגשתי, שנטוע אצלם הערך של 'פשטות' שאינו מתחשב בהישגים חיצוניים, וזה התחבר לי לקבלת האמת המדעית הפשוטה והנכונה הדורשת לפעמים לימוד עקבי ואינטנסיבי של חומר אפור ויבש, לעומת הווארטים החריפים וזריקת סברות בכל מיני תחומים מבלי להכיר אותם לעומק. עם הכרה זו צעדתי לכיוון ביתי מבלי שאדע לאן פני מועדות.
בכולל היה נהג לתת מלגה ייחודית בשווי של מלגה חודשית, עם סיום עריכת סיכום הלכתי של סוגיה אקטואלית. אחד מחברי הכולל בשם ר' חיים דרזי לא ערך סיכום הלכתי כנדרש, ובמקומו רשם קיצורי הלכות בענייני פצוע דכא, כפי מה שענו לו בעל פה גדולי הפוסקים בעיקר הרב אליישיב והרב וואזנר. התפתח ויכוח בינו לבין ראש הכולל, שטען שביצוע סקר הלכות בין גדולי הפוסקים הוא דבר חשוב כשלעצמו, אך אין זה מטרת הכולל ולא מגיע לו על כך מלגה. ר' חיים טען לעומתו שאם כך כל הרעיון של הכולל הוא הזוי, כי לא יעלה על הדעת לפסוק הלכות בשאלות חמורות בשונה מדבריהם של גדולי הפסוקים, ועצם המחשבה שגדולי הפוסקים יקראו את הסיכומים של אברכים צעירים כדי לסייע להם בהכרעותיהם, היא בזיון התורה. הויכוח התלהט וכיער את האוירה הפסטורלית של הכולל.
אברך נוסף בשם ר' חנוך וינברג, אף הוא לא ערך סיכומים וזה כבר עניין אחר לחלוטין. ר' חנוך איש מוכשר, קר רוח ואיתן בדעותיו, עזב כמעט לחלוטין את לימודי הכולל משום מעשה שהיה בימים ההם, ימי התפוררות השלטון הקומוניסטי בברית המועצות ועלייתם של כמיליון עולים לארץ ישראל. ר' חנוך טען שהמצב דומה לעליה הגדולה של הציבור המזרחי בראשית קום המדינה, אלא שהפעם אין מניעה מצד השלטון החילוני להעניק יהדות לעולים, והאשמה היא כולה של ההנהגה החרדית. ר' חנוך בא בטרוניה לחברי הכולל ודומיהם שעוסקים כלשונו "בקטנות" כאשר עומדים לעינינו מאות אלפי יהודים שהיהדות נכרתה מהם בכוח, ובידינו הדבר לקרב אותם לאביהם שבשמים. ר' חנוך היה משוכנע שאילו טובי המוחות בציבור התורני היו מתגייסים לכך, היו עושים מהפך בקרב ציבור העולים. נאמן לשיטתו הסתגר ר' חנוך באחד מחדרי הכולל והחל שם בפעילות מאסיבית למען העולים מרוסיה. אין לי מושג מה הוא עשה ומה היו ההישגים שלו, אני זוכר שהיה מגיע אליו איזה רוסי כל יום למשך חצי שעה ללמד אותו את השפה, וכל מיני אנשים מגוונים בחזותם החיצונית היו מגיעים אליו לחדר. כל מאמציו של ראש הכולל להניעו ממעשיו, בטענה שהעולם צריך לבשם ולבורסקי, ואת עניני הקירוב שישאיר לחב"ד, עלו בתוהו.
הזעזוע הנוסף שקיבל הכולל, היה בעזיבתו של חבר הכולל ר' שאול גבאי, לטובת הקמת ישיבה גבוהה ואליטיסטית לציבור הספרדי בירושלים בשם 'שערי דעת'. מזג האויר בחוץ היה קר, אבל שמש חורפית נעימה עטפה את החלל והחברותא שלי ר' שאול גבאי הציע לי לצאת קצת לטייל ולשוחח קצת. כך מצאנו את עצמו גומעים את סמטאות שכונת הבוכרים, בית ישראל, שייח ג'ארח, וחוזר חלילה בלי להרגיש את הזמן והמקום.

