הבניה מושגית כשהמלמד מקורו בסברא

זורק מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים בידיים. זורה מפריד מוץ מתבואה בסיוע הרוח. לומדים משניהם בהבניה מושגית לרוקק שמעביר ד׳ אמות ברשות הרבים בסיוע הרוח.

מניין יודעים שזורה זה אב מלאכה בשבת אע״פ שסייעתו הרוח? הרי אין שום פסוק מיוחד לזורה. אלא יש כאן סברא של חכמים שגם מלאכה שנעשית בסיוע הרוח היא מלאכה לעניין שבת. אחרת הם לא היו כוללים את זורה כאב מלאכה.

אם כך, מובן שאפשר להעתיק את הרעיון הזה מזורה אל זורק ולייצר את רוקק. בעצם לא לומדים כלום מזורה במובן של מידות הדרש, אלא מגלים את סברת חז״ל הקדמונים שלדעתם מלאכה שנעשית בסיוע הרוח היא מלאכה, ולכן גם ברוקק חייבים מכח אותה סברא עצמה. גם אילו לא הייתה בכלל פעולת זרייה בעולם עדיין רוקק היה חייב.

יוצא שאין כאן באמת הבניה מושגית ושני מלמדים וכו׳. יש כאן עיקרון כללי ועצמאי שחל מעצמו גם על רוקק אלא שכדי להוכיח את קיומו אנחנו משתמשים בזורה.

לכאורה ראיה לזה מהידוע בבבא קמא ס תנו רבנן ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור, אמאי להוי כזורה ורוח מסייעתו וכו׳ רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לעניין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזיקין פטור. מה זה הלימוד הזה משבת לנזיקין? אם זה בניין אב אז אפשר לפרוך מה לשבת שחייב מיתה, או מה לאש שפטור בטמון. ועוד, למה שהלימוד הזה עצמו לא ילמד שגם בנזיקין גרמא חייב, הרי כל הפטור בגרמא בנזיקין הוא ללא פסוק. אבל האמוראים לא מנסים בכלל פירכות פורמליות כאלה, עד שמגיע רב אשי עם פירכא מהותית לגבי מלאכת מחשבת. ובפשטות הפירוש הוא שמפענחים כאן את סברת חז״ל הקדמונים שכללו את זורה בתור אב מלאכה וגם פטרו גרמא בנזיקין ומוכח שהם תפסו מסברא עצמאית שמצד מלאכת מחשבת גם כשרוח מסייעתו חייב.

לפי״ז יוצא לכאורה שרוקק הוא לא דוגמה להבניה מושגית. כי זורה הוא לא מלמד אלא מגלה, וחז״ל שקבעו שחייב בזורה היו גם קובעים ישירות שחייב ברוקק.