הבניה מושגית כשהמלמד מקורו בסברא

לא הבאתי ראיה רק מהווא אמינא. רב אשי מתבסס על גרמא בנזיקין פטור כדי לדחות את ההשוואה מזורה למלבה. אבל אם יש כאן בניין אב משבת לנזיקין אז אדרבה שילמד מזורה שגרמא בנזיקין חייב.
אוסיף כעת שגם הלשון ״ואמאי ולהוי כזורה ורוח מסייעתו״ משמעה שאין כאן לימוד, לא אמרו ״ונילף מזורה״. אז גם ההצעה ללימוד זה מזה לא מנוסחת כמו ילפותא, וגם שלושה אמוראים (אביי ורבא ורבי זירא) מקבלים את ההשוואה ופעולה בסיוע הרוח אינה גרמא בעיניהם והם לא מצאו שום פירכא, וגם רב אשי לא פורך פירכא שגרתית אלא פירכא מסברא, וגם הפירכא הזאת של רב אשי מניחה שני מבוקשים שבנזיקין גרמא פטור ושסיוע הרוח הוא גרמא. זה מצביע על כך שבזורה מחייבים רק אם תופסים מסברא עצמאית שפעולה בסיוע הרוח היא כמעשה בידיים.

את הפיסקה האחרונה שכתבת לא הבנתי. אני טוען שהלימוד משבת (זורה) לנזיקין (מלבה) אינו לימוד פורמלי, אלא שבשבת בזורה המקור הוא סברא עצמאית שפעולה בסיוע הרוח היא כפעולה בידיים ואותה הסברא יש בכוחה לחדש את הדין גם בנזיקין במלבה. ואותה הסברא יש בכוחה גם ללמד על רוקק.

יש כאן אי הבנה. זה בדיוק מה שטענתי, שאכן הלימוד מנזיקין לשבת אינו לימוד פורמלי, אבל זה לא מוכיח מאומה על הלימוד של רוקק מזורה וזורק. ההבדל הוא שלזורה וזורק יש מקור (מהמשכן), ואילו לגרמא בנזיקין ולפטור ליבה וליבתו הרוח אין מקור. לכן שם כל הדיון הוא מסברא ואין מקום לפירכות פורמליות. אבל בלימוד של תולדה מאבות בשבת יש מקור ולכן הוא כן יכול להיות לימוד פורמלי.

השאלה היא האם הסברא שסיוע הרוח מחייב קדמה לחיוב בזורה או מוסקת מהחיוב בזורה.
אם קדמה, אז מובן שאפשר לעשות לימוד לא פורמלי משבת לנזיקין, אבל אז גם ברוקק לא צריך לימוד פורמלי, וגם נראה שלא שייך לימוד פורמלי כזה. זורה בסיוע הרוח כאב מלאכה, וזורק בסיוע הרוח (רוקק) כתולדת זורק, הם בדיוק באותו מעמד.
ואם הסברא שסיוע הרוח מחייב לא קדמה לחיוב בזורה אז אפשר לעשות אך ורק לימוד פורמלי משבת לנזיקין.
האם אתה אומר שאכן הסברא קדמה (גם אילו לא היתה במשכן מלאכת זורה היה חיוב ברוקק), וברוקק אפשר לעשות לימוד לא פורמלי, אבל אפשר גם כן לימוד כן פורמלי, והירושלמי ע״פ ר״מ מאיליא עושה דווקא את הלימוד הכן פורמלי הזה.

לטענתי היא מוסקת מזורה. לפחות אחרי שיודעים שזורה הוא מלאכה חשובה שהייתה במשכן. כעת רוצים ללמוד מכאן רעיונית לנזיקין, אבל למסקנה דוחים זאת. כפי שכבר הזכרתי, לפי הרא"ש אין בכלל יסוד רעיוני כזה למסקנה, אלא רק ספציפית בזורה בגלל אופיה המיוחד של המלאכה. לשיטתו נראה שזה ממש פורמלי.
מעבר לזה, היכא שיש אפשרות ללימוד פורמלי בהחלט ניתן להבין את מי שבוחר להשתמש בו גם אם אפשר היה לעשות זאת רעיונית.

אם הסברא מוסקת מזורה, נניח שהיה פסוק מפורש לא תזרו תבואה בכל מושבותיכם ביום השבת, אז מה שייך לעשות ״לימוד רעיוני״ משבת לנזיקין, ומה בסופו של דבר מונע את הלימוד? זה בנין אב שגרתי, והוא דורס את הסברא האומללה שגרמא בנזיקין פטור. [וגם היה אפשר לפרוך אותו עם פירכות רגילות כמו מה לאש שחייב בטמון, לאותם שלושה אמוראים שלא מקבלים את הפירכא של רב אשי].

הלימוד נעשה אחרי המקור. ממסים ללמוד ממנו רעיונית ולבסוף באמת דוחים. ןייתכן שכשניסו ללמוד אולי חשבו שזה כולו סברה וזה גופא מה שדחו שבזורה זה נלמד מהמקור (במשכן) ולא מסברא.

אני מבין שאתה מעמיד את האפשרות שהלימוד נעשה אחרי המקור (אמנם לי עדיין לא מתיישב). אבל למה אתה מעדיף את האפשרות הזאת, יש לדעתך משהו בעייתי באפשרות שהסברא שסיוע הרוח (לכל הפחות כדרכה) כן קדמה לזורה?

זו כבר שאלה משנית. אני משתמש בזה כדוגמה ללוגיקה של הבנייה מושגית, וזו דוגמה טובה. מעבר לזה, רואים שבמפרשים נחלקו הדעות האם רוקק שמובא בירושלמי וברמ"א הוא משום זורה או משום זורק. לכן אך טבעי הוא לפרש את ר"מ מאיליא כהבנייה של שניהם.

חוצמזה, כמו שכתבתי לא בטוח שיש בכלל הבדל בין שתי האפשרויות. ההבנייה המושגית מבטאת את מה שאתה קורא לימוד מסברא.

לא מצאתי היכן כתבת שלא בטוח שיש הבדל בין האפשרויות. אני מבין את דבריך כך:
בהבניה מושגית יש שני שלבים – תלישת עיקרון עזר ממקום גידולו, והרכבה שלו במקום חדש. אם העיקרון הזה תלוש ועומד אז נשאר רק השלב השני. השלב השני הוא העיקרי מבחינת המבנה הלוגי של ההרכבה, והתקפות הכללית של השלב הראשון היא חידוש שנזקק לראיה. בהבניה המושגית של שומר שמודה במקצת השבועה שחייב בשבועת השומרים יש את שני השלבים. ברוקק אם הסברא קדמה לחיוב בזורה יש ״רק״ את השלב השני, אבל זאת עדיין דוגמה למבנה של הבניה מושגית.

בהבנייה זה ממש לא חייב להיעשות בשני שלבים. ניתן להרכיב שני אבות ולהתיך אותם למשהו שלישי. אפשר להבין כך את מה שקורה בשבועה.