בשביל מה כל הקטע הזה? להוכיח שאין טעויות מדעיות בחז"ל? אני לא רואה שום טעם בכלל לנהל דיון על האופציה הזו, מי שטוען כך הוא פשוט שקרן ויינו יין נסך (איזה תענוג לפטפט דברי הבאי כמנהג חבורת השוטים וחסרי הדעת מבית בריסק).

להוכיח שלא כל דבר שנראה כמו טעות מדעית הוא אכן טעות מדעית. האם כבודו חולק על זה? (אגב, אני לא חולק שיש טעויות מדעיות בחז״ל.)

@איש האמת, מדוע לא להפריד מפריד בין דבריהם בגמרא (=למדנות) והלכה לבין דבריהם בהשקפה שלא מוצאים חן בעיניך?

אכן, לא כל דבר שנראה טעות מדעית אצל חז"ל הוא טעות מדעית, כפי שלא כל דבר שנראה טעות כתיב בספרו של דוקינס הוא טעות כתיב, הא ותו לא.
ביחס לליצני בית בריסק – אין לי שום בעיה לערוך הבחנות כאלו, אך אני פשוט לא רואה שום בסיס להבחנה הזו, למעשה – מעודי לא הבנתי מה מיוחד בכל פטפוטיהם העבשים של חבורת הילדים העילגת והשטחית הזו בסוגיות הש"ס, וחי ראשי שלא מצאתי כמעט דבר אחד נכון בכתביהם, מעולם לא ראיתי שם איזו חשיבה שיטתית או הברקה למדנית אמתית, רק אוסף של סיסמאות עקומות ובלתי מנומקות שמושמעות בנחרצות מופלאה כאילו ירדו מסיני.
ואגב, תשמע סיפור קטן: יהודי חרדי חסיד ברסלב ותמים מביתר הוציא חיבור בשם "פשוטו של מקרא", מטרת החיבור הייתה לפרש את פסוקי התורה ע"פ פשוטו של מקרא, החיבור מבוסס כולו על פירושי הראשונים לתורה, כמו פירושי אבן עזרא ורלב"ג ואברבנאל, אך יצא החיבור ומיד קפץ עליו רוגזו של אברהם יהושע סולובייצ'יק, אותו בטלן חיפש קצת תשומת לב והחליט להראות לכל הציבור כמה הוא "קנאי" ומלא ב"השקפה צרופה", ולכן החל לצווח כנגד חיבורו של אותו יהודי מסכן ותמים, וזאת בטענה שאסור להוציא חיבור בלי להביא את פירושיו של רש"י, האם היה אסור לאבן עזרא לכתוב חיבור? ודאי שהיה מותר לו, אז למה לנו אסור לצטט אותו? למותר לחפש מעט לוגיקה אצל בריסקע'ר, כאשר אותו יהודי אומלל התחנן לעשות תיקונים בספר שלו – הגיב הנבל שמי שהוציא חיבור כזה הוא "טרייף" ולכן כל מה שיוצא ממנו הוא "טרייף" כמוהו, לשוטה הזה אתה רוצה שאתייחס בכבוד?

@איש האמת, לא התכוונתי בדבריי לראשי בריסק של ימינו (ואפרופו הגרא"י סולובייצ'יק שהזכרת, זה מזכיר לי שכאשר ראשי 'עוז והדר' באו להציג בפניו את מהדורת הגמרא שהוציאו עם הכריכה האדומה, בתוספת מדור הגהות והציונים, הוא הגיב בביטול: "'עוז והדר'? – לבּושה!").
כוונתי הייתה בעיקר למייסדי השיטה – לגר"ח ולגרי"ז. ממשמעות דבריך נראה שלא מצאת דברי טעם אפילו אצלם. האם מושגים מתודולוגיים כמו "צווי דינים" (שני דינים) או ההבחנה בין "סיבה" ל"סימן" אינם נחשבים בעיניך לחידושים אנליטיים מרשימים, גם אם שורשיהם היו קיימים פה ושם לפני כן?

ואגב, הערה קטנה על הסיפור שהבאת: אני בספק רב אם אותו מחבר מביתר הוא אכן חסיד ברסלב "תמים". רבי נחמן מברסלב כידוע הזהיר במפורש ובחריפות שלא ללמוד במפרשי המקרא הנוטים לדרך החקירה, וציין ספציפית את הרלב"ג (וממילא הדבר נכון גם לחלקים לא קטנים באבן עזרא).
מי שבוחר להוציא חיבור שלם המבוסס דווקא על חוג המפרשים הזה, לא פועל מתוך "תמימות ברסלבית" קלאסית, וזהו בטח לא תחום העיסוק המאפיין את חסידי ברסלב. הוא אולי נוסע לאומן, מתבודד ולומד בליקוטי מוהר"ן, אבל חסיד ברסלב קלאסי ותמים הוא לא. כך שגם אם הביקורת של סולובייצ'יק הייתה קיצונית, הרקע לסיפור כנראה מורכב ופחות תמים מכפי שהצגת.

איני רואה הבדל מהותי בין הגר"ח והגרי"ז לבין ממשיכיהם כיום, גם אצלם אני רואה חשיבה ילדותית להחריד ורמה נמוכה מאוד, ואני גם מסכים שהם אלו שפיתחו את השיטה הלמדנית, הגרש"ש – למשל – פיתח את שיטתו במקביל להם ובאופן בלתי תלוי, להיפך – הם רק הפכו את הלמדנות לאוסף סיסמאות ריקות, מנותקות וילדותיות, ממש כפי שנראה עולם הישיבות החרדי כיום.
רבי נחמן מברסלב אכן דיבר נגד כמה מפרשני המקרא בימי הביניים, אך ודאי שלא הייתה לו התנגדות – אם הוא היה אדם שפוי, ואני ממש לא משוכנע בכך – לפרש את הפסוקים ע"פ הפשט ולא רק ע"פ הווארטים שמביא רש"י.

@איש האמת.
א. האמת היא שההבחנה שלך לגבי הגרש"ש מעניינת, ויש צדק היסטורי בכך שהוא הציע אלטרנטיבה שלא נבלעה בתוך הז'רגון הבריסקאי. אבל דווקא בגלל שאתה מחפש יושרה מחשבתית, קשה לי לקבל את הקביעה הגורפת שתורת בריסק אינה אלא "חשיבה ילדותית וסיסמאות ריקות".

כדי להבין טוב יותר למה אתה מתכוון, אשמח לדעת בבקשה איפה בדיוק עובר הגבול מבחינתך בין ניתוח מושגי גאוני (כמו אצל הגרש"ש) לבין מה שאתה מגדיר כ"סיסמה ריקה ומנותקת"? תוכל לתת דוגמה (אפילו כללית) למושג או מהלך למדני פופולרי שמדגים בעיניך את הניתוק והילדותיות האלה.

ב. לגבי דבריך על עולם הישיבות החרדי, ואם נסתכל על העילויים שם היום, קשה להכחיש שהרמה האנליטית, הדיוק הלוגי ויכולת ההפשטה רק הולכים ומשתבחים (וכדברי הרב מיכי על ״ירידת״ הדורות [למותר לציין שהוא לא דיבר דווקא על החרדים, אך העיקר נכון גם לגביהם ואף במשנה תוקף לענ״ד, כי הם באמת עוסקים – בחלקם עכ״פ – ברצינות בעיון תלמודי]).

ג. ומעניין לעניין באותו עניין, מה דרך הלימוד הנכונה לשיטתך כדי להגיע להבנת אמיתית ועמוקה בגמרא?

ד. גם אם נניח שרבי נחמן לא התנגד עקרונית לפרשנות הפשט (כל עוד אינה נגועה בפילוסופיה רח״ל), הרי שכתיבת פירוש על פי הפשט אינה מעשה ברסלבי קלאסי – ולכן טענתי שהחסיד ההוא אינו כה תמים. קח למשל את פירוש הרלב"ג על "שמש בגבעון דום" (שאמנם נאמר בנביא, אך מה לי הא מה לי התם), לפיו השמש לא נעצרה אלא רק האטה את קצב התקדמותה. לענ"ד זהו פירוש אפשרי בהחלט (אם כי אינו הפשט), אך רבי נחמן בוודאי היה מעקם עליו גבה (או שתיים).

ה. לגבי רש"י – הקביעה שהוא מביא "וורטים" אינה מדויקת. לאחר עיסוק רב במתודולוגיה של פשוטו של מקרא, אני טוען שרש"י פשוט פעל מתוך תפיסת פשט ייחודית, לפיה הפירוש חייב ליישב הן את הלשון והן את התוכן; עבורו, מדרש שעונה על קושי לשוני הוא הוא הפשט.

אמנם כבר הראב"ע (והרמב"ן במרומז) תקף את רש"י בחריפות וכתב ש״הוא (=רש״י) חושב כי הוא פשט, ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף, (ובטח תהנה מאוד מההמשך -) וחכמי דורנו יתהללו באלו הספרים״. אך האמת שזו פשוט מחלוקת עקרונית: בעוד הראב"ע והרמב"ן פירשו לפי מה שמסתבר בעיניהם כהקשר הפשוט ופחות נשענו על מדרשים מיישבי קשיים, רש"י ראה במדרשים הללו – כאשר הם מיישבים קשיים לשוניים וכדומה – כלי הכרחי ואמיתי לפירוש פשוטו של מקרא.
מה האמת? שאלה טובה. אישית אני יותר נוטה לדרך של הרמב״ן והראב״ע, אך גם הדרך של רש״י עמוקה מני ים.

@יוסי כהן
תוכל לסכם את הנקודות של הטקסט ששלחת? פרמוט הדברים ומי אמר מה לא מובן בכלל, ובנוסף נראה שעבר נסיון הגהה של AI
בכל אופן יש קונטרס מקיף ביותר ומומלץ באינטרנט בנושא
https://files.daf-yomi.com/files/bookfiles/hayedihot-hamadahiyot/hayedihot-hamadahiyot.pdf (הרב @מיכי מכיר?)
לגבי שיטת החזו"א, ראה בעמוד 99 בנושא, אומנם הוא מודה ש"השתנו הטבעים" (אף פעם לא הבנתי את התירוץ הזה ברוב ככל העניינים, שינויים אבולוציונים לא קורים כל כך מהר – ועם אגודל מספיק גדולה אפשר לתרץ הכל כמו שפעם הייתה בריאה ספונטנית, שמעתי פעם שמדובר בתירוץ להגן על כבוד חז"ל ותו לא, אם כי בשו"ת דעת כהן לרב קוק זצ"ל (סעיף ק"מ) כתב דברים קשים למי שאומר שטעו בהבנה האמפירית (לפחות בעניין בו השו"ת – מציצה במילה)) אבל "המציאות הישנה" היא זאת המחייבת הלכתית.
עיין גם בעמוד 83 לשיטות השמרניות יותר (לדעתי חלק מהם לא חולקים במהות אלא בדרך המחלוקת, כמו המהר"ל)
עדיין לא זכיתי להבין כלל ברור מתי אומרים שמתחשבים בנסיבות המדע החדש ומתי על פי פסיקת חז"ל הישנה.
עניין נוסף מעניין הוא "סוד ה' ליראיו" (לגישה השמרנית יותר זה לא נראה לי משנה, כי ממילא גם מה שלא בסוד ה' נכתב ברוח הקודש ולא יפול בו טעות) , בקונטרס המחבר מביא שיטות שונות ביניהן לא מדובר ברוה"ק (עמוד 85 הערה 120) וקשה מהפשט – וזו דרך ההבנה של רוב הלומדים (מה גם שזה לא דבר חסר תקדים להביא ידיעות מדעיות ממקור עליון – ידוע המדרש בספרי: "אך את זה לא תאכלו. אמר רבי עקיבא: וכי משה קניגי ובלסתר (=צייד או זאולוג) היה?? מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים" (ספרי פרשת ראה, קב)

אשמח למקורות נוספים בנושא ממי שמכיר

@אריאל, אם תרצה אשלח לך את היומן המלא. לדידי הוא מרתק וכתוב בצורה מיוחדת במינה (המשלב הלשוני נמוך, אבל הסגנון והתוכן הם של סופר מיומן), ממש נשאבתי אליו בזמנו.

לגבי הקונטרס שהבאת, הרב מיכי בהחלט מכיר אותו (הוא עצמו לינקק אליו בתגובות לאחד הטורים).

@איש האמת, איכה?

אדון יוסי כהן הלץ, שלום רב.
איני יודע לתת מקום ספציפי, אך בעיניי – כל מעיין ישר בספרות הבריסקאית לגווניה רואה בנקל שמדובר בדברים עקומים ומעוותים עד לאין שיעור, ואין להאריך בפשוט.

@איש האמת, ניכר שאתה רואה בשיטת בריסק עניין שלילי מיסודו. אך אם נניח בצד לדיון האם הדברים 'עקומים' או לא, נותרת שאלה גדולה שקשה להתעלם ממנה, איך זה שגדולי הרבנים והפוסקים – מכל קצוות הקשת החרדית, וגם מהציבור הדתי לאומי – רואים בראשי שיטת בריסק גאוני עולם?

האם לשיטתך כל אותם גדולי תורה טעו בשיקול דעתם? קשה לי לקבל את הטענה שמדובר במשהו 'מובן מאליו' כשיש קונצנזוס כל כך רחב של תלמידי חכמים מופלגים שסוברים הפוך ממך.

מעבר לדיון על שיטת בריסק, שמתי לב שהתשובה שלך לא התייחסה לשאר הנקודות שהעליתי. מכיוון שהן לא קשורות ישירות לנושא הזה ואני מעוניין לשמוע את דעתך גם עליהן, אשמח אם תוכל להתייחס אליהן לעת הפנאי.

*** נמחק *** (מ"א)
מיצינו את ההשמצות הנבובות הללו.

חבל, מקריאת התחלת ההודעה על ידי של ההתראה שקיבלתי במייל זה דווקא היה מעניין מאוד (על אף ה״האשמות הנבובות״, יחד עם כמה וכמה עקיצות עסיסיות).

@איש האמת, תגיד, חשבתי על מה שאמרת קודם. בדרך כלל אנשים נוטים ללכת בתלם, ואתה נשמע כאילו הלכת לדרך משלך (וסיננת בדרך הרבה מאוד דברים שכולם מחשיבים כ'תורה'). זה מסקרן אותי.
אשמח לשמוע בבקשה מה הדרך שלך בלימוד.
ומעבר לרב מיכי שאתה מעריך, יש עוד מישהו בדור הזה שבאמת מצליח לעבור את המסננת שלך, או שאתה מרגיש שאתה פחות או יותר לבד במערכה הזו?

הרב יוסי כהן, מה הנך רוצה?
רבינו שליט"א אינו חפץ בהמשך הדיון כאן בנוגע לבית בריסק ודרכה ושיטתה, ואיני רואה טעם וריח להמשיך לקיים אותו בעל כורחו של רבינו.
לגבי שאלותיך – הבהרתי בהודעה שנמחקה שאיני רואה טעם בכל הדיונים העבשים על 'שיטת הלימוד', בעיניי – צריך ללמוד ע"פ ההיגיון והשכל הישר, שיטות הלימוד למיניהם הם חומר לחוקרים משועממים (שלא מבינים כלום, כמובן) ותו לא.
לא יודע מה מקורותיך בנוגע לדעתי על הרב מיכי, אני אכן מאוד מעריך אותו ברמה האישית, ואפילו רואה בו את אחד מאנשי המחשבה הגדולים בתולדות ההיסטוריה, אבל לצורת לימודו איני מתחבר כל כך ורבים מדבריו נראים לי זרים מאוד אצל השכל לקבלם.

@איש האמת, לגופו של עניין, אודה בכנות שאני מופתע מאוד מדבריך על הרב מיכי בהקשר המחשבתי. מה בשיטתו הרשים אותך עד כדי הכתרתו בתואר ״אחד מאנשי המחשבה הגדולים בהיסטוריה״?

לגבי מקורותיי, ניכר מבין ריסי שורותיך שהינך מעריך אותו מאוד.

רק תיקון קטן. אין לי שום בעיה שתמשיכו את הדיון (אני מזמן עזבתי אותו). מחקתי את ההודעה לא כדי לעצור את הדיון אלא מפני שלא היה כאן דיון. ההודעה שנמחקה הכילה השמצות במקום טיעונים, מה שכבר הופיע למעלה. אפילו בהשמצות כבר לא ראיתי כאן חידוש. כמה אפשר לחזור ולומר שהם עבשים, טיפשים, לא יודעים ללמוד וכדומה? כל זאת בלי להביא דוגמא או טיעון ספציפי שיתמוך בעניין. זה לא דיון, ובזה לא חפצתי. אם יהיה דיון שיהיה לכם לבריאות. המשיכו בו ככל שתרצו.
כשלעצמי אומר שאני רחוק מלחשוב שהם טיפשים, למרות שאני מסכים לחלק מהביקורת. אני חושב שעיקר הבעיה היא שלוקחים את הכלים שלהם כחזות הכל במקום שיהוו חלק מארגז הכלים הלמדני. אחרי הניתוח שלהם יש מקום להכניס גם שכל ישר ושיקולי מטא, ולטשטש א תהדיכוטומיה הילדותית משהו שנמצאת אצלם.
זה באשר לשיטת הלימוד. באשר לתפיסות שלהם הן באמת די טיפשיות (על ה"מה" בלי "למה", על ראיה דיכוטומית מדיי של העולם ושל הלימוד, על תפיסתם הסתירתית והטיפשית את המסורת, יחסם לחילון, לציונות ולמודרנה וכדומה).

יישר כח גדול הרב.

אני מבין מפני מה נקעה נפשו של רבינו שליט"א בדברי הגידוף אשר כתבתי, הם באמת לא היו מנומקים מספיק, אך כך דרכי להביע את שאט נפשי מכת זו.
כיון שאדון יוסי כהן מתעקש על דוגמא – אתן דוגמא אחת פשוטה שעולה לי כעת בראש: הגרי"ז המפורסם בהל' מעשה הקרבנות פ"ד הי"א לגבי שלא לשמה, הוא קובע שם באריכות שמחשבת שלא לשמה פוסלת לא בגלל שהיא עוקרת את הלשמה אלא בגלל "חלות דין בפנ"ע של מחשבה הפסולת, דחייל ביה בגוף הקרבן שהוא קרבן פסול", מה נראה לך אפשר לעשות עם שטיק'ל כזה? דיון שיטתי צריך לפתוח בבירור מהי מחשבה הפוסלת (למה היא פוסלת? סתם כך? היא לא עושה לזבח כלום? סתם איסור לחשוב מחשבות רעות בשעת העבודה?), מה המשמעות של "לשמה", למה צריך שהקורבן יהיה לשמה? מדוע מחשבת שלא לשמה פוסלת? שתי אופציות כמו "או שזה עוקר את הלשמה או שזה חלות דין בפנ"ע" מתאימים בעיקר לילדים, אנשים מבוגרים צריכים להבין מה זאת אומרת שזה עוקר את הלשמה ומה זאת אומרת שזהו דין בפנ"ע, וזאת מעבר לכך שכל השטיק'ל שם מופרך מיסודו ויש עליה קושיות עד לאין מספר מכל הסוגיות.

בנוגע לטיפשותם – אני לא חושב שאין להם שכל במובן הטכני, אבל עושה רושם שמוותרים להם לגמרי על ציפיות בסיסיות שיש מכל אדם שפוי, דוגמא בעלמא – רבינו שליט"א מתייחס בחריפות ובזלזול לרב טאו בגלל כמה דברים משונים שאמר, והגע עצמך, הרי אם נעמיד את הרב טאו לצד רבני בית בריסק – הוא ייראה כמגדלור של היגיון, תבונה, בגרות ושיקול הדעת, אבל לרבנים חרדים שמפטפטים קצת בלמדנות כנראה ישנם סטנדרטים אחרים.

@איש האמת, ניתוח יפה ותובנה חדה. אבל בסופו של דבר, מדובר כאן על חוק טבע פסיכולוגי רחב בהרבה, שהוא ממש לא בלעדי לעולם הלמדנות או לבית בריסק.
נקרא לזה "חוק המטבע המקומי": בכל חברה, מגזר או תת תרבות, יש תכונה אחת ספציפית שנחשבת לזהב טהור, למטבע העובר לסוחר החזק ביותר. ברגע שלמישהו יש את התכונה הזו בכמויות מסחריות ויוצאות דופן, הוא מקבל אוטומטית כרטיס "חופשי חודשי" שפוטר אותו מציפיות בסיסיות של שכל ישר, בגרות או שפיות. הגאונות שלו בתחום האחד פשוט מסנוורת את הסובבים מלראות את המגרעות שלו בתחומים אחרים.
זה קורה בכל מקום בחיים:
* בעולם ההייטק: הסטארטאפיסט או המתכנת הגאון שמדבר באובססיביות, חסר כל כישורים חברתיים אלמנטריים ומתנהג כמו פסיכופת קטן – אבל כולם סביבו מהנהנים בהערצה ואומרים בסלחנות "נו, ככה זה גאונים, יש להם חוקים משלהם".

בעולם האמנות והמוזיקה: הרוקסטאר או הבמאי שיכול להיות אדם בלתי נסבל, מרוכז בעצמו ומנותק מהמציאות, אבל מכיוון שהוא מייצר יצירות מופת, הקהל והמבקרים יסלחו לו על (כמעט) כל גחמה מטורפת.
ובנידון דידן, בעולם התורה, הרי שה"למדנות" (ובפרט ה״מותג״ של בריסק) היא הסם הממכר ביותר. היא מייצרת אשליה של שיא הלוגיקה, המבנה והתבונה. כשמישהו מפגין וירטואוזיות אנליטית כזו, המאזין – ואפילו יהיה זה רציונליסט מושבע – נכנס לסוג של היפנוזה. הברק של הלמדנות כל כך חזק, שהוא פשוט מטשטש את העובדה שבתחומי חיים אחרים, פשוטים ויומיומיים יותר, המגדלור הזה די כבוי.
בשורה התחתונה: החולשה האנושית היא תמיד אותה חולשה. כולנו מוכנים למחול על השפיות והיציבות, בתנאי שמספקים לנו את הוירטואוזיות הספציפית שאנחנו מעריצים. מול למדנות מבריקה, כנראה שגם הרציונליסטים הגדולים ביותר מוכנים להעלים עין מקצת שיגעון.

עלתה כאן סו"ס דוגמה, אז זו ההזדמנות לדון בה עניינית ולהפסיק עם ההצהרות הכלליות.
ההבחנה בין מחשבה פוסלת לבין עקירת המחשבה המכשירה היא הבחנה בהחלט סבירה. השאלה האם זריקה במחשבת שלא לשמה שונה מזריקה ללא מחשבת לשמה (כמו כוונה הופכית בדין מצוות צריכות כוונה) או שכי הדדי נינהו. למשל, אם הייתה אפשרות לתקן ולחשוב אחר כך לשמה, האם זה מהני או לא. אם הקרבן נפסל אז יש מקום לומר ששוב אין דרך לתקן. אבל אם רק חסרה מחשבת לשמה אז התיקון מוסיף אותה והכל בסדר. לחלופין, מחשבת לשמה בשחיטה כשאינה מעכבת, האם מחשבת שלא לשמה פוסלת או שהיא כאילו אין מחשבת לשמה וזה לא מעכב. אני כותב כאן כללית בלי להיכנס לפרטים רק כדי להבהיר שהחילוק בהחלט בא בחשבון ויש לו השלכות ברורות.
אפשר כמובן לדון בקושיות אם ישנן, אבל החילוק כשלעצמו איני רואה בו בעיה.
זה קצת דומה להבחנה בין תנאי עוקר לתנאי מקיים, שנעשית גם בעולם המשפט הכללי. האם הפעולה חלה ואי קיום התנאי עוקר אותה, או שהפעולה לא חלה אלא אם התקיים התנאי. זו הבחנה מאד דומה, והיא נמצאת גם במחשבה המשפטית הכללית. מה פסול מצאת בזה?
או שמא זה אינו פסול אלא רק לא מועיל (כאותה מחשבה שאינה עוקרת אלא רק לא מכשירה). 🙂

לגבי הרב טאו זו שאלה מעניינת. ראשית, הוא עוסק בעולם המעשה, ושם הניתוק מפריע הרב היותר מאשר בעולם אינטלקטואלי היפותטי כמו עולם הקדשים. שנית, ממנו כבעל השכלה כללית וקשר לעולם אני מצפה ליותר מאשר יושבי בית מדרש מנותקים. ושלישית הוא חלק מהעולם הציוני-דתי, ואילו בעולם החרדי יש ניתוק כללי מהשכל הישר ומהמציאות, אז בריסק אינם יוצאי דופן במיוחד.

לגבי הנידון על מחשבת "שלא לשמה" – כמה הערות:
1. אם תדקדק בדבריי הקוה"ט תראה שנזהרתי מלטעון שאין לשני הצדדים ב'חקירה' הזו שום משמעות, טענתי רק שדיון שיטתי צריך לפתוח עם הגדרה ברורה יותר של המושגים, ודוק: אני לא בהכרח חסיד של הגישה שאי אפשר לומר כלום בלי שהדברים מוגדרים היטב, ודאי לא כאשר עוסקים בתורה והלכה, אבל אם אתה מתיימר להציג שני צדדים בשאלה מסוימת – עליך מוטל להבהיר שיש כאן שני צדדים מובחנים ושונים בעלי משמעות מוגדרת.
2. מעבר לכך, אני גם מרשה לעצמי לטעון שהמשמעות של הצדדים לא מוגדרת היטב, משום שאין שום טעם וריח לאופציה שיש פסול בפנ"ע של מחשבת שלא לשמה במנותק מעקירת ה"לשמה", האופציה הזו נשענת על קיומם של פסולי מחשבה כמו חול"ז וחול"מ, אך כפי שרמזתי בדבריי הקוה"ט – ברור שגם שם לא מדובר באיזה הוקוס פוקוס שהזבח נפסל רק בגלל שמישהו חשב מחשבה בשעת העבודה, אלא שכיון שהזבח נזבח מתוך מחשבה להיאכל לג' ימים – הוא נהיה בכך סוג קרבן כזה שייעודו להיאכל לג' ימים, (שהרי בתורה שבכתב אין זכר לפסולי מחשבה, יש רק פסול על קרבן שנאכל לג' ימים, וחז"ל דרשו ש"בקדשים עשה בו הכתוב מחשבה כמעשה", שאי"צ שהקורבן יהיה בן ג' יום בפועל וסגי שיהא כן בדרגת מחשבה, אך פשיטא שהמחשבה פועלת משהו בגוף הזבח), ולכן אין כבר הבדל מהותי בין שני הצדדים, גם אם פסול שלא לשמה הוא בגלל מחשבה הפוסלת – הרי שקרה משהו בגוף הזבח ונעקר ה"לשמה".
(רבינו שליט"א דימה הדבר לתנאים, אך שם זוהי שאלה טכנית אם התנאי עוקר או מבטל, כאן – לעומת זאת – אין הנידון האם סתמא לשמה או לא, זוהי סוגיא ערוכה בריש זבחים, השאלה היא במהות וסוג הפסול ולא באופן ליצור אותו).
הפוך בה והפוך בה דכולה בה.

זו הדוגמה המובהקת שמצאת כדי לבסס את ההשתלחויות בבית בריסק? נו, באמת. בסוף נשארנו עם זה שמה שחסר בעיניך זה שהוא לא הקדים הגדרה מדויקת יותר להבדל בין מחשבת פסול לבין היעדר מחשבת הכשר. לדעתי לא חסר שם מאומה, אבל גם אם כן, זה אומר שהם שוטים ושאר מחמאות שהענקת להם? אתה רציני?

לגבי הרב טאו – רבינו שליט"א מבחין בין עולם המעשה לבין עולם התורה, ועל כך אני יעיר שתי הערות: 1. רבני בית בריסק עצמם אינם מצמצמים את עצמם לעולם התורה בלבד, אילו זה היה תלוי בהם – הם היו מעורבים גם בהנהגה הציבורית. 2. ההבחנה הזו רלוונטית רק להיקף הנזקים שהניתוק מהמציאות גורם, אבל הבעיה שלי היא בעצם הניתוק, הרי לא מדובר על חוסר התמצות בפיזיקה או במתמטיקה, אלא על חשיבה ילדותית ומנותקת, גדולי תורה צריכים להיות אנשים רציניים ולא ילדים קטנים, ובכך גם תשובה להבחנה בין אנשים בעלי השכלה לרבנים מנותקים, שהרי על זה גופא אני בוכייה ועיני עיני יורדה מים.
(מעבר לכך, יש כאן גם היבט דתי, רב בישראל צריך להיות אדם שהקשר שלו עם הקב"ה קצת יותר בוגר ומורכב מאשר קשר שמבוסס כולו על הגיגיה וסיפוריה של הגננת, היהדות כוללת עוד כמה דברים מעבר ללמדנות, ואני לא מתכוון רק ללימודי תנ"ך).

את הביקורת הזאת אני בהחלט מקבל.

לגבי קושיית רבינו שליט"א – זאת ממש לא הדוגמא המובהקת, זאת סתם דוגמא אחת שעלתה בראשי באקראי שאפשר להביא עוד אלפים כמוה, (להיפך – זאת דווקא נחשבת דוגמא לשטיק'ל מוצלח וידוע, הבאתי אותה כדי להראות שהמעיין הישר יכול לראות פגמים אפילו ב'חקירה' תמימה וטריוויאלית כזו), עיקר הבעיות שם גם אינן בתחום התורני אלא בהתנהלות הכללית, רק שאי אפשר להבחין בין הדברים באמת והבעיות באות לידי ביטוי גם בתחום התורני, הדוגמא הזו רק באה להבהיר שגם מצב הלמדנות שם לא משהו.